בּאן בא בעגלה טעונה גדמי־אילנות. ריפה את מושכות־העור, שלא יחככוּ את עור־הכרסים, נתן לגימה לסוסים והוליכם לאורווה.
החצר הדיפה ריחות של עורות שרויים, פירות צבורים ועומדים. ריחות דקים חריפים זירזפו מתלי־אשפה, מדיר־החזירים, פישרוּ את האויר החמוץ, ובין־ערביים צונן עמד במרחק כמה אמות.
הסוסים לא עמדו על עמדם סביב השקתות, העיפו בנחיריהם את שיבולת־שועל, סכסכו קש רענן המוצע תחתיהם. אבק התמר ועלה. גירדד בגרון, באף. בּאן נתעטש, אחת, שתיים, וכתפיו המוצקות התנדנדו.
בעל־הבית, מיסטר סמיט, שריווח תבן בקלשון, לא נראה מבינות הערימות הפזורות. אך ניצנוץ שיניים ארוכות, פלדיות נגה כל רגע באורווה האפלה, וסיפר, כי מאחורי אלומות־התבן עומד סמיט קדורנית.
הפארמר היה לעתים רחוקות נכנס לכלל שיחה עם בּאן, אפילו לא פלט מלה, כששתי פרותיו הטובות ביותר זללו יתר־על־המידה וכרסיהן התנפחו והתבקעו. סמיט נשאר, לאחר הפורענות, מעת־לעת בשדה, הפיג את צערו בחפירת גדמי־אילנות, בעיזוק אבנים מבין הערוגות.
בהשכמה מנה הפארמר מלים מעטות, פירש יום־עבודתו של באֶן, ובעצמו יצא עם בנו לשדה. עצמות רזות, צרובות־שמש על שריריהם, נכפפו אָב ובנו מעל האדמה, מזריחה עד שקיעה, נמשכו כחוטי־התיל האילמים, שהפרידו את שדם משדה־שכנם.
עתה, כשבּאֶן מצא את בעל־הבית באורווה, תמה, שסמיט ירא השמים עובד כל יום־השבת אחרי־הצהרים. בּאֶן חיכה, שהפאֶרמר יקראנו, ומשלא נקרא, הסיר מעליו את המעיל, נטל מעל הקיר קלשון, והעפיל בזריזות על ערימת תבן.
אילמים עבדו, לא ראו זה את זה, אך שיני־הקלשונים החדידות התנגשו בצלצול. הפאֶרמר הניף חפני־תבן, זרקם מטליות־מטליות ובזריזות כל־כך, שבּאֶן נמצא מפגר. הבחין, כי השינים הארוכות, המחודדות יורדות ברציחה, עלולות להמית בדקירה. בּאֶן הזיז עצמו הצדה. פשק משהו רגליו, התאשש בהן בערימה. תפס את חפני־התבן בעצם־ההרמה בזריזות ובתנופה כל־כך, שקלשונו של הפאֶרמר נגע נדירות בערימה. ההתמודדות לא פסקה, ארכה חמש דקות, עשר דקות, חמש עשרה. העבודה נשכחה. האחד ביקש להתיש את כוחו של האחר, הקלשונים נתקלו זה בזה, נתקעו עד מעל לידיות, הפאֶרמר נעצר, אמר באפס נשימה:
“דיינו היום, עת פת ערבית!”
מרוּטב, מלוהט, עד עלות אד מכל גופו, ירד בּאן מעל הערימה. נפגש בעיני הפארמר האפורות, שהביטו גם חסודות, גם פוֹשעות, והתחיל לרחוץ ליד הבאר. במשך חמש שנים, שבאן גימא את הארץ לארכה, לרחבה, לא יכול להשתהות במקום אחד, בדק ומצא, כי לעולם אין ביטחה במחיצת פארמר שתקן.
