חלה תינוק בעיירה, היתה אמו רצה אל החלבנית:

״שרה׳שי, עטרתי…״

הזקנה, שהיתה מחלקת חלב בבתים, היתה בקיאה באותו פזמון, ידעה, כי באו אל הנכדה שלה, כי תלחש על עין־הרע, על פורענות.

אפשר שהזקנה תהא בעצם חביצת החמאה, בעצם סחיטת חריצי־הגבינה, אך ראתה אַפּה המתעלף של אם, מיד השליכה עבודתה. בפסיעות זעירות היתה נכנסת הביתה, מציצה לתוך הרפת, ומשלא מצאה את נכדתה, היתה הזקנה ניגשת אל לפני הגדר הדחויה, נוכח האפר, שבו רעו שלוש פרותיה. הסבתה היתה פותחת וקוראת בקול נערה צעיר:

״א־ס־ת־ר־ל! א־ס־ת־ר־ל!״

העיירה היתה מתברכת באסתרל, כקמיע. לא בכדי נולדה בכומתה. האמינו, כי האלמוגים שעל צווארה של אסתרל, נוטלים עין־הרע, שעל כן הם חיוורים כל כך, כאילו סומקם נמצץ עד אחרון־הנטפים.

כשיצאה אסתרל לאוויר־העולם, מתה עליה אמה. הפעוטונת נפתלה נשימתה, נאבקה עם המות. הסבתה קטרה את חבל־הטבור של בתה, השתטחה¹ על קברים ובטחה, כי בזכות הכומתה תציל זעקתה את הנפש הקטנה. ואמנם, הזקנה הצילה את התינוקת, אך לא ידעה, כי אדם, היוצא לאור־עולם וראשית זימונו המות, שוב אינו נפטר ממנו כל ימי־חייו.

בת שש כבר רעתה אסתרל את הפרות באַפר, סייעה לאמהות ממורמרות לתלוש עשבי מינתה בשביל תינוקותיהם המשותקים, בררה לעצמה בליל־נהרה את כוכבה בשמים, כוכב גדול בוהק. היא גדלה עם הסבתה בת הששים, עם הבהמות האילמות, עם צרות־העיירה.

הבאר המפכפכת, שבה נעשתה, בימי החום הלוהטים, החמאה כאבן, לא נתנה מנוח. הסבתה היתה מספרת על מקווה חתומה, על בתה, שנבדל לחיים ארוכים, שהלכה לטבילה לבאר. אסתרל גחנה מעל מסעד־הבאר המאוּזב, צופה במים הצלולים, שלא הרפו, וכל שהמעמקים משכו יותר, כן היתה החדווה מענה יותר, כי באותה הקרירות יושבת אי־שם אמא.

אחת בשנה, ביום היריד שבעיירה, היה בא אביה של אסתרל בעגלה כלי־חרסינה. אם הפדיון היה טוב, היה קונה לה זוג־נעליים, או שמלה, היה תמיד קובל באזני סבתא, כי הקנייה לא עלתה בידו, ובשעת־הפרידה היה מחליק ראשה של אסתרל:

״נו, בתי, אולי תסעי עמי?״

בקטנותה היתה אסתרל מתחבאת מאחורי סינרה של סבתא, היתה מתיראה מפני אביה. כשגדלה, ונודעה, כי הוא עצמו אין לו מזל לאשתו, היתה מאזינה לו ומסמיקה:

״כיצד אוכל להניח את סבתא בדד?״

בשנת החמש עשרה נשתנו חייה של אסתרל. הנערה המגודלת, על גרמיה הדוקרים, כאילו בגרה בן־לילה. הברכיים והמרפקים החדים התישרו, התעגלו. הלחיים השזיפו, העיניים – הבהירו כעין השכר הבּאַווארי, ושערות־הערמונים שבין המחלפות נטו לאדמומית־עלי־סתיו.

