תרגם מיוונית: שלמה שפאן

 

הקדמה    🔗

כמו תרגומי הקודמים לשירים ההוֹמריים (ההימנונות ושאר היצירות המיוחסות להוֹמירוֹס) ולשירת הסיוֹדוֹס, כן גם תרגומי לאלגיה היוונית העתיקה נעשה לא לשם חקירה ו’לימודיות' אלא לשם הנאה ספרותית מדברי שירה עתיקה, שריחה לא נמר וטעמה לא פג עד ימינו. עם זה לא חסך המתרגם עמל מנפשו לשמור על דיוּקם של הדברים הן בתוכן והן בצורה, ותפילתו שהתרגום יהיה לרצון לחכמים ולאוהבי שירה גם יחד.

מהטעם הנ“ל לא נמסרו בתרגום פראגמנטים של שורות בודדות, שערכם אינו אלא היסטורי או פילולוגי. אחדים מהם הובאו בתרגום מדויק בחלק המבואות למשוררים השונים. הספר מכיל את משוררי הָאֱלֶגיה של המאה השביעית והשישית לפני ספה”נ. על הגירסאות השונות ותיקוני החוקרים, במידה שהשתקפו בתרגום, נרמז בהערות במקומם.

תודה נאמנה הנני חייב לידידי הבלשן ד"ר ח. רוזן, אשר טרח גם הפעם, כמו בפעמים הקודמות, וקרא את תרגומי תוך כדי השוואה דייקנית עם הטכּסט היווני. הערותיו היו לי לעזר רב בליטוש התרגום מבחינת דיוקו ונאמנותו למקור. ייזכר לטוב גם המגיה ה' ישראל בן־דוד, ששמר בקפדנות על יושר הניקוד של השירים.

תרגומי הראשון של אלגיה עתיקה נתפרסם בשנת 1946. אחרי ההתמודדות עם משקל האפּוֹס, ההכּסאמטר הדאקטילי, הגעתי אל התחנה שלאחריו, אל הדיסטיכוֹן (דוטוּרים) של הָאֱלֶגִיָה, שתירגומו כרוך גם הוא בקשיים רבים. נשארתי נאמן לכללים היסודיים שקבעתי לעצמי בתרגום האֶפּוֹס. לתועלתו של הקורא אשוב ואסכם אותם כאן בקצרה.

א. משקל האלגיה בלשוננו הוא:

ראוי לו לקורא שיזכור:

(א) כל חרוז פותח בהברה מוטעמת, בין שהיא מוטעמת הטעמה הגיונית חזקה, ובין שבאה עליה הטעמה פּרוֹסוֹדית. בשורה הפֶּנטאמטרית מסתיימת המחצית הראשונה בהברה מוטעמת, והמחצית השנייה מתחילה גם היא בהברה מוטעמת. בגלל הסיומים המלרעיים בחרוז של הפּנטאמטר היה הכרח לוותר במקרים מסוימים על צורות של הפסק;

(ב) השווא הנע נהגה כהברה בפני עצמה, או שהוא נבלע בקריאה — בהתאם לנוהג של הדיבור העברי החי, כגון:

(ג) במלים ארוכות נופלת הטעמה פרוֹסוֹדות על ההברה הרביעית לפני הטעם, בין שזה מתאים לחוקי המתג הדקדוקי ובין שאין זה מתאים, כגון:

(ד) טרוֹכיאוֹס (—' — ) במקום דאקטילוס (—' — — ) יבוא רק ברגל השלישית של החרוז ההכּסאמטרי, כשיש בה צֶזוּרה, כגון:

 

מבוא: האלגיה היוונית העתיקה    🔗

התגלותה הראשונה של השירה היוונית, שהיא גם פֶּטֶר־ראשית לספרות האירופית בכלל, נמצאת בשירת האדירים של האפּוֹס ההוֹמֶרי הגדול, אפּוֹס הגיבורים של האיליאס והאוֹדיסיה. שירה זו יצאה לאוויר העולם מתוקנת ומשוכללת בכל ייחוד סגולותיה ובשגב הפיוטי שבה, ולא ניכרו בה חבלי לידתה וגלגולי ההתפתחות הספרותית שקדמו לה. באפּוֹס זה נעלם המשורר מאחורי היצירה ולא נודעה לנו מיהותו ומהותו האינדיבידואלית. הוא שר תהילת גיבורי קדומים ותפארת זכרם של מלכים מפוארים, עלילות־עוזם ופלאי מפעלותם בחיים. דקלום האפּוֹס בוצע בראשיתו בלוויית כלי־נגינה בחצרות מלכים בפני קהל שומעים מבני החצר, שייחסו עצמם על הגיבורים הקדומים ונתמלאו גאווה ועונג למשמע מהללי אבותיהם ותיאורי מעשיהם ונצחונותיהם בימי קדם. במרכז סיפור האפּוֹס עומד תמיד הגיבור היחיד, שרצונו וצרכיו הם המניעים למלחמה ולשלום, וגבורתו האישית מביאה עמה נצחונות וכיבושים. האפּוֹס הגדול, אפּוֹס הגיבורים, הוא איפוא פרי המשטר הקדום ביוון, משטר המלכים ששרר בה עד המאה השמינית לפני סה“נ. ניצוצות רפים של אישיות משורר ושל צרכיו ודאגותיו הפרטיים אנו מוצאים רק באפּוֹס הדידאקטי של הסיוֹדוֹס, במאה השמינית לפני סה”נ¹:

מן התקופה שעד המאה השמינית, ועד בכלל, לא שרדה אפוא שום צורה פיוטית אחרת ושום משקל־שירה אחר מלבד צורת האפּוֹס ומשקלו ההכּסאמטר הדאקטילי, ‘מלך המשקלים’. תבנית זו היתה, כנראה, הדפוס היחידי ליצירתם של המשוררים הקדומים. אין ספק, כי עַם בעל חוש פיוטי ואמנותי עמוק, בעל חוש מפותח לנגינה, לריתמוּס, לריקוד, כעם היוונים העתיקים, בוודאי יצר גם שירים עממיים, שליוו את שמחתו ואת יגונו, את עמלו ואת מעשי מלחמתו. זכר לשירים כאלה נשאר באפּוֹס ההוֹמֶרי, בסצינות הווי, שגילף האל היפייסטוֹס ברוב אמנות על מגינו של אכילֶוְס². שיר פולחן נזכר בהימנון ‘אל אפּוֹלוֹן מדילוֹס’³, אולם מכל זה לא נשארו אלא רמזים ולא שרידים של ממש. אפשר שסיבת הדבר נעוצה בכך, ששירים אלה, אשר עיקרם היה מילודי והם לוּוו בנגינה ובריקודים, לא יכלו להשתבץ במשקל האפּוֹס, שהיה בעיקרו משקל של רציטאטיב, או של דיקלום, ולא ניתן, לפי המסורת, לשינוי ולגיוון בשטף הביצוע.

לא הגיע אפוא שעתה של השירה הפּרסוֹנאלית ושל השירה הלירית ביוון אלא בסוף המאה השמינית או בתחילת המאה השביעית לפני סה"נ.

בסוף המאה השמינית ובמשך המאות השביעית והששית התחוללו ברחבי העולם היווני, באיאוֹניה, באיי הים וביוון המקורית, חליפות ותמורות חריפות בכל שטחי החיים: במשטר הפוליטי, במבנה החברה וסדריה, בחיים הכלכליים. תחת שלטון מלכים בא שלטון אצילים. נגדם מתקוממם המוני העם. מופיעים טיראנים המייצגים בתחילה את הדימוקראטיה ונלחמים למענה, אולם במרוצת הזמן הם נהפכים בעצמם לשליטים עריצים, לרודנים, המנצלים את שׂררתם ואף מנחילים אותה לצאצאיהם אחריהם. באותו זמן מתפשטת הקוֹלוֹניזאציה היוונית, מתרחבים דרכי המסחר ועם זה מתרבות גם מלחמות של התחרות בין שבטים יוונים שונים ומלחמות של כיבושים ומלחמות־מגן נגד כובשים ופולשים מבני שבטים זרים. החיים חורגים ממסגרתם האַרכאית ונעשים עֵרים ותוססים. הנוסח האֶפּי, שיסודו סטאטיוּת ורחבות, אצילות ושׂגב, שוב אין בו כדי לשמש ביטוי לרוח החדשה, לזרמי החיים, לגילוייהם ולצורכיהם. המשקל ההירוֹאי, משקל ההכּסאמטר הקפוא ומוצק בתבניתו המסורתית, שוב אין בו משום סיפוק לרוחו של הפרט, המתעורר לחייו האישיים ולעמדתו העצמית בתוך החברה, ושוב אין הוא מספיק ככלי הבעה לרגשותיו, להסתכלויותיו, לתביעותיו מהחברה — לחשבון נפשו של היחיד, או למגעו עם הזולת. כך אפוא עלה וצמח הצורך בצורות חדשות של שירה, במשקלים חדשים ומגוּונים יותר, במבנה פיוטי מחודש. פרוֹזה טרם תהיה בארץ, והשירה חייבת להתסגל לתפקידים חדשים, להיענות לתביעות השעה וצרכיה. כך הגיע הזמן להופעתו של משורר, המדבר בשם עצמו ומשמיע את קולו האישי ושר את שירו באוזני קהל שומעיו. המשורר עומד עתה מול חברתו, מגיב על צרכיה ותובע ממנה את מילוי חובותיה. מאידך גיסא, הוא נותן ביטוי להסתכלותו בחיי האדם באשר הוא אדם ובמקרי חייו עלי אדמות, ומוסר בשירו את רשמיו, את רגשותיו, את מחשבותיו. הוא גם אינו נמנע לתת מבע בשיר למאורעות חייו הפרטיים, לחוויותיו האינטימיות — נושאה של הליריקה הטהורה.

עצם השם ליריקה לא נודע ביוון העתיקה והוא הוטבע רק בתקופה מאוחרת, בתקופה ההליניסטית⁴, על שם הַלִּירָה (נבל), כלי הנגינה שליווה בדרך־כלל את השירה, שירת היחיד ושירת המקהלה. המוסיקה והריקוד היו יסודות בלתי־נפרדים של השירה היוונית, והמשורר היה בעת ובעונה אחת מחברם של השיר ושל המנגינה ושל התנועה הריתמית גם יחד. משקלים ומנגינות ומִקצבים שונים היו בוודאי מותאמים למצבי־רוח ולהלכי־נפש שונים. המונח ליריקה נקבע כניגוד לאפּוֹס, והוא בא לציין את כל היצירות שנתחברו שלא במשקל ההכּסאמטר הדאקטילי, משקלו של האפּוֹס. מבחינה זו היתה הגדרת הליריקה מיוסדת לא על תוכנה ומהותה של השירה, אלא על הצד הפוֹרמאלי שלה, וגם חלוקתה של הליריקה נעשתה לפי התבניות הפורמאליות: הָאֱלֶגיה, היאמבוֹס, המֵילוֹס. למושג המוֹדרני של ליריקה קרובה ביותר שירת המֵילוֹס, בייחוד השירה האינטימית, כגון זו של אלקייאוֹס וסַאפּפוֹ. שירת המֵילוֹס גם נשארה צמודה לזימרה ולביצוע המוסיקאלי, בשעה שהאלגיה והיאמבּוֹס נהפכו במשך הזמן לשירה של דקלום ושל קריאה.

עמדת־ביניים בין האפּוֹס ובין הליריקה הטהורה תופסת האלגיה היוונית העתיקה, שעל־פי מהותה ותוכנה אינה שירת קינה, או שירת יגון, דווקא. סופרים יוונים קדמונים ראו בה קירבה לאפּוֹס ושייכוה אליו⁵. ואמנם היא כאילו נתבקעה מתוכו בבואה לספק את הצרכים החדשים, לשמש כלי־ביטוי להלכי־הרוח האקטואליים של החברה ושל המשוררים. עריסתה, כמו עריסת האפּוֹס, עמדה באיאוֹניה, ומשם, מן היוונים שבחוף אסיה הקטנה או מאיי הים האיגיאי, עברה ליבשת היוונית. מן האפּוֹס באו לה לָאֱלגיה המשקל, הדיאלקט, הסגנון.

הדיאלקט האיאוֹני, זה שבו נוצר האפּוֹס ההוֹמירי וההסיוֹדי, נעשה לדיאלקט הקבוע והמסורתי של האלגיה ברחבי יוון, גם אצל משוררים שלשונם היוונית היה אַטית או דוֹרית⁶. הסגנון ההוֹמירי על החומר הלכּסיקאלי שלו ועל ניביו וצירופיו, הוא השליט בשירת האלגיה העתיקה. מחמת קירבה זו חיברו משוררים בתבנית הפיוטית של האלגיה גם יצירות אפּיות־סיפוריות בעלות תוכן היסטורי או מיתולוגי⁷.

גם מבחינת אופיה הפיוטי יש לראות את האלגיה הקדומה כשלב־ביניים בין האפּוֹס ובין הליריקה הטהורה. שירת־האפּוֹס הרחבה, שירת האומה, היא בבחינת שירת הגוף הנסתר, היא מוסרת בדרך סיפורית עלילות מימים עברו. הליריקה האמיתית, לעומת זה, היא שירת המדַבר בעדו והמדבר אל נפשו. היא הסתכלותו של המשורר בחוויותיו וברגשותיו הפרטיים־האינטימיים והיא משמשת ביטוי ובבואה למתרחש בתוכו פנימה. זוהי שירת הגוף הראשון, שירת האדם בינו לבין עצמו, ואין היא מביאה בחשבון את השומע, את נטיותיו, את צרכיו, את רצונו. היא בדרך־כלל מופשטת, גם אם מניעהּ או מוצאה הוא מאורע קונקרטי מסוים, ובאותה מידה היא רמזנית, מקמצת בדיבורה וחריפה בליטושה. לא כן האֱלֶגיה היוונית הקדומה. זו ביסודה שירת הנוכח. היא פונה אל קהל שומעים, או אל שומע יחיד, ומשתמשת בדרך־כלל בגוף שני. היא מדברת פנים אל פנים ומתכוונת לעורר את החברה, או את הפרט, ולהביא בלבם הכרה מסוימת, רעיונות כלשהם או הלך־נפש מסוים. האֱלֶגיה מטיפה, מעוררת, מוֹרה בינה ומאַלפת, תובעת תביעות פוליטיות או מוסריות. מכאן גם האופי הריטוֹרי שלה, דבּרנותה ומליציוּתה. גם הצורות המאוחרות של האֶפּיגראמה (המִכתם) והאֶפִּיטאפיה (כתובת על קבר) ושיר־האהבה הקצר⁸, שהשתמשו בתבנית האלגיה, שמרו על־פי־רוב על אופיה היסודי הזה מבחינת הפנייה במישרין אל שומע בגוף שני, מעין ‘שיחה באזני…’.

משקלה של האֱלֶגיה, כאמור, נמצא בקשר אמיץ עם משקל האפּוֹס. מבנֶה הוא דו־טורים (דיסטיכוֹן), שמהם הטור הראשון עשוי הכּסאמטר דאקטילי, בדומה לשורה הומירית. והטור השני הוא במשקל הפֶּנטאמטר, הבנוי משני חלקים שווים המובדלים על־ידי צֶזוּרה. כל אחד מחלקי הטור מכיל שני דאקטילים שלמים ושלישי קאטאלֶקטי, היינו דאקטילוֹס שחסרות בו שתי ההברות הקצרות.

— ∪ ∪ — ∪ ∪ — / / — ∪ ∪ — ∪ ∪ —

חצי הטור של הפֶּנטאמטר הוא אפוא חלקה של השורה ההכּסאמטרית עד הצזוּרה החדה, החלה אחרי ההברה הראשונה של הדאקטילוס השלישי (פֶּנְתֶמִימֶרֵס). השם פֶּנטאמטר אינו אלא שם מלאכותי, שכן הוא רואה בשני הדאקטילים הקאטאלֶקטיים שני חצאים העולים במנין כדאקטילוס אחד שלם, מכאן ½ 2 + ½ 2 = /5 מידות. מניין זה הוא פורמאלי בלבד, הואיל בשורה הפנואמטרית ישנם לא חמישה, אלא שישה מקצבים. משקל הדוּטוּרים של האלגיה הוא אפוא בנוסחתו היסודית

— ∪ ∪ — ∪ ∪ — ∪ ∪ — ∪ ∪ — ∪ ∪ —

— ∪ ∪ — ∪ ∪ — / / — ∪ ∪ — ∪ ∪ —

שני החרוזים האלה החוזרים בקביעות בצמידותם הריתמית מהווים מבנה של ‘בית’, ה’בית' הקצר ביותר בשירה. בשינוי הטור ההכּסאמטרי לפּנטאמטר ובצימודם הקבוע של שני המשקלים הבאים לסירוגים, כאילו פרצה השירה היוונית את חומת המשקל ההירואי, שסגר עליה עד אז, ופסעה פסיעה קלה בדרך פריקת עולו הכבד והמקודש של משקל זה⁹.

מוצאו ופישרו של השם אֱלֶגיה לוטים בערפל. ברור, שבתקופה העתיקה מציין המונח ἐλεγείον רק את המבנה, את המשקל, ולא את תוכנו של השיר. על כך מעידים כל שירי האֱלֶגיה של התקופה הקלאסית, החל מראשית הופעתם במאה השביעית או בסוף המאה השמינית לפני סה"נ. אין האלגיה העתיקה קשורה בשום פנים ברגשות אבל ויגון או בהספד וקינה על מתים. אפילו האֶפִּיטאפוית הקדומות אינן מביעות צער על מות האיש, אלא מדברות בשמו ומספרות עליו באוזני עוברי־אורח¹⁰. אולם המלה ἔλεγος, שממנה נגזר בלי ספק השם אלגיה (ἐλεγείον), מופיעה ביצירותיהם של אֶוְריפִּידס¹¹ ואַריסטופאנס¹² בהוראה של קינה או שיר־יגון, וכאן בלי קשר למשקל או לצורה מסוימת. בהתאם לזה פירשו הגרמאטיקאים היוונים את השם הזה כמין נוטריקון: λἐγειν ἔ ἔ, ‘אמירת אוי־אוֹי’. אולם פירוש זה אינו, כנראה, אלא מעין אֶטימולוגיה עממית. החוקרים החדשים רואים במלה אֶלֶגוֹס שורש זר הלקוח מלשונות אסיה הקטנה. בלשון האַרְמֶנית, שהיא גלגול הלשון הפריגית, נמצאת המלה אֶלֶגְן, שפירושה קנה חלול. לפי זה נשתלשל השם אלגיה משם כלי הנגינה, החליל, או האבּוּב, שבלווייתם בוצעו יצירות אלה. באסיה הקטנה גם ניגנו בחליל בהלווית מתים. מותר אפוא להניח, שבימים קדומים היה שם זה מיוחד לשירי־קינה, ומסתבר שהללו חוברו לאו דווקא במשקל של האלגיה הספרותי היוונית. ובהוראה זו נשתמרה המלה ‘אֶלֶגוֹס’ בלשון היוונית. אולם, כאמור, העובדה ההיסטורית בעינה עומדת, כי בשירה היוונית הקלאסית אין האלגיה משמשת שיר קינה ואבל; אדרבה, היא מלאה עוז ועוצמה, חיות והתעוררות.

כפי שנרמז למעלה, היה הדיסטיכוֹן האֱלֶגי בראשיתו שיר מוּשר בלוויית החליל כפוּל־הקנה, האבּוּב¹³, ורק בתקופה מאוחרת נעשה חרוז של דקלום או של קריאה, בדומה לאֶפּוֹס. על היוֹת שיר־האלגיה מלוּוה נגינה בחליל יש כמה וכמה עדויות בדברי המשוררים הקדומים עצמם¹⁴. החליל ליווה ביוון העתיקה את סיומי הסעודות והמשתים (komos) וכן את מערכי הצבא. האֱלגיה העתיקה משמשת את שני אלה. אין לנו, כמובן, שום מושג על טיב המנגינה, המילודיה, שנצטרפה לאֱלֶגיה. מן הסתם היתה פשוטה וחדגונית בהתאמה למִקצב הקבוע והמוצק של השירה הזאת. כמו־כן קשה לשער, שמצעדי חיילים נעשו בלוויית שירת האלגיה, שעל־פי קצבה אין היא מתאימה לכך¹⁵. כן יש לציין, כי בניגוד לשירה המֵילית שהיתה קשורה בנגינה על נבל, והמשורר יכול היה לשיר את המלים וללוות את עצמו בנגינה, הרי אין אפשרות כזאת בנגינה בחליל, ומשורר האֱלֶגיה היה זקוק לליווי של מנגן מיוחד. — תפקיד זה מילאה לעתים גם נערה מחללת בחליל, שהנעימה למסובים במשתה. כזאת היתה בוודאי גם אהובתו של מימנֶארמוֹס נאנו¹⁶.

כשאנו פונים אל תוכנה של האֱלֶגיה העתיקה, אנו יכולים לסמן בה שני קווים עיקריים: קו פאטריוטי־חברתי־מלחמתי וקו של הסתכלות בחיים מבחינת ההנאה והתענוגות שבהם ומבחינת המוסר ואורחות־היושר שילך בהם האדם. מקווים אלה מסתעפים נושאי ‘התעוררות’ והטפה לגבורה במלחמה, אמרי־מוסר והדרכה, הערכת האדם הן מבחינת קוצר־ידו כשהוא לעצמו והן מבחינת תלוּתו באֵלים ובגורל. האלגיה משרטטת לפנינו דמות האדם במציאות ודמות האידיאל שאליו יש לשאוף בחיים. כך אפוא משקפת האלגיה העתיקה את המֶנטאליוּת של היווני, את השקפותיו היסודיות ואת יחסו אל העולם, ושזורים בה יחד פיוט והגוּת ודידאקטיקה.

ביצוע האֱלֶגיה מצא מקום במסיבות־רעים, בסעודות ובמשתאות. בהתחלה הוּשרה, כאמור, בלוויית חליל, ובמרוצת הזמן נהפכה לשיר דיקלום או קריאה. תבנית פיוטית זו האריכה ימים בשירה היוונית יותר מכל צורה אחרת, והיא מגיעה עד ימי־הביניים. המבנה המלוטש של הדיסטיכוֹן האֱלֶגי נראה במשך השנים מתאים ביותר ליצירות בעלות אופי אַפוֹריסטי, והרבו להשתמש בו בהקדשות, מכתמים, שירי־אהבה חריפים, כתובות שונות וכתובות על מצבות. בשירה הרומית החלו לראות באלגיה שיר־עצב, שיר של געגועים וערגון־הנפש ובמשמעות זו נתקבל השם אֱלֶגיה בספרות האירופית, בלי קשר למבנה של הדיסטיכוֹן האֱלֶגי הקלאסי¹⁷.

