דרך־האספלט חולפת על יד בית־המרקחת, מסתבכת בין הרים, מבשרת, במִרְעַד־השמשות, מה נוסע – אם קרון, אם מכונית.
הבתים הקטנים מוטלים בפינה נידחת, הרחק מרכבת, הרחק־הרחק מעיר מסביב דממה. אך עמוד־הטלגרף שלפני בית־מרקחת אין זמזומו פוסק – מחבר את הפינה הנידחת בעולם הגדול.
על הסף עומד הרוקח מחומץ, אפוף־עשן. הגולגולת ניבטת מבין השערות הדלילות כנתחי־גָּרָב. העינים תועות מעל האספלט, מעל ההרים העומדים, כמדומה, קרובים כל־כך, שניתן לפסוע מפיסגה לחברתה. קהל־הקייטנים נתפזרו למקומותיהם. ממשמש ובא חורף – חורף ארוך, חמור, שבו אין נראות, במשך חדשים, פנים חדשות.
בעל ״האקדמיה לרכיבה״, סוחר־סוסים בן־המקום, רתם לעגלה קלה סוס חום עם טלאים לבנים, התקין עצמו לשוק הסוסים, שמתכנסים בו הפאַרמרים מכל הסביבה כולה.
״מיסטר מלצר, שמא תילווה גם אתה?״
הרוקח פיזר באצבע את שערותיו הדלילות, כיווץ משהו עינו־שמאל, ידע, כי בין כך ובין כך לא יהיה פדיון, והטיל מלה לתוך שפמו הגזוז:
״טוב, נו.״
הפך פניו אל הצוער, שצחצח את חלון־הראווה:
״אוֹירווינג, יש שעת־כושר לחטוף נסיעה…״
״בעל־הבית יכול לנסוע… העסקים הגדולים…״
״טוב, נו…״
לבש סווטר, מצנפת לראשו, הצטייד בטאבק וגפרורים.
בא המורה. גבוה, מגודל, ההלבשה במרושל, עיניו הלבנות, שלא ישנו דיין, לא נשתבצו בפניו השזופים, הציצו בחשד.
״להיכן נוסעים יהודים?״
״לסחור.״
״ואתה, מיסטר מלצר?״
״אני?״
ילדים התכנסו, הלעיגו על הסוס, שלא פסק לזקוף זנבו ומילא את האויר ריח־סוסים.
הרוכל קילל, ביקש ממלצר תרופה. הרוקח חש עצמו נעלב, לא השיב ובין הדברים האפירו עיני־המורה הלבנות.
״אתה הולך אלי?״ – פנה פתאום מלצר אל המורה.
הסוס נעקר, דחה את הנוסעים לאחור. המורה פער את פיו, לא ידע מה יעשה בקומץ־המלים, העצורות בגרגרתו. העגלה התגלגלה במעלה אספלט, הִתבבאה בין ההרים כמים עומדים. האפרורית זחלה לתוך העצמות, מצצה. אוֹירווינג יצא מחלון־הראווה, עמד בפתח, הביט אחרי המורה. החוה קידה. אֶליזבט, בתו של השאֶריף, נעלה את משרד־הדואר, הלכה הביתה לאכול. עיני אוֹירווינג נעשו חוצפניות, ידע, כי הפנים הקטנות הצנועות כבר הפליגו הרחק עם דזשאַן, ובדממה מסביב נשמע, כיצד שיניו החדידות מנשכות ממתק מינתה.
האספלט התפתל בין ההרים, הלך וצר, הלך וחד, ננעץ בתוך האפרורית. הלב נקמט. אוֹירווינג רקק את ממתק־המינתה, הביט נכחו, ראה את החלל מתמלא כעין־הסהר. החורף הארוך, החמור ימחה את האספלט, ישוה בית והר. בעל־הבית ישחק לילות תמימים עם השאֶריף בקלפים, יישן עד לאחר הצהרים, לא יראה מה נעשה בביתו.
השוחט בא וסל בידו.
״האלו מיסטר סיגל!״
״אתה רואה?״
״מה?״
״הנני הולך לשלוח לתערוכת העופות בליבאֶרטי.״
הוציא מתוך הסל בקבוק עם צוואר, ובו ישבה תרנגולת ועיניה בוהות.
״ותקבל פרס על כך?״
״בודאי! שאַל פאַרמר ויגדך. בממוצע חיה תרנגולת בבקבוק מעת־לעת, ואצלי היא כבר חיה שלושה שבועות.״
״מה תאמר לשוחט שלנו?״ – יצא חנווני מחנותו, ניצב באמצע־הרחוב.
״שנה את דבריך!״
״הרי אצלו גדל אבטיח בבקבוק!״
״והוא באמת גדל! אף טיפשים גדלים! אין זורעים אותם! הם גדלים אפילו בגרוֹסאֶרי (חנות)!״
השוחט חטף את סלו ופרש. פני החנווני היו נואלות, הבחין בקונה על סיפו ועקר. האספלט סינוור, קרא. הגבים הצעירים התכופפו. הנחיריים ריטטו. אוֹירווינג הביט בחלונה של מיסיס מלצר. שני זוגות ידים פסקו את הוילאות, התמזגו, נשארו תלויות כצלב.
אילו אפשר להניח הכל ולהפליג לבין ההרים.
ילדתו של מלצר, בת העשר. באה במרוצה:
״לאכול!״
״אתם כבר אכלתם?״
״כן.״
האוכל עמד על השולחן. אוֹירווינג תמה, שהדממה מרובה כל־כך. עיניו הרגילו לאפרורית, הבחינו במיסיס מלצר על הספה. המורה ישב על כסא ברכיבה, בדומה למחזה בתיאטרון עם העלאת המסך.
״אָוואֶלין גדלה והולכת… אין. האַי־סקוּל (בית ספר תיכון)… ואני? כבר שכחתי, איך מדברים עם בן־אדם…״
״משתקעים לחורף בניו־יורק.״
״אין הוא רוצה לשמוע על כך.״
״יישאר לו כאן.״
״כך אעשה.״
״בפינה נידחת כזאת אפשר שהדעת תתבלע.״
דממה.
״אוֹירווינג?״
״מה?״
״האוכל לא היה קר?״
״לא קר.״
לא שמע, כיצד נכנסה לחדר־האוכל, צצה מעליו בחמימות כל־כך, שעמד על רגליו.
״אתה הולך לבית־המרקחת?״
״ולהיכן אלך?״
״טוב, טוב.״
הפסיעות נבלעו. נשמע הולם־המנעול הננעל מאליו.
היא עמדה ליד החלון, סילקה לצדדין את הווילאות, התבוננה בהרים. דקה, דקתיים, שלוש דקות. צללים גדולים, קטנים, קטנים מהם, נגררו, התרססו. היכן בני אדם? שטח רודף שטח נישאו לפניה. אי־פעם היה חג, יום־טוב גדול, ולאחר החג – ריקות. הנה היא עומדת בחלל, בין צללים, לא־קרואה, אינה זוכרת כי היה אי פעם חג. ואם היה? בין כך ובין כך מתארגת האפרורית סביב־סביב.
הפכה פניה כלפי המורה:
״מה אנו יושבים כאן?״
״בואי!״
״להיכן?״
״את יודעת מה?״ – עמד המורה על רגליו.
״מה?״
״השוחט גידל תרנגולת בבקבוק, הבה ונקננה ונפליג עמה על פני העולם״.
״בנאמנות, רעיון!״
שני זוגות ידים פסקו את החלון, נשארו תלויות מעל הווילאות כצלב. האספלט סינוור, התפתל בין ההרים, קרא.
[1924]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.