א 🔗
שלהבות־אש צצו מתוך האדמה, צמחו והִתַמרוּ מעלה־מעלה, עד שהקצוות המלובנים התמזגו עם השמים ושיירו אחריהם נחוֹשת, זהב וארד.
מסביב שלהבות־האש ניתכוּ אוּרים זעירים, כעין הארגמן.
זה זיגמונד בליאַש שרף את הקאַרפים (גדמי־העצים) ועשה את שהיה יער – כרי־מרעה.
בינוֹת הלהבות, מסביב לרצפת־חמר היו פזורות כנופיות־צוענים.
צועני צעיר במכנסיים רחבים, כחולים, במגפי־לכה שבתי־שוקיהם מקופללים כמפוחית, ישב עם צוענית. בידו־שמאל חבק אותה, עשה אצבעותיו־ימין כאצבע משולשת, קירב את האגודל לשפתיו ושרק ברמה, כמעשה־חליל, מנגינצת־פּוֹלקאַ.
קצת זוגות התנשאו בקלות מעל רצפת־החמר.
כאריה מרוגע שכב הסטאַרוסטאַ (הראש) מוֹראלה, צועני כבן חמישים וכמה, שפמיו ארוכים־אפורים. שכב במכנסיים כחולים ומצויצים, בכותונת־באַטיסט פתוחה, שמתחתיה נשקף בשרו, בשר־נחושת שעיר, והביט בפנים גלויות לצד היער וינק לאטוֹ את מקטורת־החרסינה שלו.
על ידו, על גבי כרים מרוקמים, ישבה אשתו, צוענית בת שמונה עשרה, עטופה בסדין־משי ססגוני. הצוענית היפה הניחה ראשה על כתפה. כתינוקת עגומה פערה עיניה הגדולות המעוטרות עיטורי־כחול, צימצמה גביניה הארכרכים ובאפס־מנוחה התחילה מצלצלת במחלפותיה, שנקלעו בהן רוּבלים־כסף. פשטה צוארה הארוך, החוּם, הביטה מלוא־עין וכן ישבה בתוך הלילה, גאה וחִדלת־מרגוֹע.
מסביב היתה דממה. הצוענים שכבו על כרסיהם, התבוננו בלהבות, ינקו מקטרותיהם ורקקו. ירח במילואו שפך על האילנות שמעֵבר לכביש אור דהוי, והעלים, כצדפים חיוורים, קפצו מצועני לצוענית. השלהבות נמשכו והלכו, התקרבו ועטפו את הכל אדמומית – הירח האדים פתאום והצדפים נחבאו כדי רגע.
הצוענית היפה זעה.
“מה ילדתי? אוֹפילאַ, צפורי, מה לך?” – שאל מוראַלא בחביבות.
אופילא הציצה בו רגע ועמדה על ברכיה. הסדין הססגוני נשאר תלוי על כתֵפה אחת, ואופילא עמדה בשמלה לבה מרופרפת, כעין כותנת־לילה חדלת־שרוולים. תפסה את ָָמוֹראַלאֶ שלה בשערותיו הארוכות, ניסוטה, כריווח ידיה הפשוטות, נשכה שפתה תחתונה בשיניה הלבנות, שיני פרא הצחורות, וצחקה וניענעה ראשה שחור־השער המדובלל, שהיה תקוע בו פגיון־פיפיות.
הצדפים החיוורים, כמחנה עופות צחורים, חזרו ושיטו בה באופילא, והיא צחקה מלוא־לבה וגמישה כחתולת־בר התחילה מנשקת עיניו של מוֹראַלא, בשרוֹ השָׂעיר, נברה והעמיקה עשר אצבעותיה בקווצות שערותיו הארוכות, נטתה לאחוריה, ועטויים זיו אדום נשארו שניהם יושבים כמחושלים מִקשַת־נחושת אחת.
הצוענים, ששכבו מסביב, ינקו בעצבנות מקטרותיהם, רקקו מלוא־כוחם, כמעט בושו להביט, כיצד מוראַלאַ, הסטאַרוֹסטאַ שלהם, ניטלת בינתו, וחששו, שהזקן לא יעשה עד־מהרה מעשה־שטות.
אמת, אופילא היא שד, אש־תופת, ואף־על־פי־כן דין שתזכור, כי אין היא אלא נערה־שפחה ומקומה לרגלי מוראַלאַ – הרהרו הצוענים, חשו עצמם פתאום צעירים יותר, והתחילו מתקרבים אל הצועניות.
אוֹפילא השתרבבה קמעה־קמעה על הכרים, התמתחה, פניה לרקיע ובאפס־מנוחה התחילה חוטפת בשתי ידיה את הצדפים, העמידה מתחתיהם לחייה, מצחה, שערותיה השחורות, עיניה. והררי־ניצוצות, ככוכבים נופלים, נשפכו מכל העברים – צוענונים ערומים־למחצה הטילו אבנים גדולות בגזעים המבוערים.
מסביב היתה דממה. מדי פעם בפעם התנפץ סיקוס מתוך גודם שבור.
צאַמבאל, הכנר הסוּמא השׂב, על זקנו המסוכסך, הקלוע כעין אֲרְד, שנצמח עד ראשו ונמשך עד מתחת לעיניו, נראה כגוֹדם שנחפר על שרשיו מתוך האדמה. צאַמבאל הפריט את אצבעותיו הגרומות על מיתרי כינור ישן, פקח עיניו, עיני־תרנגולת, ובקול־פחדים ממושך פתח, בפעם המאה, את סיפור־המעשה:
היה היה צועני אולגאַשי. היה מדבר עמך, ודומה ידיך נתונות כיסי מכנסיך, ואך נפטרת ממנו ומיששת בכיסך – חופן הפרוטות איננוּ. וכשנתפס בבית נעשה תולעת זעירה ויצא מבעד הסדק. צועני טוב היה אוֹלגאַשי – לא רצה לדעת על קוֹשטשוֹל (בית יראה לנוצרים) והיה מתפלל לדוֹמבּ (האלון) הקדוש. יומם היה אוֹלגאַשי נעלם, כי הוויאווּדה (המושל) הבטיח מחיר־ראשו מאה דינרי־כסף, ולילה היה אולגאַשי שוחה לרוחב נהר הווייכסל עם כנופית פוחזיו. וימלוך הצועני אולגאשי לילה על הווייכסל שלוש שנים תמימות ושלושה ימים.
ימי־מצוקה קרבו ובאו – מחנות התוגר (התורכים) פשטו כילק על פני פולין, ליטא וארץ־הָגִר (הונגריה). זקן וטף, מי שהיה בידו לשאת חרב, הלכו להכות את התוגר ולא נשארו בארץ בלתי ילדים ונשים.