התחילה להתחמק מן הבריות, שוב לא הלכה ללחש על עין־הרע, פסקה לחלק חלב בבתים. נטלה עליה את המשק – חלבה את הבהמות, חבצה את החמאה, ניקתה את הרפת, כיבדה את הבית. בלילי־חורף הארוכים היו סבתה־נכדה מורטות נוצות, סורגות גרביים. הישישה לא נסגר פיה, מתוך רגילות. שבעים השנים דובבות מתוכה, לא פסקו כיובל הזורם בין שיחים מגודלים. הלהג נפל על הנכדה האילמת, שספגה את דבריה היראים של סבתה, ובשרה הצעיר הקציף, לא היה לו בפני מי לפתוח את סכריו.

בערב שכזה פרצה אל סבתה־נכדה מלכה׳לה, הגבירית שבעיירה, חבקה את אסתר, נישקתה:

״לא תסרבי לי, אסתרל, בלעדייך לא אזוז מכאן… זה היום השלישי ודודל שלי שרוי בחום… היו הרופא, הדוקטור, ללא הועיל… קראתי לה ללאה, והרי היא דווקא רוצה, כי את, אסתרל, תהיי בשעת־הלחישה, לא בכדי נולדת בכומתה!״

״לכי הפעם, אסתרל״ – לא יכלה הישישה ראות, איך הגבירה מתחננת אל נכדתה – ״לטובת מלכה תנהגי בחינת יוצא מן הכלל… ראויה היא לכך… נו, לכי, לכי, אסתרל. ודודל שלך, מלכה׳לה, יחלים אם ירצה השם. מה לנו היום, אור ליום חמישי? אור ליום חמישי אין לו לעין־הרע שליטה כל כך!״

וקודם שאסתרל היתה לה שהות לומר מה, כבר עמדה עם מלכה׳לה מעבר לדלת, ראתה איך סבתה מנערת את סינרה הריק, ומשלחת אחריהן לחש:

״…בכל השדות השוממים, באשר סדק וחור, ליצר הרע מסתור…״

מלכה׳לה אחזה את הנערה מתחת בית־שחיה, אימצתה בחזקה, כאבן־חן, שאלה בלבה כלה כאסתרל בשביל דוד, ולואי ויבראי בעזרת־השם.

הגבירית פתחה לרווחה את פתח־הכניסה המפואר:

״הננו כבר.״

במיטה היה מוטל בחור וכתמים אדומים בפניו, על מצחו. בדוחק נראה מבין הכרים הלבנים, התפוחים. למראשותיו עמדה זקנה, מלוא־פניה גדושים תלתולים ויבלות, ככפל־סנטרה של תרנגולת־הודו זקנה, הצביעה על החולה:

״ראי, אסתרל, אם צדעו של החולה מלוח?״

הנערה נבוכה. זו הפעם הראשונה, שהיא נקראת למגודל, יתר־על־כן לבחור. גחנה מעל החולה, נפגשה בעיניו, ופניה נשתלהבו, נתמזגו עם השערות, הניחה שפתיה על הצדע, חשה בצווארה כוויה, שחלפה כמטורפת על הבשר הערום, והאוזן הערה נרטטה:

״אס־ת־רל… אס־ת־רל!״

אסתרל לא ראתה, איך הזקנה הטילה גחלים לוחשות בתוך עביט־מים, לא שמעה, מה היא מלהגת מעל החולה, לא ידעה, כיצד יצאה מבית־הגביר. הכל מסביב לה עג־וחג, כמהלך על גלגלים.

ערב ערב היתה הנערה משוטטת, עד שעה מאוחרת בלילה, על פני האפר, התפללה לאלהים, כי דוד יחלים. כל רגע היה בידה למשש את הכוויה על צווארה, להאזין לשמה שלה עצמה. עלי־הבבונג נטלו את מנוחתו של דוד, עשו בו כישוף, הבטיחו, כי בוא יבוא.

ודוד בא. תחילה בגניבה, כשהעיירה כבר היתה שרויה בשנתה. עם הקיץ גדל בו הכישוף. אסתר לא כילתה עדיין פת־ערבית, לא כיבדה עדיין את החדר – דוד כבר עומד מאחורי החלון, עושה עצמו כלא־שומע תוכחת־סבתה:

״חבל לבלבל ראש יתומה… חתן – שאני! ואילו אתה, דודל, תשעשע קיץ, תשכח את הנערה והיא, העז הפרועה, תמלא ראשי בכי! מוטב ותרפה ממנה, דוד׳ל, לך לאנשי־שלומך, אסתר אינה בשבילך…״

סבתה הדין היה עמה. מלכה, אמו של דוד, החריבה עולמות, דיברה בנחת, דיברה בכעס, וכשלא הועיל דבר, הוליכתו לוארשה, ניתקתו מעם הנערה.