בּאֶן נכנס הביתה. סמיט עמד ליד העגלה הטעונה גדמי־אילנות, מבטו הפליג לנקודה ופניו נראו פני־תם. באן היה ודאי לו, כי מאחורי מצחו הקצר, המגודל־שער, של הפארמר, מסתחררת נקודונת מטושטשת, מענה אותו – מחר מחרתים יטול הגוי השקט את הרובה מעל הקיר, ירה יירה את אשתו, את בנו, אותו, את באן, ואת עצמו יסגיר לידי השריף.
בעלת־הבית, שהיתה כהיפוך בעלה, פתחה את הדלת.
“ערב טוב, מיסיס סמיט!”
מה שלא אמר הבעל עד־תום, אמרה האשה – רזה, צחה כל־כך, עד שאחזה צינה את העומד בקרבתה – אמרה במופלג, דיברה גם תחת בעלה:
“קללה, קללת־אלהים, באן! החזיר המפוטם נפל!”
“מתי, היום?” – אָמר בּאן ושוב לא תמה, כי בעל־הבית מהלך וכשרטת בראשו.
“אין מזל, בּאֶן,” – הוסיפה מיסיס סמיט עצים בתנור־הברזל – “דוקא הבוקר היה קונה, כבר הגיע לארבעים דולאר… בעלי התעקש, טען כי בראש־השנה נשיג כפליים… בשעת־צהרים, אני יוצאת לדיר ועביט־אוכל בידי, והחזיר מוטל וטלפיו כלפי מעלה… זו, באן, עבודתה של הארורה! היא סיממה אותו!”
“אַת מתכוונת לקלאַרק הזקנה?”
“סופה תסמם את כל בהמותי” – הראתה מיסיס סמיט על בנה, שעסק בגראמופון – “מה לך יותר, בּאֶן, דזשאַן ראה במו עיניו, כיצד המכשפה הזקנה ליקטה בביצות מלוא־שק־צפרדעים!”
“לא בלבד צפרדעים, אמא” – הציץ הבן מאחורי הגראמופון – “כל מיני שרצים, שהם מצויים בביצה, היא דחפה לתוך שקה, ואגב כך קיללה בשפתיה!”
“האם יגיד לי מי, כי נוצרי הגון ילך לביצות ללקוט כל שיקוץ מסואב! – נזקף החזה המכוּוץ, הרזה כקרש־כביסה, מתחת לחולצה המתוחה – מכשפה בלבד, ויתר־על־כן קאטוליק מפשפשת בשרצים! עתה, בּאן, ודאי לי, כי לא בלבד את החזיר, אלא אפילו את הפרה, היא שסיממתה!”
הפארמר לא יכול לשמוע דברי אשתו. האריך לרחוץ מתחת לברז הקר, קימט פניו קשי־העור, הטריד רב יתר את חוטמו היבש, לא יכול היה בשום פנים להשלים לאסונו.
בשעת־הארוחה נזדמן לו לבּאן שישב ממול הפארמר, שלא הרים את ראשו מעל הקערה, התרעם בלבו, על שאשתו מדברת עם הפועל. וכשסמיט חתר והגיע בכפו עד קרקעית הקערה, שעליה הגיח בן בקר מצויר מבין הבולבוסים המהבילים, זקף פתאום עיניו כנגד אשתו, שניטל לשונה. המטבח הגדול היה מלא ניקושי כפות־קערות, גמיעות קולניות. ראשים מסוכסכי־שער התכופפו מעל האכילה, והטילו הצצת־צדדין בבעל־הבית. בעל הבית, פוריטני ירא, שלא עלה על משכבו בלא פרק־ביבליה, האמין, כי השכנה, הקאֶטוליק ארורת האלהים, הרגה את חזירו, והיה מוכן לירותה.
הבן, שהקדים לכלות את הארוחה, כונן את הגראמופון, ופזמון רחוב כרכי וצורם בקע מתחת לתקרה.
“מה נגינה היא, דזשאַן? מוטב ותלך ותרתום את הסוסים!” – הזיז האב את הקערה מעליו.
“להיכן אתה מתכוון לנסוע, מיסטר סמיט?” – התחרט בּאן לאלתר על שאלתו.
סמיט לא ענה. נטל מעל הקיר רובה, ניגבו, וכשסגר את הדלת בעדו, אָמרה אשתו:
“אבא שלי, משבאה עליו פורענות כזאת, אסור היה להראות לעיניו… היה מכה את אמא, את הילדים, משתכר ימים ולילות. שלי אדם אחר הוא, שקט… מקמץ את שפתיו ומכרסם את עצמו, אוכל את בשר־עצמו… קודם הפרה, ועכשיו החזיר, וחזיר כזה הרי זה הון… לא יימחל להם… הננו מתקינים עצמנו למיטינג…”
“היכן, בכפר?”
“לא בכפר, בשדה יהיה המיטינג, ניפטר מהם, מהקאטוליקים… משפחתי יושבת פה למעלה ממאה שנים, והוא הדין משפחת־בעלי, וקאֶטוליקים לא היו לנו בינינו, ולא יהיו לנו גם להבא!”
“והקאטוליקים, מיסיס סמיט, יחרישו?” – הביט בּאֶן על צוארה הרזה של בעלת הבית, שוורידים השתזרו בו כחבלים קטנים.
“אילו היינו מתעוררים על כך קודם, לא היה בסביבה אפילו קאטוליק אחד, לא היינו מרשים, כי האחד יפתח חנות־מכולת, האחר יסחר במספוא־בהמות. אולם גם עתה לא איחרנו עדיין את המועד. בהשוואה אלינו, הפרוטסטאנטים….”
בעלה נכנס, לעס מלוא־פיו טאבק, משך את פניו, פני־החוטים; גבות עיניו נקמטו, הקדירו.
“עודך מלהגת?”
הפארמר ירק במקום עמידתו צרורית־טאבק־לעיסה וסיים באותה תנופה עצמה:
“סופך לגמור?”
דבריו נתקעו לה לבעלת־בית בגרונה, כקריאה פסוקה בגרגרתה של תרנגולת. בחופזה העמידה את הכלים בחבית־הכיור והתחילה קוראת למשרתת:
“הלן, הלן, הדיחי את הכלים!”
בּאן יצא למרפסת, צנח וישב על המדרגה, שהוליכה לחצר. הסוסים, רתומים לכרכרה קלה, הרימו חרטומיהם הקצופים, ביקשו לירוק את מתגי־הברזל, ניערו בעקשנות ראשיהם המשוכבדים, הפיצו סביביהם צחצוחי־קצף. כלב זקן, מגודל־שער כתיש, בא, התחכך בצמרו לרגלי בּאן, וכשבאן הניח עליו ידו, השתטח הכלב בהכנעה.
בקוצר־רוח חיכה הפארמר לאשתו ובנו, וכשכבר ישבו שניהם בכרכרה והוא שרק להם לסוסים, אמרה בעלת־הבית:
“אַל תחכה לנו בּאן, ודאי נאחר לשוב. לילה טוב!”
הסוסים עקרו את הכרכרה, נישאו מעל הדרך הכבושה, עד מהרה צידדו והפליגו, ושעטת־הפרסות ושקשוק־הגלגלים רחקו והלכו.
הדממה לא הרדימה את אפס־המנוחה, שהפאֶרמר הניח אחריו, והשדות הרחבים הצטמצמו והצֵרו. שנים התגוללו, חיים נפרשו, החלל, קיצים וחרפים – נתמלאו סוסים בהמות ופארמרים. בּאֶן צר היה לו על צרור השנים המבוזבזות.
המשרתת, לכאורה נערה שלקה שכלה, ניצבה על מדרגה. היתה חולבת את הפרות, מטפלת בעופות, מתקוטטת עם בני הבית. במעומד צנחה בשילובי־רגליה, השמלה סביבה, כסחרחורת, אגרופיה, מעשה־משובה, לירכיה:
“אתה יודע, לפחות, להיכן נסעו?”