ביקש אוֹלגאַשי להכות את התוגר, ביקש מלוא־לבו, בוש הצועני אוֹלגאַשי לשבת במדינת־נשים וילדים. גאה היה הצועני אוֹלגאַשי, חיכה כי הוויאוודא ישלח לקחתו, וקודר, רוגז נישא אולגאשי בשריקה בסירתו על פני הווייכסל. והוויאַוודא לא שלח אל אולגאשי, וכל מה שהתוגר התקרב ובא לווייכסל, הבעיר כפרים, כן מיהר אוֹלגאַשי להנשא על פני המים, לנפנף בחרבו העקומה ולהגביה קול־שריקתו. וכשגדלו הדליקות ועטפו את הווייכסל והקצף הלבן שמאחורי הסירה האדים פתאום, נאנח אוֹלגאַשי וחייך. כי הנה הווייכסל עצמה שלחתו להכות את התוגר. עליז שלח אוֹלגאַשי, עוד בזה הלילה, שליח לוויאוודאַ וכרת ברית־שלום. ועד מהרה נשמעו בכל פולין גבורות אולגאשי – בחרבו העקומה קצר ראשי התוגר כקצוֹר־קש.
צאַמבל הסומא נשתתק. הפך פניו כלפי השלהבות וזיו מלובן, כעין הברק, הסתבך בזקנו המסוכסך, התרומם וכאיבחת־חרב מנוצצת ננעץ בפניו החרושים ומשופעי־השֵער.
חזר והפריט את אצבעותיו על המיתרים וקורן כולו מִתֵן את דבריו:
ובשוב אולגאשי מן המלחמה, הביא לו חרב־זהב מתנה לוויאָוודאַ. ולעצמו – צוענית־זהב. יפה היתה חרב־הזהב, אך יפה ממנה צוענית־הזהב. עיניה שחורות בערו כשבע שמשות ולא בחור אחד נשרף באִשָן. מצאה חרב־הזהב חן בעיני הוויאָוודאַ, ויותר ממנה הצוענית. החזיר הוויאוודאַ לאולגאַשי את חרב־הזהב וציווה עליו לשלוח לו את הצוענית. לילה ראשון שלו היא. כן היה מנהג הימים ההם.
“רעם הייתי נותן לו!” – שיסע צועני צעיר בניגון את דברי צאַמבאל.
נעצבה רוחו של אוֹלגאַשי. הרכין ראשו הגאה ושפמיו ירדו אל כתפיו. נשבע באלון הישן להאַמן לוויאָוודא, ולבו לא נתנו, הוי לא נתנו, לשלוח את הצוענית. נטל אולגאַשי את הצוענית והלך עמה אל הווייכסל, נפל לרגלי האלון הישן הערום, חשוּך־העלים וחשוּך־הענפים, ואמר: אלון־קדם, אלון־קודש, כך וכך, כך וכך, האשלח את הבתולה לוויאַוודאַ? ויען האלון לאמור: אל תשאלני, שאל את הווייכסל, ואם לא תענך, זרוק לה את חרבך־זהב קרבן וסימנך – פסי־הלובן שמאחרי סירתך יאדימו.
ישב אוֹלגאַשי ועמו הצוענית היפה על שפת־הווייכסל, השיט את סירתו ובטח בנס כי יבוא. והקצף מאחרי הסירה היה לבן, ולבנות ממנו שיני־הצוענית הלבנות. נסערה רוחו של אולגאַשי, זרק את חרבו־זהב לווייכסל, ציווה להדהיר את הסירה, והקצף הלבין והוסיף. התירה הצוענית היפה את מחלפותיה הארוכות, השחורות, חבקה את אוֹלגאַשי בשתי ידיה והתחננה אליו מאד, כי לא ישלחנה אל הוויאַוודא. ובהגָלות מרחוֹק שלוחו של הוויאוודאַ והקצף הלבן מאחרי הסירה לא האדים, החוויר אוֹלגאַשי, הרים את הצוענית שלו והפיל את עצמו ואותה על הסלעים החדים, השחורים, המשתכשכים בווייכסל. והקצף הלבן החל להאדים. כן מת הצועני אוֹלגאַשי וצועניתו־זהב – – –
צאַמבל נשתתק, הרכיב רגל על רגל, עצם עיניו הסומות ובהשעינו זקנו הארוך, המסוכסך, על כינורו, התחיל מושך בקשתו על המיתרים, על הזָקִן. גברה חיותם של הצוענים, נלוו לו בשריקה, בזמרה, ואלה ששכבו על כרסיהם, זקפו רגליהם באויר וניקשו באחוריהם לקצב.
ואופילא ישבה חולמת על הכרים הרכים, ראתה את הגיבור אוֹלגאַשי, עומד הרחק־הרחק, רם, בכובע־פרווה, והצוענית־זהב על זרועותיו. הצוענית פורשת סדיני־אש, מדליקה עצים, והיער בוער. אופילא נרתתה, אוֹתתה רגע לזימרת־הצוענים וקפצה על רגליה. שמטה את סדין־המשי הססגוני על שדיה, קשרה בחוזקה סביב גזרתה ובמגפוניה הצהובים המשורכים, על פיפיהם־משי, התחילה מהלכת במתינות על הרצפה. נופפה כתפיה, כפפה ידיה המשופעות, החשופות, הטילה שתי מחלפותיה סביב ראשה כזר ונעצרה ועמדה.
אוֹוטשאראָק (ניגון צוער־הרועה) נשתפך לתוך הלילה.
צועני צעיר במגפי־לכּה, שפרסותיהם פלדה, שערו שחור, מתולתל, סרוק ופסוקת באמצע; שפמו מסולסל כלפי מעלה מעשה־משובה, הגיח כרוח ונישא על רגל אחת אל הצוענית. אחז ידה של אופילא, פשט רגל, בזמרת־ליווי ובעומדו על עמדו רקע ברגלו לקצב, שניצוצות ניתזו מתחת הפרסה. פתאום הסתער כרוח, טס עם אופילא על פני הרצפה, ודומה היה כי הוא מבקש לברוח עם הצוענית אי שם לשָדֶה; אולם בקצה־הרצפה, כשהוא במלוא־תנופתו, הטיל רגל, חבט בה בבית־השוק כעין הלכּה, קרקש בלשונו, נזקף בחָפזה, עמד על קצות־עקביו, התחיל סובב על רגלו אחת, כשהוא מנקש ברגלו אחרת, בדומה לדרדור אפונים, נפל על ידיו, על כרסו, נכרך ככעך סביב רגלי אוֹפילא, והיא משולהבת, גאה פגיון בּוֹהק בשערותיה השחורות, המדובללות, שהשתפכו על כתפיה, התכופפה על הצועני, פשטה צוארה, צואר־זהב הארוך, צימצמה עיניה, וכחליל צלול זימרה אווטשאַראק.