חוץ ממשורר אחד (תיאוֹגניס), שעל שמו נשתמר אוסף שירים אלגיים, לא שרדו מן האֱלֶגיה העתיקה אלא שירים יחידים בלבד, שהגיעו אלינו על־ידי הבאות בכתביהם של סופרים יוונים או מתוך אנתולוגיות ישנות. רק מעטים מהם הם בעלי היקף ניכר ויכולים להתקבל כשירים שלמים, או כקטעים בעלי חשיבות ספרותית. השאר אינם אלא פראגמנטים מצומצמים, שמשום קטיעותם וסתימותם אפשר לראות בהם רק ערך היסטורי או פילולוגי.

 

מבחר ביבליוגראפיה    🔗

טכסטים    🔗

1. Anthologia Lyrica Graeca, E. Diehl, 1949, שלושה ספרים.

2. Elegy and Jambus, I.M. Edmonds, Loeb Classical Library, 1931, שני ספרים.

3.Theognis, Poémes élégiaques, Jean Carriére, Société d’édition Les Belles Letters, Paris 1948.

על האלגיה    🔗

1. Pauly-Wissowa, Real-Encycloyaedie der Classichen Altertumswissenschaft.. ר' ערך Elegie

2. C. M. Bowra, Early Greek Elegists, England, Cambridge 1960

3. המבואות של אדמונדס ושל קארייר הנ"ל.

הָאֱלֶגְיָה הַיְּוָנִית    🔗

קַלִינוֹס    🔗

מבוא    🔗

קאלֽינוס מֵאֱפֶסוֹס בְאַסיה הקטנה מקובל כמשורר־האלגיות הראשון בספרות היוונית¹⁸. ודאי קדמו לו משוררים שהשתמשו בצורה פיוטית זו, אבל לא נשאר מהם כל זכר. הוא חי במחצית הראשונה של המאה השביעית לפני סה"נ.

בראשית המאה השביעית לפני סה"נ התנפלו הקִימֶרִים, שבט שבא מעבר לקאווקאז, על אסיה הקטנה. הם כבשו את ממלכת לידיה, תקפו יישובים יווניים שונים על החוף המערבי והרסו את הערים מאגנֶסיה ומאיאנְדְרוס. באמצע המאה צרו גם על אֱפֶסוס. נוכח סכנת הכיבוש וההרס מתעורר קאלינוס ושר שיר־תוכחה להוציא את בני־עירו משאננותם ומאדישותם ולהניעם לצאת להגנת עיר־המולדת. הוא פונה אל בני־הנוער המבלים את ימיהם במשתים ואינם רואים את האסון המתקרב ובא¹⁹. זה אפוא שיר־משתה המיועד למסיבת־סעודה, אלא שתוכנו פאטריוטי־מלחמתי. מן העובדה הקוֹנקרטית של האסון הצפוי לעיר ומן הקריאה לצאת להגנתה עובר המשורר לרעיונות כלליים על תהילת הגיבור הנלחם להגנת המולדת ועל גורל האדם, שאין מפלט ממנו, ומשום כך אין טעם לפחוד מהמוות ולהתחמק מסכנות הקרב.

השיר הוא בעל ביטוי פיוטי עז, אף־על־פי שאין המשורר משתמש בציוריות אלא בדרך של הבעה מופשטת. הדימוי היחידי, שבו הוא מדמה את הגיבור לחומה מבוצרת, הוא כנראה דימוי מסורתי ונמצא באודיסיה. גם לשונו נשענת כולה על לשון האפּוֹס²⁰.

חוץ מפראגמנט זה²¹, בן 21 חרוזים, שחלקו הראשון לקוי בחסר, לא נשארו מיצירתו של קאלינוֹס אלא עוד שניים־שלושה משפטים או קטעי־משפטים. מהם אחד:

שנאמר, כנראה, על הסכנה הצפויה לעיר סַרדֵיס, בירת לידיה.

שירים    🔗

טִירְטָיוֹס    🔗

מבוא    🔗

המשכה של האלגיה הפאטריוטית־מלחמתית ברוחו של קאלינוֹס נמצא ביצירתו של טירטָֽאיוֹס בן אֶרְכֶמְבְּרוֹטוֹס, שחיבר את שיריו בספארטה במחצית השניה של המאה השביעית לפני ספה"נ, בימי המלחמה המֶסֶנִית השנייה.

על פי המסורת היוונית היה טירטאיוס אזרח אתונאי בן הכפר אֲפִידְנָה, ועל העברתו לספארטה התהלכה האגדה הבאה: הספּארטנים נחלו מפלות קשות במלחמות שנלחמו נגדם המסנים בשאיפתם להשיב להם את חירותם ואת עצמאותם שאבדו במלחמה הקודמת. בצר להם שלחו בני־ספּארטה לבקש עצה ממקדש האל בדלפוֹי. תשובת האל היתה, שעליהם לפנות לאתונה ולבקש ממנה יועץ ומדריך, שיעמוד להם במלחמתם. וכן עשו. האתונאים, שיחסם אל הספארטנים היה בדרך כלל יחס עוין, לא אבו להמרות את פי האל, אך מאידך גיסא גם לא רצו להגיש להם עזרה של ממש, ועל כן שלחו לספּארטה לא מצביא רב־פעלים ולא לוחם אמיץ, אלא מורה חיגר, את המשורר טירטאיוֹס. עצת האל בכל זאת קמה, כי טירטאיוס הצליח להלהיב בשיריו את שורות הלוחמים, עד שידם של בני־ספארטה היתה על העליונה.

רוב החוקרים אינם רואים בסיפור זה יסוד היסטורי. לפי ידיעות המובאות אצל סופרים שונים, שימש טירטאיוֹס מצביא ומפקד על צבאות ספארטה, ולא ישוער, כי הספארטנים אשר ראו בצבא, במלחמה, בגבורה, עיקרים מקודשים, והפּאטריוטיזם והגאווה השבטית מילאו את רוחם — מסרו את הפיקוד על מערכות המלחמה בשעת סכנה למולדת ליד גר, למי שאינו בן ארצם. מכמה רמזים העולים משרידים של יצירתו מתקבל הרושם, כי טירטאיוֹס היה בעל ידיעות מובהקות בסידור מערכות ובעסקי מלחמה. מצד אחר, אין הדיאלקט האיאוני²³ של שירתו יכול לשמש הוכחה כלשהי, שכן, כאמור, היו סוגים פיוטיים קשורים לדיאלקט המוצא שלהם, בכלל זה האפּוֹס והאֱלֶגיה. ייתכן, כי התהוות האגדה על אודות מוצאו האתונאי של טירטאיוס קשורה בשם כפר מולדתו: אֲפִידְנָה. שם זה מופיע גם באַטיקה וגם בלאקוֹניה. מבחינה המגמה שלה הולמת האגדה את שאיפתם של בני אתונה לגדל את שמם ואת כבודם בכל הנוגע ליצירה ספרותית²⁴.

לאמיתו של דבר, מגלמת שירתו של טירטאיוֹס את הרוח הספּארטאנית, את הפּאטריוֹטיות הקנאית ואת עוז־הנפש ומסירות־הנפש הנדרשים מבן־ספארטה בסערות הקרבות, את המשמעת החמורה שאינה יודעת פשרות. מעלת האדם ושלימותו הן בגבורה על שדה־קטל. הלוחם האמיץ העשוי לבלי חת, אשר עקר מלבו כל מורך וכל פחד מפני המוות הוא האידיאל האנושי, וכל כבוד וכל יתרון לא ישוו לתהילה, אשר ינחל הגיבור בקרב בני עירו גם בחייו גם במותו. רוחה של גבורה זו ומעמדו של גיבור זה שוב אינם אלו המתוארים באפּוֹס ההוֹמירי. שם ניצב היחיד הנלחם בעוז לשם הצטיינות אישית, יחיד, אשר המלחמה היא שעשועיו, וגמולו פרסום מעשי גבורתו ונצחונותיו. כאן הגיבור הוא אחד מרבים, איש השורה, הנלחם לטובת המולדת, להצלחתה ולרווחתה. ערכו בהשפעתו על סביביו

ובהתלכדותו עם חבריו לגוש מוצק:

גמולו של הגיבור הוא במניעת האסון וההרס מעיר־המולדת ובהכרת התודה וההערצה שינחל מצעירים וזקנים גם יחד.

מלבד שירי ה’התעוררות', שירי המלחמה, שמהם נשארו יצירות בעלות היקף, שאפשר לראות בהן שירים שלמים, חיבר טירטאיוֹס גם שירים העוסקים בעבָרה של ספּארטה, בייסוד המדינה ובייצוב משטרה. שירים אלה היו כלולים בשם εύνημία, ‘חוקת־מישרים’, ומהם שרדו רק קטעים מצומצמים. באחד מהם נמצא המקור הקדום ביותר של האגדה על ייסוד מדינת ספּארטה כשבאו לשם בני הראקליס.²⁵

בקטע אחד הוא מספר על נצחון המלך תֵּיאוֹפּוֹמְפּוֹס, שכבש אחרי מלחמה של עשרים שנה את אדמת המֶסֶנִים,

זוהי המלחמה המֶסֶנִית הראשונה, שהתחוללה בסוף המאה השמינית לפני סה"נ. בדרך ציורית הוא מתאר את הניצחון ואת שכרו:

קטע אחר מתאר את מבנה המשטר המדיני של ספּארטה²⁷. בחרוזים שנמצאו בפּאפִירוּס מן המאה השלישית לפני הספירה נותן טירטאיוֹס עצות מעשיות בסידור מערכות הקרב והוא מדריך את החיילים בדרך התקדמותם ומאבקם. יש בהוראות אלה משום חידוש לגבי שיטות־הלחימה הקודמות ביוון, שכן הן מכוּונות ליצירת שורה מלוכדת המתאימה יפה לרוח השותפות והמשמעת של בני ספּארטה.²⁸

לטירטאיוֹס מיוּחס גם שיר־לכת כתוב בדיאלקט הדוֹרי ועשוי במשקל אנאפסטי, ההולם שיר־מצעד.²⁹

שיריו של טירטאיוֹס היו מפורסמים ומהוללים ביוון. בספּארטה דוקלמו או בוצעו בליווי נגינה בחליל במסעי הצבא מיד אחרי התפילה לאל, בשעת הסעודות המשותפות של החיילים. למצטיין בקריאה ניתן כפרס אשפּר־בשר מיוחד.

שירים    🔗

הראקליס

 

אַרְכִילוֹכוֹס    🔗

מבוא    🔗

מקום מיוחד וראשון במעלה בממלכת הפיוט תופס המשורר אַרכִֽילוֹכוֹס, יליד האי פארוֹס. הוא שייך לשורה הראשונה של משוררי האֱלֶגיה בתקופה הקדומה, אף יש שמקדימים אותו לקאלינוֹס ורואים בו את הפותח בסוג ספרותי זה. אולם יותר משנתפרסם ארכילוֹכוֹס בשיריו העשוים בתבנית האֱלֶגיה נתפרסם כראשון למשוררי היאמבּוֹס. במשקל זה ובמשקלים קרובים לו חיבר את רוב שיריו.

ארכילוכוס⁴¹ נולד באי פארוס לאביו טֶלֶסִיקְלֵס, שהיה מן האצילים וממשפחת כוהנים לאֵלה דֵמֵטר, ולאמו אֱנִיפּוֹ, שהיתה שפחה בבית טֶלֶסִיקְלֵס. ייחוס פגום זה שלל ממנו, כנראה, מעמד אֵיתן בחברה המכובדת שבמולדתו והטביע את חותמו על כל מהלך חייו ועל חיי נפשו גם יחד. זמנו ידוע לנו על־פי אחד הפראגמנטים ששרדו ממנו, שבו הוא מזכיר ליקוי חמה. לפי חישובי האסטרוֹנוֹמים היה ליקוי־חמה באותה סביבה ביום שישה באפריל 648 לפני סה“נ. על־פי הרמז הזה ועל־פי שיקולים היסטוריים אחרים נקבע אפוא זמן פריחת יצירתו לאמצע המאה השביעית לפני סה”נ⁴².

אפשר, כי מחמת מצבו המיוחד במשפחתו ובחברה, או עקב רוח הנדודים שפעמה בו, עזב ארכילוֹכוֹס את אי מולדתו ונדד לאי תאסוֹס, שם יסדו בני פארוֹס מושבה חדשה. החיים בתאסוֹס היו, כנראה, קשים ביותר, ועל המשורר עברו ימים של סבל ומצוקה. בחרוז בודד, שנשאר במקרה משיר אחד שׁלו, הוא אומר:

מתאסוֹס יצא המשורר לנדודיו ברחבי יוון, כשהוא נדחף ממקום למקום על־ידי רוחו הסוערת. הוא ביקר בתראקיה, באֶוְבּוֹיָה, בספּארטה, באוֹלימפּיה ועוד. בנדודיו עבד כחייל שכיר והשתתף בקרבות שונים. המאורע המכריע בחייו היה בוודאי אהבתו לנֵיאוֹבּוּלֵי בת לִיקַאמְבֶּס. בהתרגשות לירית עמוקה הוא מתאר את יופיה:

אולם אהבה זו הנחילה למשורר אכזבה קשה: האב, אשר בתחילה הסכים לשידוך, סירב בסוף לתת לו את בתו, אפשר מחמת ייחוסו הירוד. מרירותו של המשורר עברה כל גבול. בעוקצנות חריפה ובלתי־מרוסנת הוא מחבר שירי גינוי וגידוף נגד האב ונגד בנותיו. לפי מסורת מאוחרת איבדו את עצמם לדעת האב ובתו, או האחיות בנות ליקאמבֶס, מחמת פגיעתם הגסה של השירים האלה. את מותו מצא ארכילוֹכוֹס במלחמה, בקרָב בין תושבי פארוֹס ובני האי נאקסוֹס. לפי האגדה נקם אפוֹלוֹן את דמי המשורר הגדול, אף־על־פי שהרוצח טען, כי הרגו במלחמה, דבר שאין בו משום פשע. בני מולדתו כיבדו את זכרו בטכסים, למרות סלידתם מחירופיו וגידופיו.

מן הנאמר נראה, כי מעטות ביותר הן הידיעות על חייו של ארכילוֹכוֹס, ורובן בא ממקור שירתו עצמה מן הרמזים שנשתמרו בקטעים המועטים ששרדו ממנה⁴³. ולא רק מקרי חייו הקונקריטיים, אלא גם אופיו ותכונתו, מערכי רוחו ורגשותיו ודעותיו, אהבתו ושנאתו, יחסו לחיים ולאנשים — כל זה עולה מקטעים אלה בהדים חזקים וברורים, שכן היה משורר אישי מובהק, ליריקן אינדיבידוּאליסטן ששר את חייו, את כל חייו. וכבר אמר אחד החוקרים, כי אילו נשתמרה לנו יצירתו של ארכילוֹכוֹס בשלימותה, היינו יכולים להכיר את קורות חייו ואת רחשי נפשו עד אחרון הפרטים שבהם. אך, כאמור, לא הגיעו לידינו אלא שרידים מועטים ומקוטעים, המובאים בכתביהם של סופרים שונים. אבל גם בקטעי השירים וקטעי החרוזים של ארכילוֹכוֹס אפשר להכיר יצירה פיוטית חריפה ושנונה, עשירה ומגוונת בתכנים ובצורות, בנטיות־רוח ובתהפוכות־רוח, ברגשות ובדיעוֹת, באמנות של לשון וסגנון. שירתו משַקפת את חוסר הסיפוק שבו, את יצר הנדודים וההרפתקנות שלו, את סבלותיו ואת עוניו, את רוח־ההפקר החיילית, את יחסו לידידיו ולרעיו, את השקפותיו על חיים ומוות.

את שירי הלעג וההיתול חיבר במשקלי היאמבּוֹס והטרוֹכיאוס. היאמבּוֹס היה מִקצב עממי ששימש להלצות שנונות ולבדיחות, בייחוד בתהלוכות־פולחן לכבוד האֵלה דמטר. בשירים אלה השתמש המשורר באמנות רבה בלשון עממית, בלשון־דיבור פשוטה, בנתקו את כבלי הסגנון ההוֹמירי הקפוא. משקל זה של היאמבּוֹס והסגנון העממי הלמו יפה את רוחו התוססת, את מהלך מחשבותיו, את חריפות כשרונו. אולם באֱלֶגיות שלו ידע לשמור על המסורת הסגנונית של האֶפּוֹס ההירוֹאי, אף כי גם לתוכה הכניס הרבה מן המקוריות שלו. את האֱלֶגיות חיבר, כנראה, בשעת סעודות במסיבות ידידות, והן הושרו בליווי של מנגן על אבּוּב.

בניגוד לאֱלגיה הקדומה, שהיא, בדרך כלל, בלתי־אישית, הרי היסוד האישי של שירת ארכילוֹכוֹס פורץ בחזקה גם לתוך מסגרת פיוטית זו. באֱלֶגיה הוא שר על חניתו הנותנת לו את לחמו ואת יינו, ואנו רואים כמו חי את המשורר השר שירו במסיבת משתה של חיילים, כשהוא שותה את יינו בהישענו על החנית. בתראקיה מילט את נפשו ממוות, בנטשו את מגינו בין השיחים. בגילוי־לב שיש בו מן הציניוּת הוא מספר על ה’מאורע' הזה, שלפי מושגי המלחמה והגבורה של היוונים נחשב לשיא של חרפה ואסון לחייל. אין המשורר אוהב התחסדות ורומאנטיקה מזויפת. בשיר אחר, כתוב בטֶטראמטרים טרוֹכיאיים, הוא שם ללעג קצין־צבא מתנפח ומתגנדר. נסיונו בחיים, נדודיו וסבלו חישלו את רוחו ונטעו בלבו הגוּת ‘סטוֹאית’ של הכרת המציאות, פגעיה ותהפוכותיה, ושל הבלגה והתגברות על רגשי צער וכאב. אין מועיל בקינות ובאבל ואין תועלת במניעת תענוגות ומשתאות (שיר 7). יחד עם האחרים הוא כואב את כאב אבדן הקרובים שניספו במצולות ים (שיר 5), אך הוא מציע לדחות את רגשי היגון ו’הצער הנָשי' ודמעות החולשה ולהמשיך בסדרי החיים הרגילים. מצוין ביותר הוא הקטע הלירי־הגוּתי, שבו נותן המשורר ביטוי מלוטש לתכונות־הרוח היווניות: אומץ־לב, הבלגה, שמירה על חוש המידה בגילוי הרגשות, הכרת ההווייה האנושית.

עשירות ומגווּנות הן צורות שירתו של ארכילוֹכוֹס. הוא חיבר את יצירותיו במשקלים שונים ובתבניות שונות.⁴⁵ בכֹל ניכרת בו בריחה מן השיגרה, מקוריות וחיפוש דרכים חדשות. בצד עומק הרגש וכנוּתו אתה מוצא אצלו גם חיוּת של ציור, הברקות בלשון ובסגנון, צירופים פיוטיים מקוריים ומפתיעים.

שרדו ממנו חרוזים של הימנונות לכבוד היראקליס, דֵמֵטר, היפַּייסטוס וכן קטעים משני משלי־חיות (‘קופים’, ‘השועל והנשר’). סוג ספרותי זה בוודאי היה הולם את רוחו הסאטירית של המשורר, ושני המשלים נתחברו, כנראה, על רקע של יחסים אישיים. בחיבור משלים הוא אפוא המשורר היווני השני אחרי הסיוֹדוס, אשר השתמש במשל בדבריו על התנגשותו עם אחיו בריב הירושה⁴⁶.

עם כל הכרת חולשותיו האנושיות ועם כל ההסתייגות משנינותו הצינית שאינה יודעת גבול, ראוהו היוונים כמשורר הגדול ביותר אחרי הומירוס, והשפעתו על השירה היוונית התמידה הרבה מאות שנים והתפשטה גם על השירה הרומית. בייחוד רבה השפעתו על הקוֹמדיה הקלאסית, שינקה מחריפותו העממית. בעולם היצירה הספרותית כאילו ריחפה ההרגשה, כי כהוֹמירוס בראש האֶפּוֹס כן ארכילוֹכוֹס בראש השירה הלירית האינדיבידואלית.

שירים    🔗

איש־צבא מת נישא על מגן

 

מִימְנֶרְמוֹס    🔗

מבוא    🔗

את הפנים האחרות של הָאֱלֶגיה הקדומה ואת מבטה המופנה אל האדם כשהוא לעצמו, אל חייו ואל רגשותיו, מגלה לנו מִֽימְנֶרְמוֹס מקוֹלוֹפון, שבאסיה הקטנה. זמנו — מחציתה השנייה של המאה השביעית לפני ספה"נ. נראה, שהסערות הפוליטיות כבר שככו באותה שעה, וסכנות המלחמות התרחקו או חלפו, ואז, בימים של שלווה ושל שפע, נפנה האדם להסתכל בהוויתו, במקרי חייו הטבעיים, בגורל תענוגותיו ושמחותיו. הארוֹס עולה בחשיבותו וממלא את כל מערכות קיומו של האדם. בעקבותיו מתגנבת המחשבה הקשה המדכאת את הרוח, והיא הכרת קוצר־ידו של האיש, כניעתו לחוקי־טבע אכזריים, שעל־פיהם חולפים ימי הנעורים ונגנוזים חיש־מהר, כשהם משאירים בלב געגועים צורבים, ותחתיהם מגיעים ימי הזיקנה המביאים אתם מדווים וסבל וכיעור. כך נוצרת בלב הרגשת ‘יגון העולם’, וצלילים נוגים ממלאים את שירתו של המשורר הרגיש. המסקנה ההגיונית היא אפוא מעין סיסמה של ‘שמח בחור בילדותך’. את שירו של מימנֶרְמוֹס מלווה נימה פיוטית־לירית הכרוכה בעצבת רכה. הוא מביע את הרעיונות הכלליים האוֹבּייקטיבים באינטימיות עדינה ובאמנות דקה של ביטוי ריתמי.

