עם הנץ יצא לוּנאר מביתו הלבן אל מרפסתו המזוגגת סביב.
עמדו ימים נאים, רוֵחים. השחרים כחולים, דרוכים, הביאו עמהם המולת־מקדחי־פלדה, שהתנעצו באדמת־הטרשים, המגודלת אֵזוב ואילנות מעוקלים.
הוא עבר לצדי עצי־הערמונים, שגדלו וענפיהם משורבבים, עבר על פני המוסך הריק, הגן, שבו היו מפוזרים על פני הערוגות, כנגעים קליפים, חסוֹת גדלות־במופלג שעליהן מגומרים, קמוּטים.
מאחורי הגן נמשך בית־החרושת־למנעלים – בנין ארוך, אפור, חלונותיו בלומים. את בית־החרושת הקים לוּנאֶר מניה־וביה בימי המלחמה, אמנם דמיונוֹ היה יותר כקרקס, המחובר קרשים לבנים.
הדזשאניטוֹר בסווטר מדוקדק, שערותיו השחורות הבהיקו דבוקות ככלב־ים בפדחת, הקדים לו שלום:
“חבל, מיסטר לוּנאֶר, שאתה עוזבנו.”
“מתי הם מתחילים לבנות?” – לא הקשיב לונאֶר לדזשאֶניטור ודיבר את שלו.
“עוד היום יפרקו את בית־החרושת.”
מעל הסביבה השקטה, הפרועה שמסביב, ננער הבוקר. פעפוע־המקדחים בא מכל העברים, הידד במעומעם ונמוג, כאילו נטלו לה להמולה וסיננוה דרך צנפות־עשן אפורות, שנישאו בתוך התכלת.
לונאֶר היה מכלל הראשונים, שהשתקעו כאן, בנה את הבית הלבן והאמין, כי עם הסובוויי החדש ינהרו הנה רוב בריות. בינתיים פרצה המלחמה ולוּנאֶר התחיל, דרך מקרה, לסחור בנעליים. הוא הקים את בית־החרושת, לא ידע בעצמו עד מה הוא מעשיר, בולע אחד־אחד את שוקי־חוץ־לארץ. אפילו לא התעורר על כך, איך קטני־משרתיו קונים כברות־אדמת־בוּר שמסביב לסובוויי החדש. רכושם נכפל וחזר ונכפל, היה מגונז במחסנים, שפקעו מרוב נעלים, ומשכלתה המלחמה ושער העור ירד, לא זו בלבד שהפסיד אותם כמה אלפי דולאר, שהיו לו לפני המלחמה, אלא אף נשאר בעל־חוב. נטלו ממנו בית־החרושת, המחסנים על נעליהם, ועתה הוא מתגרש מן הבית הלבן, שבנאוֹ לפני כמה שנים.
לוּנאֶר עמד בסביבי הנוף הפרוע עייף, מפוכח, שמע את הלמויות הפטישים הכבדים, את פעפוע המַקדחים, ראה את האדם מתפקל מתוך צנפות העשן העבוּת, עוקר הרים, מעזק את האדמה וחיים צעירים מתנפנפים, מסמאים בכחלת עמוקה, מבשרים מזל.
עצם עינו אחת, השפיל עינו אחרת, פישפש שערות שׂבות בשפמו המגוזז, ובריקניותו שלו עצמו הסתכסך סיפור־מעשה־כשפים, מעשה מליונים, אשר כעשן באו וכעשן כלו.
הבוקר היתמר ועלה, נשם תכלת כל־כך.
התכלת סיחררתו עתה, כפפה את קרסוליו הרפים, שדיכדכו, התפתלו, בשרוכי־סבתא־יוחנא, ליחשו כי רגלים כאלה אין להרחיק בהן, אם רוצים להתחיל מבראשית.
עשר שנים קודם לכך לא הפחיד את לונאֶר דבר. הנוף הפרוע קראוֹ, הבטיחו, כי בין היום ומחר יצמח כאן ישוב. הוא שוטט בשחרים הכחולים, האפורים, חתך את כברות־הקרקע המגודלות לרחובות, קרא להם שמות, ועתה כשהישוב מתחיל, אנוס הוא, לוּנאֶר, לילך, אנוס הוא למסור את העבודה לצעירים ממנו.
הוא הלך הביתה, עקף את בעל־הבית החדש, שעמד מלוכלך עם הבנאים בחצר. מודדי־קרקע טרחו על מעבר, מתחו קו מעל עצי־הערמונים. מכונית מדוהה, מכורסמת־סיד ומעיה בחוץ, עמדה באמצע החצר ונישמה בחוצפה.
לוּנאֶר עבר בחדרים אחד אחד, לא ידע, איך יכנוס את כל הרהיטים לתוך ארבעת החדרים הקטנים ששכר, הביט בחיוך על השולחן והכסאות, המשובצים צדפים, לא האמין, כי שילם מחירם סכום מרובה כל־כך… היכן בזבז את ממונו!
בחדר הכתיבה צנח על כסא מרופּד, הביט על הספרים, על גביהם המוזהבים. מעולם לא פתחם, העסקים עיכּבו בידו. עתה תהא לו שהות לקרוא.
מבטו נפל על אבא־אמא, שהיו תלויים בקיר בתוך מסגרות־זהב כבדות. פנים נפחדות. בכמה דרך־ארץ נכנסו הזקנים אל הצלם. שניהם בעולם־האמת. מחר־מחרתיים יישב בנו יחידו של לוּנאֶר אי־שם, מסובך בעסקים ויכרסם את עצמו על ש“הזקן” השתטה והפסיד את המיליונים.
מן החדר הסמוך נשמע קול אשתו. דבריה ירדו על אזניו העייפות. הוא רצה, ככל־המוקדם, לעקור אל ארבעת החדרים הקטנים, הרחק ממכרים; נזכר, כי אין במה לעקור, ועמד על רגליו.
בחדר הסמוך עמדה אשתו, מדדה בסאנטימטר את גבה, את גזרתה של הבת. ריפדה צד אחד בצמר־גפן, הרימה כתפה אחת של הבת, הידקה את שרוכי־המחוך, וטענה:
“הוא ינהג בך, אֶוואֶלין, יפה, הוא יודע, כי אין את איזו נערה מן הרחוב… לא טוּבה אחת נהנה מאביך!”
“מה זאת?” – פער לוּנאֶר זוג־עיניים.
“שוואַלבאֶ שלח לקרוא את אוואלין.”
“מה היא תעשה שם?”
“תהיה דוגמנית.”
“אֶוואֶלין – דוגמנית?”
“גם לא לכבודי הוא! מה נוכל להושיע? איני יכולה ואיני רוצה להעמיד פנים של אמידות!”
לונאר עמד ועיניו פעורות, הביט על גבה הצר של אוואֶלין, רחבו לא למעלה מארבע אצבעות, וצחק:
“בצמר־גפן? את מרפדת אותה, בצמר־גפן?”
“כשהיא צרה אפילו מסאיז (מידה) של בת שש עשרה!”
“הוא לוקחה כשש עשרה?”
צחוקו היה חד וזר.
“מה צחוק הוא?”
לא ענה, יצא למרפסת.
השמש עמדה במעוקם, שיעשעה בבני־האדם, שעבדו בחצר, פשטה בין עצי ערמונים וצללים. בחלון הפתוח מדדה האם בסנטימטר את בתה. הֵצֵרה מה בגבה, מילאה מה במתנייה, וסביב סביב נגסו המקדחים את האבן בפיעפועים, זיעזעו את התכלת.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.