והצוענים, צעירים וזקנים – כהי־נחושת, שחורי־שער, עיניהם שלהבות, גמישים, יֵצר־נמרים בכל אבריהם, בראותם מרחוק את נַפָחי־הנחושת, בכפתוריהם־כסף, כמיני ענבּלים, חשו את עצמם גאים יותר, שיחסני הצוענים מניחים את שלהבותיהם לילה וגוררים עצמם הנה, והכל בשל אופילא!
הם עמדו אחד אחד על רגליהם, הסירו מעיליהם הכחולים, וצועני הסתלסל:
עֵינֵי שְׁחוֹר, צַמּוֹת שְׁחוֹר!
כַּפתּוֹרי־כֶסֶף, שִׁנֵּי צְחור!
הוֹלַא, הוֹלַא. הוֹלַאלַא!
הוֹלַא, הוֹלַא. הוֹלַאלַא!
ומקהלת־קולות־גברים הגיחו לתוך הלילה, התפרעו, נעקרו, נפסקו והילכו תוגה מוזרת. צחק אִי־שָם צועני – פרצו הכל בצחוק־ילדים, ונישאו צמדי־פרא מעל הרצפה.
אכרים צעירים ושקצות התכנסו מסביב, ישבו מרחוק והתבוננו. היתה דממה. השלהבות נמוגו, מילאו את חלל־האויר עשן אדמדם. הלבנה אדומה כדם עמדה מעל היער וצללים גדולים ארוכים רבצו, התרוממו, התפשטו מעל הכביש ונעלמו אֵי־שם בעוּמקוֹ של יער.
מתוך הצללים נבלטה דמות רמה, לאחריה דמות כמותה, והתקרבו אל הצוענים. היה זה זיגמונד בליאַש, איש־קומה, שַחמוּמי כבן עשרים וחמש, פניו פיקחים ורבי־תנועה, המעלים רושם כאילו אינם מגולחים. בליאש, שהפליג ליום לתוך יערו, בא ברוב סקרנות לראות את הצוענים. לאחריו נגרר היערן שלו, וואַצאק, אכר נמוך ומגובן, ידיו ורגליו פשוקות, ומעלה מרחוק זכר עכביש גדול.
זיגמוּנד בליאַש, משנתקרב ביותר וראה את אופילא, עמד מלכת. הצוענית בסדינה־משי הססגוני ושערותיה המדובללות, שתקוע בהן פגיון בוהק, עמדה באמצע הרצפה גמישה, גאה. הרכינה את ראשה ימינה – והירח שפע עליה חיוורון־כסף קלוש, שמאלה – והשלהבות עטפו אותה דוק־משי אדמדם. זיגמונד לא ידע בעצמו, מה קוסם לו בצוענית, וכדרך הים ביפי הלילות, המהלך עליך גם ששון גם תוגה, כן חש פתאום בליאַש רוחו קל וכבד כאחד, וכמסומר נשאר עומד ומביט בצוענית.
היערן הזיח מרוב־התפעלות את מצנפתו, התחיל מתגרד ורקק: “דם כלבים, ריבה שִדה!”
הצוענים, בראותם את הפאן (האדון) בליאַש, הוליכוהו מיד אל הסטאַרוסטאַ.
“ערב טוב, אדוני בעל־הבית! בא לבקר אותנו, הצוענים, אמת? נאה נאה, שב” – משך הסטארוסטא, וקירב לבליאַש כסא־בד.
זיגמונד בליאַש השתטח ליד הצוענים בדשא. צוענון צעיר הגיש שני בקבוקים שֵכר.
“עכשיו, פאן־זהב שלי, נשתה כוס־אחוה” – והסטאַרוֹסטאַ הגיש לו לזיגמונד בקבוק־שֵכר.
“חן־חן, אינני שותה!”
“בּאַ! – רקק הסטאַרוֹסטאַ – הפאן בוש עם צוענים! אָה, אדוני־זהב, זה לא יסכון! הרי אנו קתולים, הולכים לאותו קוֹשטשוֹל (בית־יראה) עצמו, נטמנים באותו בית־עולם עצמו, אחים אנחנו! נוּ, שתה! אל תעליב צועני!”
“מי אחיך, מי? מה אתה מלַמלֵם? – התערב היערן בחוּצפה – אתה פוגע בסוס סומא!”
“מי מדבר אליך? – השיב מוראלא בגאוה – כשבני אדם מדברים, תשתוק, אוזן־חזיר שכמוך!” – והוסיף לדבר אל בליאש:
“כך, פאַן בעל בית הוא איזראַליטא (בן־ישראל), נוּ, ודאי וודאי שאנו קרובים, ובכן שתה נא, אדוני! בקבוק־שכר ינערך קצת, והרי צעיר אתה – לא טוב שבת על גחלים בוערות, אדוני, זה צורב! בוררים לעצמו צוענית! אֵש מכבה אֵש!”
זיגמונד בליאש חייך.
“אה, אדוני, אתה מלומד, הלכת לשקוֹלוֹת (בתי־ספר), וקטנה כזאת אין אתה יודע, נוּ שתה, ואבארך מיד.”
הסטאַרוסטאַ פתח לאמור:
“לפני אלפי שנים, ברצות דאַבלאַ האדיר לברוא בני־אדם, העמיד מחנות־מלאכים מעל שני בורות־חמר גדולים וציוום ללוש מן האחד יהודים ומן האַחר פולנים. במלאכים לשו ולשו, עד שנלוש כמעט כל החמר כולו. בכל בור ובור נשתייר מעט חמר, שלא ניתן לעשות בו אדם, עמדו המלאכים שרויים בדאגה ולא ידעו, מה יעשו בחמר. כשמוע זאת דאַבלאַ האדיר, צחק מאזנו אחת לאזנו האחרת, קבץ את החמר משני הבורות, גבל אותו יפה יפה וקפץ מתוכו צועני שחור.”
בליאַש נצחק. אופילא ניגשה מרקדת, וכאילו לא הבחינה בגבר הזר היושב, הטילה את עצמה לתוך הכרים.
“נוּ, צפרי, עייפה אַת” – פנה הסטאַרוֹסטאַ אל אוֹפילאַ – “אַת רואָה, זה הוא פּאַן בעל־בית, בא לבקרנו, זוגתי!”
היא הביטה רגע בבליאַש ובירכתו.