המוטיב היסודי של שירתו הם תענוגות האהבה, ופחדו הגדול הוא הפחד מפני הזיקנה. בדיסטיכוֹן אחד הוא אומר:

ובדיסטיכוֹן אחר הוא מעלה את זכר המיתוֹס על תיטוֹנוס, שזֶוס חננו חיי־עולם על־פי בקשתה של אֵאוֹס, אֵלת השחר, אשר שכחה לבקש בשבילו עם זה גם נעורי־נצח⁵⁴:

ההשקפה ההֵידוֹניסטית כבשה עד כדי כך את לבו של המשורר, עד שבא להתפלל על מוות מוקדם:

בָּאֱלֶגִיָה השתמש מימְנֶרְמוֹס גם ליצירות סיפוריות בעלות תוכן היסטורי, או תוכן מיתוֹלוֹגי. לפי המסורת חיבר יצירה בעלת היקף גדול בשם נאנוֹ, על שם אהובתו. יצירה זו הכילה את הנושאים ההיסטוריים והמיתולוגיים. הוא מספר שם על המלחמה שבין תושבי סמירנה ומלך לידיה והוא מעלה על נס את סגולות הגבורה. הוא שר את המיתוֹס על גיזת הזהב, הארגוֹנאוּטים; מיתוֹס זה בוודאי היה קרוב לרוחו מצד יסודות־האהבה החזקים המונחים ביסודו. אולם מכל זה שרד מעט מאוד, פראגמנטים בודדים, קטועים ומצומצמים. קאלימאכוֹס, המשורר ההליניסטי, החשיב יותר את שיריו הקטנים, שהיו מקובצים בספר הראשון של כתביו.

מימְנֶרְמוֹס היה מהולל בעולם העתיק לא רק כמשורר אלא גם כמוסיקאי, כמנגן בחליל. מנגנת בחליל היתה, כנראה, גם אהובתו נאנוֹ.

השפעתו על השירה המאוחרת, ההליניסטית והרומית, היתה השפעה מפרה ומעוררת.

שירים    🔗

מחלל ורקדנית

 

סוֹלוֹן    🔗

מבוא    🔗

האֱלֶגִיקוֹן השלישי אחרי קאלינוס וטירטאיוֹס, שיסוד שירתו הוא ציבורי־מוסרי, הוא סוֹֽלוֹן האתונאי. הוא המשורר האתונאי הראשון, והוא המשורר הראשון בכלל שמאורעות חייו ודמותו ניצבים ברורים ומפורשים לעינינו, משורר שיש לו ביוֹגראפיה מלאה בערך⁶¹, ויצירתו משתבצת בתוכה ומשלימה אותה. שירתו אינה אינדיבידואליסטית כמו זאת של ארכילוֹכוֹס, ואין היא הֵידוֹניסטית כיצירת מימְנֶרְמוֹס. אולם, מאידך גיסא, היא גם שונה משירי קאלינוֹס וטירטאיוֹס. נושאם המרכזי של הללו היו המלחמה והגבורה, והאדם השלם בעיניהם היה הגיבור המשליך נפשו מנגד לטובת מולדתו. האידיאל האנושי של סוֹלוֹן רחב הרבה יותר, ותביעותיו מן האדם בתור פרט ובתור אזרח מגוּונות ומבוססות על השקפת־עולם מפותחת, על הכרת המציאות, על חוש מוסרי ועל ריאליזם ציבורי. בשעת הצורך אין הוא נמנע מלעורר את בני־עירו למלחמה, כשהדבר נוגע לכבוד המולדת ולאינטרסים שלה, אבל עניין זה, שמירת כבוד המולדת, איננו קצה גבול שאיפותיו ומגמת־פניו היחידה. סוֹלוֹן שואף לשיפור חיי החברה מבחינת המשטר המדיני, לתיקון המידות ולשמירה על הצדק בחוק ובחיים. בימיו של סוֹלוֹן עדיין לא היתה קיימת פּרוֹזה אַטית, ושירו בא למלא את תפקידיה השונים, כמעט את כל תפקידיה. שימוש זה בשירה לצורכי החיים הציבוריים (פּובליציסטיקה) ולצורכי מחשבה עיונית (פילוסופיה) גם יחד הוא טיפוסי בשביל דרגות תרבות קדומות. רוח האדם בתקופה קדומה מהווה אחדוּת אינטגראלית של מחשבה ורגש, של מוסר ואמנות, של פוליטיקה ושירה, והאדם היוצר בתקופה כזאת עדיין לא הגיע לכלל פיצול בצורות יצירתו. סוֹלוֹן המנהיג, המצביא, המדינאי, המחוקק, היה עם כל זה גם פייטן, שהלביש בלבוש של שירה את כל מערכי רוחו, והשירה סיפקה את צרכיו גם בתפקידיו הציבוריים. זאת אינה פרוזה שנשקלה במשקלי שיר, זוהי תחושה פיוטית והבעה פיוטית של אדם עשיר־רוח, עשיר־רגש ועשיר־מעש.

סוֹלוֹן נולד למשפחה מיוחסת באתונה, בערך בשנת 640–35 לפני ספה"נ. אביו של סולון, אֶקְסֵקֶסְטִידֵס, בזבז את רכושו, וסולון עצמו לא היה מן העשירים. הוא הרבה בנסיעות לצורכי מסחר ולשם פגישות עם אנשים מפורסמים מבני דורו, וביקר בהרבה ערים ביוון, במצרים, באסיה הקטנה. מסעיו הקנו לו דעת וניסיון, ורוחו העֵרה יצרה לעצמה השקפת־עולם הרמוֹנית בפוליטיקה, במוסר, בחיי המעשה. השקפת־עולם זו, שהיתה פּוֹזיטיבית, מושתתת על חוש צדק ועל חוש מידה, על הכרת המציאות והכרת נפש האדם, נעשתה סמל וסימן למהות התרבותיות היוונית. ברוחו העשירה של סולון לא חסרה, כאמור, אהבה עזה לעיר המולדת וחרדה עמוקה לכבודה. סולון לא יכול להשלים עם מפלתה של אתונה במלחמה עם מֶגארה הקטנה ממנה ועם אבדן האי סאלאמיס. ואף־על־פי שהעם כבר נלאה מנסיונותיו לחזור לכבוש את האי ואסיפת העם אסרה באיום של עונש חמור לשוב לעורר את שאלת המלחמה, התחכם סולון להלהיב אותם מחדש לקראת ניסיון נוסף של עמידה על זכותם ועל כבודם. הוא התחפש למשוגע, חבש כובע הֶרְמֵס, כובע של כָּרוֹז, בא והתייצב על אבן הכרוזות בכיכר העיר ודיקלם אֱלֶגִיה בת מאה שורות הפותחת במלים:

הוא מעורר את הרגשות הפּאטריוֹטיים של בני אתונה ואת רגש הכבוד הלאומי שלהם, והוא מסיים בקריאה נמרצת:

העם נשמע לקריאתו, שהיתה בוודאי בתוֹאם מלא עם הרגשת הכלל. האתונאים חידשו את המלחמה וחזרו וכבשו את סאלאמיס, כשסוֹלוֹן בראש הצבא.

שיר זה, שרק שורות מעטות נשתיירו ממנו, עדיין עומד בקשר עם רוח האלגיה של קאלינוֹס וטירטאיוֹס, אם כי ביטויו הוא קונקריטי ואישי יותר. יתר שיריו על נושאים ציבוריים שוב אינם עוסקים במלחמות, בכיבושים, במעשי גבורה, אלא במשטר המדיני והחברתי, במוסר של העיר־המדינה, באורח חייהם של האזרחים. אלה הן ‘תוכחות והדרכות’ (ύποθήκαι) לבני עירו.

אין לתלות באֵלים את הפגעים והאסונות הבאים על העיר. התנהגותם של התושבים, רום־עיניהם, ה’רהב', הזלילה הרבה שאינה יודעת שבעה, רדיפת הבצע, עיוות הצדק, ריב המפלגות — כל זה מחליש את העיר ומביא עליה שעבוד וחורבן. במשטר המדיני הוא רואה את הגורם העיקרי בחיי התושבים. ממשלה צודקת משליטה סדר, מחנכת את האזרחים לחיים של הגינות ושל עדינות, מפסיקה את המריבות ואת המחלוקת שבין המפלגות (שיר א'). סוֹלוֹן מעיר על עצמו, כי כאשר נמסר לידו השלטון לשם תיקון המשטר ולשם חקיקת חוקים צודקים (בשנת 594) ידע לנהוג בלי משוא־פנים ולא הכריע את הכף לטובת אחד הצדדים. הוא גם מכיר את הפּסיכולוגיה של ההמון שיש לנהוג בו בדרך של שיווי משקל: ‘לא להתיר את הרצועה, גם לא להכביד את העול’. וכשתיקוניו נראו כבלתי־מספקים שום צד מהצדדים היריבים, הוא יודע, כי

הסכנה הגדולה לשלום העיר ותושביה היא הרוֹדנות, שלטון היחיד, והוא מזהיר מפניה השכם והזהר. בטיפשות ההמון — אף־על־פי שכל יחיד ערום כשועל —, בקלות דעתו של ההמון ובחוסר ההבחנה שלו במתרחש הוא רואה את סיבת צמיחתו של רוֹדן, הכוונה בוודאי לפֵיסִיסְטְראטוֹס. הוא מוכן להילחם בפועל נגד השתלטות זו, וכשמכריזים עליו כעל מטורף הוא עונה:

בשיר הגדול, שנשמר ממנו באנתולוגיה של סטובאיוֹס, אין סוֹלוֹן עוסק בהטפה ובהדרכה חברתית, אלא הוא כאילו מסכם בו את השקפתו על מעשי האדם ואת הסתכלותו העיונית בהוויות העולם ובהנהגתו על־ידי האלים. בצד העיקרון המוסרי של צדק ושל גמול צודק למעשי האדם נמצאת ההשקפה הדטרמיניסטית על תלוּתו העיוורת של האדם בגורל, במקרה. המשורר רק מתאר את הצדדים השונים של המציאות, אבל הוא מתעלם מן הסתירה שבתוכה. הוא אף אינו מנסח אותה במפורש, ומכל שכן שאינו מנסה ליישב אותה.

השיר פותח בנימה אישית. המשורר שואף אמנם לתהילה ולעושר, אבל רק לעושר הבא בדרכי יושר. רכוש הנרכש על־ידי מעשי עוולה אין בו נחת, כי סופו של האדם, שהאלים ייפרעו ממנו על מעשי רשעו, והגמול, אף־על־פי שיתמהמה בוא יבוא, ואפילו עד הצאצאים יגיע. בקטע אחר הוא מתאר את המקצועות השונים המפרנסים את האדם ואת הקשיים והסכנות הכרוכים בהם. בקטע האחרון הוא מבליט את עוורונו של האדם, את תלותו בגורל. אין ערובה בשאיפה לטוב ולמעשה הטוב, שכן אין האדם אדון למעשיו ואין בידו לכוון אותם. ולא עוד אלא שלפעמים מצליח האל את דרכו של הרשע. השיר מסתיים במוֹטיב שפתח בו, היינו בעושר ובנכסים. טבע האדם לרדוף אחרי עושר ושפע, ועינו לא תדע שׂבעה, אולם העושר עצמו נושא עמו את השילם לאדם. זֶוס מעניק לפעמים הון לאנשים וטומן בו את הפורענות ואת האסונות הצפויים להם. באמונה היוונית הקדומה השלימו אפוא ביניהם היסודות המנוגדים של המוסר, המיוסד על בחירה חופשית של האדם, ושל הגורל העיוור שאינו מבחין בין טובים לרעים. התלוּת במקרה ובגורל אינה פוטרת את האדם מאחריותו למעשיו. אין השקפה זו מגיעה לידי התרסה כלפי מעלה בנוסח איוב, ולא לידי ספקנות ברוח כמה שירים שבאוסף אלגיות תיאוֹגניס⁶².

יצירה זו המוקדשת לנושא עיוני־מוסרי אינה משוללת ערכים פיוטיים. בסגנון, בטמפּראמנט, בריתמוס מורגשת רוחו של משורר בעל חוש מפותח לאמנות הפיוט. במיוחד יש להפנות לב לדימויים המורחבים הלקוחים מהופעות הטבע, בהם משתמש המשורר כדי לקרב אל השכל או אל הרגש את דרכי הגמול והנקמה של האל⁶³.

עם כל היותו גלוי־עיניים, מכיר את המציאות ומתרחק מאשליות, אין היווני האמיתי מקפח את רוחו הטובה, את יחסו החיובי אל החיים, את חיוניותו, וסולון אומר:

גם השאיפת להרחבת ההכרה והידיעה מלווה אותו כל ימי חייו:

רוחו הטובה מורגשת גם במגעו עם ידידיו, שליטי דורו וחכמיו, ובחליפת המכתבים עמם. כן הוא מוכיח במהתלה ידידותית את מימנֶרמוֹס על הפסימיות שלו ביחס לחיי האדם, כשביקש לחיות רק עד שנתו השישים⁶⁴.

סולון עצמו האריך ימים עד גיל שמונים בערך. הוא מת בשנת 540 או 539 לפני ספה“נ. מלבד אֱלֶגיות כתב סולון שירים גם במשקלי היאמבּוֹס והטרוֹכיאוס, אך מיצירותיו אלה לא נשאר הרבה. היוונים הוקירו את שיריו ולימדום לתלמידים צעירים, אשר דיקלמו אותם בימי חג. במרוצת הזמן נתלוותה ליצירתו גם חשיבות היסטורית מיוחדת מבחינת הארת התקופה של סוף המאה השביעית ותחילת המאה השישית לפני ספה”נ.

בתקופה מאוחרת נתחלקו יצירותיו לשלוש מחלקות, או ספרים: (1) דברים אל האתונאים; (2) דברים אל נפשי; (3) שירים במשקלי יאמבּוֹס וטרוֹכיאוֹס ושירים־איגרות. אולם מן האוספים השלמים לא נשתמר דבר, וכל מה שידוע לנו משירתו הוא רק מתוך המוּבאות המרובות, שסופרים שונים ובעלי אנתולוגיות הביאו מדבריו.

שירים    🔗

משורר נודד

 

כְּסֶנוֹפָנֵס    🔗

מבוא    🔗

בין האֱלֶגיקנים הקדומים נמצא גם פילוסוף בעל רעיונות מקוריים, בעל ביקורת חריפה והתנגדות נמרצת לאמונות ודעות מקובלות. כּסֶנוֹפֽאנס מקוֹלוֹפוֹן ניחן, נוסף על שכלו החד והמנתח, גם בחוש פיוטי והוא מרצה את השקפותיו ואת שיטותיו בדרך שיר, בהכּסאמטרים דאקטיליים ובתבנית הדיסטיכוֹן האֱלֶגי.

כּסנוֹפאנס נולד בערך בשנת 565 לפני ספה"נ בקולופון שבאסיה הקטנה, שהיתה גם מולדתו של המושרר מימְנֶרמוֹס. אחרי כיבוש העיר על־ידי חיל מדי בשנת 540 הוא עוזב את העיר ויוצא לנדודים על־פני יוון. בקטע אחד הוא אומר על עצמו:

קטע זה נכתב אפוא כשהגיע לזיקנה מופלגת של תשעים ושתים שנים. על קורות חייו אנו יודעים מעט מאוד. הוא חי בסיציליה, אחר־כך בדרום איטליה. מייחסים לו את ייסוד האסכולה הפילוסופית האֵילֵיאַתית (על שם העיר אֵלֵיאָה שבדרום איטליה). יסוד שיטתו הפילוסופית היתה ההתנגדות החריפה לאנתרופּוֹמוֹרפיזם של האלים ואף לריבוים של האלים. הוא מאשים את המיתולוגיה ואת משוררי המיתולוגיה על שייחסו לאלים תכונות אנושיות:

מלחמתו הרעיונית עשויה בציוריות מוחשת ובסאטירה שנוּנה:

וכסנוֹפאנס מגיע במחשבתו הפילוסופית למשפט הנראה כתפיסת אחדות אלהים:

ובקטע אחר על האל:

ועם זה יודע כּסֶנוֹפאנס, שהשכל האנושי מוגבל על־פי עצם מהותו, ואין בכוחו לחדור לאמיתות המוחלטות בעניין האלהות.

לא כאן המקום להיכנס לפרטי הרצאת ההשקפות הפילוסופיות והמדעיות של כּסנוֹפאנס⁷⁸. נעיר רק, שאת כּל רעיונותיו העמוקים, שנשאו עמם חידושים קיצוניים לגבי השקפת העולם האלילית הקדומה, הביע בדרך של שיר. לפנינו פילוסוף־משורר, אחרי שראינו חייל־משורר, מצביא־משורר, מדינאי־משורר. הפראגמנטים ששרדו מיצירתו של כּסנוֹפאנס השקולים במשקל ההכּסאמטר הדאקטילי הם בעלי תוכן פילוסופי. נראה, כי במשקל זה הביע את דעותיו ואת רעיונותיו הפילוסופיים־אוֹבייקטיביים. ואילו שיריו בתבנית האלגיה הם בעלי נימה אישית יותר. אמנם, גם בהם אתה מוצא עקיצות למיתולוגיה, המספרת סיפורי־בדים על ‘טיטאנים, גיגאנטים, קנטאורים’ ומעוררת בלב האנשים יצר של מריבות וקרבות ושפיכות־דמים. אבל עם כל האפיקורסות שלו הוא שומר בלבו רגש של יראת־כבוד לאלים:

או

באלֶגיה השנייה הוא מגלה את יחסו לחברה, לדעות המוטעות השוררות בה. הוא מתקומם נגד הערצת הספורט אצל היוונים, נגד הסגידה לבעל הגבורה הפיסית. הוא מציין בצער, כי אין האנשים נותנים דעתם על ה’אמנות' שלו, אמנות השירה, או החכמה־הפילוסופיה, אף־על־פי שהללו יש בהן, בלי ספק, יותר תועלת לעיר, מאשר הנצחונות בהתחרויות השונות, המעוררים התלהבות בקרב ההמונים וזוכים לפרסים חשובים ולכיבודים נעלים. נצחונות כאלה אינם ערובה למשטר צודק, לחיים הגונים, לחיי אושר בעיר. בלי ספק היתה דרושה העזה ותקיפות־דעת כדי לצאת נגד אורח־חיים מקודש, נגד מנהגי־חברה נערצים, המלהיבים את הרוח ומשכרים את הדמיון. כּסנוֹפאנס בוודאי מתקומם כאן נגד המושג ההמוני של ה־ἀρετή, הרואה בשלימות בראש־וראשונה שלימוּת גופנית וגבורת הזרוע. העדפת היתרונות הרוחניים והכוחות הנפשיים והיצירתיים בוודאי היתה זרה עוד באותה שעה לחברה היוונית הרגילה. הפילוסופיה נקראת להילחם על זכויות הרוח ולהוכיח את חשיבותה בחיי העיר ובחיי האדם.

לפי ידיעה אחת⁸¹ חיבר כּסנוֹפאנס גם שירה אפּית ארוכה על ייסוד קוֹלוֹפוֹן, עיר מולדתו. אפשר שביצירתו זו הלך בעקבות בן־עירו מהמאה הקודמת, המשורר מִימְנֶרמוֹס, שחיבר שיר על תולדות סמירנה הקרובה לקוֹלוֹפון. לפי אותו מקור כתב גם שירה על ייסוד ההתיישבות באֵילֵיאָה שבאיטליה. בפראגמנט אחד של כּסנוֹפאנס מתוארת אהבת המותרות של בני קוֹלוֹפון, חיי השפע והעושר שלהם, אחרי שכרתו ברית עם ממלכת לידיה, — התנשאות ורדיפת מותרות, אשר לפי הכרת הדורות הבאים הביאו חורבן על העיר ועשוּה למשל ולשנינה⁸².

שירים    🔗

פרידתו של חייל

 

תֶּאוֹגְנִיס    🔗

מבוא    🔗

מן האֱלֶגיה הקדומה לא נשארו אלא פראגמנטים, שבאו בדרך של ציטאטים בכתביהם של סופרים שונים, או באנתולוגיות שונות. משורר־האֱלֶגיה היחיד, שעל שמו נשתמר אוסף שירים, הוא תֶּֽאוֹגְנִיס ממֶגָרָה. אוסף זה מכיל 1388 חרוזים, והוא מחולק לשני ספרים בלתי־שווים בגודלם. הספר הראשון, הוא הגדול, נמצא בכתבי־יד אחדים מימי־הביניים, והספר השני (חרוזים 1231–1388) נמצא רק בכתב־יד אחד.

לא כל השירים שבאוסף הם פרי־רוחו ופרי־עטו של תֶאוֹגניס. יש בו קטעים הידועים ממקורות אחרים, ושייכותם למשוררים אחרים ברורה וודאית⁹⁰. כמה קטעים אינם מתאימים לזמנו של תאוֹגניס⁹¹, ואחרים שוב נתונים לשיקולים שונים ותלויים בהם ספקות מבחינת שייכותם לתאוגניס. רוב החוקרים נוטים לראות באוסף שבכתבי־היד הנושא את שמו תֶאוֹגניס מעין אנתולוגיה של שירים במשקל האֱלֶגיה, בהם שירים אישיים, מאמרי מוסר ומשלי חכמה, שירי משתה ושירי יין ושירי אהבה משל תיאוגְניס ומשל סופרים אחרים, שלא פּורשו בשמם. אין גם לדעת, אם השירים כולם נמסרו בשלימותם, או שאחדים מהם נמסרו במקוטע. אנתולוגיה זו נועדה בוודאי לשימוש במסיבות רעים, בסעודות חגיגיות, ממנה לקחו להם המשתתפים שירים לדיקלום, או לזימרה, כשלא היו מוכנים לחברם בו במקום. כן שימש אוסף זה מן הסתם גם לצורכי הוראה לתלמידים בבית הספר⁹², שהרי הוא מכיל חומר דידאקטי חשוב, משלי חכמה, מאמרי הדרכה בהוויות העולם, הוראות להתנהגות נבונה בחיים ובחברה. אולם עם כל זה יש לציין, כי על האוסף שׁוֹרה בדרך־כלל רוח אחידה, הן מבחינת הרעיונות וההשקפות והן מבחינת המהות הספרותית. חוץ ממקומות בודדים אין ניגודים או סתירות בולטות בין השירים השונים. הספר הוא בעל מגמה רוחנית קבועה, בעל דעות והשקפות מסוימות, הוא כמעט מעוֹר אחד, ואין מניעה לראות ברוב מניינם של השירים את יצירתו של תאוגְנִיס, המהווה את ה’גוש' העיקרי והמקיף ביותר בספר. כגרעין לשירת תאוֹגניס משמשים השירים, שבהם הוא פונה אל ידידו הצעיר קִ̩ירנוֹס בן פּוֹלִיפָאִיס. מספרם של חרוזים אלה הוא כ־300. סימנם: שם הידיד, קירנוס, או על־פי שם אביו, – פּוֹלִיפַּיְדֶּס (בן פוליפאיס), הנמצא כמלת־פנייה בתוך השירים. אפשר שזה הוא החותם שהמשורר חתם בשיריו, לבל ישָללו ממנו, או לבל יזדייפו⁹³.

