בין הבריכה העירונית ובין הגן הגדול והמגודל עשבים עמד ארמון ישן כפול מגדלים, שצריחיהם קצוצים, כעין חורבה. הארמון היה מוקף גדר גבוהה, בנויה אבנים מרובעות, ומכוסה מרוב יושן טחב, פטריות ואילנות.
בארמון ישב הרוזן ילנסקי – גוי בלא־מרה, שבנה לפני שנים בית־כנסת, היה מפרנס תמיד את עניי־העיר בעצי־הסקה ובולבוסים ושערי־ארמונו היו פתוחים לכל.
משפחת ילנסקי, נכדיו של פראַנק המשיח כל עצמה, הרוזן הזקן, אשתו, בנם מאטיאוש ובתם אֶטשאֶ. הפראַנקיסטים היו משתדכים בינם לבין עצמם בלבד – ומשנה לשנה הצטמצם מעגלם, והשידוכים נחתמו עוד בעריסות. גדל ועלה דור של סהרוריים חיוורים, שחריצי־מצחיהם עמוקים, ונשלבו בהם טירוף־דעת ומוֹח־ברזל.
חתנה של אֶטשאֶ טבע, והיא – נערה חיוורת, גמישה, בלבוש אפור, כצל, עיניה שחורות, נוגות, רגליה דקות ופניה ארכרכות, כקדושה – הזקינה בבתוליה.
ולבה של אֶטשאֶ, לב־נערה, התאבל, התאבל הרבה, והיא נגררה כצל בארמון וציירה דמויות מימיות על יריעות בד גדולות. וכשנמאס עליה הדבר, פרשה לחדרה הגדול, הכסוי טַפיטין־של־קטיפה ירוקים, בהירים, והיתה שוכבת ימים תמימים על הספה הישנה, הרכה, סופגת את ריח־קיסמי־השרף, שנישא מעם חטיבות־הרהיטים, הסדוקים זעיר־שם זעיר־שם, היתה צופה בחלונות הגבוהים, הצרים, כמו בכנסיה גוֹטית, והיתה מחכה ברטט, כחכות אוהבת לאהובה, כי יבוא ערב.
היתה סותרת את שערותיה־משי השחורות, הדקות כקורי־עכביש, פוקחת לרווחה את עיניה, מתבוננת בצללים הארוכים, המסתננים לאִטם מבעד לשמשות האטומות ומתפשטים על קירות־הקטיפה הבהירים. ומשעטפו הצללים את הקירות והתגבבו כאלומות זה על גבי זה, כמדרגת־אבן מנופצה, התמזגו ברצפה השחורה, המדונגת – היתה אֶטשאֶ מתרוממת מעט מעל הספה, מתעטפת במטפחות־משי אפורות, השזורות חוטי־כסף, ואצבעותיה הארוכות, הכפיפוֹת, שהיו ניבטות מתוך שרוולים אפורים, רחבי־קפלים – עשו פתאום קצת תנועות באויר, כאילו ניענעה כמה אקורדים. ועל הקיר נראו פרחים וצפרים.
צוארה הלבן נמתח, נכפף – ורב יתר נמתח על גבי הקיר, ונראה כולו כחצי קמרון חדיד, גוֹטי.
אֶטשאֶ הסבה ידה־ימין – ונער גמיש, פניו צרים, ארוכים, התנועע בקלות על גבי הקטיפה. הסבה ידה־שמאל – ונערה גמישה, פניה צרים יותר וארוכים יותר, באה לקראת הנער. והנער הלך אל הנערה, והנערה הלכה אל הנער, והנערה סבבה ונכפפה, קראה לו לנער ברגליה, בראשה, בכל גוה, גֵו־נערה, והנער הכפיף התכווץ, התלבט, נפל על פניו, נסער אל הנערה, הלך הלוך ודק, ונתמזג בצללים, ברצפה המדונגת.
החדר האפיל והלך, ומעם המסַכּים הכבדים, המקופללים, מעם הגוֹבֶּלינים המשוּחקים, מעם הפרוטרטים העמוקים, הממוּסגרים, נישאו והלכו דמויות מימיות. ובפינות נגרר משהו, צלצל במעומעם, כמחול־שלדים. ובכייה חנוקה, כבכי תינוק המקיץ בחשכת־לילה, מנוֹפף רגליו השמנמנות, ידיו השמנמנות, מתלעלע, מחפש את אמו, או כבכי חתולים מאוהבים, היתה מהלכת אימים בחדר האָפל.