“אשה נאה לך, על דיברתי, נאה” – אָמר בליאש לצועני, באופן שגם היא תשמע, והביט עליה.
אופילא פקחה לרווחה את עיניה הגדולות ובתמימות ילדותית ובפתיעה הביטה ישר בפני בליאַש, עד שלא עמד בפני מבטה ונכלם. פרצה בצחוק קולני, קפצה ונעלמה בין הזוגות שעל גבי הרצפה.
“דם צעיר” – זימר הסטאַרוֹסטאַ מרוּצה – “אין בו כוח ישיבה… לא ריבה היא, אש היא! ואינה מניחה להזקין, נוח לה לעשות את המת חי!”
“מכבר נשאת אותה?” – שאל בליאש.
“מכבר? לא! עד ליריד־הסוסים בלוֹביטש תמלא שנה!”
אופילא חזרה, צנחה אל הכרים ואמרה במורת־רוח:
“בוא, יקירי, נלך הביתה, אני עייפה.”
“מה אירע, צפורי? מה השפלת ראשך, הגידי!”
“לא כלום. אני עייפה, בוא הביתה!”
“טוב!”
מוראַלאַ עמד על רגליו, לבש את מעילו הכחול הרחב על עניבות־השרוכים ופתח בשיחה עם צועני.
אופילא שאלה פתאום, מבלי להביט אל בליאש:
“הפאן עשיר? כמה עשיר הפאן?”
“אני עשיר מאד!”
“עשיר כבן־מלך?”
“עשיר ממנו!”
“ולשם מה לו לפאן ממון רב כל־כך?”
“אני מקַבצוֹ לשם אהובתי.”
“האמנם? והיכן גר הפאן? ביער?”
“לא, אני גר הרחק מזה, אני גר בוורשא.”
“בוורשא? הרי שם מצויות הרבה נערות יפות כל־כך! על שום מה אין הפּאַן בוחר לו אהובה?”
“אילו מצאתי נערה כמותך… מה שמך?”
“לך, האדון מלעיג עלי!”
“חלילה!”
“מה שמי? אופילא! ומה שם הפאן?”
“זיגמונד, אופילא, יודעת אַת, היכן האכסדרה ביער?”
“ודאי שאני יודעת!”
“בואי מחר בערב לאכסדרה. תבואי?”
“לאכסדרה?”
מוֹראַלאָ הפסיק את השיחה. אסף את הכרים, מסרם בידי צועני, ונפרד מעם בליאַש:
“לילה טוב, אדון בעל־בית, לילה טוב.”
“לילה טוב.”
אופילא קפצה ממושבה, לא נפרדה מעם בליאש ופרשה עם הצועני.
בליאַש נשאר שוכב, הביט כיצד הסטארוסטא פוסע, צעיר וכפיף, כיצד הוא משרבב ראשו הגדול משופע־השערות, ונעלם קמעה קמעה, הוא והצוענית. שני צללים גדולים דלגו מן האפר אל הכביש, ובליאש נתעגמה פתאום רוחו.
הרצפה נתרוקנה.
אי־שם, הרחק, פתח מי בזימרה, נשמע צחוק וקמה דממה.
בליאש שכב ועיניו עצומות, הביט באופילא, כהבט על בת־מלך פרועה, ורוחו נכאָה עד דמע.
ב 🔗
עמד חומו של־אחר־הצהרים. השרב הצריב את הגרון, דיבק את העינים, הילך רוח־עצלתיים, שלא נעור כל חפץ־עשייה, כל חפץ־מחשבה, והיתה שקיקה להתחבא בצל ולנמנם. בדרך־החול, המוליכה ליער, עמדו כמה צוענונים קטנים, עירומים כביום היוולדם. עמדו שורה אחת וקלעו חלוקי־אבן בעורבנית חיה, שהיתה קשורה לענף וקיעקעה צרודות.
אכר אדום, מיוזע, בכתונת־בד גסה, בא מן היער. האכר הוביל בחבל בן־פר צעיר.
“אמונה כלבית, הלאָה!” – גער האכר בצווחות על הצוענונים, וביד אחת הסיר את חגורת־מכנסיו. בן־הפר ניתק בינתיים, האכר אחז בידו אחת מכנסיו, שלא ישתלשלו מטה, ונעלם עם בן־הפר בענן־אבק.
משני צדי־הדרך, שבהם היער כבר היה כרות, נמשכו אהלי־בד, ככוורות מסוידות. סוסים כבולים, בינוניים, מרטו בעצלות את העשב, קפצו ברגליהם הקדומניות והבריחו בלי הפוגות מחנות־זבובים מאחורי הזנבות הארוכים.
ליד הרז’יקאַ (הנחל) עמד צועני זקן וחפף ילד קטן בסבון קלוש. הצוענון פלט קולי־קולות, הרקיד רגליו. הזקן הרים את הילד בראשו המקורזל וטבלוֹ כמה פעמים במים. לא הרחק מן האהלים פייחה אֵש. מעל האש היו תקועים שני מוֹטות־ברזל, שעליהם נתלה דוּד־נחושת גדול.
מן הדרך באה צוענית יחפה, מאובקת. מתוך הסדין, שהיה תלוי על גבה, הציץ צוענון קטן, ועיניו עיני־גנבים קטנות. הצוענית סחבה מתוך הסדין תרנגול מלוק־ראש, והטילתו על יד האש, ונעלמה בדרך המאובקת. מסביב עמדה דממה, חֶנֶק, ונישא ריח נוצות חרוכות. בלב אוהל פתוח ישבה צוענית ישישה. שׂבה, כמכשפה ממש, לחייה צפודות, אפה ארוך צמוק, שכמעט שנצמד לחרטומה המחודד, וצעקה:
“מה צוענית תהיי, אם לא תוכלי לילך לשפראַכאַרקא (ניחוש), לא תדעי להשתכר לבעלך ולילדיך? הרי בעלך יתלה אותך! בתולה כסוסה, עושה רומאנסים עם צעירים, נו, הגיעה השעה שתהיי אדם!”
מסביב ישבו צועניות צעירות ביותר, הביטו בקלפים הפזורים, והאזינו, כיצד אחת מהן מנחשת, ודיבורה בניגון מתוק. זאת הזקנה לימדה אותן להטיל קלפים, לעשותן צועניות ממש.
הצוענים אכלו ארוחת־צהרים, כיבדו את האהלים, הכינו ויאַטשאֵראַ (ארוחת־ערב) לצועניות שיצאו עם שחר לשפראַכאַרקאַ, ופנו לילך למוראַלאַ. מוראַלא במכנסיו הרחבים הכחולים, בכתונת־בּאַטיסט מרוקמת, ישב בפתח אהלו על כסא־בד וינק מקטורת ארוכה.
