לפני ארבע עשרה שנה למדה אֶוואלין יהידות בבית־ספר שבּת של דוֹקטוֹר זְכּוּת. ארבע שנים לאחר־מכן היתה לו לאשה. – היפה והצעירה שברבניות בכל העיירות שמסביב לשיקאַגו.
דוֹקטוֹר זכּוּת כבר היה בימים ההם בן ארבעים, טרוד בקהילתו הקטנה, בדרשה שהיה מכינה לכל שבת, בגוילים ישנים מהוהים, שהיה יושב עליהם ימים שלמים.
מלבּר נשתנתה אֶוואלין הצעירה – טירחת־החול של בעלה נפלה עליה.
היא נטלה עליה את בית־ספר־שבת לנערות, את אגודת־הנשים, לא הרגישה איך הווית־סביביה מתקרשת, כופה עצמה עליה כגיגית והחיים לאחר־החתונה – עשר שנים תמימות – הגלישו על ידה, כדרך שמגלישים צללי־ציפרים הטסות מעל המים.
החילוניות נכרכה מסביב לאוואלין, כצמר־גפן, האטימה את הלמות־לבבה. כמעט ששכחה את עצמה; הבעל, שני הילדים, החדרים הגדולים – באלה היתה חיה מבוקר עד לילה, מעולם לא הספיק לה יומה.
במרוצת־הימים מסר דוקטור זכות גם את עסקי־הקהל שבעיירה לאשתו, והוא עצמו ישב ימים ולילות על כתבי־יד מחוקים, השווה טכסטים ערביים ישנים. וכשהאותיות התחילו מסתחררות לעיניו, היה מעלה את משקפיו על מצחו, ועומד על רגליו. בפסיעות קלות היה משוטט על פני הספריה, שבה קרצו לו גבי־ספרים מוזהבים, מוכספים.
באותו חיוך, הנגלה בפני זכּוּת ביום־שבת בהיכל, כשהחברים מברכים אותו, באותו חיוך עצמו ניענע ראשו ימינה ושמאלה, מברך את הספרים לשלום, כמיודעים מכבר.
בערבים שלוים כאלה, כשהדממה תלויה מעל העיירה ובחדרו המסוגר של הדוקטור נעצרת אפילו הנשימה – מתפתל במוחו של זכות לוֹרד קלייב.
עודו איש צעיר ביותר, הפליג קלייב בלא־רעש להודו, שהיתה שייכת אז לצרפת. קלייב השקט כבש, לאחר רוב צרות, את הארץ בשביל אנגליה וחזר ברוב אוצרות.
הוא, זכּוּת, יסע למצרים, ישתקע בקהיר, יתמסר לגוילים, לקלפים, המונחים בגניזה, יעלעלם שבועות, ירחים, שנים.
ריח של קלף, ריח לח של ספרים ישנים נישא מעם הקירות, מנועע את גופו הכבד מעט, מרווח את רעיונותיו.
הוא עומד בדד בגניזה, מנער אילך ואילך את אבק־הדורות, אין נשמטת מידו פיסת־קלף, פיסת־דף. מבין הגוילים נגלה הגאון הצעיר ר׳ סעדיה גבוה, עוטה לבנים, משרבב את בגדיו בנפנוף־צפור. בא הרמב״ם ומצחו רחב, חכם, צנוף תרבוש בהיר. הם מגישים לו כתבי־יד אבודים:
״השגח, זכּוּת, שדבר־השם לא ישתכח!״
וטעון אוצרות חוזר זכּוּת, מפיץ את דבר־השם לכל העולם כולו, פותח תקופה חדשה בפני חכמת ישראל.
מרוב שמחה ננער, אי־פעם, משהו בזכּוּת. או־אז היה חובק את אוואלין, מנשקה, מבטיח לה, כי אם יצא לו מוניטון יהא זה בזכותה, ומתוך החדווה שהבריקה, אי־פעם, מתחת אבק־הדורות – נולדו שני הילדים.
החיים בעיירה הנידחת בלעו ימים, שבועות, שנים, הקהילה גדלה. הרב – הזקין והכביד, יצא יום יום, לפני הצהרים, עם אשתו לטיול וכל אימת שאֶוואֶלין נמצאה מאחורי העיר, נשארה בעוצר נשימה מרוב רחבות, והנה עשר שנותיה המצוֹררות ניצבו לעיניה:
״ובכן, מה?״
הילדים גדלו, שוב לא היו צריכים לה לאם. הבעל חי עם כתבי־היד שלו והיא, אוואלין, עזובה, שוטטה בחדרים הגדולים והלב, לב צעיר, קלט כל נשיבה, היה מורעב כלאחר מחלה ממושכת. החדרים הגדולים נעשו לה פתאום צרים, לא יכלה למצוא בהם מקום לעצמה, ויותר מכל הפחיד אותה חדר־בעלה, התיראה, כי היום, מחר יסגרנה שם.
היא ניצבה וידה זקופה, כאילו עמדה על נפשה, עדינה, כפוּפה כרצועת־מים, הביטה נבוכה סביבה, ומן הדלת הנעולה נישא ניגון־בעלה המחונק.
יצאה מן הבית, הלכה ברחוב הראשי, ראתה את המשרתים, העומדים בפתחים, קורצים זה לזה, והאחד אמר לחברו:
״אשת הרב עודה יפה למדי!״
היתה בה הנאה, וכאחת תרעוֹמת, חשה עצמה נעלבת על שום בעלה. התחילה מחישה הילוכה, עד מהרה היתה מאחורי העיר, ואף שהטיול לא ארך למעלה מחמש עשרה דקות, דומה היה עליה, כי היא מרחק־מילין מן העיירה.
הרוחק הפתוח, שנמשך מכל העברים, הפחיד מעט. היבול כבר נאסף מעל השדות, ואך שלפים עוקצים נזקרו, נישאו סביבם את זמזום הילקים, שהתרוממו זה על גבי זה.
היא עצמה לא האמינה, כי הפליגה כל־כך, ראתה בכך פסיעה לשחרור ממשהו לא־מוגדר ודעתה נחה עליה.
כלה קיץ. עתה מתחיל הסתיו, עוד מעט יבוא חורף, אחר כך שוב קיץ – רק חייה הומים. אין רוצה בהם, אין צריך בהם, והם שותתים ואזֵלים בצער, כְּכָחל שלא נחלב.
ישבה, לא הרגישה, איך הפאַרמרים, שעברו על פניה, מביטים בה בחשד.
סמוך לקרקע נישאה צינה לחה, הביאה מעם השדות קולות, שלא הניחו לה לישב, קראו כפעמוני־בתי־יראה רחוקים.
אוואלין לא ידעה, להיכן תלך. ישבה נבוכה. לא ידעה, מה תעשה בחייה, שנעשו כצרור שהותר, וזרמו בקרבה.
״מי צריך להם?״
נהרה על פני השדות. חשב בקרבה מרחקים לא־נודעים, ובריקנות, שפשטה בתוכה, נגררו חיי־נישואיה.
״ובכן, מה?״
[1927]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.