אֶטשאֶ פקָדה מגור, קפצה מעל הספה, ביקשה לצאת ולהקביל פני הדמויות הידועות ופתאום נרטטה, כאילו נתחלחלה, ניצבה גבוהה, כפופה־מעט בלבושים מפורפרים, אפורים, מפותכים חוטי־כסף, בשרוולים מקופללים לרווחה, והתבוננה בגובּלין ישן מרובע. ודומה היה, כי היא עצמה דמות־צל, שירדה זה עתה מעל הגובלין המדוהה, והנה הנה תימוג בין הצלליות המימיות.
אֶטשאֶ התבוננה ב“שכינה”, באַוואַטשא.
ה“שכינה” – כפיפה, צעירה, פניה ארכרכים, נוגהים, ערומה־למחצה, מעוטפת למחצה טוניקה שקיפה, לבנה, ישבה על מרבדים עמוקי־שערות, שיעשעה בחרוזי־פנינים גדולים וחייכה.
מסביב עמדה משמרת־כבוד, שש “אחיות קדושות”, עוטות סדיני־משי שחורים.
יהודים ארוכי־זקנים, נשים סתורות־שער, בחורים מקורזלי־פיאות, נערות משורבבות־צמות
הניחו כתף על כתף, נתעגלו במעגל ובעינים מעוצמות־למחצה, ריקדו מסביב ל“שכינה”.
וכל מה שה“שכינה” הבהיקה והלכה, כן נתפוגגה והלכה שלוות “האחיות הקדושות”, וניצבו רגל בצד רגל, ניפחו את סדיני־משי השחורים, הדליגו רגליהן הזעירות, הצחורות, גביהן העגולים, הנרפים.
והריקוד גברה חיותו, נמהרה תנופת־הרגלים, ועצמה עצימת־העינים, כי המביט ב“מטרוניתא”, במלוא־זהרה, כמביט בשמש בגבורת־שלהבתה.
וה“שכינה” הזהירה והלכה ונמשכה השפעתה ב“צינורות”־אֵש; נשקה – נפרדו הזוגות, נצלבו – אלהי אברהם ויצחק ויעקב, פקח את עינינו – התנשקו, התקלעו בתאוה והשתטחו בפני ה“מטרוניתא”.
אֶטשאֶ צנחה על ברכיה בפני תמונת אַווטשאַ, עצמה את עיניה ומכל הזויות נישאו אליה אמהות צעירות, עוללים בזרועותיהן. האמהות ישבו סביבה ונתנו לה את העוללים, כי תיניקם.
אֶטשאֶ בכתה חרש בלא דמעות. ואמה, הרוזנת, משוגעת־למחצה, בצבצה פתאום על יד הקיר. היא נגררה, קטנה, מצומקה, ידיה הזעירות חבוקות, הביטה בבתה וליחששה. הרוזנת הקטנה התחבאה מתחת לאפריון, פכרה ידיה הזעירות וקוננה:
“על חטא שחטאתי אבד חתנך, פיוֹטר! אל תבכי, בתי, על פנינים הוא שוכב – – מלאכים, דגיגי־זהב, שומרים נשמתו – – דגיגי־זהב – – אל תבכי, בתי – – אל חטא – על חטא שחטאתי!” – – – –
אֶטשאֶ חשה פסיעות זרות, פערה עיניה הגדולות וראתה תינוק זוחל על ארבע אל החדר. התינוק עמד מזחול, הרים ראשו הקט, וכחתלתולה התחיל משפשף עיניו הזעירות והביט באטשא. אטשא חטפה את הילד בזרועותיה, התחילה מנשקתו, מחבקתו, התירה שמלתה, הניקתו, החזיקתו בין שדיה ובכתה משמחה. התינוק נפחד ונתיבב. אֶטשאֶ חסמה את פיו, גבר בכיו של התינוק – צחקה מלוא פיה, דיבללה שערותיה, פרמה בסכין את מיכסה־הנוצות במיטתה, תחבה את התינוק אל בין הנוצות וחזרה ואיחתה את הנפרם. חזרה והציעה את המיטה, כאילו לא אירע כלום, חזרה והשתטחה בפני ה“מטרוניתא”, הודתה לה על ששמעה תפילתה ונתנה לה מתת־ילד.