פריחת יצירתו של תאוֹגניס חלה בערך במחצית המאה השישית לפני ספה"נ. כבר בימי קדם היו חילוקי־דעות בדבר עיר מולדתו, שכן היתה מֶגָרָה אחת ביוון על האיסְתְּמוס של קורינְתוֹס, ועיר שנייה בשם זה בסיציליה. הדעה הכללית של המחקר הספרותי מכרעת את הכף לצד מֶגָרָה שביוון.

במֶגָרָה התחוללו באותה תקופה זעזועים חברתיים ופוליטיים קשים, התלקחו מריבות והתנגשויות חמורות בין השכבות השונות בעיר, שהביאו לידי מהפכות וחליפות תכופות בשלטון. רקע התסיסה והתמורות היתה התקוממות המון העם נגד שלטון האריסטוקראטיה. נראה שבוצעה גם הפקעת קרקעות מידי בעליהן האצילים וחלוקתם מחדש בין התושבים. מעמד האצילים התרושש אפוא וירד מגדולתו, וכנגדם עלה לעושר ולשלטון המעמד הנמוך של דלת העם. מהפכות כאלה וזעזועים כאלה מלוּוים תמיד גם ירידה מוסרית, פגיעה בצדק, התרופפות האימון בין הבריות, הלכי־רוח של ‘הפקרות’, התנשאות ה’תקיפים' החדשים וביטול מסורות של ייחוס אבות. הדים מכל זה מגיעים אלינו מתוך שיריו של תאוֹגְנִיס, הן האישיים והן ה’אובייקטיביים', היינו מאמרי החכמה ודברי ההדרכה הכלליים השייכים לו.

על חייו של תאוֹגְניס אין אנו יודעים אלא מתוך הרמזים שבתוך שיריו. יותר מפרטי חייו מתגלים בהם אופיו, תכונותיו ונטיותיו. הוא היה מן האצילים, וסבל באופן אישי מהמהפכות ומחילופי המשטר החברתי במֶגָרָה. את האנשים הוא מחלק לשתי מחלקות; ‘טובים’, הם האצילים, השׁוֹעים, הנדיבים; ו’רָעים‘, הם דלת העם, השפלים, הנקלים, הזדים וכדו’. כל מידה טובה וכל תכונה נעלה היא בחלקם של ה’טובים‘, ולעומתם כל שפלות וכל בגידה הן מתכוּנות נפשם של ה’רָעים’. שנאתו העזה ל’רעים' אינה רק פרי ההתנגשות האישית או הסבל האישי שסבל מידי השליטים החדשים, אלא היא תחושה מעמדית מושרשת בנפשו, שנאת האציל ויחס הבוז שלו להמוֹן העם, המתנשא לעלות לגדולה. נראה, שמטעמים פוליטיים נאלץ לעזוב את העיר, או גורש ממנה בחוסר כול, לאחר שאדמתו ניטלה ממנו⁹⁴, וכל קרביו מבקשים נקמה. מוטיב הנקמה וחוסר האונים לראות נקם בשונאיו חוזר בהרבה שירים. בתוך זה גם ההרגשה המרה שאינו יכול להיטיב עם ידידיו כראוי להם⁹⁵. כשנדד מחוץ למולדתו ביקר בסיציליה, באֶוְבּוֹיה, בספּארטה, ולפי עדותו נתקבל בכל מקום בחיבה, אולם הגעגועים החזקים לעיר־המולדת מלווים אותו בכול, והוא פורץ באנחה עמוקה: ‘יַעַן כִּי אֵין יְקָרָה מִן הַמּוֹלֶדֶת לָאִישׁ’⁹⁶.

בקרב בני־עירו הוא סובל משנאתם של האזרחים. הוא אינו מקובל על שום צד מהצדדים היריבים⁹⁷. אפשר שגרמו לכך אופיו הקשה, שאינו יודע פשרות, ותביעותיו המוסריות החמורות, ואפשר שגרם לכך רגש העליונות שטיפח בלבו⁹⁸ והעוקצנות שלו⁹⁹. הוא מצידו מכריז כמה פעמים על נאמנות בלתי־מסוייגת ועל היותו נקי מכל אבק שפלות¹⁰⁰. הוא יודע לשמור על נייטראליות ועל יושר גם כשהוא תופס משרה רשמית בעיר, משרת מושל או שופט. דבר זה קרה בוודאי בשעת אחת התמורות בשלטון. הוא חרד על מעשיו לשקול אותם בקפדנות, כדי למנוע בושה מעצמו או ממעמדו. מאידך גיסא חזק בו רגש הכבוד, והוא אינו יכול להחניף להמון העם ולעשות כרצונו, כדי למצוא חן בעיניו. והוא מעיד על עצמו: ‘דֶּרֶךְ יָשָׁר לִי, מִמֶּנָּה יָמִינָה לֹא אֵט וְלֹא שְׂמֹאלָה’.¹⁰¹ לעומת זה הוא סובל מבגידת ידידיו. מפניהם עליו להיזהר יותר מאשר מאויביו¹⁰².

באוסף פּזוּרים הרבה משלי חכמה על רֵעים וידידים, פרי הכרת המציאות והבנה בטיב האדם ובתכונותיו¹⁰³. העניות, שבאה עליו בעקב המהפכה, מדכאה את נפשו¹⁰⁴, ולא רק מצד המחסור החומרי שבה, אלא ביותר מצד ההשפלה הנפשית ומצד ההכרח לעשות מעשים שהם למורת ובניגוד לרוחו והכרתו המוסרית. באירוניה מרה הוא אומר:

בגלל מצבו הרופף אינו יכול להגיב כרצונו על עניינים שונים שעיניו רואות¹⁰⁶.

אולם יש שהמשורר אינו מתפלל לעושר ולהון, אלא לחיים של שלווה ומרגוע, להיות פטור מצער ומיסורים, אפילו אם הדבר כרוך בקיום של צמצום¹⁰⁷. העושר, כשהוא מגיע לידיהם של ה’רָעים' גורם לשחיתות, לסילוף פני החברה, לביטול ייחוס אבות. צער אחרון זה מכאיב לו לתאוגניס באופן מיוחד. בגלל כסף נעשים שידוכים בין נִקלים ובין שועים. ‘עושר בלבל היחסים’¹⁰⁸.

בספר פזורים הרבה מאמרי־חכמה ומשלי מוסר על העוני ועל העושר, וכן הרבה שירים אישיים, שנימת כאב מהדהדת מתוכם¹⁰⁹.

את שיריו הקדיש תאוגניס לידיד, שהיה צעיר ממנו בכמה שנים, לקירנוֹס. במשטר חיי האצילים בעיר הדוֹרית היה, כנראה, מן הנהוג, שאדם עשיר ומכובד, מלומד או משורר קירב אליו אדם צעיר ממנו, שעשהו לידידו ולאהובו וראה חובה לעצמו להדריכו בהבנת העולם, בהלכות חיים, במנהגים ובדרך־ארץ, לאלפו בינה ולהשכילו באמונות ודעות, במשפטי יושר וביחסי חברה. ידידותו של תיאוֹגניס לקירנוֹס וקשריו אליו נמשכו, כנראה, עד זיקנה ועברו עליהם גלגולים שונים של התקררות היחסים ביניהם, של התרחקות ושל משיכה הדדית, של חשדות ותוכחות¹¹⁰. השיר הטוב ביותר באוסף מוקדש לקירנוֹס, שיר שזכה לתהילה רבה ולחיקויים בספרות העולם. בשיר זה הוא מבטיח לאהוּב זכר נצח וחיי עולם בזכות השירה שהוא שר לו. שירה זו לא תסוּף ועל כנפיה יינשא קירנוס כל הימים, ושמו ייזכר בכל מקום. אולם גם שיר זה מסתיים באַקוֹרד של תלוּנה על חוסר כנוּת מצד ידידו ועל כפיית־הטובה שלו¹¹¹.

את קירנוֹס הוא מזהיר מחברת ה’רָעים‘. נראה, שצעיר זה נטה להיגרר אחרי ‘רעיונות חדשים’ ואחרי ‘תיקונים’, או שחברת צעירים ממפלגת הדימוקראטיה משכה אותו. אזהרותיו של תאוֹגניס הן בדרך של שכנוע, של הבאת שכל ללב ידידו. חברת ה’רעים’ מסוכנת, השפעתם הרסנית. ‘רק מנדיבים נדיבות תאלף’¹¹². בכלל מאמין תאוֹגניס הרבה בהשפעת החברה והחֲבֵרות.

מהו האדם השלם בעיניו של תאוֹגניס? האדם השלם הוא, כמובן, רק זה שבא מן האצילים. לו, לאציל, שהוא הצדיק, הישר, הצדקה והיושר הם עצמיים, טבעיים¹¹³. יראת החטא מלווה את מעשי האצילים. השלימות היא בהתנגדות הפנימית לרע¹¹⁴, אולם בדרך־כלל יודע תאוֹגניס, כי יצר לב האדם רע וקל יותר לעשות רעה מטובה¹¹⁵. השלימות אינה בעושר או בגבורה, אלא ביושר ובצדק¹¹⁶. השלימות המוסרית היא נחלת מעטים¹¹⁷. אולם בין שירי תאוֹגניס יש לא מעט הרומזים גם על החוש המעשי שלו, על הצורך להסתגל לחברה, על חשיבותה של הפיקחות, ‘הנבחרה גם מגבורה וגם מצדקה¹¹⁸’. בשירים אלה ובמאמרי חכמה כאלה מתקרב תאוֹגניס למוסר התועלתי של ספר ‘משלי’, כשם שהוא קרוב לפסימיסם של ספר ‘קוהלת’ בהשקפתו על החיים¹¹⁹. הרבה ממאמרי ההדרכה לקירנוֹס יש להם אופי של מעשיות וריאליות.

אמונתו של תאוגניס באֵלים פנים כפולים לה. מצד אחד הוא ממשיך את האמונה העיוורת בגזרת האלים, אין טוב ואין רע בלעדיהם¹²⁰. מעשי האדם אינם ברשותו, אלא הם כפויים עליו על־ידי האלים, והאדם אינו יודע דבר אל נכון¹²¹, השקפה פסימיסטית השלולת כל בסיס מוסרי של בחירה חופשית ושל אחריות האדם למעשיו. אך מאידך גיסא הוא אומר, כי אין לתלות את האשמה באלים. מעשיהם הרעים של האנשים מביאים עליהם את היגונות ואת הפורענות¹²². זוהי הסתירה הפנימית של היסוד הדטרמיניסטי שבאמונה האלילית. יש באוסף גם קטעים המכילים ויכוח נוקב עם הגזירה, ויכוח המבליט בכל החריפות את שאלת ‘צדיק ורק לו, רשע וטוב לו’¹²³ וכן את העוול שיש במידת 'פוקד עוון אבות על בנים¹²⁴. אולם יש משערים, שקטעים אלה אינם שייכים לתאוֹגניס.

המידות השנואות עליו הן ה’רהב' (ὑβρίς) ו’השביעה היתרה' (κόρος). הרהב גורם לאסון ולחורבן, מעין ‘לפני שבר גאון’¹²⁵. הוא תוצאה של ‘שביעות יתר’ והוא מחריב ערים¹²⁶. האידיאל הוא בשמירה על המידה הבינונית, על שביל הזהב¹²⁷. אפילו בשעת מהומות יש לשמור על קור־רוח והתנהגות מתונה¹²⁸. מבין תכונות הנפש מעלה המשורר על נס יותר מכוֹל את התבונה¹²⁹, ואוי לו לאיש ששכלו אינו גובר על יצרו¹³⁰.

רבים באוסף הקטעים העוסקים במסיבות־סעודות ומשתה, בשתיית יין, בגינוי השיכרות, ובטוב שיש בשתייה במידה. בשתייה רואה המשורר אבן־בוחן לטבעו של האדם¹³¹.

כמשורר יווני דוגל, כמובן, תאוגניס בסיסמה של ‘שמח בחור בילדותך’. על אבדן הנעורים יש להתאבל יותר מאשר על המוות. רוחו של מימנרמוֹס עולה מקטעים אלה¹³². לא ידוע עד איזה גיל הגיע המשורר. על־פי קטע אחד אפשר לשער כי הגיע יחד עם קירנוס עד זיקנה, שהוא מכנה אותה בשם ה’רעה הנכספת'¹³³.

השירה האירוֹטית מרוכזת בספר השני, המוקדש ל’אהבת נערים'. אפשר, ששירים אלה הוצאו בכוונה למדור מיוחד, כדי שלא לפגום בערכו הפידגוגי של הספר הראשון¹³⁴. יש השוללים את החלק הזה מתאוֹגניס. האהבה שעליה שר המשורר משחקת בכל מיני גוונים של כאב וחמדה, קנאה חריפה ותוכחה, רצון להשתחררות וכניעה מאונס, – כל סבך היחסים שבין אוהב ונאהב. יש בשירים אלה גם עדינות לירית וגם ביטוי ליצרים סוערים ולסיפוק תאוות־בשׂרים. הספר מסתיים באקוֹרד חזק של הכרה בשלטונה המוחלט של אַפרוֹדיטי, אשר אין גיבור ואין חכם, שיוכלו ‘נוּס וַחֲמוֹק מִיָּדֶיהָ’¹³⁵.

על עריכת שירי תאוֹגניס בשני הספרים קשה לומר דבר ברור. ניכרים סימנים של כוונות מסוימות בעריכה, על־פי נושאים, או על־פי אסוציאציות אחרות, אבל הללו ודאי ניטשטשו במשך הזמנים תוך כדי ההעתקות המרובות למטרות שימושיות שנות; שרדו רק עקבות חלשים של עקרונות העריכה.

בסיכומו של דבר נוכל לומר, כי לפנינו ספר של שירה ושל חכמה, המלוכדות ליכוד אוֹרגאני. האופי הדידאקטי המונח ביסודם של פתגמי־החכמה ומאמרי המוסר, של ההדרכות וההטפות והאזהרות – אינו פוגם בשירה, בביטויה האמנותי העדין, בתוקף האמוֹציוֹנאלי שלה, ומאידך אין השירה מביאה לידי עירפול או טשטוש הרעיון, אינה גורעת כלום מן הבהירות האינטלקטואלית והמוסרית. יש בשירים מן העדינות והדקות של שירה פּרסוֹנאלית, החושפת רחשי נפש וחוויות ויש בהם משנינותם של פתגמים, מחריפות ניסוחם של אפוֹריזמים, מליטוש סיגנוני קצר וקולע. כל זה מגיע בספר למדרגת אמנות גבוהה. הספר חשוב אפוא לא רק בשביל ההיסטוריון, או בשביל חוקר תולדות אמונות ודעות, אלא לא פחות מזה בשביל אוהב שירה, בשביל מי שיודע להתייחד עם נפשו של יוצר ולחיות אתו את מאורעות חייו החיצוניים והפנימיים כאחד.

האֱלֶגִיה של תאוֹגניס שומרת על היסודות של האלגיה הקדומה; היא מגלה את שני הפנים שלה, את הצד הציבורי־חברתי ואת הצד האישי־ארוֹטי, ומידתה – הפנייה במישרים אל השומע, הדיבור אל גוף נוכח. אבל היא מעלה גם קו שלישי, זה של ה’גְנוֹמָה', היינו משלי־חכמה ומאמרי־מוסר קצרים, שמהם מעבר אל האפּיגראמה בדורות הבאים.

שירים    🔗

ספר ראשון

הוֹ הַשַּׁלִּיט בֶּן לֵיטֽוֹ, צֶאֱצָא הָאֵל זֶוְסְ, אֶת זִכְרֶךָ¹³⁶

לֹא אֶשְׁכְּחָה לְעוֹלָם, שִׁיר בְּפָתְחִי וּבְסַיְּמִי¹³⁷.

אֶפֶס תָּמִיד בְּרֹאשׁוֹ וּבְסוֹפוֹ, גַּם בַּתָּוֶךְ אוֹדֶךָּ.

הַט לִי אֵפוֹא אָזְנְךָ, אַף הַעֲנֵק לִי טוֹבָה!

*

פֽוֹיְבּוֹס הַשַּׂר, כַּאֲשֶׁר לֵיטֽוֹ הַכְּבוּדָה יְלָדַתְךָ¹³⁸           [5]

כַּנֶּהֱדָר בָּאֵלִים, עֵת בִּזְרוֹעוֹת עֲנֻגּוֹת

עֵץ הַתָּמָר הִיא חִבְּקָה עַל שְׂפַת הָאֲגַם הַמְעֻגֶּלֶת,

דִּֽילוֹס כֻּלּוֹ אָז מָלֵא רֵיחַ אַמְבְּרֽוֹסְיָה סָבִיב,

דִּֽילוֹס רְחַב הַיָּדַיִם, וְאֶרֶץ רַבָּה אָז עָלֵזָה,

גַּם מֵי הַיָּם צָהֲלוּ, מֵי מְצוּלָה אֲפֹרָה.           [10]

*

אַרְֽטֶמִיס בַּת הָאֵל זֶוְסְ, שׁוֹחֶרֶת הַצַּיִד, זוֹ פֶּסֶל¹³⁹

לָהּ אֲגָמֶֽמְנוֹן הֵקִים, עֵת אֱלֵי טְרֽוֹיָה הִפְלִיג,

קוֹל תְּפִלָּתִי הַאֲזִינִי וּמֶנִּי הַרְחִיקִי מַר־מָוֶת,

לָךְ, הָאֵלָה, זֶה מִצְעָר, אַךְ בִּשְׁבִילִי מְאֹד רָב.

*

מֽוּזוֹת בְּנוֹת זֶוְסְ וַחֲרִֽיטוֹת, אֲשֶׁר לְמִשְׁתֵּה כְּלוּלוֹת־קַֽדְמוֹס           [15]

פַּעַם בְּעֵת הֲלַכְתֶּן שִׁיר נֶהֱדָר הִשְׁמַעְתֶּן:

“כָּל הַיָּפֶה נֶאֱהָב וְלֹא יֵאָהֵב חֲסַר־יֹפִי”

זֶה הוּא הַשִּׁיר שֶׁנִּשָּׂא עַל שִׂפְתֵיכֶן, הָאֵלוֹת.

*

קִֽירְנוֹס, יֻטְבַּע נָא חוֹתָם¹⁴⁰ עֲלֵי אִמְרֵי בִין וּמַחְשֶׁבֶת,

אֵלֶּה תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי, לֹא יִסָּתֵר הַגּוֹנְבָם.        [20]

גַּם לֹא יֻחְלַף בִּנְבָלָה, כָּל מַה שֶּׁנֶּאְצַל בְּתוֹכָמוֹ,

אֶפֶס יָעִידוּ הַכֹּל: תֶּֽאוֹגְנִיס – לוֹ הַדְּבָרִים,

זֶה יְלִיד מֶֽגָרָה, שֵׁם תְּהִלָּה לוֹ יָצָא בִּמְלוֹא חָלֶד.

אַל, פּוֹלִיפַּֽיְדֶּס¹⁴¹, תִּתְמַהּ, אִם לְהַרְנִין לֹא אוּכַל

לֵב כָּל תּוֹשָׁבֵי הַקִּרְיָה, כִּי זֶוְסְ הֵן גַּם הוּא לֹא יַצְלִיחַ           [25]

עֹנֶג לַכֹּל לְהָסֵב, בֵּין אִם יַמְטִיר, בֵּין יֶחְדָּל.

*

קִֽירְנוֹס, הֲלֹא טוֹבָתְךָ אֶדְרְשָׁה גַּֽם אוֹרְךָ אֶת הַלֶּקַח,¹⁴²

זֶה בְּעוֹדִי יֶלֶד קָט בָּא לִי מִבְּנֵי הַמַּעְלָה.

בִּינָה וְאַל תִּתְאַוֶּה בְּמַעַשׂ מֵבִישׁ וּבָרֶשַׁע

עשֶׁר לִמְצֹא אוֹ כָבוֹד, כָּל מַעֲלָה וְיִתְרוֹן.           [30]

דַּע אֵפוֹא: אַל תִּתְחַבֵּר לְזֵדִים, לִמְתֵי־אָוֶן וְעָוֶל,

אֶפֶס תָּמִיד לְחֶבְרָה עִם הַטּוֹבִים תֶּאֱרַח.

יַחַד עִם אֵלֶּה תִּשְׁתֶּה אֶת יֵינְךָ וְתֹאכַל אֶת לַחְמֶךָ,

שֵׁב עִמָּהֶם וְשַׂמְּחֵם, כִּי יְדֵיהֶם לָמוֹ רָב.

רַק מִנְּדִיבִים נְדִיבוֹת תֶּאֱלַף, וְאוּלָם אֶל בְּנֵי־רֶשַׁע           [35]

אִם תִּתְחַבֵּר, תְּאַבֵּד גַּם בִּינָתְךָ שֶׁלְּךָ.

אֵלֶּה הַשְׂכֵּל וּלְטוֹבִים הִתְחַבֵּר וְתוֹדֶה בְּמוֹ פִיךָ,

יוֹם כִּי יָבוֹא, כִּי אֲנִי טוֹב אַךְ אִיעַץ לִידִידַי.

*

קִֽירְנוֹס, הָרָה זֹאת הַקֶּרֶת, אִירָא, כִּי עֲלֵי הָאָבְנַיִם

גֶּבֶר תֵּלֵד, שֶׁיָּבוֹא סֶלֶף שַׁחְצֵנוּ יַשֵּׁר.           [40]

אִם כִּי עֲדֶן בִּמְתִינוּת וּבְחָכְמָה אֶזְרָחֶיהָ יִנְהָגוּ,

אַךְ הַמּוֹשְׁלִים יִצְעֲדוּ נֹכַח רָעָה וְאָסוֹן.

*

קִֽירְנוֹס, עֲדֶן לֹא קָרָה, כִּי טוֹבֵי הַקִּרְיָה יֶהֶרְסוּהָ¹⁴³,

אֶפֶס בְּעֵת הָרֵיקִים רַהַב עַוְלָה יַחְשְׁקוּ

וִישַׁחֲתוּ אָשְׁיוֹת עָם, כִּי יָקֵלּוּ בְּדִין מְתֵי־רֶשַׁע,           [45]

בֶּצַע לִמְצֹא לְנַפְשָׁם, תֹּקֶף שְׂרָרָה לְהַשִּׂיג –

דַּע, לֹא זְמַן רַב עוֹד תִּשְׁלֶה הַקִּרְיָה לְלֹא מֶרֶד וָפֶרֶץ,

גַּם אִם עֲדַיִן תּוֹכָהּ שֶׁקֶט יִנְוֶה וְשָׁלוֹם –

עֵת פּוֹחֲזִים וְרֵיקִים רָדוֹף יִרְדְּפוּ אַחַר רֶוַח,

רֶוַח נוֹשֵׂא בִכְנָפָיו אֵיד לַהֲמוֹן בְּנֵי־הָעָם,           [50]

כִּי מִנִּי זֶה הַמְּרִידוֹת, שִׁלְטוֹן הַיָּחִיד וְהָרֶצַח.

