גשם דקיק, צונן ניתק את הבונגלו של הרוטמאנים מעם ביקתות־השכנים. וכך כבר למעלה מיממה וחצי.
הבוֹנגולוֹ, חלונותיו פונים לכל ארבע הרוחות, נמלא צינת־נתזים, המולת־גשם כאילו לא ראשית־אוגוסט היא, אלא אחרית־נובמבר. מריבוי הגשם שפעו האילנות, הענפים, העלים והעשב – הכל הוריק אפילו העלים, שירקותם התחילה מצהיבה.
כבר היה עיצומו של יום, כשהפציע בבוֹנגולו אור. הדלת הכבדה, הפונה למרפסת, עמדה פתוחה ובסמוך לדלת הקלה, קלועת־התייל, התמתחה חתלתולה מיללת.
לקול היילוֹל התהפך רוטמאן על משכבו. מבטו נפל על החתלתולה וגבה המזוקר והציץ, אם אסתר ישנה.
אסתר ראשה הקטן, על שערותיו־בלונד, נכבש בזרוע. היא ישנה חרש, כתינוק, ישנה סמוכה לקיר. רוטמאן נזהר שלא להעירה. ירד בלאט ממיטתו ופתח בלאט את הדלת. החתלתולה נכנסה. תחת לזקור את גבה, זקרה עתה את זנבה. התחככה, רוטנת לרגלו החשופה של בעל־הבית. אסתר פקחה את עיניה, זוג עיניים כחולות, מנומנמות. פשטה את ידיה הערומות אל החלון הפתוח, באשר הגשם ירד על ענפי העלים. ידיה, פניה, הכל בה היה תמיהה:
“עוד ממטיר?”
“כן, אשתי.”
פניה הזעירים, על חִנם, חן חתלתולה משעשעת, התעוו, כאילו אמרה לבכות:
“אני כל כך שונאת גשם. כל היום כולו לא אצא מן המיטה.”
“וכשתרעבי, אסתר?” – שאל אותה הבעל והביט, איך הגשם קער את העלים ויורד לתוכם, משל היו צדפים.
“כשארעב” – הצטנפה אסתר בשמיכת־הצמר – “יגיש לי בעלי את האוכל למיטתי.”
“אין את צריכה אלא להזמין, אשתי.”
“ואכן אני מזמינה,” – גררה אסתר מעליה את השמיכה והתחילה מונה באצבעותיה: – “כוס מיץ־תפוזים, ביצה מטוגנת וספל קפה חם ולחם וחמאה. כן, בּאֶן, שכחתי לגמרי, כי אין לנו לחם…”
“אגש אל העיירה.”
“בגשם כזה?”
“מחבב אני טיול בגשם כזה.”
“מיל ומחצה?” – חזרה אסתר והתכרבלה בשמיכה – “תכנס אל היליני ותקח כמה פרוסות לחם.”
באן רוטמאן, צייר, שבילה את הקיץ ביער, לבש מכנסי־קורדאֶרוֹי הכחולים־כהים שלו. התרחץ מתחת לברז. אחר־כך התגלח. אחר־כך לבש כתונת־קורדארוֹי וניגש אל לפני התמונה, שעסק בציורה. פסע אילו פסיעות לאחוריו וצימצם את עינו־שמאל. הביט אל מרחק שבו יהודי, קרוע בלוי, שירֵך ונפל, קם וחזר ושירך. וכל מה שהצייר הוסיף להביט בתמונה, והתערה במרחק, כן התכפל היהודי שעל גבי הבד. היהודי נעשה עדה שלימה, ששרכה והלכה בחשרת־העננים.
אסתר הוציאה את ראשה מתוך השמיכה. הביטה בבעלה, ואחר־כך – בשעון. השעה עשר. כפפה עצמה מעל המיטה וסובבה את הראדיו. קול זר הבקיע אל תוך דממת הבוֹנגולוֹ:
" – – – בריטניה רבתי מיקשה את מבואי־ארץ־ישראל, את שלוש האניות עם יהודים, המתקרבים לארץ ישראל, תשלח חזרה…"
צלילים מזרחיים נפזרו על פני הבוֹנגוֹלו, ביקשו להחריש את החדשות על היהודים הנעים־ונדים, הנישאים באניות־עריבות על פני הים הגדול, וכל יהודי ויהודי הוא שריד משפחה, שריד שבט, וכל יהודי כָמֵה ומשתוקק הביתה…
“האַ?” – פרש הצייר מעם התמונה – “הראדיו עודו מנגן?”
הראדיו מפרסם ויטאמין חדש, המאריך את חיי־האדם, מכפילם. הראדיו מפרסם כתנות־לילה לנשים מעשה משי שחור.