ומתחת לאפריון עוד ליחששה הרוזנת הקטנה:
“על חטא, על חטא שחטאתי! דגיגים־מלאכים מעלים נרות למראשותיו – – על פנינים הוא שוכב – – על חטא, על חטא שחטאתי” – – –
לטרקלין בא במרוצה מאטיאוש, חיפש את אחותו בכל הפינות, מצאה לפני התמונה כורעת, ופתח וצעק:
“אטשא, היכן החבאת את התינוק. היכן? מה לך שותקת! משוגעת שכמותך! הרי תינוקה של הכובסת הוא!”
אֶטשאֶ עמדה על ברכיה כחצובה, לא־ניע ולא־זיע, בשתי ידיה עצמה את עיניה, וודאי היה לה, כי אחיה אינו רואה אותה.
מאטיאוש ראה, כי אחותו אינה זעה, סבר באמת, שמא אין זאת היא, החליק באצבעו לחיה, פער פיו, ופקעות פקעות, כדוד פולט קיטור, פלט צחוק־אדירים:
הַא, הַא, הַא, הַא! הַא, הַא, הַא!!"
“אתה צוחק? מה לך צוחק?” – שאלה אֶטשאֶ.
“את יודעת יפה־יפה, מה לי צוחק!”
“חלילה!”
“את מעמידה פנים, הוֹדי, את היית זאת?”
“כשאיני יודעת!”
“את אינך יודעת, את אומרת? טוב! את זוכרת, כשהייתי בפאריס?”
“בפאריס? האַ, האַ, האַ! הרי פאריס ברח עם הילינה היפה, על שום מה אין איש בורח עמי? אין אני יפה?” – אמרה אטשא בילדותיות, אספה שערותיה הפזורות, עשאתן קווצה באמצע־ראשה, והביטה בעגבנות אל אחיה.
“את משוגעת באמת! דין להביאך לבית־משוגעים! אני מספר לה על פאריס, באה היא ומערבבת את בנה של הֶקובֶּה. הידעת, מי היתה הקובה? חלאת מין הנשים! מכרה עצמה בכסף, לא ידעה מה זאת אהבה! ואילולא היא, ולא התה מלחמת טרויה.”
“ואני אוהבת מלחמה – חייכה אטשא – ואתה לא?”
“החרישי! אמרתי לספר משהו, ונתערבל לי הכל. כן, פעם אחת אני טס, ומימיני מלווה אותי אחות קדושה ומשמאלי מלווה אותי אחות קדושה ומחנות נשים, נערות באות לקראתי, מוליכות אותי למנזר הטשאֶנסטוחובי. והמנזר אלף חדרים בו, והחדרים גדושים נשים ונערות. ובאַחד החדרים ראיתיו, את יעקב יוסף פראַנק הקדוש, בתרבוש גבוה וקֶשר מתחת לצוארו. על ברכיו ישבה אַוואַטשאַ הקדושה. ואוֹרה שפעה משניהם, סנוורה עיני. ראיתי חלוֹן גדול ושמשה אחת בו ומבעד לחלון – תהום. תהום שחורה, כים השחור. ובת־קול ניסרה מסוֹף־העולם ועד סופו Nostro Signor abasharo! אחזתני אימה, פקחתי את עיני ועמדתי לפני כנסית נוֹטר־דאַם. השעה היתה בהערב־יום. בתוך הכנסיה כמעט שלא היה איש, זולת קצת אנגלים גבוהים, שהשאירו את כלביהם בחוץ ובמגפוניהם הכבדים השביתו את הדממה. הקדושים יצאו מניקבותיהם, ירדו מעל הכתלים, מעל החלונות וטיילו על פני הרצפה הקרה.”
“אנדרטה – נזירה לבושת־שחורים, פניה חיוורים ארכרכים, ממש כשלך, משכה את לבי, וניצבתי שעה ארוכה והתבוננתי בה. האנדרטה נתונה היתה בידה קערת־צדקה עשויה כסף – הטלתי לתוכה כמה מטבעות וכבר ביקשתי לפרוש, ובלי משים החלקתיה בידי וקרבתי שפתי למצחה. הנזירה נרטטה, הביטה בי ופלטה צעקה. את היית זאת, התוודי!”
“ודאי שאני!”
על המפתן עמדה הכובסת – אִכָרָה צעירה ומרטה שערותיה:
“פאן (אדו ) יקר, רחם, השב לי את הילד!”
מאטיאוש ניענע את אחותו:
“משוגעת, השיבי את הילד!”