בעומקו של האהל, בהר־כרים שכבה אופילא.
מאחורי אילן נִגלה צועני צעיר במכנסים כחולים, אזורים אזור לַכה רחב, שהיה מפוספס צדפי־ים. הוא נאחז בענף עץ עבה, מתח את עצמו, הוציא אמתחת־טאבק העשויה פיסות־משי ססגוניות שונות, כרך פאפירוסה, וניגש לאהלו של מוראַלאָ:
“הרי הזמינו אפילו את רוֹמאַ המחוטטת.”
“מי?” – שאל הצועני הזקן.
“הנפוּחה.”
“איזו נפוחה?”
“לא נרשה!” – נכנס צועני רחב־גרם לתוך דברי־הצעיר.
“ודאי לא!” – נענה שלישי.
“כבר טחנתם בשלושה דרכים – אמר מוראַלאָ ופלט מלוא־פיו עשן: – ואיני יודע, במה הדברים אמורים, דַבּרוּ שיבינו בני־אדם.”
“הנה במה הדברים אמורים – ענה רחב־הגרם ועמד בזקיפה – נפּחי־הנחושת הזמינו אתמול את הצועניות שלנו לריקוד, ואנו נשלח חולירע לצדיהם!”
“לא נהא צריכים לשלוח אותן, הן תלכנה מאליהן!” – העיר מישהו.
לא תלכנה כלל – התלהט רחב־הגרם – ואם־כן, הרי לך הֵן שלי, כשם שאני צועני, כי יישפך שם דם!"
“הוֹ־הוֹ־הוֹ!” – התלעלע הבחור.
“יפגעני רעם, אם אני מכזב” – טפח רחב־הגרם בחזהו.
“ודאי שאתה אומר כזב.”
“אז אני אומר!”
“הרי זה אני טוען!”
הכל צחקו.
“ואתה – קמץ רחב־הגרם את אגרופיו וביקש להשתער על הבחור – אתה חזיר־ים!”
“מי חזיר־ים?”
“אתה!”
“הבט־נא עליו, על הברנש, פנים לו, משל חתול שדרכו על זנבו. אה, אָחא, אתה אקדח־עץ!”
“הַא, הַא, הַא! – פקעו הצוענים מצחוק – מי אחיך, מי? – רתח רחב־הגרם – באנו יחד על אשה אחת?”
“פסיק וסוף! מה אתם עומדים, מה, כשני תרנגולים?” – התערב קשיש יותר.
אופילא לא הקשיבה. צמצמה את עיניה והרהרה במסעדות הונגריות, שבהן היתה מרקדת בימי בתוליה, הרהרה בפאַן העשיר, שהזמין אותה אתמול, הרהרה בקלפים המוטלים לפניה. שלוש פעמים יצא המלך אדום – שחמומי עשיר ולבו קר. ושלוש פעמים יצאה המלכה אדומה כנגדו – גברת צעירה מחלפותיה שחורות כלילה ולבה מלא אהבה. והגברת תחמם את הלב הקר, תהי רגע מאושרת ותקפא. למעלה משלוש פעמים אסור לנסות את המזל.
אופילא אהבה את מוראַלאָ. אמת, מוראלא שוב אינו צעיר, בכל זאת, כשחבק אותה נקשו כל העצמות, ואין בין צעירי־הצוענים בדומה לו. יתר־על־כן קנה אותה, שילם לאביה אלף טאַלר־כסף. מוזר, בהיותה בבית, היתה חולמת תמיד, שתספח לכנופית צוענים ותחיה עמהם ביערות. ואמנם, תחילה לא היתה יושבת אהל; ימים תמימים היתה משוטטת על פני האפָרים הירוקים, מפליגה במעמקי־היער, נלוית שלא־מדעת בעלה לשפראַכאַרקאַ. לילה־לילה היו מעלים מדורות גדולות, המיתרים פקעו מרוב־נגינה והיא היתה מעייפת את טובי־הרקדנים. עתה נמאס עליה הכל. האוהל, היער, חיי החירות של הצוענים – כל מה שמשך לפנים את לבה הוא לה עתה לזרא; וביותר נמאסו עליה מחנות־הזבובים, שהיו ממלאים את האוהל זימזום ועוקצים ואי אפשר להפטר מהם, ושמא תלך לפאן העשיר ביער? הרי הזמין אותה! ומי יודע? הרי שמעה סיפורי־מעשיות מרובים כל־כך, איך בני־מלכים מתאהבים בצועניות, כולאים אותן בארמונות, במעמקי־יער. כן, מיד היא קוראת לקאַרלאַ הזקנה, כי תנחש לה ואם גם היא תאמר כך, תלך אל הפּאַן.
“בוקר טוב, אופילא היפה!” – זימררה קארלא הזקנה, צוענית כולה עוֹר ועצמות בלבד.
“בוקר טוב, קאַרלאַ, הכנסי!”
הזקנה נכנסה לאוהל וצנחה על ברכיה:
“מי עשק את זוהר עינך־זהב, מלאכי היפה! מה רָעו פניך! מה לך? הגידי לקארלא הזקנה, היא תסיר את המשא הכבד מעל לבך! אל תתביישי, ילדתי הקלף יגלה את הכל!”
הזקנה הוציאה מבית־שחיה מסכת־קלפים נפוחה, ופיזרתה על הכרים.
“נו עכשיו, לבבי, הניחי עשור על הקלף הראשון, יהא ממוזל וקאַרלאַ הזקנה תאמר את האמת לאמיתה!”
אופילא חייכה.
הזקנה פיזרה את הקלפים בידיה הגרמיות, הטילתם בצורת לב, רקקה ג' רקיקות, ריחששה בשפתיה, הרימה קלף ודיברה בקול חרישי, מוזר, כמת:
“מלך אדום – שחמומי, ששפתו מסולסל, גזל את מנוחתך, אולם אל תבכה עינך־זהב, רחקי מעקבי השחמומי ההולך אחריך. יותר מזה אין בפי הקלף, אוצרי!”
אופילא חבקה את הזקנה:
“קאַרלאַ רחימתא, הגידי, מה היית את עושה?”
“חי־חי־חי – פעתה הזקנה כצפור – כמה ילדונת את, אופילא! מי משוגע וייגרר אחרי מטאטא ישן, בפרוח ורדים יפים כמותך! ומה היה, סבורה את, כשהייתי צעירה? אל תשאלי! פראית הייתי, פראית כעוף־השמים! עליתי על כולכן! ומי, סבורה את, היתה הטובה שבמחוללות ביערות לוֹמניאַ? זאת יודעים ותיקי־הצוענים! ומי היו לה צמות עד למטה מברכיה? ומי סיכסך דעתם של הצוענים? הכל אני! קאַרלאַ! שעל־כן הייתי צעירה, ילדתי, עשיתי כל מה שלבי חפץ! אה, עברו ובטלו ימים שהיו!” – סיימה קאַרלאַ באנחה, לקטה קלפיה ונגררה החוצה.