ושלוש האניות עם היהודים האומללים, המעונים לא יורשו להיכנס לארץ־ישראל?" – קפצה אסתר ממיטתה – “והעולם מחריש? היכן ארצות הברית? היכן צרפת? היכן ברית־המועצות?”
“הריני שואלך, אסתר,” – נתן באֶן ידיו בכיסי מכנסיו – “העולם יש לו דברים חשובים יותר… מה איכפת לו לעולם היהודים, כשכל דאֶפאַרטמנט־סטורס מפרסמים כתנות־לילה לנשים, מעשה משי שחור?”
אסתר לא ענתה. שפכה קפה אל תוך הפאֶרקולאֶטור ושפתתו על האש. בּאֶן יצא אל תוך הגשם. אשתו צעקה אחריו:
“קח מטריה!”
ניענע ידו, שאין צורך בכך. הלך אל השכנה, אל היליני, לקחת כמה פרוסות לחם. הדרך מעוקלת היתה, נמשכה כרבע מיל בתוך היער. –
באן שוטט וראשו שקוע, שוטט והרהר בהם, ביהודים, בשלוש האניות בים־התיכון. לא חש את הגשם המצליף על גבו, על ראשו הגלוי. אדרבה, הגרירה בתוך הגשם הקלה את אשמת־עצמו. כן, היהודי באֶן חש עצמו אשם, על שהוא ואשתו מבלים במעון־קיץ, בעוד אחיו מיטלטלים על ימים, וכל רצועת־יבשה חסומה בפניהם.
שכח, כי הוא הולך לקחת לחם. הוא הולך לספר לה להיליני על האניות עם היהודים, על אנגליה הסוציאליסטית, על הכחש באלהים שמכחש עולם־הנוצרים.
באֶן, בלכתו, נרטט. שערות ראשו הסתבכו בענף, וכמו מצינור נשפכו מים אל ערפו. ננער והמשיך דרכו.
אזניו צדו צלילים, רחוקים, שהתערבו בתפיפת הגשם החרישית. הצלילים נבלטו והלכו, הזכירו גורגן־בית־יראה, הזכירו נגינת־כנסיה. האַ? באם זה באַך? כן מן הבונגלו של היליני נישאה מיסה־בי־מינור לבאַך.
המוסיקה של באך הגדול, הנוטלת את נשימת־המאזין, ממלאת אותו יראת־כבוד בפני האדם, החיה והצמח, עושה את המאזין יפה יותר, טוב יותר. האמנם המוסיקה של באַך עושה את האדם יפה יותר וטוב יותר? היכן היו הגרמנים היפים־יותר והטובים־יותר, שהאזינו למוסיקה של באַך בשנות־הטבח, כשהעם הגרמני שרפו ורצחו יהודים, מטף עד זקן? האנושיות הגרמנית, ה“נצחיות” הגרמנית היא בריה מגונה. איך אפשר ואדם יהודי יאזין למוסיקת־הכנסיה של באַך, בשעה שאניות עם יהודים מעונים מיטלטלים על פני ימים, בלא נמל בלא חוף.
באֶן עלה על המרפסת וניער מעליו את הגשם. חיפה בידיו על אזניו, והתדפק על הדלת. היליני בשמלת בוקר מצויצת ומרופרפת, סיכות התסרוקת נעוצות בשערות־הראש השחורות, פתחה קורנת את הדלת. בלשון־אילמים, כיהודי ירא בעצם־התפילה, הראתה על החלל, שנמלא מוסיקה של באַך והניחה ידה על פיה. פירוש – שתוק, באֶן, אל תפריע. האם מוסיקה היא זאת? הלא תפילה אלהית היא זאת. אסור שיישמט צליל, חצי־צליל, חלק הששה־עשר של הצליל. באן עמוּס־הלב לא הקשיב ללשון־האילמים שבפניה של הילינה, בידיה, בכל פנייה ופנייה שלה. ידיו הפרושות דחו בביטול את המוסיקה של באַך. פלט אמירה:
“מה תאמרי הילין, לשלוש האניות עם יהודים?”
“אתה ברבר, באן!” – אמרה הילין חרש חרש ובחיוך־של־חן הניחה ידיה החמות על פיו – “האם מוסיקה היא זאת? תפילה היא זאת.”
הילין צנחה על שרפרף נמוך, מרופד, שעמד ליד הראדיו, השעינה מרפקיה אל ברכיה, כבשה ראשה בידיה, ונשארה יושבת כפופה.
באֶן הגריר את עצמו חרש, ויצא למרפסת וחרש־חרש ירד מעל המדרגות. פסיעותיו נמחו בתפיפת־הגשם. הוא ננער, כאילו ניער מעצמו לא את צלילי־הכנסיה הנסערים של באך, אלא תולעים ססגוניות. אטם את אזניו, העמיד את פניו כנגד הגשם, ובלכתו זימרר חרש:
“נוסע יהודי לארץ ישראל…”
[1946]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.