אֶטשאֶ נבהלה והצביעה על המיטה. מאטיאוש פרע את המיטה, שמע את התינוק נאנח, פרם את המיכסה הוציאו מתעלף־למחצה ויצא עם הכובסת.
בחדר עמדה אפלה. אֶטשאֶ ניצבה על יד הקיר גבוהה, כפופה מעט, כחצי קמרון גוֹטי, ובכתה בכייה משונה בלא־דמעות. אי שם התנענע בעצלתיים פעמון־כנסיה: בּים־בּאַם! בים־באַם! עד מהרה נשמעו צלילים, תחילה דקים, אחר פסוּקים, אחר־מכן עזים והולכים מעם הכנסיה הרוסית: דין! דין! דין! הצלילים גוברים והולכים, כביכול רוצים להעפיל זה על זה, מתערבבים, מרעידים את חלונות־הארמון הישָנים ומתהדדים בחדר האָפל.
הרוזנת הקטנה, האֵם, הגיחה מתחת האפיריון, נפלה על הבת, התרפקה לשמלתה כתינוק, פיכרה ידיה הזעירות וליחששה:
“על חטא, בתי, על חטא שחטאתי! על פנינים הוא שוכב – – דגיגים־מלאכים שומרים עליו – – מעלים נרות־זהב לעילוי־נשמתו – – על חטא, בתי – – על חטא שחטאתי…”
ב 🔗
אֶטשאֶ ישנה שינה קלה באפיריונה שחור־העצם, שעמד ממול לחלון. ידיה החיוורות, על אצבעותיהן החיוורות, היו מונחות ברפיון על ציצי־הכסף של חטיבת־משזר שטוחה.
לבָנה במילואה נדחקה על הקירות, על הרצפה השחורה. קרן־כסף חיוורת נמשכה מן החלון לאפיריון, נסבכה בשערותיה של אֶטשאֶ, נשקה עיניה העצומות, התגנבה מאחורי חלוק־הלילה שחור־המשי, החליקתה כבנוצות־יענה ארוכות. לחייה החיוורות נלהטו, כבו לזיום של כלי־כסף ממורקים. כיסופים אפפו את אטשא – בשנתה פכרה ידיה החיוורות ורעדה. והצללים, כצללי־מסכות, נגררו מעם הקירות לרצפה, מעם הרצפה לקירות, נעלמו ושיירו אחריהם צל מעומעם. וקרן־הכסף גיפפה, חיממה, שיעשעה בעפעפי־העיניים העצומים – ראתה אֶטשאֶ תהום כעין הסגוֹל, שזורה סרטי־כסף עמומים. בתהום, על פנינים חיוורות, ישן פיוטר, כה רענן. מלאכים דגיגים העלו אורים, שוררו חרש נכאים – טפחה אטשא בגַפַּת־זהב:
“מלאכי, מלאכי, אמור לפיוטר, כי באתי.”
איכה אוֹמַר לו, היפה בנסיכות, אם ציווה, כי לא אעירנו.
אטשא תחבה את מלאך־הזהב לתוך שערותיה וטפחה בגפּת־זהב אחר:
“מלאכי, מלאכי, אמור לפיוטר, כי באתי.”
“איכה אוֹמַר לו, היפה בנסיכות, אם ציוה, כי לא אעירנו.”
אחד־אחד נעצה אטשא, לתוך שערותיה המדובללות, את מלאכי־הזהב, צנחה על ברכיה, לרגלי פיוטר, נטלה ידו המתה והציצה בעיניו. פיוטר רעד, ריטט, פקח עיניו וחייך:
“ואני מחכה לך ימים רבים כל־כך!”
וקרן־הכסף גיפפה, חיממה, ליחשה סודות לאוזן, הציתה מאוויים הרבה – פתאום ראתה אטשא ענק ועין אחת לו נטועה בראשו והוא ניצב בלב־תהום, שומט נתחי־סגול, נתחי־כסף, משַזרם, אורג קרן. והקרן, לשונה סגול־כסף, מתגנבת אל מתחת לבתי־השחי, דוקרת, נכרכת מסביב לה – ואטשא רעדה, לא יכלה עוד לשכב במיטתה שחורת־העצם, ישבה, נשכה עד זוב־דם את שפתיה ובכתה מכיסופים, בכתה מצער. עצמות מצלצלות נגררו מעל מיתרים וממעמקי־הגן נישאה חרש שירה, שירה מתה, שירתו:
בָּאֲפֵלָה עֵינַיִךְ מַה יָפוּ,
גִּמְשֵׁךְ, עֶדְנָתֵךְ מָה רַבּוּ,
רַגְלֵךְ הַקְּטַנָּה כֹה קָטָנָה,
גִּמְשֵׁךְ, עֶדְנָתֵךְ מָה רַבּוּ.