כָּל כְּמוֹ זֶה – מִי יִתֵּן וּמֵעִירֵנוּ יִרְחָק!

*

קִֽירְנוֹס, הָעִיר עוֹדָהּ עִיר, אַךְ שׁוֹנֶה הוּא הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ,

אֵלֶּה אֲשֶׁר לְפָנִים חֹק לֹא יָדְעוּ וּמִשְׁפָּט,

אַךְ בְּעוֹרוֹת שֶׁל עִזִּים צְלָעוֹת וּמָתְנַיִם עָטָפוּ¹⁴⁴           [55]

וּמַרְעִיתָם כִּצְבָאִים תָּרוּ מִחוּץ לַקִּרְיָה –

הֵמָּה עַתָּה הַשּׁוֹעִים, וְאוּלָם אֲשֶׁר קֹדֶם נִכְבָּדוּ,

מַטָּה יָרְדוּ וְנָפְלוּ – שֵׂאת מִי יוּכַל הַמַּרְאֶה?

אִישׁ אֶת אָחִיו יְרַמֶּה וְאִישׁ יְהָתֵל בְּרֵעֵהוּ,

דַּעַת מִבְּלִי שֶׁיֵּדְעוּ פֵּשֶׁר הַטּוֹב וְהָרָע.           [60]

*

אִישׁ מֵאַנְשֵׁי בְנֵי־הָעִיר לִידִיד נַפְשְׁךָ, פּוֹלִיפַּֽיְדֶּס,

אַל תַּעֲשֵׂהוּ עָשׂה, כָּל שֶׁיִּהְיֶה צָרְכְּךָ.

מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ הִתְרָאֵה כִּידִידָם שֶׁל כֻּלָּהֵם,

אַךְ בְּעִנְיָן שֶׁל מַמָּשׁ אַל תִּתְעָרֵב עִם שׁוּם אִישׁ.

יַעַן עָלֶיךָ לָדַעַת נַפְשָׁם שֶׁל מְרוּדִים וּבְנֵי־שֵׁפֶל,           [65]

כִּי אַף קֻרְטוֹב שֶׁל אֱמֶת אֵין בַּאֲשֶׁר יִפְעֲלוּ,

רַק הַמִּרְמָה יֶאֱהָבוּ, תְּכָכִים וְעָרְמָה וּדְבַר נֵכֶל, –

זֶה מִנְהָגָם כִּבְנֵי־אִישׁ אֵין לָמוֹ עוֹד הַצָּלָה.

*

אַל לְעוֹלָם תַּאֲמֵן בְּאִישׁ רַע לְבַקֵּשׁ מִנִּי פִיהוּ,

קִֽירְנוֹס, עֵצָה, עֵת תֹּאבֶה פֹּעַל נִכְבָּד לְהַשְׁלִים.           [70]

לֵךְ הִמָּלֵךְ בַּטּוֹבִים, וַאֲפִלּוּ יִרְבֶּה יְגִיעֶךָ,

גַּם אִם תֻּכְרַח רַגְלְךָ דֶּרֶךְ עֲשׂה אֲרֻכָּה.

*

אַל אֶת רֵעֶיךָ כֻּלָּם שַׁתֵּף תְּשַׁתֵּף בִּפְעָלֶיךָ.

רַק מְעַטִּים מֵרַבִּים לֵב נֶאֱמָן בְּקִרְבָּם.

*

עַל מְעַטִּים אַךְ תִּסְמֹךְ, אִם פֹּעַל גָּדוֹל בְּיָדֶיךָ,           [75]

פֶּן תִּקְרְךָ מַתְּלָאָה, קִֽירְנוֹס, לְלֹא תַקָּנָה.

*

לֹא יְסֻלָּא בַזָּהָב וּבַכֶּסֶף אָדָם בַּעַל־ישֶׁר¹⁴⁵,

קִֽירְנוֹס, בְּעֵת יִשְׂרְרוּ רִיב וּמַחְלֹקֶת קָשָׁה.

*

אַךְ מְעַטִּים, פּוֹלִיפַּֽיְדֶּס, תִּמְצָא יְדִידִים, שֶׁלִּבְטֹחַ

בָּמוֹ תּוּכַל בְּצָרָה, עֵת יִקְרְךָ הָאָסוֹן,           [80]

אֵלֶּה אֲשֶׁר לְבָבָם קִרְבָּם לֹא נֶהְפַּךְ וְיָהִינוּ

חֵלֶק כְּחֵלֶק אִתְּךָ טוֹב וְגַם רַע לַחֲלֹק.

*

גַּם אִם חַפֵּשׂ תְּחַפֵּשׂ לֹא תִמְצָא בְּתוֹךְ כָּל בָּאֵי־חֶלֶד

חֶבֶר בְּנֵי־אִישׁ, מִנְיָנוֹ רַב מִצִּוְתּוֹ שֶׁל אֳנִי,

שֶׁעֵינֵיהֶם וּלְשׁוֹנָם תֵּדַעְנָה בּוּשָׁה וְהַצְנֵעַ,           [85]

אַף לְבָבָם לֹא יַשִּׁיא בֶּצַע לִפְעֹל נְבָלָה.

*

אַל תּוֹקִירֵנִי בְּפֶה, עֵת אַחֶרֶת הָרוּחַ קִרְבֶּךָ,

אִם אַהֲבָה לִי תִרְחַשׁ, לֵב אִם נֶאְמָן בְּחָזְךָ.

אֶפֶס בְּרוּחַ זַכָּה הֱיֵה לִי יָדִיד, אוֹ נָטְשֵׁנִי

וּבִמְרִיבָה לְעֵין כֹּל לִי שִׂנְאָתְךָ תִּגָּלֶה.           [90]

מִי שֶׁאַחַת בִּלְשׁוֹנוֹ, אֲבָל בַּעַל שְׁתַּיִם בַּנֶּפֶשׁ,

רֵעַ הוּא, קִֽירְנוֹס, אָיֹם, טוֹב אוֹיִבְךָ כִּי יִהְיֶה!

*

אִישׁ הָאוֹמֵר שִׁבְחֲךָ, כָּל עוֹד יִרְאֲךָ בָעֵינַיִם,

אַךְ בְּעֵת עֹרֶף יִפְנֶה, רַעַל תִּטֹּפְנָה שְׂפָתָיו,

זֶה בְּאָמְנָה לֹא יִכְשַׁר כִּידִיד נַעֲלֶה אֶבְחָרֵהוּ –           [95]

הוּא שֶׁנְּעִימוֹת בִּלְשׁוֹנוֹ, אַךְ בִּלְבָבוֹ תַּהְפּוּכוֹת.

רֵעַ אָהוּב לִי יְהִי אַךְ אִישׁ הַמַּכִּיר אֶת רֵעֵהוּ,

אַף כְּמוֹ אָח יִשָּׂאוֹ גַּם אִם כָּבֵד הוּא מִזְגּוֹ.

הָבָה אֵפוֹא, יְדִידִי, שָׁמְרָה בְלִבְּךָ אֶת כָּל אֵלֶּה,

וּבַיָּמִים הַבָּאִים גַּם תִּזְכְּרֵנִי לְטוֹב.           [100]

*

אִישׁ אַל פַּתֵּה יְפַתְּךָ הִתְחַבֵּר לְנָבָל רַע־הַמַּעַשׂ,

קִֽירְנוֹס, כִּי מַה יּוֹעִילְךָ רֵעַ מִבֵּין הַנִּקְלִים?

לֹא יַצִּילְךָ מִצָּרָה וּמִפֵּגַע קָשֶׁה כִּי יָבוֹאוּ,

גַּם לֹא יֹאבֶה לַחֲלֹק, טוֹב אִם יִהְיֶה לוֹ, עִמְּךָ.

*

כָּל הַמֵּיטִיב עִם נִקְלִים גְּמוּלַת פָּעֳלוֹ הִיא מֵאָפַע,           [105]

זֶרַע – מָשָׁל – תְּפַזֵּר עַל גַּלֵּי־יָם אֲפֹרִים.

אִם אֶת הַיָּם תִּזְרְעָה, לֹא תִקְצֹר כָּל קָמָה מְבֹרֶכֶת,

כֵּן לָרָעִים אִם תֵּיטִיב, טוֹב לֹא יָשׁוּב אֶל חֵיקְךָ.

נֶפֶשׁ נָבָל לֹא תִשְׂבַּע, וְאוּלָם אִם לוֹ פַעַם חָטָאתָ,

כָּל הַיְדִידוּת בֶּעָבָר חוּצָה תָּשְׁלַךְ וְתֹאבֵד.           [110]

אַךְ הַנְּדִיבִים מִלִּבָּם כָּל רַע יִסְבְּלוּהוּ יִמְחָקוּ¹⁴⁶

אַף יִשְׁמְרוּ לֶעָתִיד זֵכֶר טוֹבָה וְתוֹדָה.

*

אַל לְעוֹלָם תִּתְחַבֵּר לְאִישׁ רַע, כִּי יִהְיֶה לְךָ רֵעַ,

אַךְ כְּמֵחוֹף מְסֹעָר מֶנּוּ תִבְרַח בְּכָל עֵת.

*

רַב יְדִידִים תִּמְצְאָה, חֲבֵרִים לִשְׁתִיָּה וְלָאֹכֶל,           [115]

אֶפֶס מְעַט רַק יִהְיוּ יַחַד אִתְּךָ בִּמְצוּקָה.

*

אֵין לְךָ, קִֽירְנוֹס, קָשֶׁה מִלְּהַכִּיר אֶת הָאִישׁ הַצָּבוּעַ,

כָּל שֶׁתַּרְבֶּה הִזָּהֵר לֹא לְמוֹתָר יֵחָשֵׁב.

*

שֵׂאת לֹא קָשֶׁה אֶת נִזְקֵי הַסִּיגִים בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף,

קִֽירְנוֹס, וּבַעַל תְּבוּנוֹת גַּם יַכִּירֵם בְּנָקֵל,           [120]

אֶפֶס יְדִיד וְחָבֵר אֶת רוּחוֹ בְּחֻבּוֹ אִם יַצְנִיעַ,

יַעַן כּוֹזֶבֶת הִנָּהּ, יַעַן הַוּוֹת בִּלְבָבוֹ –

הֵם הַסִּיגִים הַגְּרוּעִים, שֶׁיָּצְרוּ הָאֵלִים לִבְנֵי־חֶלֶד,

דַּעַת אוֹתָם – אֵין לִמְצֹא יֶגַע גָּדוֹל מִנִּי זֶה,

כִּי אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁל הָאִישׁ לֹא תֵדַע וְלֹא נֶפֶשׁ הָאֵשֶׁת,           [125]

עַד כִּבְהֵמָה תַחַת עֹל לֹא יַעַמְדוּ לְמִבְחָן –

זוּ לֹא תַכִּיר אֶל נָכוֹן, עַד יוֹם יַעֲבֹר אוֹ יוֹמַיִם –

יַעַן תְּכוּפוֹת יְכַזֵּב תֹּאַר מַרְאֵה הָאָדָם.

*

אַל תִּתְהַלֵּל, פּוֹלִיפַּֽיְדֶּס, בְּעשֶׁר כַּבִּיר וְרָב־כֹּחַ –

גֶּבֶר רַק זֹאת יְבַקֵּשׁ, כִּי מַזָּלוֹ לוֹ יָאִיר.           [130]

*

קִֽירְנוֹס, מֵאָב וּמֵאֵם אֵין טוֹב נַעֲלֶה עֲלֵי אֶרֶץ,

אִם אַךְ שָׁמוֹר יִשְׁמְרוּ חֹק וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה.

*

אֵין הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הָעִלָּה לַהֶפְסֵד וְלָרֶוַח,

קִֽירְנוֹס, אֲבָל הָאֵלִים זֶה וְגַם זֶה לוֹ יִתְּנוּ;

כֵּן לֹא יֵדַע בְּלִבּוֹ הָאָדָם הָעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂהוּ,           [135]

מַה הִיא אַחְרִית פָּעֳלוֹ, טוֹב לוֹ תָבִיא אוֹ רָעָה.

יַעַן תְּכוּפוֹת בְּחָשְׁבוֹ לְהָרַע אַךְ טוֹבָה יְבַצֵּעַ,

וּמִמַּחְשֶׁבֶת צְדָקָה יֵשׁ וְעָמָל לוֹ יִצְמַח.

לֹא יִנָּתֵן לָאָדָם כָּל חֶפְצוֹ, אַוָּתוֹ לֹא תִהְיֶה לוֹ,

יַעַן כָּלוּא הוּא בִּתְחוּם חֹסֶר אוֹנִים אַכְזָרִי.           [140]

הֶבֶל כָּל שֵׂבֶר אֱנוֹשׁ, כִּי מְאוּם אֶל נָכוֹן לֹא נֵדָעָה,

אַךְ הָאֵלִים לְבַדָּם כֹּל כְּרוּחָם יִתְכְּנוּ.

*

לֹא יִסָּתֵר, פּוֹלִיפַּֽיְדֶּס, בֶּן־מָוְתָה מִפְּנֵי בְנֵי־הַנֵּצַח,

גֵּר אִם יוֹנֶה אוֹ כָל אִישׁ בָּא לְבַקֵּשׁ תְּשׁוּעָה.

*

טוֹב כְּצַדִּיק אִם תִּחְיֶה, וּמְעַט אַךְ הוֹנְךָ וּרְכוּשֶׁךָ,           [145]

מֵהַרְבּוֹתְךָ נְכָסִים, בָּאוּ לְךָ בְּעַוְלָה.

כָּל מַעֲלַת הָאָדָם בְּישֶׁר כְּלוּלָה וּבַצֶּדֶק,

אִישׁ הָעוֹשֶׂה הַצְּדָקָה, קִֽירְנוֹס, נָדִיב יֵחָשֵׁב.

*

גַּם לְרָשָׁע בִּרְשָׁעִים יַעֲנִיק הַגּוֹרָל הוֹן וָעשֶׁר,

אַךְ מַעֲלַת הָאָדָם רַק לִמְעַטִּים תִּתְלַוֶּה.           [150]

*

רוּחַ שֶׁל רַהַב שׁוֹלֵחַ, קִֽירְנוֹס, הָאֵל לְאִישׁ־אָוֶן

בָּרִאשׁוֹנָה, בִּרְצוֹתוֹ בֵּית־מוֹשָׁבוֹ לַעֲקֹר.

*

יֶתֶר־הַשּׂבַע יוֹלִיד רוּם־עֵינַיִם, בִּזְכוֹת בְּרָב־עשֶׁר¹⁴⁷

בֶּן־בְּלִיַּעַל, אוֹ אִישׁ, אֵין בְּרוּחוֹ נְכוֹנָה.

*

בַּחֲמָתְךָ בֶּן־אָדָם עַל עָנְיוֹ הַמְכַלֶּה אֶת הַנֶּפֶשׁ           [155]

אַל תְּגַנֶּה, אַל תּוֹקַע מַחֲסוֹרוֹ הַמְדַכֵּא,

יַעַן לְשׁוֹן הַמֹּאזְנַיִם הֵנָּה וָהֵנָּה יָנִיעַ

זֶוְסְ, אֲשֶׁר יֵשׁ יַעֲשִׁיר, יֵשׁ וּבְעֵירֹם יַעֲמִיד¹⁴⁸.

*

קִֽירְנוֹס, בְּשַׁעַר רַבִּים לְעוֹלָם דְּבַר־עָתָק אַל תַּבִּיעַ,

יַעַן שׁוּם אִישׁ לֹא יֵדַע, מַה לּוֹ יָבִיא יוֹם וָלֵיל.           [160]

*

לֹא מְעַטִּים בְּנֵי דַעַת שְׁפָלָה וּמַזָּל הַפּוֹרֵחַ,

כֹּל שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ רָע לָמוֹ לְטוֹב יֵהָפֵךְ;

וַאֲחֵרִים בְּלִבָּם מַחְשֶׁבֶת צְדָקָה, בָּהּ יִיגָעוּ,

אַךְ מַזָּלָם אֲמֵלָל, וּלְפָעֳלָם אֵין תַּכְלִית.

*

אִישׁ מִילִידֵי בְנֵי־מָוְתָה עָשִׁיר לֹא יִהְיֶה וְלֹא חֵלֶךְ,           [165]

רַע לֹא יִהְיֶה וְלֹא טוֹב, אִם מַזָּלוֹ לֹא יִגְזֹר¹⁴⁹.

*

אִישׁ וְאֵידוֹ וּכְאֵבוֹ, וּמָצוֹא לֹא תִמְצָא תַּחַת שֶׁמֶשׁ

אִישׁ הַנּוֹחֵל בְּחַיָּיו אשֶׁר שָׁלֵם וְנָכוֹן¹⁵⁰.

*

אִישׁ, הָאֵלִים יְכַבְּדוּהוּ, גַּם פִּי מְחָרְפוֹ יְשַׁבְּחֶנּוּ¹⁵¹,

אֶפֶס לַשָּׁוְא וְלָרִיק כָּל יְגִיעַת הָאֱנוֹשׁ.           [170]

*

אֶל הָאֵלִים הַעֲתֵר, בָּאֵלִים לְךָ עֹצֶם וָכֹחַ,

בִּלְעֲדֵיהֶם לָאֱנוֹשׁ טוֹב לֹא יָבוֹא וְלֹא רָע.

*

רַב מִנִּי כֹל תְּדַכֵּא הַדַּלּוּת אִישׁ נָדִיב וְאִישׁ שׁוֹעַ,

רַב מִשֵּׂיבָה אֲפֹרָה, קִֽירְנוֹס, וְגַם מֵחֳלִי,

מֶנָּה לִבְרֹחַ רָאוּי, וַאֲפִלּוּ בִּקְפֹץ אֱלֵי עֹמֶק           [175]

יָם וּתְהוֹמוֹת, אוֹ בִקְפֹץ מֵהַסְּלָעִים הָרָמִים,

יַעַן הָאִישׁ שֶׁעָנְיוֹ הִכְרִיעוֹ לֹא יוּכַל לְהַבִּיעַ,

אוֹ לְעוֹלֵל כָּל דָּבָר, כִּי בִכְבָלִים לְשׁוֹנוֹ.

*

יֵשׁ לְחַפֵּשׂ גַּם עַל אֶרֶץ רַבָּה גַּם עַל מֶרְחֲבֵי־מַיִם,

קִֽירְנוֹס, מִפְלָט מִדַּלּוּת, יֶשַׁע מֵעֹנִי מַמְאִיר.           [180]

*

טוֹב לוֹ לָאִישׁ הֶעָנִי, כִּי מָוֶת יִבְחַר מֵחַיֵּיהוּ,

קִֽירְנוֹס יָקָר, מֵחַיִּים, רִישׁ מְדַכֵּא יְכַלֵּם.

*

אַיִל, חֲמוֹר וְגַם סוּס נֹאבֶה, כִּי יִהְיוּ טוֹבֵי־גֶזַע,¹⁵²

קִֽירְנוֹס, וְאִישׁ יִשְׁתַּדֵּל זֶרַע אָצִיל לוֹ לִרְכּשׁ,

אֶפֶס לְלֹא הִסּוּסִים פְּחוּתָה בַת פְּחוּתִים לוֹ לְאֵשֶׁת           [185]

שׁוֹעַ יִשָּׂא, אִם שָׁקְלוּ כֶסֶף לָרֹב עַל יָדוֹ.

לֹא תִמָּנַע גַּם אִשָּׁה מִהְיוֹת אֵשֶׁת־חֵיק לְבֶן־שֵׁפֶל,

אִם הוּא עָשִׁיר, כִּי תִבְחַר הָעֲשִׁירוּת מִנְּדִיבוּת.

הוֹן לְבַדּוֹ יִכָּבֵד, וְיִשָּׂא בַת־נִקְלֶה לוֹ הַשּׁוֹעַ,

אוֹ בַת־טוֹבִים הַנָּבָל – עשֶׁר בִּלְבֵּל הַיְחָשִׂים.           [190]

אַל אֵפוֹא, קִֽירְנוֹס, תִּתְמַהּ לְמַרְאֵה יְרִידַת בְּנֵי־עִירֶךָ,

יַעַן הַטּוֹב וְהָרַע עֵרֶב אֶחָד הִתְעָרְבוּ.

*

גַּם בְּדַעְתּוֹ הֱיוֹתָהּ בַּת־נִקְלִים אֶל בֵּיתוֹ יוֹלִיכֶנָּה¹⁵³,

יַעַן נִפְתָּה לְבָבוֹ וַיִּמָּשֵׁךְ אַחַר הוֹן,

אַף־כִּי בֶן־יַחַשׂ וְהִיא בַת־בְּלִי־שֵׁם, עַל אֲשֶׁר כִּי אִלְּצַתּוּ           [195]

יַד הַמַּחְסוֹר הַקָּשָׁה, זוֹ הַמְדַכֵּאת רוּחַ־אִישׁ.

*

עשֶׁר הַבָּא לָאָדָם מֵאֵת זֶוְסְ בְּתָם־דֶּרֶךְ וּבְישֶׁר¹⁵⁴

הוּא בְיָדוֹ יִשָּׁאֵר, לוֹ יִשָּׁאֵר עֲדֵי־עַד.

אֶפֶס אִם אִישׁ, הָרוֹדֵף אַחַר בֶּצַע, בְּאֹנֶס וּבְעָוֶל

אוֹ בִשְׁבוּעַת רְמִיָּה הוֹן לוֹ יִרְכּשׁ וּנְכָסִים, –           [200]

רֶגַע אָמְנָם יִדָּמֶה, כִּי שְׂכָרוֹ עִמָּדוֹ, אֲבָל שֶׁבֶר

בּוֹא יְבוֹאֵהוּ לִבְסוֹף, דִּין הָאֵלִים יַכְרִיעוֹ.

זֶה הַדָּבָר הַמַּתְעֶה לֵב אֱנוֹשׁ, כִּי נָקָם לֹא יִקֹּמוּ

בּוֹ בַמָּקוֹם הַבְּרוּכִים מַעֲשֵׂה פֶשַע וָחֵטְא.

יֵשׁ וְהָאִישׁ בְּעַצְמוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אֲשָׁמֵיהוּ,           [205]

לֹא תִתָּלֶה הַמְּאֵרָה עַל צֶאֱצָא אַחֲרָיו,

אֶפֶס אַחֵר מֵעָנְשׁוֹ יִמָּלֵט, כִּי מַר־מָוֶת קִדְּמָהוּ

וַיַּעֲטֶה עַפְעַפָּיו, בַּהֲבִיאוֹ לוֹ אָבְדָן.

*

אֵין לוֹ לָאִישׁ הָגּוֹלֶה לֹא יְדִיד נֶאֱמָן וְלֹא רֵעַ –

הוּא הַדָּבָר הַקָּשֶׁה מִן הַגָּלוּת בְּעַצְמָהּ.           [210]

*

יַיִן לִשְׁתּוֹת אִם תַּרְבֶּה, אָכֵן רַע הַדָּבָר, אַךְ בְּשֵׂכֶל¹⁵⁵

מֶנּוּ שָׁתֹה אִם תִּשְׁתֶּה, אֵין בּוֹ כָּל רָע, וְהוּא טוֹב.

*

טֶבַע מַרְבֵּה חֲלִיפוֹת גַּלֵּה, לְבָבִי, לִידִידֶיךָ¹⁵⁶,

אֶל רִגְשׁוֹתָיו שֶׁל כָּל אִישׁ אֶת רִגְשׁוֹתֶיךָ כַּוֵּן.

כּשֶׁר מַרְבֵּה הָרַגְלַיִם סַגֵּל לְךָ, רַב־הַטַּבַּעַת:           [215]

סֶלַע, אֵלָיו יִדָּבֵק – לוֹ בְמַרְאֵהוּ יִדְמֶה.

לֵךְ גַּם אַתָּה בִּשְׁבִיל זֶה וְצֶבַע הַחְלֵף מִדֵּי פַעַם,

יַעַן תְּבוּנָה וּזְרִיזוּת מִן הַקְּבִיעוּת הֵן יִיטְבוּ.

*

אַל רַב־מִדַּי תִּתְרַגֵּשׁ, בִּסְעֹר וּבִגְעשׁ בְּנֵי עִירֶךָ,¹⁵⁷

קִֽירְנוֹס, כָּמוֹנִי עֲשֵׂה אַךְ בָּאֶמְצַע דַּרְכְּךָ.           [220]

*

אִישׁ הַחוֹשֵׁב וּמְדַמֶּה, כִּי אֵין לְרֵעֵהוּ כָּל דַּעַת,

אֶפֶס רַק לוֹ לְבַדּוֹ כָּל הַחָכְמוֹת לְמִינָן,

אַךְ חֲסַר־לֵב הוּא וּכְסִיל, שֶׁרוּחוֹ הַנְּכוֹנָה הִתְבַּלָּעָה,

יַעַן כֻּלָּנוּ נֵדַע כָּל הַחָכְמוֹת בְּשָׁוֶה.

אֶפֶס פְּלוֹנִי לֹא יֹאבֶה לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַבֶּצַע,           [225]

וּלְעֻמָּתוֹ אַלְמוֹנִי שֶׁקֶר יַחְמֹד וּנְכָלִים.

*

עֵין הָאָדָם לֹא תֵדַע שָׂבְעָה בִּרְדִיפָה אַחַר עשֶׁר¹⁵⁸.

אֵלֶּה בֵּינֵינוּ כַּיּוֹם, רַב רְכוּשָׁם עַד מְאֹד,

בֶּצַע כִּפְלַיִם יִרְדֹּפוּ – וּמִי נֶפֶשׁ־כֹּל פֹּה יַשְׂבִּיעַ?

מִן הַנְּכָסִים בְּאָמְנָה כֶּסֶל יִצְמַח לִבְנֵי־אִישׁ,           [230]

וּמֵהַכֶּסֶל אָסוֹן יִוָּלֵד, זֶה יִפְקֹד מִדֵּי פַעַם

אִישׁ אַחַר אִישׁ, כַּאֲשֶׁר זֶוְסְ לְאַבְּדוֹ יִשְׁלָחוֹ.

*

צוּר וּמִשְׂגָּב, אִם יִהְיֶה אִישׁ נָדִיב לְהָמוֹן נְבוּב־מֹחַ,

שֶׁבַח גָּדוֹל בְּחֶלְקוֹ, קִֽירְנוֹס, נָפוֹל לֹא יִפֹּל.

*

שׁוּב לֹא נִדְמֶה לִבְנֵי־אִישׁ הַיּוֹשְׁבִים בְּבָתֵּימוֹ לָבֶטַח,¹⁵⁹           [235]

קִֽירְנוֹס, אֲבָל לְקִרְיָה, אֵיד לָהּ נָכוֹן וְכִבּוּשׁ.

*

תַּתִּי לְךָ הַכְּנָפַיִם, בָּהֶן מֵעַל מֶרְחֲבֵי־מַיִם¹⁶⁰

עוּף תְּעוֹפֵף וְתֵרוֹם קַל גַּם עַל אֶרֶץ כֻּלָּהּ.

לֹא יִפָּקֵד מְקוֹמְךָ בִסְעֻדּוֹת גַּם בְּכָל מִשְׁתֵּי־יַיִן,

וּבְשִׂפְתוֹתֵי הָרַבִּים שֶׁבַח שִׁמְךָ יִנָּשֵׂא.           [240]

בַּחֲלִילִים זַכֵּי־צְלִיל זַמֵּר יְזַמְּרוּ בְנֵי־הַנֹּעַר

הַחֲמוּדִים לְשִׁמְךָ זֶמֶר עָרֵב וְצָלוּל.

אַף אֶל שְׁאוֹל עֵת תֵּרֵד, אֱלֵי סֵתֶר הָאֹפֶל בָּאָרֶץ,

שָׁם בָּתֵּי הָֽדֵס, בָּהֶם רַבּוּ הַבְּכִי וְהַיְלֵל, –

זֵכֶר שִׁמְךָ הַמְהֻלָּל גַּם אָז לֹא יֹאבַד עֲדֵי נֵצַח,           [245]

כִּי לְעוֹלָם בֵּין בְּנֵי־אִישׁ חַי יִשָּׁאֵר שִׁבְחֲךָ,

קִֽירְנוֹס, וְהוּא יְסוֹבֵב יַבֶּשֶׁת יָוָן וְאִיֶּיהָ –

בַּחֲצוֹתוֹ מֵי־הַיָּם, יָם־הַדָּגָה הַנִּצְחִי.

לֹא עַל גַּב סוּס תִּנָּשֵׂא, אֲבָל זֹהַר חַסְדָּן שֶׁל הַמּֽוּזוֹת

הָעֲטוּרוֹת סִגָּלִים יִשָּׂאֲךָ לַבָּאוֹת.           [250]

חַי תִּשָּׁאֵר לְכָל אִישׁ הַמּוֹקִיר בְּלִבּוֹ שִׁיר וָזֶמֶר,

אֶרֶץ כָּל עוֹד תַּעֲמֹד, שֶׁמֶשׁ כָּל עוֹד בַּשְּׁחָקִים.

אֶפֶס אֲנִי מֵאִתְּךָ לְכָבוֹד גַּם מְעַט לֹא זָכִיתִי,

כִּי תוֹלִיכֵנִי שׁוֹלָל בַּאֲמָרִים כְּתִינוֹק.

*

אֵין נֶהֱדָר מִן הַצֶּדֶק, טוֹבָה הַבְּרִיאוּת מִכָּל חֵפֶץ,           [255]

אַךְ מִנִּי כֹל תֶּעֱרַב תַּאֲוַת אִישׁ אִם תָּבוֹא.

*

סוּס נֶהֱדָר וְאַמִּיץ אָנֹכִי, אֲבָל אִישׁ בֶּן־בְּלִיַּעַל¹⁶¹

שֶׁבֶת יֵשֵׁב עַל גַּבִּי, לִי לְמַרְבֵּה הַמַּכְאוֹב.

פַּעַם כְּפַעַם אֶחְפֹּץ נַתֵּק אֶת רִסְנִי וְלִבְרֹחַ,

אַרְצָה הַשְׁלֵךְ כִּי אַשְׁלִיךְ אֵת הָרוֹכֵב הַנִּקְלֶה.           [260]

*

יַיִן הַשְׁקוֹת לֹא אַשְׁקֶה, כִּי אֵצֶל הַבַּת הַנֶּחְמֶדֶת¹⁶²

בּוֹ יַחֲזִיק אִישׁ אַחֵר מֶנִּי גָרוּעַ הַרְבֵּה.

מַיִם קָרִים עַל־יָדִי יִשְׁתּוּ אֲהוּבֶיהָ הוֹרֶיהָ,

אֵלֶּה תְּכוּפוֹת הִיא תִשְׁאַב וּבִגְנִיחָה תִשָּׂאֵם.

אָז מִסָּבִיב לְמָתְנֵי הַנַּעְרָה אֶשְׁלְחָה אֶת הַזְּרוֹעַ           [265]

וַאֲנַשֵּׁק צַוָּארָהּ, עֵת עֲדָנִים תְּלַחֵשׁ.

*

עֹנִי נֵדַע לְהַכִּיר, גַּם בְּעֵת לֹא שֶׁלָּנוּ הִנֵּהוּ.

צֵאת לַשְּׁוָקִים לֹא יֵצֵא, שַׁעַר מִשְׁפָּט לֹא יָבוֹא,

מַטָּה בַּכֹּל הִיא יָדוֹ, בַּכֹּל הוּא לְלַעַג וּלְקֶלֶס.

לוֹ יִרְחֲשׁוּ אַךְ אֵיבָה כֹּל בַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא.           [270]

*

חֵלֶק כְּחֵלֶק נָתְנוּ בֵּין הַיֶּתֶר אֵלִים לִבְנֵי מָוְתָה

אֵת הַזִּקְנָה הַמְּדִיבָה גַּם הַנְּעוּרִים הַפּוֹרְחִים.

אֶפֶס יֵרַע מִנִּי כֹל לִילִידֵי־הָאֱנוֹשׁ, גַּם מִמָּוֶת,

גַּם מִנִּי כָל חֳלָאִים – רַע וְאָיֹם מִנִּי כֹל,

אִם אֶת בָּנֶיךָ גִדַּלְתָּ וְכָל מַחְסוֹרָם גַּם מִלֵּאתָ,           [275]

לָמוֹ צָבַרְתָּ הַהוֹן בִּיגִיעֲךָ הַמְפָרֵךְ, –

אֶפֶס הַלָּלוּ הָאָב יִשְׂטְמוּ וּלְמוֹתוֹ יְפַלֵּלוּ

וִיתַעֲבוּהוּ כִּתְעֹב הֵלֶךְ עָנִי וְקַבְּצָן.

*

זֵד – מִסְתַּבֵּר כִּי יַחְשֹׁב הַזָּדוֹן לִדְבַר־ישֶׁר וָצֶדֶק,

אֵין בְּלִבּוֹ כָל יִרְאָה מִן הַשִּׁלֵּם לוֹ נָכוֹן.           [280]

בַּעֲקֵבָיו הַמִּסְכֵּן יָדוּשׁ שִׁגְיוֹנוֹת מִבְּלִי דַעַת,

אַף יְדַמֶּה כִּי יֵיטִיב כָּל מַעֲשָׂיו לַעֲשׂוֹת.

*

צַעַד אַל תַּעַשׂ – יָשׁוֹר אִם יָשַׁרְתָּ – לִקְרַאת בְּנֵי־עִירֶךָ.¹⁶³

אַל תַּאֲמֵן לִשְׁבוּעָה, לִידִידוּתָם אַל תִּשְׁעֶה,

גַּם אִם אֶת זֶוְסְ בְּעַצְמוֹ, שַׁלִּיט כָּל אֵלֵי הָאַלְמָוֶת,           [285]

כַּעֲרֻבָּה לְיָשְׁרָם תֵּת לְיָדֶיךָ יֹאבוּ.

יַעַן מְאוּם לֹא יִישַׁר בְּעִיר הַשּׁוֹחֶרֶת רַק דֹּפִי,

וַאֲנָשִׁים רַק מְעַט בָּהּ יִנָּצְלוּ מִדִּבָּה.

*

רַע הַמּוֹצֵא נְדִיבִים יְשַׁעְשַׁע אֶת לְבַב בְּנֵי־הָאָוֶן¹⁶⁴,

וּמִנְהָגָם מִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם אֲבוֹתָם.           [290]

בּשֶׁת־פָּנִים נִכְחֲדָה וְעַזּוּת־הַפָּנִים וְהָרַהַב

צֶדֶק הִכְרִיעוּ, וְהֵם אֶרֶץ כָּבְשׁוּ מִקָּצֶה.

*

אַף הָאַרְיֵה לֹא תָמִיד יִמְצָא הַבָּשָׂר לְאָכְלֵהוּ,

כִּי גַם אוֹתוֹ, הָעִזּוּז, יֵשׁ שֶׁתַּכְרִיעַ חֻלְשָׁה.

*

אֵין לְךָ סֵבֶל קָשֶׁה מִשְּׁתִיקָה לְאָדָם מַרְבֵּה לַהַג,           [295]

אַךְ בְּשִׂיחוֹ הוּא מַלְאֶה הָאֲנָשִׁים מִסְּבִיבוֹ.

בּוּז וְאֵיבָה יִרְחֲשׁוּ לוֹ, וְרַק מֵהֶכְרַח וּמֵאֹנֶס

אִישׁ כְּמוֹ זֶה יְשֻׁתַּף בַּמִּשְׁתָּאוֹת כְּחָבֵר.

*

אִישׁ לֹא יֹאבֶה הִתִיַדֵּד עִם מִי שֶׁרָעָה מְצָאַתּוּ,

גַּם אִם מִבֶּטֶן אַחַת, קִֽירְנוֹס, עִמּוֹ הוּא יָצָא.           [300]

*

מַר גַּם מָתֹק גַּם חַנּוּן גַּם אַכְזָר – כֵּן תִּנְהַג וְכֵן תֶּהִי

לַעֲבָדִים וּמְשָׁרְתִים גַּם לַשְּׁכֵנִים הַקְּרוֹבִים.

*

אֵין לְהַסְעִיר הַחַיִּים הַטּוֹבִים, הַנִּיחֵם וְיִשְׁלָיוּ,

אַךְ הָרָעִים – טַלְטְלֵם, עַד לִנְתִיב־ישֶׁר כֻּוְּנוּ.

*

לֹא כָל רָשָׁע וְנָבָל רָשָׁע הוּא מִבֶּטֶן וָרֶחֶם,           [305]

אַךְ מֵאֲשֶׁר בִּידִידוּת עִם נְבָלִים הִתְחַבְּרוּ,

מַעֲשֵׂי אָוֶן לָמְדוּ וּדְבַר נְבָלָה וּדְבַר שַׁחַץ,

יַעַן הַלָּלוּ – חָשְׁבוּ – רַק הַנְּכוֹנָה יֶהֱגוּ.

*

בֵּין חֲבֵרָיו לְמִשְׁתֶּה נָבוֹן יִהְיֶה אִישׁ וּבֶן־שֵׂכֶל,¹⁶⁵

לֵב אַל יָשִׂים לַנַּעְשֶׂה, רַק יִדָּמֶה כְאֵינוֹ.           [310]

חֵלֶק יִתְרֹם לִצְחוֹקָם, וְאֶת כֹּבֶד הָרוּחַ יַצְנִיעַ –

אֶפֶס יִלְמַד וְיַכִּיר טֶבַע כָּל אִישׁ וּמִזְגּוֹ.

*

בֵּין הוֹלְלִים אֶתְהוֹלֵל לְמַכְבִּיר, אַךְ בְּקֶרֶב בְּנֵי־צֶדֶק

צֶדֶק אֶרְדֹּף רַב יוֹתֵר מֵאֲנָשִׁים מִכֻּלָּם.

*

עשֶׁר זֵדִים יִנְחֲלוּ, וְגוֹרַל תְּמִימֵי־דֶרֶךְ אַךְ עֹנִי¹⁶⁶,           [315]

אַךְ לְהַחְלִיף לֹא נֹאבֶה אֵת הַצְּדָקָה בִּנְכָסִים.

יַעַן אֵיתָן הוּא הַצֶּדֶק, עוֹמֵד וְקַיָּם הוּא לָנֶצַח,

אֶפֶס הַכֶּסֶף יָנוּד מִן הָאֶחָד לְאַחֵר.

*

קִֽירְנוֹס, דַּעְתּוֹ שֶׁל נָדִיב קְבוּעָה בְּלִבּוֹ וּמְיֻשֶּׁבֶת,

עַז לְבָבוֹ בְתוֹכוֹ גַּם בְּרָעָה גַם בְּטוֹב.           [320]

אַךְ בְּהַשְׁפִּיעַ הָאֵל לִנְבָלִים הַמִּחְיָה וְהָעשֶׁר,

לֹא יִמָּנְעוּ מֵרִשְׁעָה, יַעַן טָפַשׁ לְבָבָם.

*

קִֽירְנוֹס, אַל רֵעַ תַּפְסִיד מֵעִלָּה פְעוּטָה חִדְלַת־עֵרֶךְ,

אֹזֶן כִּי תַט לִרְכִילוּת, לַאֲמָרִים שֶׁל דִּבָּה.

אִם תִּתְעַבֵּר עַל כָּל חֵטְא, נֶגְדְּךָ יְדִידֶיךָ יֶחְטָאוּ, –           [325]

קוֹם לֹא תָקוּם יְדִידוּת, אֵין אָז שָׁלוֹם בֵּין בְּרִיּוֹת.

חֵטְא וְעֶלְבּוֹן הֵן כְּרוּכִים בַּעֲקֵב הָאָדָם בֶּן־הַמָּוְתָה,

קִֽירְנוֹס, וְרַק הָאֵלִים שֵׂאת לֹא יוּכְלוּ הָעֶלְבּוֹן.

*

גַּם אִם אִטִּי הֵן יַשִּׂיג טוֹב־עֵצָה אֶת מְהִיר הָרַגְלַיִם,

קִֽירְנוֹס, אוֹתוֹ אִם יִסְעַד ישֶׁר צִדְקַת הָאֵלִים.           [330]

*

קִֽירְנוֹס, כָּמוֹנִי הַלֵּךְ בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים וּבְהַצְנֵעַ,¹⁶⁷

אַף לְעוֹלָם אַל תִּתֵּן חֵיל אִישׁ אֶחָד לְרֵעוֹ.

*

קִֽירְנוֹס, עַל רֵעַ־פָּלִיט לְעוֹלָם אַל תַּשְׁלֵךְ יְהָבֶךָ,

כִּי בְשׁוּבוֹ אֶל בֵּיתוֹ – לֹא הוּא הָאִישׁ שֶׁהָיָה.

*

אַל תִּתְלַהֵב רַב מִדַּי, טוֹבָה הִיא מִדַּת הַבֵּינַיִם,           [335]

בָּהּ רַק תַּשִּׂיג הַשְּׁלֵמוּת, זוֹ כֹּה קָשֶׁה הַשִּׂיגָהּ¹⁶⁸.

*

זֶוְסְ לוּ נָתַן וְיָכֹלְתִּי לִגְמֹל לִידִידִים אֲהֵבוּנִי,

גַּם כִּי אַכְרִיעַ אוֹיְבַי, קִֽירְנוֹס, בְּאֹמֶץ וָאוֹן,

אֵל אָז דִּמִּיתִי הֱיוֹת בֵּין בְּנֵי־הַחֲלוֹף עֲלֵי אֶרֶץ,

אִם יִמְצָאֵנִי מוֹתִי, עֵת כְּבָר הִשְׁלַמְתִּי הַגְּמוּל.           [340]

*

תֵּן וְתָבוֹא בְּעִתָּהּ תְּפִלָּתִי, הָאֵל זֶוְסְ הָאוֹלִֽימְפִּי,

תַּחַת צָרָה וְרָעָה תֵּן וְאֶרְאֶה גַם טוֹבָה.

טוֹב לִי לָמוּת אִם מִקְּשִׁי הַדְּאָגוֹת לֹא אֶמְצָא לִי מָנוֹחַ,

אִם לֹא אוּכַל לְשַׁלֵּם תַּחַת פְּצָעַי בִּפְצָעִים.

יַעַן כִּי זֶה גוֹרָלִי; עֵינַי הַנָּקָם לֹא תֶחְזֶינָה¹⁶⁹           [345]

בָּאֲנָשִׁים שֶׁהוֹנִי מֶנִּי חָמְסוּ בִזְרוֹעָם,

אֶפֶס אֲנִי כְּמוֹ כֶלֶב נִמְלַטְתִּי בְּעוֹר הַשִּׁנַּיִם,

כֶּלֶב חוֹצֶה הַנָּהָר, גַּל עֵת יִסְעַר זֵדוֹנִי.

לוּ מִדָּמָם הַשָּׁחֹר אֶסְבְּאָה, מִי יִתֵּן וְשָׁקָדָה

רוּחַ טוֹבָה לְמַלֵּא כָל הַדְּבָרִים כְּחֶפְצִי!           [350]

*

הָהּ, עֲנִיּוּת מְנֻוֶּלֶת, עַל־מָה בּוֹשְׁשׁוּ פְעָמַיִךְ

צֵאת מֵעָלַי אֶל אַחֵר? לִי חִבָּתֵךְ לְזָרָא!

סוּרִי מִמֶּנִּי וּבוֹאִי אֶל בֵּית אִישׁ אַחֵר, אַל תּוֹסִיפִי

יַחַד אִתִּי לְחַלֵּק אֵלֶּה חַיַּי הַקָּשִׁים.

*

קִֽירְנוֹס, אֱמַץ בְּצָרָה, אַחֲרֵי גַם עַל טוֹב הִתְעַנַּגְתָּ,           [355]

עֵת הַגּוֹרָל חֲנָנְךָ, עֵת לְךָ יָד בַּטּוֹבוֹת.

אֶפֶס עַתָּה, כַּאֲשֶׁר רָעוֹת בִּמְקוֹמָן הִשִּׂיגוּךָ,

נַס מִצָּרָה הֵחָלֵץ בַּעֲתִירָה לָאֵלִים.

פֶּגַע וְנֶגַע גַּלּוֹת אַל תַּרְבֶּה, כִּי כְּכָל שֶׁתָּשִׂיחַ,

קִֽירְנוֹס, פִּידְךָ, כֵּן יִמְעַט חוּג הַדּוֹרְשִׁים טוֹבָתְךָ.           [360]

*

לֵב הָאָדָם בְּאָמְנָה יִתְכַּוֵּץ בְּבוֹא צַעַר וָסֵבֶל,

אֶפֶס יָשׁוּב וְיִרְחַב, קִֽירְנוֹס, בְּבוֹא הַשִּׁלֵּם.

*

שִׁית חֲלָקוֹת לָאוֹיֵב, וְאוּלָם בְּנָפְלוֹ בְיָדֶיךָ,

אַל אֲמַתְלָה תְחַפֵּשׂ – תֵּן כָּל גְּמוּלֹו בְרֹאשׁוֹ.

*

קֹר רוּחֲךָ תִנְצְרָה, אַךְ נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שְׂפָתֶיךָ,           [365]

לֵב הַנְּבָלִים לְבַדָּם חִישׁ בְּקִרְבָּם יִתְחַמֵּץ.

*

דַּעַת מִמֶּנִּי נִבְצַר, מֶה עָלַי בְּנֵי־עִירִי יַחְשֹׁבוּ.

חֵן לֹא אֶמְצָא בְעֵינָם, טוֹב אִם אֶפְעַל אוֹ עַוְלָה,

רַב אֲנָשִׁים יְחָרְפוּנִי, יַחְדָּו גַּם נָבָל וְגַם שׁוֹעַ,

אֶפֶס חַקּוֹת לֹא יוּכְלוּ הַבּוֹעֲרִים פָּעֳלִי.           [370]

*

נֶגֶד חֶפְצִי אַל תִּדְפֹּק בִּי, בְּעֹל צַוָּארִי כִּי אָבִיאָה,

אַל נָא תִכְפֶּה רֵעוּתְךָ, קִֽירְנוֹס, עָלַי בְּחָזְקָה.

*

זֶוְסְ הָאָהוּב, אֶתְמְהָה! עַל הַכֹּל הֵן פְּרוּשָׂה מֶמְשַׁלְתֶּךָ,

כָּל הַכָּבוֹד רַק לְךָ, גַּם הָעָצְמָה הָרַבָּה;

רוּחַ כָּל אִישׁ תִּבְחֲנָה וּלְבַב כָּל אָדָם עֲלֵי אָרֶץ,           [375]

מֶלֶך עַל כֹּל מִתְנַשֵּׂא, רָם וְנֶאְפָּד בִּגְבוּרָה,

אֵיךְ, בְּנוֹ קְרֽוֹנוֹס, אֵפוֹא, יִשָּׂא לְבָבְךָ, כִּי בְנֵי־אָוֶן

חֵלֶק כְּחֵלֶק יִקְחוּ עִם הָעוֹשֶׂה נְכוֹנָה;

אִישׁ הַנּוֹהֵג בִּצְנִיעוּת כִּי יִשְׁוֶה גוֹרָלוֹ לִבְנֵי שַׁחַץ,

הַנִּמְשָׁכִים לֶעָוֹן וּמִתְפַּתִּים לָרִשְׁעָה?           [380]

*

חֹק וּמִשְׁפָּט לֹא קָבְעוּ הָאֵלִים לָאָדָם וְלֹא דֶרֶךְ,¹⁷⁰

בּוֹ כִּי יֵלֵךְ וְיִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי הַנִּצְחִים¹⁷¹.

הוֹן לְלֹא עֶצֶב נַחְלַת הָרְשָׁעִים, וַאֲשֶׁר אֶת הַנֶּפֶשׁ

מֵחֲטָאִים יִשְׁמְרוּ, כִּי יֹאהֲבוּ הַצְּדָקָה –

רִישׁ וְדַלּוּת מְנָת חֶלְקָם, דַּלּוּת זוֹ הָאֵם לְכָל פֶּגַע,           [385]

זוֹ הַמַּתְעָה לֵב אֱנוֹשׁ אֶל שִׁגְיוֹנוֹת וְאֶל חֵטְא;

שֵׂכֶל אָדָם בְּקִרְבּוֹ יֵחָבֵל מִתִּגְרַת יַד הָעֹנִי,

נֶגֶד חֶפְצוֹ גַּם יִשָּׂא הָעֶלְבּוֹנוֹת לְמַכְבִּיר,

יַעַן כָּפָהוּ מַחְסוֹר, אֲשֶׁר כָּל רָעָה יְאַלְּפֵהוּ,

שֶׁקֶר וְכַחַשׁ וָרִיב, רִיב הַמֵּמִיט כִּלָּיוֹן.           [390]

כֵּן יַעֲשֶׂה לְאָנְסוֹ גַּם אִישׁ אֲשֶׁר זָר לוֹ הָרֶשַׁע,

כִּי לַדַּלּוּת תִּוָּלֵד כָּל אָזְלַת־יָד וּמְצוּקָה.

*

בָּעֲנִיּוּת וּבָרִישׁ יֻכְּרוּ הַנִּקְלֶה וְהַשּׁוֹעַ,

עֵת הַמַּחְסוֹר אֶת יָדוֹ בָּמוֹ יִשְׁלַח וִידַכְּאֵם:

לֵב הָאֶחָד אַךְ צְדָקָה יֶהֱגֶה, כְּמַלֵּא אֶת רוּחֵהוּ           [395]

כָּל הַיָּמִים מֵישָׁרִים, דַּעַת אֱמֶת וּנְכוֹחָה.

אֶפֶס לְבַב הָאַחֵר לֹא יִפְנֶה לֹא לַטּוֹב לֹא לָרֹעַ – – –

[אַךְ הַצַּדִּיק יִתְחַזֵּק זֶה וְגַם זֶה כִּי יִשָּׂא]¹⁷²

*

מֵעֶבְרָתָם שֶׁל אֵלִים תִּנָּצֵל בְּכִבּוּד יְדִידֶיךָ

וּבִמְנִיעַת שְׁבוּעַת־שָׁוְא, הֶרֶס עִמָּהּ לִבְנֵי־אִישׁ.           [400]

*

אַל תְּהִי אָץ לְדָבָר, אַךְ טוֹב לְאָדָם לְבַצֵּעַ¹⁷³

כָּל מַעֲשָׂיו בְּמִדָּה. גֶּבֶר רַבּוֹת לִצְדָקָה

עַיִן יִשָּׂא, בְּרָדְפוֹ רְוָחִים, וְהַדַּֽיְמוֹן יַטֵּהוּ

אֶל מִשְׁעוֹלֵי הַמְּשׁוּגָה, אֶל מַעֲשִׂים נוֹאָלִים.

עַל נְקַלָּה בִּלְבָבוֹ גַּם יִטַּע, כִּי יִיטַב פֹּעַל־אָוֶן,           [405]

וַעֲלִילוֹת נְכוֹחוֹת – סֶלֶף יִהְיוּ בְעֵינָיו.

*

בִּידִידוּתְךָ הָרַבָּה הַמִּשְׁגֶּה, וַאֲנִי לֹא אָשַׁמְתִּי,

יַעַן אַתָּה לְבַדְּךָ שֵׂכֶל יָשָׁר תֶּחֱסַר¹⁷⁴.

*

אֵין לְךָ נֶכֶס יָקָר, תַּנְחִיל לְבָנִים אַחֲרֶיךָ,

קִֽירְנוֹס, מִנִּי יִרְאַת־חֵטְא, בַּת־לִוְיָתָם שֶׁל שׁוֹעִים.           [410]

*

קִֽירְנוֹס, נִדְמֶה, כִּי הַטּוֹב בְּכָל יְדִידִים עֲלֵי אֶרֶץ –

אִישׁ לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה יַחַד עִם כֹּחַ וָאוֹן.

*

עַד כְּדֵי כָךְ לֹא אֶשְׁכַּר בִּשְׁתוֹתִי, לֹא יַתְעֵנִי הַיַּיִן,

מֶלֶל עָתָק כִּי יֵצֵא מִשִּׂפְתוֹתַי נֶגְדְּךָ.

*

רֵעַ נֶאְמָן כְּעֶרְכִּי אֲבַקֵּשׁ וְלִמְצֹא לֹא אוּכָלָה,           [415]

אִישׁ אֵין עָרְמָה בְּלִבּוֹ, אִישׁ בְּלִי נִכְלֵי תַחְבּוּלוֹת.

כִּי, אִם בָּחוֹן יִבְחָנוּנִי כִּבְחֹן הַזָּהָב בָּעוֹפֶרֶת,

בִּי יִטָּבַע הַסִּימָן, כִּי נַעֲלֵיתִי עַל כֹּל¹⁷⁵.

*

רַב עִנְיָנִים עַל פָּנַי יַעַבְרוּ גַּם הָבֵן אֲבִינֵמוֹ,

אֶפֶס מֵאֹנֶס אֶשְׁתֹּק, יַעַן אֵדַע רִפְיוֹנִי.           [420]

*

רַב אֲנָשִׁים אֶת דַּלְתוֹת לְשׁוֹנָם לֹא יָגִיפוּ בְתֹאַם,

הֵמָּה יִשְׁגּוּ בִדְבָרִים, לָמוֹ נָאוָה דוּמִיָּה.

אֶפֶס תְּכוּפוֹת הֵן מוּטָב כִּי תִכְלָא אֶת הָרַע בְּקִרְבֶּךָ,

וּבִמְקוֹמוֹ כִּי תוֹצִיא חוּצָה הַטּוֹב וְנָאוֹת.

*

טוֹב מִנִּי כֹל לִבְנֵי־אִישׁ, כִּי לֹא יִוָּלְדוּ עֲלֵי אָרֶץ¹⁷⁶,           [425]

כִּי בְעֵינָם לֹא יִרְאוּ קֶרֶן חַמָּה לוֹהֲטָה.

אַךְ אִם נוֹלְדוּ הֵן מוּטָב, כִּי יָחוּשׁוּ אֶל שַׁעֲרֵי הָֽדֵס¹⁷⁷,

וּבְקִבְרֵיהֶם יִשְׁכְּבוּ תַּחַת תִּלֵּי אֲדָמָה.

*

קַל לְהוֹלִיד בֶּן־אָדָם וּלְגַדְּלוֹ, מֵאֲשֶׁר בּוֹ לִנְטֹעַ¹⁷⁸

שֵׂכֶל וָבִין, – וְאָדָם טֶרֶם יִיעַץ הָעֵצָה           [430[

אֵיךְ לַהֲפֹךְ הָאֱוִיל לְחָכָם, וּלְנָדִיב – בֶּן־בְּלִיַּעַל.

לוּ מִן הָאֵל לָרוֹפְאִים כֹּחַ נִתַּן וּתְבוּנָה

אֵת הַמֻּשְׁחָת לְרַפֵּא, אֶת רוּחָם הַכּוֹזֵב שֶׁל בְּנֵי־אֵשֶׁת,

רַב וְגָדוֹל אָז שְׂכָרָם בַּעֲמָלָם יִשָּׂאוּן.

לוּ יֶשׁ־יְכֹלֶת לִיצֹר הַתְּבוּנָה וּבְלֶב־אִישׁ לְקָבְעֶנָּה, –           [435]

לֹא אָז יָצָא מֵעוֹלָם בֵּן מְנֻוָּל מֵאָב טוֹב,

כִּי תְאַלְּפוֹ הָעֵצָה הַנְּבוֹנָה. אַךְ לָעַד לֹא תַצְלִיחַ

בַּלִּמּוּדִים הַנְּכוֹחִים זֵד לְצַדִּיק לַהֲפֹךְ.

*

פֶּתִי הוּא אִישׁ הָעוֹמֵד עַל מִשְׁמֶרֶת דַּעְתִּי בְּלִי הֶרֶף,

וּלְעִנְיָנִים שֶׁל עַצְמוֹ דַּעַת וָלֵב לֹא יִתֵּן.           [440]

*

אֵין לְךָ אִישׁ, שֶׁבַּכֹּל יְאֻשַּׁר, אַךְ אָדָם אֲצִיל־נֶפֶשׁ¹⁷⁹

שֵׂאת גַּם יִשָּׂא אֲסוֹנוֹ, וּבָרַבִּים לֹא נוֹדַע.

אַךְ הַנִּקְלֶה לֹא יָבִין אַמִּיץ הִשָּׁאֵר וּשְׁוֵה־רוּחַ

לֹא בַטּוֹבָה, לֹא בָרָע. מִן הַנִּצְחִים לִבְנֵי־אִישׁ

שַׁי לֹא שָׁוֶה הֵן נִתַּן, וְשׂוּמָה, כִּי בְאֹמֶץ יִשָּׂאוּ           [445]

כָּל מַתַּת־יַד הָאֵלִים, כָּל הַנִּגְזָר מֵאִתָּם.

*

אִם לְרָחְצֵנִי תֹּאמַר, תָּמִיד מֵרֹאשִׁי יִנָּגֵּרוּ¹⁸⁰

מַיִם זַכִּים וּטְהוֹרִים, בָּם לֹא דָבְקָה זֻהֲמָה.

בַּמַּעֲשִׂים בְּכֻלָּם כַּזָּהָב הַצָּרוּף תִּמְצָאֵנִי,

זֶה הָאָדֹם לְמַרְאֶה, הַמְמֹרָק בַּמַּצְרֵף.           [450]

לֹא נִדְבְּקָה לְעוֹרִי חֲלֻדָּה וְחֶלְאָה הַמַּשְׁחֶרֶת,

אֶפֶס תָּמִיד הִנּוֹ צַח וּמַרְאִיתוֹ טְהוֹרָה.

*

חֵלֶק¹⁸¹ לְךָ לוּ נָפַל, בֶּן־אָדָם¹⁸², בַּתְּבוּנָה כְּבַטֶּפֶשׁ,

לוּ אֶל לִבְּךָ הַחָכְמָה בָאָה כְּבוֹא הַסִּכְלוּת, –

רַבּוּ בְךָ הַמְקַנְּאִים מִבֵּין הַיּוֹשְׁבִים בְּעִירֶךָ,           [455]

בָּהּ בְּמִדָּה שֶׁעַתָּה אֶפֶס אַתָּה בִשְׁבִילָם.

*

אֵין הַצְּעִירָה לַזָּקֵן אִשָּׁה רְאוּיָה וּמַתְאֶמֶת¹⁸³,

הֶגֶה כַוְּנָה לֹא יוּכַל כָּאֳנִיָּה בְּלֶב־יָם,

לֹא יַעַצְרֶנָּה הָעֹגֶן, אֲבָל בְּנַתְּקָהּ חֲבָלֶיהָ

הִיא לְעֵת לַיְלָה תְּכוּפוֹת תֵּשְׂטְ אֶל חוֹפִים אֲחֵרִים.           [460]

*

תֵּת אַל תִּתֵּן אֶת דַּעְתְּךָ אֶל אֲשֶׁר בַּר־בִּצּוּעַ אֵינֶנוּ,

אַל תִּשְׁתּוֹקֵק לִדְבָרִים, לֹא תַשִּׂיגֵם לְעוֹלָם.

*

לֹא בְנָקֵל יַעֲנִיקוּ אֵלִים לֹא אָסוֹן וְלֹא אשֶׁר¹⁸⁴,

שֵׁם תְּהִלָּה וְכָבוֹד אַךְ בִּיגִיעָה יִקָּנֶה.

*

צֶדֶק אֱהַב וְהוֹקַר וּשְׁאַף לִשְׁלֵמוּת בְּכָל מַעַשׂ.           [465]

רֶוַח כָּרוּךְ בְּקָלוֹן אַל נָא יִכְבּשׁ לְבָבְךָ.

*

נֶגֶד חֶפְצוֹ, סִימוֹנִֽידֵס, שׁוּם אִישׁ אַל תַּעְצֹר בְּתוֹכֵנוּ¹⁸⁵,

גַּם כִּי יֵצֵא אַל תְּצַו אִישׁ בְּנִגּוּד לִרְצוֹנוֹ.

אַל תְּעוֹרֵר הַנִּרְדָּם, כַּאֲשֶׁר הַתְּנוּמָה תַּחְטְפֵהוּ,

זֹאת הַשֵּׁנָה הַמְּתוּקָה, עֵת שִׁכְרוֹנוֹ הִכְרִיעוֹ;           [470]

כֵּן גַּם לָעֵר אַל תְּצַו, יָשׁוֹן כִּי יִישַׁן בְּלֹא חֵפֶץ,

יַעַן כָּל פֹּעַל־כְּפִיָּה צַעַר עִמּוֹ וּמַכְאוֹב.

מִי שֶׁחָשַׁק בַּמַּשְׁקֶה – יִמְזֹג לוֹ שְׁכֵנוֹ אֶת הַיַּיִן.

לֹא בְכָל לַיְלָה וָלֵיל עֹנֶג נִשְׂבַּע וְשָׂשׂוֹן.

אֶפֶס אֲנִי בְּמִדָּה אֶשְׁתֶּה אֶת יֵינִי רַב־הַמֶּתֶק           [475]

וּלְמִשְׁכָּנִי לִי אָשׁוּב שָׁמָּה לִישֹׁן בַּנְּעִימִים.

יַיִן רַק אָז יְעַנְּגֵנִי, רַק אָז לְבָבִי יְשַׂמֵּחַ,

מֶנּוּ אִם לֹא אֶנָּזֵר, אַף לֹא אֶשְׁכַּר רַב־מִדַּי.

אַךְ הָאָדָם הָעוֹבֵר עַל מִדַּת הַשְּׁתִיָּה לֹא יִהְיֶה לוֹ

כֹּחַ לִשְׁלֹט בִּלְשׁוֹנוֹ, אוֹ לַעֲצֹר בְּרוּחוֹ.           [480]

פִּיהוּ דְּבַר־פַּחַז יֶהְגֶּה, תּוֹעֵבָה לְאָזְנֵי הַפִּכֵּחַ,

גַּם בְּמַעְשָׂיו לֹא יֵבוֹשׁ, יַיִן בְּעֵת עֲבָרוֹ.

קֹדֶם חָכָם הוּא הָיָה, וְעַתָּה הֵן סָכָל. אֶת כָּל אֵלֶּה

שִׂים עַל לִבְּךָ וְאַל תֵּשְׁתְּ יֶתֶר הַרְבֵּה לְשָׁכְרָה.

טֶרֶם תִּשְׁכַּר הִסְתַּלֵּק, וְאַל בִּטְנְךָ תְצִיקֶךָ,           [485]

אַל תִּשְׁתַּעְבֵּד לָהּ, מַעְשֵׂה עֶבֶד שְׂכִיר־יוֹם חֲסַר־לֵב –

אוֹ הִשָּׁאֵר בְּלִי לִשְׁתּוֹת, אַךְ אַתָּה הֵן “מְזֹג!” בְּלִי הֶרֶף

פִּיךָ פַּטְפֵּט יְפַטְפֵּט – וּמִנִּי זֶה שִׁכְרוֹנְךָ:

כּוֹס יְדִידוּת הָאַחַת וְכוֹס הִתְחָרוּת הָאַחֶרֶת¹⁸⁶,

נֶסֶךְ – אַחַת לָאֵלִים, גַּם אֲשֶׁר סְתָם בְּיָדְךָ –           [490]

הֵן לְסָרֵב לֹא תֵדַע. אַךְ עָשׂוּי לְלֹא חָת הוּא הַגֶּבֶר –

זֶה הַמֵּרִיק רָב־כּוֹסוֹת, וַהֲבָלִים לֹא יֶהְגֶּה.

שִׂיחוּ אֵפוֹא כַּיָּאוֹת, הֲגַם סְבִיב כַּד־יַיִן תֵּשֵׁבוּ,

וּמַחֲלֹקֶת וָרִיב אִישׁ מֵרֵעֵהוּ מִנְעוּ.

אֹמֶר פִּיכֶם בְּשָׁוֶה לְאֶחָד וּלְרַבִּים גַּם יַגִּיעַ.           [495]

זֶה הַמִּשְׁתֶּה בּוֹ תִבְחַר, חֵן־עֲדָנִים לֹא יֶחְסַר.

*

יַחַד סָכָל גַּם חָכָם רַב־יֶתֶר סָבוֹא אִם יִסְבָּאוּ –

יַיִן דַּעְתָּם יְבַלַּע, הֶבֶל וָרִיק בְּרוּחָם.

*

כֶּסֶף בָּאֵשׁ גַּם זָהָב צוֹרְפִים יִבְחֲנוּ וְיַכִּירוּ;

אֶפֶס רוּחוֹ שֶׁל הָאִישׁ, גַּם בְּחָכְמוֹ עַד מְאֹד,           [500]

יַיִן יִבְחַן וְיוֹדַע, עַד שָׁכְרָה אִם יִשְׁגֶּה בְמַשְׁקֵהוּ,

וּמַעֲשִׂים מְבִישִׁים יַעַשׂ עַל אַף חָכְמָתוֹ.

*

יַיִן הִכְבִּיד אֶת רֹאשִׁי, אוֹנוֹמַֽקְרִיטוֹס¹⁸⁷, וַיַּכְרִיעֵנִי,

עַד לֹא אוּכַל עוֹד לִשְׁלֹט עַל רַעְיוֹנַי בְּקֵרְבִּי.

בַּיִת סְבִיבִי מִסְתַּחְרֵר, אָקוּם אֶעֱמֹד עַל רַגְלַיִם           [505]

וַאֲנַסֶּה, אִם שֵׁכָר יַחַד כָּבַל אֶת רַגְלַי

גַּם אֶת שִׂכְלִי בְּקִרְבִּי. יָרֵא אָנֹכִי פֶּן דְּבַר־הֶבֶל

אַעַשׂ מִפְּנֵי שִׁכְרוֹנִי – לִי לְחֶרְפָּה וּלְקָלוֹן.

*

יַיִן לִשְׁתּוֹת אִם תַּרְבֶּה, אָכֵן רַע הַדָּבָר, אַךְ בְּשֵׂכֶל¹⁸⁸

מֶנּוּ שָׁתֹה אִם תִּשְׁתֶּה, אֵין בֹּו כָּל רָע, וְהוּא טוֹב.           [510]

*

הֵנָּה, קְלֵיאָֽרִיסְטוֹס¹⁸⁹, בָּאתָ, בְּמַיִם עַזִּים כִּי הִפְלַגְתָּ¹⁹⁰,

בָּאתָ, מִסְכֵּן, אֶל אִישׁ דַּל, דַּל בִּהְיוֹתְךָ גַּם אַתָּה.

אֶפֶס, קְלֵיאָֽרִיסְטוֹס, אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה שׂוֹם נָשִׂימָה

כָּל שֶׁחַנּוּנִי אֵלִים, כָּל שֶׁעִמָּנוּ נִמְצָא.

לֹא אֶחֱסֹךְ אֶת הַיֵּשׁ, אֲבָל לְקַבֵּל אֶת פָּנֶיךָ           515]

גַּם לֹא נָבִיא מִן הַחוּץ, יֶתֶר עַל מַה שֶּׁאִתִּי.

אַךְ מֵאֲשֶׁר בִּרְשׁוּתִי נַגִּישׁ אֶת הַטּוֹב, וְאִם רֵעַ

יֵט אֶל סִפְּךָ, לוֹ סַפֵּר, כִּי הִנְנוּ יְדִידִים.

אִם לְחַיַּי אָז יִשְׁאַל, אַתָּה לוֹ אֱמֹר וְהַגִּידָה:

רַע מַצָּבִי מִהְיוֹת טוֹב, טוֹב הוּא מִהְיוֹת בְּכָל רָע,           [520]

עַד כִּי אֶחָד מִידִידֵי אֲבוֹתַי גַּם אוּכַל לְאָרֵחַ,

אַךְ הָרַבִּים לְקַבֵּל – לֹא יַעֲמֹד בִּי כֹּחִי.

*

עשֶׁר¹⁹¹, אוֹתְךָ לֹא חִנָּם מִכֹּל יְכַבְּדוּ בָאֵי־חֶלֶד,

שֵׂאת כִּי תִשָּׂא בְנָקֵל כָּל תּוֹעֵבָה וּנְבָלָה.

*

מִן הָרָאוּי, כִּי הָעשֶׁר יִהְיֶה נַחֲלָה לִמְתֵי־צֶדֶק,           [525]

אֶפֶס הָרִישׁ – לְרָשָׁע, לוֹ יָאֲתָה כִּי יִסְבֹּל.

*

אוֹי לִי מִגִּיל נְעוּרַי וַאֲבוֹי מִזִּקְנָה מְחַבֶּלֶת,

זוֹ מְמַשְׁמֶשֶׁת־בָּאָה, אֵלֶּה חוֹלְפִים וְעוֹבְרִים.

*

אַף בְּאֶחָד מִידִידַי הַטּוֹבִים לֹא בָגַדְתִּי בֶגֶד;

לֹא יִמָּצֵא בְנַפְשִׁי שֶׁמֶץ עַבְדוּת וְשִׁפְלוּת.           [530]

*

בִּי לְבָבִי בְּכָל עֵת יִתְחַמֵּם, כַּאֲשֶׁר אַאֲזִינָה

קוֹל חֲלִילִים מְנַגְּנִים זֶמֶר כִּסּוּף וְעֶרְגּוֹן.

*

עֹנֶג אֶשְׂבַּע בְּסָבְאִי וּבְלִוְיַת הֶחָלִיל עֵת אָשִׁירָה,

עֹנֶג – בַּיָּד עֵת אַחְזִיק נֵבֶל נְעִים מַנְגִּינוֹת.

*

אֵין הָעַבְדוּת זְקוּפַת־רֹאשׁ, לְעוֹלָם גְּלוּיַת מֵצַח אֵינֶנָּה¹⁹²,           [535]

אֶפֶס תָּמִיד עֲקֻמָּה, אַף צַוָּארָה מְלֻכְסָן.

וֶרֶד אוֹ צִיץ יָקִינְתּֽוֹן מִבֶּן־הֶחָצָב לֹא יִצְמָחוּ¹⁹³,

וּמֵרַחְמָהּ שֶׁל אָמָה יֶלֶד חָפְשִׁי לֹא יֵצֵא.

*

קִֽירְנוֹס, בְּעֶצֶם יָדָיו מְחַשֵּׁל לוֹ אִישׁ־זֶה אֶת כְּבָלֵיהוּ,

אִם לֹא הִטְעוּנִי אֵלִים, אִם לֹא בִלְּעוּ תְבוּנָתִי.           [540]

*

יֵשׁ לִי חֲשָׁשׁ, פּוֹלִיפַּֽיְדֶּס, כִּי רַהַב יַחְרִיב קִרְיָתֵנוּ,

כֵּן הַקֶּנְטַֽוְרִים¹⁹⁴ הִשְׁמִיד, אֵלֶּה אוֹכְלֵי אֵבַר־חַי.

*

קִֽירְנוֹס, עָלַי לַחֲרֹץ הַמִּשְׁפָּט לְפִי קַו וּמִשְׁקֹלֶת¹⁹⁵,

יַחַד לִשְׁנֵי הַצְּדָדִים דִּין מֵישָׁרִים לְהוֹצִיא

גַּם בִּנְבוּאוֹת, בְּאוֹתוֹת הָעוֹפוֹת וּבְאִשֶּׁה שֶׁל הַזֶּבַח –           [545]

בּשֶׁת לְמַעַן אֶמְנַע, חֵטְא מְשׁוּגָה אִם אֶשְׁגֶּה.

*

אַל נָא בְּכֹחַ הָרֹעַ תִּכְפֶּה עַל אָדָם מַעֲשֵׂהוּ:

אֵין בְּעֵינֵי הַצַּדִּיק טוֹב מֵעֲשׂה הַצְּדָקָה.

*

קִֽירְנוֹס, שָׁלִיחַ אִלֵּם¹⁹⁶ מְעוֹרֵר מִלְחָמָה רַבַּת־דֶּמַע

בָּא מֵעֲלֵי הַמִּצְפֶּה, זֶה הַנִּשְׁקָף לַמֶּרְחָק.           [550]

רֶסֶן בְּפִי הַסּוּסִים קַלֵּי הָרַגְלַיִם חִישׁ תֵּנָה.

צַר וְאוֹיֵב, לִי נִדְמֶה, בָּא וְהוֹלֵךְ לִקְרָאתָם,

לֹא דֶרֶךְ רַב יַעֲשׂוּ, עַד־אֲשֶׁר אֲלֵיהֶם גַּם יַגִּיעוּ,

אִם לֹא בִלְּעוּ הָאֵלִים אֵת עֲצָתִי וְדַעְתִּי.

*

אִישׁ הַנָּתוּן בְּצָרָה גְדוֹלָה יִשָּׂאָהּ נָא בְאֹמֶץ¹⁹⁷           [555]

וּמֵאֵלִים יְבַקֵּשׁ יֶשַׁע וּפְדוּת לְנַפְשׁוֹ.

*

שִׂים אֶל לִבְּךָ: הָאִזּוּן תָּלוּי עַל חֻדָּהּ שֶׁל הַתַּעַר:

עשֶׁר וְשֶׁפַע מִזֶּה, עֹנִי וְחֶסֶר מִזֶּה.

כָּכָה אֵפוֹא יָאֲתָה, כִּי עָשִׁיר לֹא תִהְיֶה, לֹא רַב־נֶכֶס,

גַּם לֹא תֵרֵד וְתָבוֹא עַד מְצוּקוֹת הַדַּלּוּת.           [560]

*

לוּ בְעַצְמִי אַחֲזִיק וּלְוַאי לִידִידַי גַּם אֶתֵּנָה

חֵלֶק גָּדוֹל וְהָגוּן מִנִּכְסֵיהֶם שֶׁל שׂוֹנְאַי.

*

טוֹב, עֵת תֻּזְמַן לִסְעֻדָּה, כִּי תֵשֵׁב אֵצֶל אִישׁ נְדִיב־רוּחַ,

אֵצֶל יוֹדֵעַ חָכְמָה, כָּל תּוּשִׁיָּה וּדְבַר־בִּין.

עֵת יֶהֱגֶה דְבַר־חָכְמָה הַט אֹזֶן, לְמַעַן תַּשְׂכִּילָה,           [565]

אַף לְבֵיתְךָ תַחֲזֹר רֶוַח נוֹשֵׂא וְשָׂכָר.

*

הָבָה אֶשְׂמַח בִּנְעוּרַי, אֶשְׁתַּעְשַׁע, כִּי דוֹמֵם כְּמוֹ אֶבֶן

תַּחַת הָאָרֶץ אֶשְׁכַּב עֵת אֲרֻכָּה בְמוֹתִי,

זֹהַר הַשֶּׁמֶשׁ אֶשְׁכַּח, הָאוֹר הַיָּקָר לָעֵינַיִם.

שׁוּב לֹא אֶרְאֶה כָּל מְאוּם, אַף כִּי נַפְשִׁי אֲצִילָה.           [570]

*

שֵׁם שֶׁל פִּרְסוּם לָאָדָם – רַק רַע בּוֹ, וְטוֹב הוּא הַבֹּחַן,

לֹא מְעַטִּים יְשֻׁבְּחוּ וּבַמִּבְחָן לֹא עָמְדוּ.

*

חֶסֶד זָרַעְתָּ וְחֶסֶד תִּקְצֹר – כָּרוֹזוֹת לְךָ לָמָּה?

קַל מְהֵרָה הֵן נוֹדָע שֵׁמַע הַפֹּעַל הַטּוֹב!

*

הֵם יְדִידַי הַבּוֹגְדִים בִּי, – מִצַּר וְאוֹיֵב הֵן נִזְהַרְתִּי,           [575]

כַּקַּבַּרְנִיט הַנִּזְהָר מִן הַסְּלָעִים שֶׁבַּיָּם.

*

קַל לַהֲפֹךְ הַנָּדִיב לְנִקְלֶה מִנִּקְלֶה לִנְדִיב־רוּחַ,

אַל תְּאַלְּפֵנִי בִינָה, אֵין בְּגִילִי עוֹד לִלְמֹד.

*

רַע מַעֲשִׂים אֲתַעֵב וּבְצָעִיף אֶתְכַּסֶּה מִפָּנֵיהוּ¹⁹⁸;

רוּחַ קַלָּה בְקִרְבִּי, רוּחַ צִפֹּר זְעִירָה.           [580]

כֵּן אֲתַעֵב אָנֹכִי אִשָּׁה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ,

גַּם אֶת הָאִישׁ הַחוֹמֵד נִיר זוּלָתוֹ לַחֲרשׁ.

אֶפֶס הֲפֹךְ לֹא תוּכַל לְאַיִן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה כְבָר –

מִן הַצָּפוּי בֶּעָתִיד יֵשׁ לִזָּהֵר עַד מְאֹד.

*

יֵשׁ סַכָּנָה בְּכָל פֹּעַל וְאֵין יְלוּד־אֵשֶׁת יוֹדֵעַ¹⁹⁹           [585]

מִתְּחִלָּתוֹ שֶׁל מַעְשֶׂה מַה בְּסוֹפוֹ לוֹ יָבִיא.

יֵשׁ וְיִשְׁאַף הָאָדָם לְגַדֵּל אֶת שְׁמוֹ וּבְלִי דַעַת

הֶרֶס יָבִיא עַל נַפְשׁוֹ וּפֻרְעָנוּת עֲצוּמָה.

רַק לְעוֹשֵׂה הַיְשָׁרָה יַצְלִיחַ הָאֵל כָּל דְּרָכֵיהוּ,

אֵת בִּרְכָתוֹ לוֹ יִשְׁלַח וּמִמְּשׁוּגָה יַצִּילוֹ.           [590]

*

שֵׂאת בִּגְבוּרָה אֶת מַתַּת בְּנֵי הַנֶּצַח שׂוּמָה עַל בְּנֵי־מָוְתָה,

גַּם בְּקַלּוּת יֵשׁ לָשֵׂאת אֶת הַגּוֹרָל הַכָּפוּל²⁰⁰.

*

אַל הָרָעוֹת רוּחֲךָ רַב־יֶתֶר יַדְאִיבוּ, וְעֹנֶג²⁰¹

חִישׁ בַּטּוֹבוֹת אַל תִּמְצָא, טֶרֶם קִצָּן יִוָּדַע.

*

הָבָה נִהְיֶה, בֶּן־אָדָם, רֵעִים וּמֶרְחָק בֵּינוֹתֵינוּ.           [595]

שׂבַע שָׂבַעְנוּ בַּכֹּל, חוּץ מִנְּכָסִים וּמֵהוֹן.

רַב הֵן אָרְכָה רֵעוּתֵנוּ, לְכָה נָא עַתָּה הִשְׁתַּעְשֵׁעַ

עִם אֲחֵרִים, שֶׁלִּבְּךָ דַּעַת יֵיטִיבוּ יוֹתֵר.

*

לֹא נֶעֶלְמָה מֵאִתִּי לֶכְתְּךָ בִמְסִלָּה, שֶׁגַּם קֹדֶם

בָּהּ הִתְהַלַּכְתָּ, לִגְנֹב אֵת אַהֲבַת לְבָבִי.           [600]

כָּל הַקְּלָלוֹת עַל רֹאשְׁךָ, שְׂנוּא־אֵלִים, הַמְשַׁקֵּר לִבְנֵי־אֵשֶׁת,

צֶפַע קוֹפֵא וְעָרוּם, זֶה בְּחֵיקִי הֶחְזַקְתִּיו²⁰².

*

רַהַב כָּזֶה וּמַעְשִׂים כְּמוֹ אֵלֶּה מַגְנֶֽסְיָה הֶחְרִיבוּ –

כֹּל כַּאֲשֶׁר יֵעָשֶׂה פֹּה בַּקִּרְיָה²⁰³ הַקְּדוֹשָׁה.

*

יֶתֶר הַרְבֵּה מֵרָעָב יִגֹּף בִּבְנֵי־אִישׁ רֹב הַשּׂבַע²⁰⁴ –           [605]

אֵלֶּה אֲשֶׁר יַחְמְדוּ רַב מֵאֲשֶׁר הוּא חֶלְקָם.

*

יֵשׁ בּוֹ בַשֶּׁקֶר טוֹבָה כָל־שֶׁהִיא בַּתְּחִלָּה, אַךְ הָרֶוַח

מֶנּוּ יֵצֵא נֶהֱפָךְ גַּם לְקָלוֹן גַּם לְאֵיד.

אֵין זֶה נָאֶה כָּל עִקָּר, כִּי יִדְבַּק הָאָדָם בִּדְבַר־שֶׁקֶר

פַּעַם מִפִּיו אִם נִפְלַט, מִשִּׂפְתוֹתָיו אֶל הַחוּץ.           [610]

*

הֵן לֹא יִקְשֶׁה לְחָרֵף הַשָּׁכֵן אוֹ אוֹתוֹ לְשַׁבֵּחַ,

זֶה מִנְהָגוֹ וְדַרְכּוֹ שֶׁל הֶהָמוֹן הַנִּקְלֶה.

לֹא יַחְפְּצוּ הַנְּבָלִים הַחֲרִישׁ וּנְבָלָה יְדַבֵּרוּ,

אַךְ הַשּׁוֹעִים לְבַדָּם חֹק כָּל דָּבָר יִשְׁמְרוּן.

*

לֹא תֶחֱזֶה עֵין הַשֶּׁמֶשׁ בְּקֶרֶב בְּנֵי־אִישׁ בְּיָמֵינוּ           [615]

אִישׁ שֶׁכֻּלּוֹ מַעֲלָה, בַּעַל מִדּוֹת וּמְתִינוּת.

*

מַאֲוַיֵּי לֵב אָדָם כֻּלָם כְּחֶפְצוֹ לֹא יָבוֹאוּ;

כִּי לְאֵין קֵץ עֲצוּמִים מֵאֲנָשִׁים הָאֵלִים²⁰⁵.

*

בַּאֲסוֹנוֹת וּפְגָעִים אֶתְגּוֹלֵל וְלִבִּי מָלֵא צַעַר,

אֶפֶס אֶת שִׂיא הָעֳנִי טֶרֶם עָבַרְתִּי עָבוֹר.           [620]

*

כָּל בְּנֵי־אִישׁ יְכַבְּדוּ הֶעָשִׁיר וְלָרָשׁ אַךְ יָבוּזוּ.

זֹאת הַמִּדָּה הִיא אַחַת אֵצֶל בְּנֵי־אֵשֶׁת כֻּלָּם.

*

כָּל הָרָעוֹת לְמִינָן בְּקֶרֶב הָאִישׁ תִּמָּצֶאנָה,

הַמַּעֲלוֹת²⁰⁶ גַּם כֻּלָּן – כֹּל אֲשֶׁר חַי בּוֹ הָאִישׁ.

*

בַּעַל תְּבוּנָה יִתְעַנֶּה בֵּין כְּסִילִים לְהַכְבִּיר אֲמָרֵיהוּ;           [625]

אֶפֶס תָּמִיד לְהַחְרִישׁ – מִי בִכְמוֹ זֶה יַעֲמֹד?

*

אַךְ לְחֶרְפָּה יֵחָשֵׁב הֱיוֹת בֵּין פִּכְּחִים הֲלוּם־יַיִן;

כֵּן גַּם חֶרְפָּה הִיא לִהְיוֹת בֵּין שִׁכּוֹרִים מְפֻכָּח.

*

גִּיל שַׁחֲרוּת וּנְעוּרִים נוֹשֵׂא בִכְנָפָיו קַלּוּת־דַּעַת,

לֵב אֲנָשִׁים לֹא מְעַט יַט אֶל מִשְׁגֶּה וּמִדְחֶה.           [630]

*

שֶׁבֶר נָכוֹן לְאָדָם, שֶׁשִּׂכְלוֹ לֹא יִגְבַּר עַל יִצְרֵהוּ;

כָּל יְמוֹתָיו הוּא נָתוּן, קִֽירְנוֹס, בְּצַר וּמָצוֹק.

*

כָּל הָעוֹלֶה עַל דַּעְתְּךָ – פַּעֲמַיִם, שָׁלוֹשׁ תִּבְחָנֵהוּ,

יַעַן הָאִישׁ הַפּוֹחֵז – הֶרֶס רוֹבֵץ לְפִתְחוֹ.

*

אֶל נְדִיבִים יִלָּווּ יִרְאַת חֵטְא וּצְנִיעוּת וּדְבַר־שֵׂכֶל,           [635]

אֶפֶס מְעַט מְהַרְבֵּה הֵמָּה עַתָּה הַנְּדִיבִים.

*

הַבִּטָּחוֹן הַמֻּפְרָז וְהַֽהֶעָזָה הַמְסֻכֶּנֶת –

הֵמָּה שְׁנֵיהֶם יְצָרִים גּוֹרָלִיִּים בָּאָדָם.

*

לֹא כַמְצֻפֶּה וּמְקֻוֶּה מַעֲשֵׂי אֲנָשִׁים יֵשׁ יַצְלִיחוּ,

וַעֲצָתָם הַיְּעוּצָה יֵשׁ לֹא תָקוּם וְתוּפַר.           [640]

*

אֵת אוֹהַבְךָ לֹא תַכִּיר וְגַם אוֹיִבְךָ לֹא תֵדָעָה,

טֶרֶם עִמָּם תִּפָּגֵשׁ בַּעֲסָקִים נִכְבָּדִים²⁰⁷.

*

רַב אֲנָשִׁים לִידִידֶיךָ יִהְיוּ בִמְסִבָּה עַל כּוֹס יַיִן,

אַךְ מְעַטִּים רַק יִהְיוּ יַחַד אִתְּךָ בְּצָרָה.

*

נֶאֱמָנִים וּמְסוּרִים מְעַט אַךְ תִּמְצָא בִידִידֶיךָ,           [645]

עֵת בְּצוּקָה וּמְבוּכָה כָּל נַפְשְׁךָ נְתוּנָה.

*

כָּל יִרְאַת חֵטְא וּבוּשָׁה מִקֶּרֶב בְּנֵי־אִישׁ כְּבָר אָבָדוּ,

חֹסֶר כְּלִמָּה וְחֻצְפָּה אֶרֶץ יַכְתִּירוּ סָבִיב.

*

הָהּ, עֲנִיּוּת מְנֻוֶּלֶת, מַה־זֶּה עַל שִׁכְמִי אַתְּ רוֹבֶצֶת

וּמַשְׁפִּילָה עַד עָפָר נֶפֶשׁ וְגוּף גַּם יַחְדָּו.           [650]

פֹּעל שִׁפְלוּת וּנְבָלָה עַל אַף רְצוֹנִי תְּאַלְּפִינִי,

אַף כִּי אֵדַע מַה יָּאוּת בֵּין אֲנָשִׁים וְנֶאְצָל.

*

קִֽירְנוֹס, הֱיוֹת מְאֻשָּׁר וְאָהוּב עַל אֵלֵי הָאַלְמָוֶת

זֹאת הִיא הַזְּכוּת הַיְחִידָה, לָהּ יִתְפַּלֵּל לְבָבִי.

*

יַחַד עִמְּךָ הַדּוֹאֵב כֻּלָּנוּ פֹה, קִֽירְנוֹס, נִדְאָבָה²⁰⁸,           [655]

אַךְ הַדְּאָגָה לְאַחֵר יוֹם רַק אֶחָד תִּמָּשֵׁךְ.

*

בַּאֲסוֹנְךָ אַל תַּרְבֶּה דְאָבָה, גַּם בָּאשֶׁר לִשְׂמֹחַ

אַל נָא תַרְבֶּה, לַנָּדִיב שֵׂאת אֶת הַכֹּל הֵן נָאֶה²⁰⁹.

*

אַל תִּשָּׁבַע עַל דָּבָר, כִּי נִמְנָע לְעוֹלָם הוּא מִקְרֵהוּ,

כִּי הָאֵלִים יֶאֶנְפוּ, רַק בְּיָדָם הֵן תַּכְלִית           [660]

כָּל מַעֲשֶׂה וְעִנְיָן. טוֹבָה כֵּן תִּצְמַח מִנִּי נֶגַע

וּמִטּוֹבָה פֻּרְעָנוּת. יֵשׁ וְאֶבְיוֹן חִישׁ יִמְצָא

עשֶׁר וָהוֹן לְמַכְבִּיר, וְאִישׁ, אוֹצָרוֹת לוֹ בְּשֶׁפַע, –

פֶּתַע פִּתְאוֹם יֵעָנִי, לַיְלָה אֶחָד יִוָּרֵשׁ.

בַּעַל תְּבוּנוֹת יֵשׁ יִשְׁגֶּה, וּתְכוּפוֹת יִלָּוֶה לְאִישׁ בַּעַר           [665]

שֵׁם תְּהִלָּה, וְרָשָׁע רַב־כִּבּוּדִים גַּם יִנְחַל.

*

בַּעַל רְכוּשׁ לוּ הָיִיתִי, כְּמוֹ מִלְּפָנִים, סִימוֹנִֽידֵס²¹⁰,

לֹא נֶעֱצַב אָז לִבִּי, בֵּין נְדִיבִים עֵת אֵשֵׁב.

אֶפֶס יָדוֹעַ אֵדַע, כִּי הוֹנִי וְטוּבִי עֲזָבוּנִי –

וָאֵאָלֵם בְּעָנְיִי. דַּעַת אֵיטִיב מֵרַבִּים,           [670]

כִּי נִדְחָפִים הִנְנוּ לְלֹא מִפְרָשִׂים שֶׁיַּלְבִּינוּ

יָמָּה בְּלַיְלָה שָׁחֹר, הָלְאָה מִמֵיֽלוֹס²¹¹, מֵחוֹף.

מַיִם לִשְׁאֹב לֹא יֹאבוּ, וּמִשְׁבְּרֵי־יָם הֵן יָצִיפוּ

אֵת הַדְּפָנוֹת מִקָּצֶה, עַד כִּי גָדְלָה סַכָּנָה.

אַךְ הