כשהבריגאדה הפולנית באה, עם שחר, מכוֹרזשאֶל ללוֹמניאַ, כבר היה הצבא הסוֹוטי, שהשתער מוארשה לפרוסיה־המזרחית, מבריח את הגרמני מאַלֶנשטיין. ראשית־פברואר. הדרכים, השדות, לא היו בני־מעבר. בכל – אזרחי־גרמנים ונשיהם וטפם, רכושם על גבם, על קרונות, על מגררות ומגררנות־סַחַב.
השחר היה גדוש קרקוש־שלג, יבב־סוסים, קיעקוע־עורבים, קולות־אדם חנוקים. יתירה מזו, הכפור בער כל־כך, שציפרים נקפאו על הגדרות.
הצבא הפולני נעצר בכפר, כששה קילומטרים ממלאַווה. באשר דלת־אכרים, באשר תריס־אכרים – החיילים התדפקו עליהם, בישרו בשוֹרתם:
“באים משלנו, משלנו… צבא פולני!”
צעיר וישיש ננערו ממיטותיהם. התנשקו, התחבקו, בכו. באשר כְבול־לבנים, כפיס־עץ הסיקו בו. וכשלא היה במה להסיק, חטבו האכרים כסאות, שולחנות, דלתות והעלו אֵש, כיבדו את אחיהם החיילים במים חמים, בבולבוסים קפואים.
האחים החיילים גררו לתוך ביקתות־האכרים שקים מזונות. הציגו על גבי השולחנות מיני בשר מיובש, ככרות לחם, תה ואפילו יין־שרוף. בשביל הטפליא – שוֹקולאַד.
קאפיטן ליפסקי, הממונה על האפסנאות. הלך מבית־אכר לחברו. שפע שמחה נשא עמו את חדוות־פולין המשוחררת. ולא חדווה בעלמא. מרחק ששה קילומטר מכפר לומניאַ יושבת מלאַווה, העיר, שבה נולד, בה הלך אל החדר, בה סיים בית־ספר־למסחר. ואחר־כך – האוניברסיטה הוארשאית. פעמיים בשנה, לפסח ולסוכות, היה שב הביתה, אל הוריו. וכשהגרמני התנפל על פולין, שירת ליפסקי בסביבי וילנא. אחר־כך – שבוי בברית־המועצות. אחר־כך – בריגאדה פולנית, היוצאת עם הצבא הסווטי לכבוש את פּולין. לובלין משוחררת, וארשה החרבה משוחררת.
ועתה?
חדוות פולין המשוחררת רדודה היתה. היכן יהודי וילנא? והיכן יהודי ביאַליסטוק ולוֹמזשאַ? הכפר הפולני – כמה שלא יהא ניזוק – חי וקיים. ועיירת־היהודים? מלומזשא עד כוֹרזשאֶל נמצאו יחידים, שהתגוללו שנים ביערות, במרתפים, בבורות־בולבוסים.
ובמלאווה?
המחשבה לא הפליגה עָדֶיה, מיאנה להפליג עדיה. במלאווה, על יד גן־החמדה הישן, גרים אבא־אמא, כבר גרים שם מאז נולד הוא, וואָווי ליפסקי. הם גרים בארבעה חדרים ומטבח, גזוזטרה הפונה לגן־החמדה. בימות־החמה היו דלתות־הגזוזרה פתוחות. בשבתות, לאחר התנומה, היה אבא יושב בחלוק־שינה, העשוי משי מפוספס, על הגזוזרה ושותה תה. תוך שתייה היה קורא: “וואָווי, בוא עם החומש!”
וואָווי בן העשר יצא לגזוזרה והחומש בידו. דפדף סידרת פנחס, פתח ואמר: “וידבר ד' אל משה לאמור: פנחס בן אלעזר – – – השיב את חמתי מעל בני ישראל…”
וואָווי אומר וגן־החמדה ואילנותיו הישישים, המסועפים מתרוממים בקרבו. נישאים ומתגלגלים קולות. הנה דוהר משה’לה שנאָבל. אחריו מחנה נערים, נערי הרחוב הוארשאי. וואָווי אומר, מנעים בניגון וגן־החמדה נעשה אוהל־מועד. הוא רואה את משה רבנו. הוא רואה את כל עדת־ישראל. הכל בוכים אל אלהים. מבין עדת־ישראל מפציע ויוצא פנחס ורומח בידו. אין הוא יכול לראות את ישראל עובדים את בעל־פעור. בקולות, בכעס, משתער פנחס על זוג־החוטאים, דוקר את שניהם.
“האַ?”
“די, וואָווי, די” – ואבא סוגר את החומש ופונה אל אמא – “כבר נתת לו פירות־שבת? תני לו, תני לו… היום הוא זכאי לכך.”
אבא־אמא צופים בו, בנער, ונהנים. וואָווי בולם את כיסיו שזיפים, טס על פני המדרגות, ממהר אל הנערים, המשעשעים בגן־החמדה.
קאפיטאן ליפסקי נתחלחל.