אופילא נשארה מוטלת על הכרים במורת־רוח, צעקות־הצוענים, שהיו פזורים מסביב לאוהל, נמאסו עליה. בטינה תפסה מלוא־קומצה זבובים, הטיחתם לעביט־מים, העבירה בשערותיה את פגיון־הפיפיות ויצאה מן האוהל.
ג 🔗
אופילא קפצה ביער וענף שבור בידה.
רוח קלה, ממולחה, ניתקה פתאום מעם הווייכסל, ריגשה, ונצרר בה ריח חריף של גרגרי־בוּר, של אוכמניות בשֵלות.
בליאַש בא לקראתה, אחזה בשתי ידיה ועצרה:
“אופילא!”
אופילא קימצה גביניה, פקחה לרווחה עיניה המעוטרות עיטורי־כחול, הביטה רגע בבליאַש, זקפה ראשה, פלטה צחוק־פרא נלבב – הזדעזע היער, התנהם לתוך לב־הלילה, נמזג בצחוקה ונתהדהד כים רחוק, רחוק.
בליאַש אימץ בחָזקה יד הצוענית, חבק אותה ושוטט אילם, מאושר.
בא זוג. צועני צעיר עם צוענית צעירה־ביותר, נשאו דלי עם חלב־חמאה (חובצה). בליאַש ואופילא הסתתרו במשעול צר, אָפל, כבמרתף. הזוג נעצר כל רגע, העמיד את דלי החלב והתקלעו זה בזרועותיה של זו.
אופילא חשה עצמה רעננה יותר, צעירה יותר. מהירה וכפיפה חבקה את בליאַש, נקבה אותו כדי רגע בעיניה, קירבה שפתותיה־אֵש לאָזנו:
“פאן שלי! אדונִי־זהב!”
הירח הגיח מתוך היער. קרן משופעה הוטלה במשעול האָפל, נמתחה מעל האילנות כמיתר־כסף של כינור, חתכתם, נזדקפה כדי רגע, חצצה את היער ואופילא נרעדה. דומה היה עליה, כי שם, בקצה־היער, עומד מישהו, גבוה, מוראַלאַ, מתכופף כפיפה משולשת, לוטש עיניו ומשוטט לקראתה. הקרן נעלמה, המשעול האפיל ביותר, והיא חבקה את בליאַש ביתר עוז. הוא חש נשיקותיה־אש משכרות אותו, שמע איוושה מתוקה, משל מגפפים אותו בפלומת־נוֹצוֹת.
“פאן היפה שלי, אהוֹֹב אותי – – נשוך אותי ביתר־עוז!”
בליאש קם שיכור ופיטפט:
“צוענית יפה שלי, צוענית שחורה שלי!”
חשו אצבעותיהם נקלעות, נקרשות, מנקשות.
והירח ככַשָף, סימא עיניהם, עטה את היער האָפל דוק־כסף, הילך אימים, הטיל מכיתות אור פה ושם, והאילנות הכרותים נראו מרחוק כבני־אדם, סוסים ודובים.
ליד האכסדרה יצא היערן לקראתם. שמט את מצנפתו עד הברכיים, ונשאר עומד וקומתו כפופה. הביט ארוכות אחרי הפּאַן והצוענית, נזכר כי מצנפתו בידו, רקק מטינה, הצטלב, ובאנחה הושיב את עצמו על המדרגה.
הם נכנסו לחדר. אופילא לא הניחתו להעלות אור. הפשילה את וילאות החלון והחדר נשתפך בו אור־ירח קלוש. סקרנית שוטטה אופילה על פני האולם, התבוננה ברהיטים, במרבדי־הרפידה, בדיוּקנאוֹת על הכתלים.
הוציאה מתוך כד אגודת ורדים גדולה, התחילה במשובה לקטוף את עלי־הקטיפה של הפרחים וזרקתם על מרבד־הרפידה, על בליאש. פראותה גדלה והוסיפה, היא פיזרה את אגודת הפרחים, שלפה משערותיה את הפגיון הבוהק, והתחילה זורקתו במהירות, עד שנדמה, כי היא זורקת כמה וכמה פגיונות בבת אחת. סכין־הפיפיות עפה מבעד לרגלה, בסמוך לכתפה והיא, מדובללת, פראית, נישאה אחרי הסכין, תפסתה וחזרה ותפסתה, הפילתה וחזרה וזרקתה, עד שהנעיצתה כחץ ברצפה.
נצחקה, פתאום ישבה, הניחה רגלה אחת על ספת־הרפידה, ושאלה בפחזות:
“הפּאַן רוגז?”
“מה עולה על דעתך!”
“ובכן, תחלוץ את נעלי, היא לוחצת.”
בליאַש נטל את נעלה־שמאל, הסמיכה על ברכו, התחיל מתירה. – חש, כי היא חובקתו, משפשפת את לחייה, הרכות כפלומה מתחת צוארה של צפור, בלחייו הדוקרניות־מעט ומגודלות, ואגב־כך הכל שבו התחיל מתרומם, עולה למוחו. חטפה והושיבה על ברכיו, חש קצות אצבעותיה נוגעות בקלות את חזהו, מדגדגות, צורבות, והתחיל מפשיטה. ודבר זה נמשך שעה ארוכה, ארוכה כל כך, ארוכה עד־אימה! הוא הפשיטה ובשעת מעשה חש גיד גיד שבו פוקע והולך, והוא גופו מתכווץ במשולש, דמו דוהר לתוך מוחו, שורף, ומרבד־הרפידה מרופד ורדים אדומים. רוח קלילה חדרה מבעד לחלון הפתוח, הרימה כמה עלי־ורד קטיפניים, טילטלה את עצמה מוְרד לורד, ובטוסה שיירה חיוך־ורדים.
“את רוגזת, אופילא?”
אופילא הרימה מעט את ראשה על שערותיה הסתורות, הפשילה את שפתה הדקה העליונה ומבעד שיניה הצחורות, כגבינה צחורה, השתפכה בת־שחוק על פניה.
כן נשארה מוטלת רגע על מרבד־הרפידה. מֵעִם הוילאות נפלה על פניה קרן, התבבְאה, כיסתה במלוא־ארכו של האולם שביל־ירח – ראתה דמות כעין־הדוק ניבטת בחלון. נרעדה, מרוב אימה עצמה את עיניה והתרפקה ביתר־שאת על בליאש.
“אופילא, אל תרגזי – – את רוגזת, אופילא?”
אופילא פלטה צחוק־פרא:
“בן־אדם, על שום מה ארגז? הלילה לילך, הקלף בחר בך! ואין לך דבר העומד בפני המזל!”
“והאמנם, כך ניחש הקלף?” – שאל אותה בליאש בסקרנות.
“ודאי שניחש!” – השיבה אופילא בילדותיות.
היא עשתה את שתי ידיה הקטנות כאפרכסת, צדה אחד קירבה לעיניה, צדה אחר לבליאש, ומעוקשת, עד לידי שגעון ננעצה לתוך מבטו של בליאש, שעברוֹ כמין כפור חמים.
“אל תביטי כך!” – התחנן בליאַש, הסיר את ידיה וסגר את עיניה.
“אה, מסתמא אין מצפונו של הפַאן טהור, שאין הוא יכול להביט ישר בעיני.”
בליאש חייך, נישק ידיה הקטנות:
“צוענתי יפתי, אני מתבייש! רואה את, לא בכדי בני אדם אוהבים זה את זה בלילה, בחשכה, נראה, אלהים בעצמו בחר את הלילה לאהבה.”
“בן־אדם, מה אתה סח” – משכה אופילא את המלים – “מה אתם יודעים על אהבה? לאהוב יודעים אנחנו! בני־אדם אינם צריכים לאהוב בלילה כחתולים! לאהוב צריך באור שמש לוהטת ביערות, בשדות! הפּאן יצחק; כשהייתי בת שתים עשרה, כבר היו לי שני אהובים. אחים היו, צוענים. יומם היו מנגנים ברחובות, ולילה היו יושבים בחלונות ומצפצפים כצפרים כנריים. הגדול שבהם, על שפמיו, נשא חן בעיני, התיצבתי מתחת לחלונו ותפוח אדום בפי. שני האחים צחקו אלי, פרשו ידיהם, ואני הגדול שבהם נשא חן בעיני, שמו היה בּוֹרֶק. זרקתי לו את התפוח. מאותה שעה התחלתי לבוא אצלו יום־יום, ביקשתי להיות שלו, הוא צחק, ואמר לי, כי אחכה עד החתונה. הוא רצה בטהורה, בתמה, ועל־כן השיגני הצעיר.” אופילא השתתקה.
“הוסיפי לספר, אופילא” – התחנן בליאש.
“בימים ההם – חזרה ופתחה אופילא – הייתי שַטְיא, האמנתי לאמא – – הידעת, אמי היתה אומרת לי, כי אם בחור לוחץ בעוז יד נערה, היא יולדת – לילה לילה הייתי מתיראה – לא רציתי בילד של האח הצעיר, לא אהבתיו תחילה, היה חולה נופל. בוֹרק, אזנו אחת כרותה היתה, התביישתי, שמא יצחקו, לא רציתי בילד שאזנו אחת כרותה!”
“ואחר־מכן אהבת את הצעיר?” – שאל בליאש.
“ודאי” – חייכה אופילא.
פתחה קמעה את שפתיה הרעננות, בגאוה זקפה את ראשה המדובלל על מצחה הקטן, ומעורטלת־למחצה, כאילו נצמחה מתוך הקרקע, בתוך הוורדים.
מעל שביל־הירח חמקה דמות, הציצה בחלון, אופילא עצמה את עיניה והזדעזעה.
ד 🔗
הצוענים התרתחו – הצועניות הלכו לנַפְחי־הנחושת למחול.
מוראַלאָ ישב באפס־מנוחה, הביט בדרך המוליכה ליער, ואף שהיה ודאי לו, כי גם אופילא שם, בכל זאת תר בעיניו, ולא אחת נעצרה נשימתו, בחמוֹק דמות־מה בדרך.
“לא נתיר!” – צווחו אחדים בבת אחת.
“יכה רעם, את היחסנים! הם לא ישלחו את בתולותיהם אלינו!”
“הרי גם אנו לא שלחנו את שלנו!” – התבדח אחד זקן.
“הן הלכו בעצמן!”
“ובכן, מה לך מתרתח?”
“אשה ופרה אסור להאמין להן, – התערב צאַמבאל העיוור – הטובה שבפרות נותנת חלב, פתאום היא מתמרדת, שופכת את החלב, ואף מכבדת בפרסתה.”
צחקו הצוענים.
מוראַלאֶ ישב קודר ושרק מה מבעד שיניו ההדוקות. ראה מעֵבר היער להבה. הלהבה גדלה, קטנה, נעלמה, וחזרה ונתמשכה. היה זה מחולם של נפחי־נחושת.
לבו היה קנוּט על עצמו, מה לו יושב בצרות צרורות, צופה לאופילא והיא מסתמא רוקדת שם עם גוראַלאֶ הסטאַרוסטאַ.
צאמבל הדין עמו, אשה אי אתה רשאי להאמין לה – כולן כך! – הרהר מוראלא וחש, כי הצער כּופאו ומכרסמו.
קסס את שפמו הארוך וביתר עקשנות ורוגזה צָפָה בלהבה המתמשכת בשקיעת־חמה.
הלילה, ליל־ירח שקיף – צללים ארוכים הטילו עצמם כאלומות על גבי השדות – מתוך הצללים נבלטו מחנות צלליות כשדים ונישאו במחול־פרא. פתאום הכל נמוג ובאה החשכה. מוראַלאֶ הרחיב עיניו, ודומה היה עליו, כי הכל כּילו את מחולם, מתפזרים, ואופילא עייפה הולכת עם גוראַלאֶ אל האוהל, מטילה עצמה לתוך הכרים, וודאי עושה כאותם המעשים. ברי לו, כי אופילא אינה אוהבתו, הוא זקן מדי, וגוראַלאֶ הוא צעיר ועשיר – על־כן הוא נושא חן בעיני כל בתולה ובתולה.
מרוב כעסו בו התכווץ לבו. עמד על רגליו, פשקן, התמתח, רקק קללה לתוך הלילה וצעק:
“בואו!”
צוענים, מקלות בידם, קפצו מיד והתלהגו.
“נשבור את כל צלעותיהם, נשבור!” – אמר האחד.
“יידעו, כיצד מפתים בתולות זרות” – סיים האחר.
“אל נא תשכחו לשוב הביתה!” – התבדח אחד זקן.
הצוענים, כעין הארד, קווצות־שערותיהם שחורות, התפזרו בהמולה על פני דרך־החול. מוראַלאַ פסע, ראשו שח, הביט על צלו שלו ושכח מהיכן הרגלים. וכל מה שהגביה יותר רגלו וביקש לבוא באמצע־הצל, הרים הצל רגל גבוהה יותר והחליק. מוראַלא קפץ, כנער, ביקש לפסוח על הצל, קפץ הצל קפיצה יתרה, ופתאום נגוז. מישהו צחק. מוראַלא נכלם, חש שכולו הפסד, ואשתו שלו אינה נאמנה לו, הצוענים צוחקים לתוך אגרופיהם והתחיל שונא את כולם.
בשדה, ליד מדורה קטנה, ישב זוג מוראַלאֶ חש, כי משהו ניתק בקרבו, ונעשה נבוב, ועמד מלכת. הצוענים עטרו את הזוג – נפח־נחושת ישב עם רוֹמאַ המחוטטת.
“המשך את הרומאַנס שלך, זנב־חזיר שכמוך!” – פרץ מוראַלאֶ כמעט במרוצה, ודומה היה כי הוא מבקש לדלג על הצועני.
הוא הוציא מתוך המדורה גזר־עץ בוער, קירבו לזוג והתבונן:
“אה, אַת היא, רומא? נתאווית לנפח־נחושת. נו, הגידי, בָּסִים יותר מצועני? – – מנוולת!”
תפס מחלפתה, כרכה כחבל סביב ידו, משכה אליו:
“כלופצי (בחורים), הפשיטו את רוֹמאַ ערומה, והוליכוה בתזמורת־חתולים הביתה; ותדע, מה פירוש הליכה בלילה ממדורת־הבית.”
נפח־הנחושת קפץ על רגליו, הביט כחיה נפחדת לכל העברים, ביקש לומר מה, סטר לו מוראַלאֶ על אָזנו־שמאל, הציף עיניו דמעות. הצועני ממוּצמץ, הסב ראשו בלבד, ביקש לידע, הסטירה מנין. פתאום אורו עיניו ונפל.
מיד, לאחר הסטירה הראשונה, חש מוראלא, כי כל מה שהתרומם בקרבו, נדחק לצווארו, מתפקע, מתפרץ החוצה – שבק להן לידיו ולרגליו וחבט ללא־חומלה.
“ביתר שאת!” – עודדו הצוענים נפעמים.
נפח־הנחושת נפל, געה, קם ושב ונפל.
מוֹראַלאֶ עמד משולהב, ידיו בכיסיו ונשף:
“תעסוק ברומאנסים, אתה מנקה ארובות! תעסוק ברומאנסים!”
“מוטב ותשגיח שאשתך לא תעסוק ברומאנסים!” – פעה נפח־הנחושת.
"שתוק, ברנאדיני עם הפעמונים1 – רקע מוֹראַלאֶ ברגלו.
נפח־הנחושת מחה בידו את פניו וליכלכם בדם. הביט בידיו המלוכלות בדם הביט במוֹראַלאֶ, וכאילו שכח את המהלומות, עיווה בתאווה את שפתותיו, נתחייך חיוך של נקמה בעינו אחת וסינן מבעד לשיניו המכווצות:
“מוטב ותכה את הפאַן! הוא עושה ביער רומאנסים עם אשתך!”
מוראַלאֶ החוויר, מרוב כעסו מבליע שפמו לתוך פיו:
“אל תיַבש את מוחך! פרח פְּרחַח, לא קול ולא הגה, אקטולך ככלב!”
נפח־הנחושת פסע כחמישים פסיעות כשיכור, פתאום נעצר, הפך פניו, איים באצבע:
“חכה, אחי־כלבים, איפרע ממך!”
“וממך כבר נפרעו!” – צעק אחריו צועני. הכל צחקו.
במחיאות־כפיים, בציפצופים הוליכו הצוענים את רוֹמאַ, ערומה, שפופה וכפופה. רוֹמאַ בכתה בכי חנוק, כמתוך חבית, ודומה היה, כי הנה־הנה־מתמוטטות רגליה.
וכל מה ששירתם של הצוענים גבהה, והלכה, ביקשה להחריש את בכייתה של רומא, כן עצמה קינתה העזה והבוקעת בלב־הלילה, יללתה כילל־ינשוף רעב. נתיללו ינשופים פה ושם, ופניהם שטוחים, כחתולות מעוברות, והטילו אימה מוזרת.
“יורת־כלבים, אין זאת בלתי אם ינשופית שוכנת בה!” – דיבר מוֹראַלא לנפשו.
נדכא הלך אל האכסדרה. כמה פעמים ניסה להרהר משהו, אבל הכל פרח בבת אחת ממוחו, כאילו טואטא במטאטא. פתאום חשכו עיניו ונעצר.
אופילא, וֶרֶד בשערותיה השחורות, באה לקראתו.
“מהיכן את נסחבת?” – שאל אותה מוֹראַלא ברוגזה.
אופילא, עשתה עצמה לא שומעת והמשיכה דרכה.
עיניו לטושות, פיו פתוח, קרב מוֹראַלאֶ לאשתו, הגיש אגרופו לאפה וגעה:
“אַת תסתחבי, אַת? נבלה!”
אופילא הביטה בו כהרף עין הבטת־פרא, פיעפעה בשיניה כנחש:
“מה מכאיבך? הנח!”
מוראַלאֶ באה בו רוח־פרא, חבט מצנפתו בקרקע, הלם באגרופיו על לבו:
“יכני רעם, אם אהובך לא יצנן עוד היום את האדמה! יהא לו פּאַן, ואפילו גוברנאטור (שר פלך)! אנוכי מוראלא, אנוכי! ומוראַלאֶ לא ירשה לאביו מולידו, ואפילו לשטן עצמו, לזחול אל אהלו! הגידי, היכן היית?” – אחזה וזיעזעה.
“הך!” – אמרה בגאוה ושלפה משערותיה את פגיון־הפיפיות.
הם הביטו זו בזו, נקבו זה את מבטיו של זו וניסוֹטו משהו לאחור.
מעם הווייכסל באה רוח עזיזה, טילטלה כמה חָפני־עלים ונעלמה בשריקה.
מוראַלא עמד בלא מצנפת, חש לבו פָקֵעַ מכאב; היה בו חשק לשסע את אופילא והביט, כיצד צלליתה נעלמת קמעה־קמעה, אובדת בין אלומות־הצללים, הנישאים כשדים מעל דרך־החול.
ביער בכה ינשוף. מוראַלאֶ ננער, שם ידיו בכיסי־מכנסיו, ורצוץ, דאוב, נגרר כצל מן האפר לדרך־החול, מדרך־החול לאפר.
(1914)
-
דרכם של הצוענים שהם מלבישים את בכוריהם לבוש נזירי הברנאדינים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.