בָּאֲפֵלָה צְלִילֵי קוֹלֵךָ כֹּה רַכּוּ.
גִּמְשֵׁךְ, עֶדְנָתֵךְ מָה רַבּוּ.
אֶצְבְּעוֹתַיִךְ מֶה חָוְרוּ, חָוָרוּ.
גִּמְשֵׁךְ, עֶדְנָתֵךְ מָה רַבּוּ.
כדחוקה ביד נעלמה, נחפזה אֶטשאֶ וירדה ממיטתה, פתחה את דלת־הזכוכית, המוליכה לגן, וכפיפה, יחפה, בחלוק־הלילה שחור־המשי בלבד, בשערות פזורות, דקות מקורי־עכביש, נגררה בגן, זימרה בקול חנוק, כצלצול־עצמות־מתים – גמשך, עֶדנתך מה רבו – ורעדה, רעדה, כאשר תרעד אך נערה, בהיותה ראשונה לאיש.
והלילה היה מכוכב, ירחיי. והאילנות עוטיי־אפרורית משני צדי השדרה כאילו נכפפו, נגעו זה בזה בצמרותיהם – והשדרה כמראה מנהרה אפלה־למחצה. יחֵפה שוטטה אטשא בשדרת־החול, שיירה אחריה עקבי־רגל זעירים, וכמכושפת האזינה, איך מיבבים אי־שם בין העצים חתולים מאוהבים. והחתולים, כתינוקות, הילכו קולותיהם הלוך וגבור, ופתאום נעלמו – נעצרה אֶטשאֶ כדי רגע, פתחה שפתיה, צימתה שיניה הצחורות, הקשיבה ללילה המפטפט סביביה:
גִּמְשֵׁךְ, עֶדְנָתֵךְ מָה רַבּוּ.
פתאום התחילה אטשא רועדת – חשה את לב עצמה. פשטה את ידיה החיוורות וכנקבה צעירה התחילה מרחרחת בנחיריה. רגע – ויגיח מן השדרה האחרת. רגע – והיא תתנדנד בזרועותיו.
מן השדרה האחרת בא לקראתה מאטיאוש, גבוה, יחף, בחלוק־לילה ארוך, שחור־משי, צלב־זהב גדול על לבו.
אילמים שילבו יד ביד ושוטטו על פני החול. היא התרפקה עליו, חשה חמימות־בשרו וליאות תאוותנית השתפכה בכל אבריה.
צל נצמח ועלה ביניהם. אֶטשאֶ מחולחלת, חבקה את מטיאוש:
“פיוטר יקירי, יראה אנוכי – – החביאני – – הנה מאטיאוש הולך אחרינו!”
מאטיאוש לקחה על זרועו, אימצה כתינוקת. האילנות רשרשו רדומים:
“אַוואַטשאַ – – אַוואַטשאַ שלי” – –
האילנות רשרשו רדומים, שכּורים, וצללי־האילנות נקלעו מתחת הלבנה החיוורת ונראו כדמויות אפורות, ובעומקו של הדשא נזדווגו מליוני יצורים, מילאו את האויר פרחים – והכל מסביב חש ליאות ושפתיים חיפשו שפתיים.
“עיפת, פיוטר?”
ישבו על ספסל קלוע־נצרים.
“ידעת” – ליחשה אטשא – “פניך כפני אחי מאטיאוש.”
“ופניך” – השיב מטיאוש – “כפני אחותי אטשא.”
אילמים, מאושרים ישבו, מצמצו עיניהם – נחשולי־אור נישאו מעל ראשיהם ומן האור נזקר ועלה הצל האפור, הביט מעוקש – ראתה אטשא את אחיה ומרוב אימה חיבקה את מאטיאוש. שניהם השתערו על הצל. ומשוגעים, כפופים ושפופים, ידיים חיפשו ידיים, שפתיים – שפתיים. והקרן, על לשונה, לשון סגול־כסף, טסה כברק, שיתקה אותם – ונתחי־אור התנגשו בצלילי־נחשולים, והכל מסביב ליחש בכבדות ובמפוסק:
גִּמְשֵׁךְ, עֶדְנָתֵךְ מָה רַבּוּ.
(1915)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.