בּאֶן הלהיט את הסיגריה השניה, ניענע ראשו ניענוע של לאו.
“הרי הם מציתים על גבעה צלב!”
“מה?” – קלט בּאֶן מלוא־פיו עשן. לשלהבת־הסיגריה ראה, כי עיני הלן, ירקרקות, כשל עוף דורס, מנצנצות בצינה, כאילו תותבות היו.
“הקוק־קו־קלוקס־קלאן מציתים היום צלב” – אָמרה ואספה את שמלתה המנופנפת, שחשפה עצמות ברך – “הם מציתים שני צלבים, את האחד בקאַוּנט שלנו ואת האחר באַלסטר… שני הקאַוּנטים היו צהובים זה לזה בבחירות האחרונות, באים הם היום להתפייס…”
“אפשר, והקלאֶניקים יהיו פה אורחינו” – נענה בּאֶן.
“אפשר לצפות להם, לשדים הלבנים!”
“כפי שאני רואה, הלן, אין הקלאֶניקים חביבים עליך ביותר.”
“אף אני לא עליהם!”
“על שום מה?”
“על שום שאבי היה קאטוליק.”
“ואַת לאו?”
“אני? מאָז עמדי על דעתי, איני הולכת אל הטשורטש. איני הולכת, ויתפקעו הכל!” – פרצה בצחוק חד והנחיתה בתהודה את ידה על ברכו של בּאן – “ואתה הולך?”
“אני יהודי.”
“העטלפים אף את היהודים אינם מחבבים” – נחה דעתה של הלן, שאין היא אחת ויחידה – “מוטב היה, אילו יכולנו להסתתר.”
“אני לאו” – עמד בּאן על רגליו.
“הם מפשיטים עירום, הקלאֶניקים” – משכה הלן את שמלתה סביב שוקיה, חצתה אותם בידה במשובה כל־כך, שעיני בּאן התנצנצו – “ממרחים בזפת והעומד על נפשו, אף יתלוהו!”
“האם הבעל בית שלנו הוא קלאֶניק?” – שאל בּאֶן בעלמא.
“הוצרכת לשמוע, מה גערות גער היום באשתו, צווח, על שום־מה היא מחזיקה בביתה כופרים, כוונתו היתה אלינו” – הצביעה הלן על עצמה, על בּאֶן, ועיניה נשתלהבו – “הרי מיסטר סמיט מאמין, כי אלהים ענשו על־כך. הטוב שבחזיריו נפל… וזו אך התחלה, בּאֶן, עוד תראה… אלמדוֹ לקח, ולא אותו בלבד, את אשתו, את בנו, את סוסיו, את פרותיו, את כולם־כולם!…”
“ואת מאמינה, הלן, כי החזיר זלל באמת יתר־על־המידה?” – מדד בחשדנות את הבתולה.
“אין אני אומרת כלום, מה אומַר – קורת־רוח התלבטה בין דבריה, – אם מיסיס סמיט תחסר חזיר, אין אתה חייב להצטער, בּאן, ואני לא־כל־שכן! הרי הם מצמיקים מיראת־שמים, אינם יכולים שאת, כי קאטוליקים מתישבים בסביבה. ואין היא יחידה! בעלה עיקש ממנה, והבן, הגזר המשורבב, משתבח, שלא היה עדיין בחייו במואוויס (סינימה) – כל שיראת שמיו גדולה, כלביותו גדולה הימנה!” – סיימה הלן ובת־צחוק התפוצצה מפיה הפתוח על שיניו המתאימות.
בשעת דיבורה של הבתולה, נזקרו זוטות, שבּאֶן לא עמד עליהם קודם. כל אימת שמיסיס סמיט היתה מריבה עם הלן, אירע משהו, העיסה לא עלתה, תירוש־התפוחים החמיץ, שני עצי־הדובדבן יבשו. קשות היו עליו כל הזוּטות האלה, ולא רצה לראות קו־חיבור ביניהן ובין המשרתת. אולם בת־צחוק, שהתפשטה על פניה של הלן, לקויי־הבינה, נטלה את כל ספקותיו. שוב לא היסס, היה ודאי לו, כי היא, הלן, סיממה את הפרה, את החזיר.
