גאֶרלין היתה מדורי־דורות עיירה יהודית. על כל שלושה יהודים היה פולני אחד, ואף הוא לא קתולי, אלא אוניטאַרי.
התושבים – חרשי־נחושת, קורצי פחים – היו מפטשים כל השנה כולה דוודים, מתקינים קערות־פסח וצורות־קדושים בשביל ה“אוֹטפוסטים” (עליות מחילה) הטשאֶנסטוכוביים. עם־האכרים היו מתפללים אל צורות־הקדושים.
משכבש האויב, הגרמני, את גאֶרלין, התחיל להעביר את בעלי־המלאכה לפרוסיה. זקנים, נשים וטף נשלחו קמעה־קמעה למחנה־הריכוז מאַידאַנאֶק. בגאֶרלין לא נשאר אפילו יהודי אחד.
רק באוגוסט 1944, משכבש הצבא הסווטי את לובלין, שוחררה מידי הגרמני גם העיירה גאֶרלין, שהיה קשה להגיע אליה.
שלושה מעת־לעת ניטשו קרבות בסביבי גאֶרלין. השוק, הרחובות שנמשכו מארבעת קצות־השוק, הכל היה חרב, הכל היה בוער. המגדלים הקטנים והמחודדים של בתי־היראה – מפוררים. מסביב לחורבות – חללים.
ומשנכנעו הגרמנים, היה בין השבויים אוֹברסט, מפקד העיירה, ראש־המשטרה וראש־הגיסטאפו. היה זה יום השני בחודש אוגוסט. השעה שעת־צהרים. השמים – כחולים ועמוקים. האויר התחלף והלך. הרי ריח חריכה ועשן, והרי ריח פירות בשלים ושלכת. ומתחת לגמר בישולו של אוגוסט – חורבות, שריפות והרוגים.
אותו יום ב' אחרי הצהריים, התקיים ליד עיי־בית־היראה, משפט־צבא. קולות־תופים הזעיקו את העיירה כולה. השופטים – רוסי, פולני, יהודי. הנאשמים – שלושה – מפקד העיר, ראש המשטרה, ראש הגיסטאפו.
שלושת הגרמנים, האפולטים שלהם קרועים, המדליות שלהם שמוטים ולא נשתיירו מהן אלא סרטי־צבעונין בלבד. עמדו בצד ראשיהם שחוחים, פניהם מעוננות, עיניהם – אימה.
אבי־בית־הדין – מאיור פולני – קרא:
“שוויינוואוּרצל!”
ראש־הגיסטאפו, גרמני בן ששה רגל, זז ויצא. ניקש מעשה חייל אחורי מגפיו המהודקים וקדד בפני השופט. אבי־בית־הדין שאל אותו:
“כמה יהודים הרגת?”
“לא הרגתי אף יהודי” – לא גרע שווייעוואוּרצל עינו מעם אבי־בית־הדין ודיבר כמוסר ראפורט – “לפי פקודה מברלין שלחתי את היהודים למחנה־ריכוז, למאַידאַנֶק.”
ומה עשו בהם, ביהודים במאַידאנאֶק?"
"במאידאנאֶק – התחילו מתבהרות פניו המעוננות של שוויינוורצל – “במאַדאנאַק קצת יהודים נורו, קצתם נתלו, והשאר הורעלו בתאי־הגז.”
“ומה עשו בהם, בפולנים?” – הוסיף לשאול אבי־בית־בדין.
“לפי פקודה מברלין…”
“די!”
היושב ראש לא הניח לו לגרמני, שיסיים את פסוקו. משפט־הצבא נדבר חרש, והיושב־ראש הכריז בקול את פסק־הדין:
“לתלות!”
ההמון צדו את תיבת “לתלות” ונישאה ברוב שמחה מפה אל פה.
“לא לתלות כי אם לקרוע אותם חיים קרעים קרעים!”
היושב ראש שאל את פי ההמון:
“מי מתנדב לתלות את ראש הגיסטאפו הגאֶרלינית?”
הורמו מאות ידים. הגיח קאפיטאן של הדיביזיה הפולנית הראשונה:
“כבוד המאיור היושב־ראש, אני יליד לובלין. אני יהודי, הגרמנים הרגו את בני, את אשתי, את הורי, את כל קרובי. אין לי ענין לחיות, זולת שירותם של ההם, שעודם בחיים ובעיקר – נקם. דין שיהודי גאֶרליני יתלה את ראש־הגיסטאפו. ואם לא נשאר יהודי בגאֶרלין, אתלנו אנוכי.”
ומשהתחילו הפולנים לחפש סביבם יהודי, הגיע מן הרחוב הלובלינאי באֶרקאֶ חרש־הנחושת, שהתחבא אצל ווישניאֶבסקי, הטוחן למעלה משנתיים. הקהל נשאוהו על כפיהם אל היושב־ראש.