וכשאסתר היתה בוכה בשעת החליבה, בשעת חביצת־החמאה, מי היה איכפת לו זולת סבתה? היתה הישישה שומרת על נכדתה, מקפידה שלא תתכופף מעל מסעד־הבאר המאוזב, מספרת וחוזרת ומספרת מעשיות על נשים יראות, צדקניות, משגחת שהיצר הרע לא תהא לו שליטה על הילדה, והתפללה לאלהים, כי יכלה הקיץ.

כתום־קיץ, בגשמי־סתיו, מתה אשתו של יצחק מלמד. נשאר אלמן עם ארבעה תינוקות. עדת היהודים, אסונו של המלמד נגעה בלבבם כל כך, ומיד לאחר שלושים התערבה העיירה, ומלכה בראשה, וטרחו, כי אסתרל, היתומה תינשא ליצחק מלמד.

מלבּר לא פסקה הסבתה להלל את השם, ששלח נשמה כשרה כזאת כחתן לה, אולם מלגוֹ חשה, כי כל העיירה הרעה לאסתר – לא לפי כוחותיה יראת־השמים של יצחק׳ל, לא לפי כוחותיה ארבעה ילדים זרים. ביום השבת אי־אפשר היה לעמוד בפניו. האשה אסור היה לה להריח אל הבהמות, אסור היה לה להוציא הגה באזני הגוֹיה, השכנה.

היה יצחק׳ל יהודון קטן, רזה, בעל־זקנקן, שיותר משגדל על סנטרו גדל על לחייו. אל השולחן היה יושב כמלך, מטריח את כל הבית לשרתו, לא היתה מלה טובה בפיו לאשתו:

״מה את עושה, אסתר?״

״כאחת עם הפרורים, הרי מותר להסיר את הפמוטות״ – ניסתה אסתר להתנצל.

״לגויה כמוך מותר.״

אסתר השיבה לו לעתים רחוקות, אפילו לא כעסה על בעלה, קיבלה הכל באהבה. ביקשה להיות אחרת, כאותן הצדקניות, שסבתה הרבתה כל כך לספר עליהן, היתה יושבת בשבתות־חורף על גבי טייטש חומש, מושכת ניגונה של סבתה.

ככלות החורף חזר ובא הקיץ.

ערב בערבים הלכה אסתר לכנוס את הבהמות מן המרעה. נעדרה פרה. פישפשה בכל האפר, לא מצאה, נכנסה אל לתוך החורש. הפרה היתה אסורה לעץ. אסתר ניגשה לבהמה וניצבה נפחדת – דוד בא לקראתה.

״אל תכעסי, אסתרל, אני שהולכתי את הפרה אל החורש, ידעתי, כי תלכי לחפשה… האמיני לי, כי אין אני אשם, אסתרל… אבא־אמא כלאוני, הוליכוני לוורשה…״

השפמפם דק־מן־הדק הצל על השפה העליונה, עגם, והעיניים גדולות, אוֹרוֹת, התפתלו בין אצבעותיה של אסתר, בין קפלי־שמלתה, נפלו על מטפחת־ראשה משולשת־הקצוות…

״הם גזזו את שערותיך!״

הנערה המצוררה התנפץ בה מה, ניתק. חיים נעלבים בכו מתוכה, רעדו בזרועותיו של דוד, התמסרו לו.

בשעה מאוחרת בלילה נגררה הסבתה על פני האפר, חיפשה את נכדתה קראה: ״אס־ת־רל, אס־ת־רל!…״

״מ־ה־ה־ה!״ נענתה הבהמה הנתעית בגעגועים וקרבה בכחל תפוח.

סבתה הוליכה הביתה את הבהמה האילמת. בדרך הציצה לתוך הבאר האפלה, ומתוכה טפחה קרירות בפניה, לא ראתה כלום בחושך ופכרה אצבעותיה הזקנות: ״אָב, אבא…״

[1927]