לפני ה“גמינא” (בית־המועצה) הלומניאית עמד הג’יפ האמריקאי שלו. הוא הידק את הברדס לאָזניו, רכס את הפרווה החצאית ושאל את ה“דאנשטשיק” (השליש):
“הכנסת את המזונות, כפקודתי?”
“הכנסתי, פאן קאַפיטאן!” – הצדיע החייל והמתין שיצטווה ליכנס אל הג’יפ.
“אם ישאלו לי, סטאך, תאמר כי ניגשתי למלאווה” – כבר ישב הקאפיטן מאחורי ההגה – “אשוב בעוד שעה, שעה־ומחצה.”
החורשה לא נשאר ממנה שריד. האילנות עקורים. עמדו צריפים שרופים, גדורים תייל דוקר. האימה שהתקפלה בו בליפסקי ממוסקוה ואילך, היתמרה עתה מתוך לבו ונתקעה בגרגרתו.
“האמנם הכל כלה?”
ביקש לשאול: “האמנם כלו אבא־אמא”? לא שאל. מיתן את דהרת־הג’יפ. כבר הוא רואה את הקילון המורם. הנה בית־החומה של הכומר. הנה בית־החולים. מן השוק נראים חודי־מגדלי־בית־היראה, האפופים שלג כצמר־גפן מדובלל. עד מהרה ייפתחו לפניו חנויות־השוק.
“מי נוסע?”
“הרי זה וואָווי!”
“וואָווי ליפסקי?”
“שלום עליכם, וואווי!”
יהודים נוהרים מן החנויות, מקיפים את הג’יפ, פושטים ידיהם לשלום: “כך, וואָווי, אתה קאפיטאן?”
“קאפיטאן ממש?”
החדווה כבר היתה ממנו והלאה. פתאום הכל נרטט בקרבו:
“היכן הוא?”
כבר הוא בשוק. רוב החנויות סגורות. ואלו הפתוחות אף הן אינן נפתחות. מתלולית־הקרח מסביב לבאר־השוק מחליקים שני נערים. הבחינו בג’יפ, והריהם רצים אחריו.
הג’יפ נעצר על יד גן־החמדה. הקאפיטאן יוצא. מתכנסים זקנים, זקנות ופעוטות. הקאפיטאן מצביע על החומה והגזוזרה ושואל:
“מי גרים שם?”
“מאז ברח הגרמני עומדת הדירה ריקה” – משיבים אחדים בבת אחת.
“ומי גר שם קודם הגרמני?”
“יהודי, סוחר, ליפסקי היה שמו” – הגיח מארטשין, ישיש, גוי־שבת לשעבר – “פאן יאנאראל מוּכר לי, מוּכר מאד… אם לא אשגה, הרי פאַן יאֶנאֶראל הוא ליפסקי הצעיר?” – סיים מאַרטשין באידיש.
“כן, פאַניא מאַרטשין” – פשט הקַפיטאן את ידו לגוי־שבת – “אני ליפסקי והורי… שמא אתה יודע היכן הם?”
“מי יודע, פאַניא יאנארל” – משכו הזקנים והזקנות כתפיהם – “והיכן שני בני? אותו כלב, אותו גרמני, סחב עמו את כולם לפרוסיה.”
“אין כל יהודי במלאווה?” – שאל ליפסקי כמה פעמים.
“אלה שהתחבאו בכפרים, ביערות, מתחילים לחזור” – גברה דברנותו של מארטשין – “הם יושבים בצריפים על יד “העיירה”, לא הרחק מבית־העולם”.
הקאפיטאן הוציא מתוך הג’יפ שני שקים מזונות ונתנם לקהל:
“התחלקו.”
ומשהתחילו הזקנות מנשקות ידיו, הושיב את מארטשין על ידו, כי יראה לו את הדרך, והוא עצמו הדהיר את הג’יפ.
לפני כמאה־וחמישים שנה ישבו יהודי־מלאווה ב“עיירה”. ליפסקי עוד זכר את בית־הכנסת הקטן, הישן, שבו כפי שהיו מספרים, עבר פעם אחת, רבה של ברדיטשיב, ר' לוי יצחק, לפני התיבה בתפילת נעילה. בקטנותו היה וואָווי הולך עם אביו ביום־כיפור להתפלל נעילה ב“עיירה”. היום שוב אין יהודים במלאַווה. האם שוב יתחיל ישוב ב“עיירה”? הנה כבר בית־העולם.
מאַרטשין זוקף ידו:
“פאניא יאֶנאֶראֶלאֶ, הנה פה לוציפר האַרור, הגרמני, רצח יהודים. פה טמונים כולם בקבר־אחים.”
הקאפיטאן נעצר. לעיניו – שוחה, שלא נסתמה אלא במעט, גבשושיות ומהמורות המכוסות שלג. פקעות לוהבות היתמרו לגרונו, החריבו כל דמעה. האילנות בבית־העולם כרותים. על קצת המצבות שנשתירו – מקעקעים עורבים.
וכשפתח קאפיטאן ליפסקי ואמר קדיש בקול, שמט גוי־שבת בקרירה את מצנפתו והצטלב.
(1945)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.