משה, הקוֹלֶקטוֹר (הגובה) של ״ישיבת ר׳ יצחק אלחנן״, היה פעמיים בשנה נוסע ובא לבאָטיל (בית־אל).
הוא חישב וכיוון להגיע לעיירה בששי־בשבת, היה שובת אצל שלמה הפאֶדלאֶר (רוכל), היה בוחן את בנו יחידו של הרוכל, מאֶכסי. ובשני־בשבת עם שחר, כששלמה יצא בעגלת־הסחורה הסכוּכה על פני כפרי־הכושים, היה משה נלוה אליו. כן היה הקולקטור נוהג בחמש עשרה השנים האחרונות.
משה ושלמה כילו תפילתם בעגלה הסכוכה. ישבו לסעוד פת־שחרית. נהג מאכסי – בחור עגלגל, שתקן, שהלך בדרכי־אָביו.
משה קלף את הביצים המגולגלות, טבלן במלח והירהר, כי הוא מטופל בחמש בנות. הצעירה בהן בת־עשרים, עובדת אצל שניפּס ושכרה כקליפת־השום, וכאן שלמה, יהודי בוּר, ועשירות כל־כך.
העוֹל, שריחף מעל משה, השתרג עם השדות הערומים, עם מטמוטי־העגלה ואמר בסתם:
״שלמה, מאכסי שלך נראה בעיני. בחור יהודי, הייתי לוקחו חתן.״
״ואני מוטב היה לי שאתה, ר׳ שלמה, תהיה מחותני, ולא הירשל הצהוב. אין הוא פוסק מלשלח בי שדכנים, אך לא לכבודי הוא. במשפחתי לא היה שרפרף־סנדלרים ולוואי אף להבא.״
מאכסי בא בחול־המועד־סוכות לניו־יורק. נסע לראות את ״הסחורה״, שבא לקנותה. מאכסי, שלא היה מעודו בין נערות, נטפל לשידוך. נראו לו כל חמש האחיות. היתה מהלכת עמו רחל, הכלה, נערה עסיסית, כעץ רך לאחר גשם. יתירה מזוֹ, היתה צוחקת תמיד, אפילו בשעת־בכייה.
לא התחשבו בכך, שהחתן לא היה חביב עליה, על רחל. אבא־אמא, האחיות, הכל החרישו את הכלה בקולותיהם על עשירותו של מאכסי ולחג־העצרת הגיעו שלמה ואשתו להעמיד חופה.
שלמה ציוה לצבוע את ביתו כעין הירוק. פינה חדר גדול, ציוה לסיידו, העמיד שתי מיטות־ברזל עם מזרונים רכים, והזוג הצעיר נכנס לדוּר בו.
מאכסי היה מאוּשר. שבוע ראשון נשאר בבית. היה מהלך ופטישון בכיסו, נוטע וחוזר ונוטע מסמרות. סייע לתלות את הוילאות המצויצים על החלונות, צבע בעצמו את הרצפה, חידש את האדמה בעציצים. מעל המיטות תלה ״סיטיזן־פייפארס״ ממוסגרים, תצלום של אשתו וטרח שהקן יהא רך יותר וחם יותר.
אותו יום, שמאכסי עמד לסבב עם אביו על פני־הכפרים, ננערה רחל עם שחר, ביקשה להכין אוכל לגברים. החותנת כבר הכינה הכל – בשר ממורתח, גבינות מיובשות, בישלה את היין השרוף בקליפות־תפוזים וסוכר.
מאכסי ראה את רחל, התרומם מעל כסאו, ביקש להושיבה:
״מה השכּמת קום?״
״הרי אתה יוצא לדרך, לא רחל״ – הושיבה האם את הבן חזרה – ״אשתך יכולה להביא בעצמה כסא.״
רחל לא ישבה, לא ראתה, איך נשתנה מראה־פניו של מאכסי, איך הוא לועס קדורנית את פרוסתו ומחריש.
משנסעו הגברים, נכנסה רחל לחדרה, נשענה אל המיטה ממול החלון ופרצה בבכי.
עלי־שלכת יבשים התגוללו בין האילנות, נגררו על פני דרך־האספלט השחוקה, ומבעד לשמשות הציצו שדות אפורים ושמים אפורים מהם.
החותנת ניקשה בנעליה הגבריות על פני החצר, הילכה מן התרנגולות אל הפרה, ולפי שהיתה תמיד לבדה, נעשה לה כטבע לדבר עם נפשה בקול. זה הפחיד את רחל, וצחוקה התדיר נשתקע אי־שם, נקרש.