מוזר היה לו לבּאֶן במחיצת־הבתולה. קם, משך כתפיו, התגבה. רקק מלוא־פיו, כאילו לא נפרש לפניו לילה לח, מכרסם, אלא עמד אדם, שונאו.
“היודעת אַת, הלן, ממילא מסתיים מחר השבוע שלי… ונמאסתם עלי כולכם – קאטוליקים, פּרוטסטאנטים, ואפילו יהודים יראים… הריני הולך כך, בלא אמירת שלום…”
“כל מקום שתלך עכשיו, בּאֶן, תתקל בו בעטלפים! שמע בקולי, והכנס אצל הקלאַרקים ונשמע, מה בפי הקאטוליקים!”
מעם השדות נישא רוח והביא עננים, כיבה את הכוכבים הצעירים. האפלה מישמשה וזחה, נעצרה מרחק פסיעות מעטות מן האדם, ניתזו טיפות קרות. אי־שם ערג צבי ממושכות ומשועממות. בן־הבקר, שעמד ברפת בשלשלת, שנקבה אפו, כמעט שמוטט קיר, ונענה לו לצבי בגעיית־זוועה.
שני צלבי־אש עלו ובצבצו מתוך הלילה, התחדדו, והאש טפטפה נטפי־נוזלין מעל השלהבות.
הבית הקטון ושני אנשיו, שעמדו איש איש ביגונו, כאילו התקטנו, התכווצו, ואף כי בּאן והלן היו מוכנים, מחכים להצתת־הצלבים, נטלו השלהבות את נשימתם.
בּאֶן, שקיפח מכבר את פרצופו, פעמים הרבה לא ידע בעצמו, אם הוא יהודי או לאו, נפשו געלה מנעוריו בצלב. אפילו בעיירתו הפולנית לא היה מסתפק, כדרך חבריו, באמירת שקץ תשקצנו. פעם אחת חירף את נפשו ומרח יויזל (ישו) העשוי־פח בזפת. עתה, כשראה את צלבי־האֵש, נתבעבעה בו השנאה הקדומה. הצניח את ידיו לתוך כיסי־מכנסיו:
“אני הולך!”
“לא אשאר פה לבדי” – קרבה אליו הלן.
“בואי גם את.”
“וחפצי?”
בוהק־עיניה של הלן העמיק, וקשה היה לומר, אם היתה זאת האימה מפני הקלאֶניקים, או הטינה, כי עליה לנטוש את חפציה.
“ומה, בעצם, יש לך, מזוודה?” – שאל אותה בּאֶן – “קחיה עמך!”
בּאֶן צרר את חפציו בצרור, נעמד על המרפסת, חיכה לבתולה. היא התמהמה, הוא ניגש אל החלון, ביקש לקרוא לה. היתה אפלה, הלן באה במרוצה מן הרפת, מנשמת, גררה את המזודה השעוונית שלה.
“מה לך עתה ברפת – אחז בּאן זרועה, שהתעוותה – סימַמת את הפר?”
הבוסר המעוות צחק מתוך הפנים המשולהבות, נח בזוויות־הפה, בעינים הירוקות, נצח את מבטו של בּאן.
הם יצאו מן החצר, הלכו עם החורשה. בּאֶן הטיל צרורו על כתפיו, האזין, איך הגשם מתופף על המזודה השעוונית של הלן ותמה, מהיכן לו לאדם רישעות הרבה כל־כך. צלבי־האש הלכו עמהם, לא כבו בגשם, אלא נשתפכו יותר, וכל מה שהאש הבריחה מעליה מטליות חושך, האדימה קצות הרים ואילנות, כן גברה האפלה מסביב.