“הנה יהודי, יליד גאֶרלין”
באֶרקאֶ שמע, למה הוא מתבקש וקדד לפני היושב־ראש:
“כבוד המפקד, אם תצווני, אתלה את ה”ראַבּוּשניק“, את הרוצח. הוא ראוי והגון לכך, מחוק־צלם זה נבֵלה זו. אולם אבקשך, כבוד המפקד, פטרני מעבודה זו.”
ההמון, שצחקו בקול דחקו את שלושת הגרמנים לעמודי־הטלגראף שעמדו בשוק. חבלים לצוואריהם הגרמניים, כאפסרים לסוסים. ראשון ראש הגיסטאפו, לאחריו – המפקד, ראש המשטרה. על ראשיהם ירד מטר מקלות ושוטים. ההמון השתוללו:
“דין תליה הוא להם קל מדי!”
“לחתוך מהם נתחים נתחים, הרוצחים!”
“לארבעה גזרים!”
“היחסנים המבאישים!”
“ארבע שנים רצחו אותנו!”
“הסירו את הטבעות מעל אצבעותיהם!”
“קחו מהם את שעוניהם־זהב!”
“שְלו את מגפיהם־לכּה!”
שלא ליטול כל מאומה מהם, הכלבים!"
“נכון נכון!”
כל שהוא גרמני, דינו עקירה מן השורש!"
ההמון טיפלו בהם בגרמנים. כרכו לסרטי־המדליות שלהם את שעוניהם־זהב, את ארנקיהם וממונם, את תצלומיהם, תצלומי־אשה וילדים, תצלומי־אהובה. את ראש הגיסטאפו הלבישו סרט־צבעונין של פלדמרשאל, על הסרט כתובת באותיות זהב – “ארי טהור”.
ההמון הידקו את החבלים סביב עמודי־הטלגראף, הרימו את הגרמנים ועניבות לצוואריהם, הרפו מהם. ומשהתחילו הגרמנים לפרפר ברגליהם, לפשוט את לשונותיהם, עמדה דממה בין ההמון. הכל הביטו כשעוני־זהב, שנוצצו מעל הפגרים התלויים.
באֶרקאֶ חרש הנחושת עזב ראשון את השוק. לא יכול להביט בתלויים. ולא משום שהיה ברייה חלושה; אדרבה, באֶרקאֶ היה יהודי־גְבִר. בנקל יכול היה להרים דוד, שמשקלו חמישה, ששה פוד.
באֶרקאֶ הפליג לרחוב הלובליאני, שבתיו חורבות. ואם בית עמד על תלו, הרי בלא ארובה, וזגוגיות מנופצות.
באֶרקאֶ השחיל עצמו לסימטת בית־הכנסת. לבו חם והלך. בית־הכנסת הישן, שגגו אחד, עגול־למחצה, נישא על גגו אחר, בית־הכנסת שלם תם ושלם.
בית הכנסת עמד פתוח. ריח כבד של זבל־סוסים טפח על פניו. הביט סביביו. איה ארון הקודש? איה ה“מעמדים”? איה האלמימר? הגרמנים, רוח בעיניהם, עשו את בית־הכנסת אורוות־סוסים. הנה מוטל זבל־הסוסים, באשר עמד ארון הקודש. אילו בא לפניו עתה גרמני, היה תולאו.
חרש־הנחושת התחיל בידיו מנתץ את השקתות, שחוברו אל הקירות. בין השקתות התגוללה יריעת־ספר־תורה עקובת־דם. חיפש ומצא מעדר והתחיל מפנה את הזבל. כן עמל באֶרקאֶ עד הערב יום. אחר־כך נטל את יריעת ספר התורה, ניצב במקום שעמד לפני ארון הקודש, ואמר לאלהים:
“רבונו של עולם, האויב אמנם מוגר, ועד מהרה יבוא שלום בעולם… אך מה יסכון שלום כזה, אם אחרי מליוני קרבנות־היהודים, הגאולה כה רחוקה… משיח איננו בא… ריבונו של עולם… קרב את הגאולה, ולא יירצחו עוד יהודים… ומי יכול להשאר פה, בגאֶרלין, כשהשוק מרוצף מצבות יהודיות? יהודי אינו נראה ובית־העולם נחרש – –”
בקול סדוק ועינים דומעות אמר חרש־הנחושת קדיש.
אחר כך סובב כל היום ברחובות היהודים שלא היה בהם אפילו יהודי אחד. ועם לילה שלח אש בבית־הכנסת, והפליג אל תוך הלילה, הוא ויריעת־ספר־התורה הקרועה ועקובת־הדם.
[1945]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.