הימים סוף־חשון. העצים, השדות, הכל הלך והתקלף, הלך והתערטל, ומישמשו ובאו לילות אַפלים, קרים.
רחל התכרבלה במטפחת, הביטה מבעד לחלון. התגעגעה הביתה, היתה מוחלת את עשירות־בעלה, וחשה שהיא וחיי השדות, האילנות, הגוועים והולכים, הם אחד.
מאכסי היה שוהה בדרכים יומיים, שלושה ימים, היה בא, כולו שרוי בצינה, ללון במיטה הרכה, החמה, ובבוקר חזר ונעלם.
מקץ שנה ילדה רחל בן. אביה בא לברית. באו פאֶדלאֶרים מכל הסביבה. אכלו, שתו, ושלמה לא זז מעם המחותן, וטען וחזר וטען באזניו:
״טרחתי שמעמד בני יהא כתיקונו. הוא, בלא עין־הרע, גביר… זכיתי לנכד, הייתי לסבא, דין שנטרח, כי בבאטיל יהא בית־כנסת, ואותך, מחותן, אביא עם משפחתך, ואטרח שתהיה רב.״
כשעמד משה לצאת לדרך, בכתה לפניו רחל, כי רע לה, כי היא מוחלת על העשירוּת, נפשה יוצאת מגעגועים. אביה עוד גער בה:
״את חוטאת, בתי. כל אחת מאחיותיך היתה מתחלפת עמך.״
לאחר הלידה שָמנה רחל, היתה מהלכת כנחל גדוש שנסגרו סכריו.
מרוב אושר חדל מאכסי לחלוטין לדבר, תושַבתו התרחבה, התמלאה, ולסתותיו עמלו כפליים, טען, כי נוסף גבר בבית.
הסבתה נעשתה נוחה יותר. בוקר־בוקר היתה מביאה חלב חם, מקציף בשביל הכלה, המינקת, היתה מביאה ביצה שהוטלה זה עתה, שפשפה בה את עיני־הנכד.
פעם אחת, ברביעי־בשבת, כשהמפרנסים לא היו בבית, בא אַברך אדום, הביא מכתב מאביה של רחל, שבו הוא מבקש לקבל את האברך בפנים מסבירות. האברך נסע לקבץ לטובת בית־יתומים בירושלים.
הקולקטור, איש־דברים, נראה בעיני רחל. יתירה מזו, למן הרגע הראשון דבק בו התינוק, צחק ככל שהיה שורק כנגדו, עושה את חמש אצבעותיו כמין ציפור, זחל אליו על כל ארבע.
החותנת התפתל במוחה מה שהאברך האדום בא ממש מירושלים. דחקה בה ברחל, שלא תניח לו לקולקטור, כי יסע קודם שיחזור החותן.
החדרים השלווים, הרחבים נאוֹרו עם בוא הזר. רחל לא ישבה במנוחה בחדרה, היתה משוטטת כל היום, מאזינה, איך הוא מתפלל בניגון, מדברת עמו כל היום כולו, ונתעוררה על כך, כי צחוקה, שקיפחתו מכבר, חזר אליה. וכשרחל היתה נועלת בשרשרת את דלתה, שוכבת מגולה במיטתה, נפלאת על צחות־בשרה, עוד נשמעו פסיעותיו, כשהוא מהלך לבדו בחדר.
בין האילנות נגררה בת־רוח, התדפקה על השמשות, לא הניחה לישון.
רחל התעוררה נינוחה, רעננה. הבוקר עמד בחלון, פשט על הרצפה, על הקירות. בחצר קשקש דלי־הפח – החותנת הלכה לחלוב את הפרה. התינוק חייך בשנתו, משך בשפתיו, כנראה חלם, כי הוא יונק. האם הטילה על עצמה את החלוק, לא ידעה על שום־מה בנות־שלהבות מתלקחות מתחת עורה, ויצאה יחפה מן החדר. במטבח עמד הזר, הסתפג במגבת ועל שערותיו האדומות נוצצו נטפי־מים. רחל בירכתו, הידקה יותר את החלוק וביקשה לחזור.
״כבר סיימתי, כבר״ – חסם לה הזר את הדרך.
פתאום נהיתה דממה. שניהם נכלמו, ביקשו לפנות זה לזה את המקום ונשארו עומדים בפתח הצר, שהוליך לחדר. הוא חבק אותה, נשקה. התינוק התיבב, רחל רצה אליו, שמעה את החותנת באה. וכשיצאה, בסופו־של־בוקר, מחדרה, התאוננה בפניה החותנת:
״מה תאמרי, רחל, הרי לא רצה להשאר, היהודי מירושלים. החותן יתרעם.״
[1927]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.