מסביב לביתם של הקלאַרקים התכנסו בחצר פאֶרמרים, באו שניים שניים, שלושה שלושה, הרובים מלוכסנים על כתפיהם. הלהגנים התרעשו, הלכו מכנופית־פאֶרמרים לחברתה, ניגעו את השתקנים ביצר־נקם.
זרקורים ניצתו, האירו לסתות מפוטמות, אזנים מפולשות. פנים אטומות היו שורות בגשם, חיכו, כי כבר יפליגו לדרך.
“בנו עצמנו האשם – הילך קלארק הזקן, זריז־תנועה, בין הקהל – מה שלא עמדנו עד עתה על נפשנו, הגביר את חוצפתם!”
“צדקת!”
“מיסטר קלאַרק צודק!”
“רוצים להפטר מעמנו, הכרותים!”
"טוענים, כי אָנו נגד פּרוֹהיבּישן.
“כי נוצרים שאינם מדירים עצמם מטיפה מרה, אינם נוצרים!”
“בבּטל (בית־אֵל) פתחו חנות־מכולת שלהם!”
“אף בקרייג!”
“ובליווינגסטון!”
“מתכוונים לקפח את פרנסתנו.”
“רוצים באמת להפטר מעמנו!”
“לא בחייהם!”
“שנה את דבריך!”
באה במרוצה אכרה צעירה, מגודלת, במגפי־גומי, נדחקה אל בין ההמון, צעקה:
“אחים קאטוליקים, הארורים חטפו את ארתור שלי!”
“מי היא זאת?”
“הרי זו אשת־הנפח!”
“הם גררו את נערי, ילד בן־חמש!” – ביקשה האם צדק מעם הקהל – “ועשה זאת הרוקח.”
“ודאי לך, כי הרוקח חטף את הנער?” – שאל אותה קלאַרק הזקן.
“מה לכם עוד, מיסטר קלאַרק” תפסה האכרה את ידי הזקן – “הרוקח, הוא בכפרנו מנהיג הקלאֶן, משוטט וטוען, כי אם יהרגו את ביצי־הכּנים, לא יהיו הכנים עצמם”
“ושותקים לו?” – שאל בחור, שק מעל ראשו, כדחליל להבריח צפרים.
“לא נחריש כלל וכלל!”
“מכה תחת מכה, שכנים! הוא נטל את ילדך, דין שתיטול את ילדו!”
“זו היא הדרך היחידה.”
“דם יישפך ועוד היום!”
“עלינו להתכנס כאחד, להתחבר עם היהודים, אפילו עם הכושים!”
“עם הכושים לאו דוקא!”
“אם איש־שלומנו מדבר כך, במה הוא טוב מקלאֶנים?” – עמד פאֶרמר כנגד חברו – “חוקת ארצות־הברית מלמדתנו: כי כל בני־אדם, בלא הבדל אמונה וגזע, הם שווים מבטן ומלידה! אלה דברי אמת, ודברים אלה הבאנו ברובה! בהם דגל גם לינקוֹלן!”
“הנה בּאֶן! גם יהודי לנו!”
“שניים, שניים!” – פקדו מכל העברים – “התישבו שניים שניים!”
ההמון התחיל לזוע. השורה נמשכה על פני החצר, השתרגה, ננעצה אי־שם בשדה. חרש, בלא פנסים, נגררו הקהל, הפליגו עם האפר, עם שדה־הטרשים, שבו נתחבר מעלה־הר במורד־הר. הלכו, ראשיהם מורכנים, תזתזו ברגליהם, ספגו את הלחלוחית.
קצת הפאֶרמריות, צעירות, גרמיות, שלא פרשו מעם הגברים, נשאו רובים, גירשו את המרה־שחורה, הקלו את הפסיעות הטפוחות:
“לו הצלחנו לעקוף את ההר” – פתח מי.
“או־אז באמת ירקדו העטלפים.”
בּאן לא האמין, כי שכנים יצאו בלא סיבה באמצע־הלילה, רוביהם טעונים, וירצחו זה את זה. בעיניו נראה הכל כמהתלה, הלך סקרן, ביקש לראות, איך הקלאֶניקים, בקאפוטות הלבנות, בברדסים המזוקפים, נישאים, כמלאכי־חבלה, מסביב לצלבי־האֵש. אימץ את הצרור לכתפו, חייך, שהלן נגררת על ידו במזוודה השעוונית.
טיפות נשרו לשקערוריות המים, שהאדמה לא יכלה לסופגם. התפיפה נחלפה באטימות, נחה מעל הכתפים, ומתוך החשכה הרטובה נתלקחו גלגלים סַסגונים לנגד העינים. פארמרים התקרבו לבית סמיט, שהיה תקוע סוֹמא בלילה.
“הבה ונצית אותו, בּוֹיס!”
“נשלח בו אש!”
“ישמרכם אלוהים.”
“אך לא אש!”
כלבו של סמיט ריחרח את בּאן, צץ על ידו, התחכך לרגליו, ריטן מחדוה.
“האַלאַוּ, פרינס! האַלאַוּ!”
בּאן הפך פניו, חיפש את הלן. היא לא היתה. ההמון נעצרו פתאום. השורות האחרונות ננעצו בראשונות, השתערו בידים על גבים, על כתפיים, פערו פיות ואזנים:
“שריפה!”
ביתו־של־סמיט בער. שוּניות־אש לקלקו את הגג, הצטנפו כצנפות־עשן… הכלב המריץ חיכוכי־חרטומו לרגלי בּאֶן, פתח בנביחה, שקולה הלך ורם, ראה, כי אין באֶן זע – הניחוֹ, ורץ הביתה אל האש.
“ועתה, שכנים, אם אין אתם רוצים להניח כאן את עצמותיכם, בואו הביתה!” הניף פארמר שתי ידיו, שייטיבו לראותו – “ודאי האש כבר נראית מן ההר, והקלאֶניקים ישתערו עלינו.”
“מי הוא שהצית?”
“דין ירייה יפה לו!”
“בן־כלב שכמותו!”
“הסגירו אותו, שכנים!”
עמדה דממה, איש לא נע ולא זע. הגשם שטף את העינים, עימעם את הראייה לכל העברים.
“היא שעשתה זאת!” – הצביעה צעירה על הלן.
“מי?”
“מי היא זאת?”
הלן גחה היא ומזודתה, ידיה ורגליה רעדו ומרוב אימה ניטל לשונה. ההמון הקיפו אותה:
“מי את?”
“הרי זו המשרתת של סמיט!”
בעוד ההמון נדחקים מסביב לבתולה, התקרבו צלבי־האש. דמויות סבבו את השלהבות, משל לא פארמרים, אלא שבט־פרא עורכים את פולחנם.
פלחה יריה הפארמרים לא יכלו לעמוד על עמדם, סבבו במעגל, ביקשו לידע, היריה מהיכן. נשמעה שניה, שלישית, באויר הלח נתהבהבו אוּרים, נישאו בשריקה.
ההמון שכחו את הלן, הורידו את הרובים מעל כתפיהם, חיפשו את האויב מסביב. לא נראָה איש.
מכל העברים נשמעו קולות:
“התפזרו, בויס!”
“התפזרו!”
“הנמיכו את הרובים!”
“אל תבזבזו כדורים לשוא!”
היריות בקעו מצדדים שונים, קרבו והלכו. הפארמרים התפזרו, עמדו מתחת העצים, אָרבוּ, ומשניצתה שלהבת קטנה באפלה, ירו אליה.
אך עתה הבין בּאֶן, כי לא דבר־הלצה הוא, ודין שיעקור, יחמק מן האש. עמד מטושטש, לא האמין עדיין, היכן הוא; ומוחו התפתל בו הרהור, כי בני־האדם הם עשירים מדי, שבעים מדי. כוחות נצברים והולכים, ואין להם היכן יזרמו, נטפלו הפרוטסטאנטים לקאטוליקים.
בּאֶן הרים ידו לאזנו, משל התכוון להבריח זבוב מזמזם. לא ידע, כי הכדור רחק ממנו. שכנו, פרמר תמיר, אחז כריסו, ביקש לישב ונפל ואפו נתקע באדמה המלוחלחת. הרובה נשאר מוטל מרחק פסיעות מעטות, בּאֶן גחן, הרים את הרובה והפליג ימינה.
יצא מתוך החורשה. הלן על מזוודתה באה לקראתו, התרתה בו:
“פה אתה עלול ליפול בנקל בידי הקלאֶניקים, בּאֶן!”
“ובכן, מה עצתך?”
“קפנדריה לנחל!”
הם פסעו פסיעות גסות, החרישו ולא חשו כי רגליהם שורות בנעליים הרטובות. היריות שהתקרבו דפקו בהם כדפוק שוטים. הלן פיגרה, התאותה לישב קמעה מתחת שיח וגררה אחריה את בּאֶן. הגשם העזיז, ושוב לא ירד טיפי־1
פלחה יריה. הפארמרים לא יכלו לעמוד על עמדם, סבבו במעגל, ביקשו אימת־מות.
הם עשו קפנדריה לנחל, שהתנענע בגשם, שטף ברוגזה את הגדות, הציף כברת־אפר.
בּאֶן חלץ נעליו, הפשיל מכנסיו ובכעס נטל את המזוודה מידי הבתולה. היא הטילה את שמלתה מעל ראשה, ושניהם נכנסו לתוך המים הקרים, שהתנשאו מרוח וגשם.
הקרירות העמיקה, גדלה על פני הבשר. הרגלים חתכו את המים, שהכבידו את הבגדים, ונצררו בהם כפטריות.
מרוטנים, קפואים, יצאו מעברו האחר של האפר. בּאֶן סחב מעליו את מכנסיו, סחטן:
“אַל תעמדי ואַל תרעדי, הלן! רוצי, שתתחילי להזיע!”
בּאן רץ לפניה תחילה, טבל בזיעה, רץ לקראתה, והיא שנגררה עם מזוודתה, לא יכלה להתחמם, ושיניה נקשו זוֹ בזוֹ:
“אני קודחת כולי!”
“לא להעצר ולעמוד! לא הרחק רובצות בהמות, תתחממי ביניהן! הבי את מזוודתך, מהר, מהר!”
בדוחק נגררה ובאה. בחורבה, שבה עמד גג על עמודים וקירותיו פתוחים, שכבו כעשר פרות ועגלות. נישא ריח־בהמה חם.
בּאֶן נכנס אל בין הבהמות, כאיש־שלומן, בשריקה. החליק את זו, חבט את זו, ומשנתגעתה פרה או עגלה, חבק צווארה, אחז את הזוֹגים, שלא יצלצלו, והדמימם.
סייע לה להלן שתתפשט, ראה פניה הכחולים המוצלפים מאדימים. שיפשף בידיו החַמוֹת את בשרה הרטוב, הושיב אותה בין הפרות, חיפה את רגליה האדומות בזבל־בהמה, עד שלא נראו כלל. בּאֶן ישב על יד הלן. הגשם התדפק בגג, מחה עקבי־מאות רגלים, והיריות, שנתמסמסו מכבר, צללו עדיין כמים באזנים.
פרה פלטה זעקת כיסופים – בּאן נצחק, הלן אחריו, וחדוה פעמה וגחה משני הלבבות, כמתוך מעיין. מבעד הקירות הפתוחים נראו הצלבים דועכים, צוללים בגשם ששטפו אינו פוסק. הפרות זקפו ראשיהן המטומטמים, התיראו מפני הברקים המלובנים, שהסתמנו מעל הרקיע, כקרני צבאים מסועפות.
(1924)
-
המשפט קטוע במקור. הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.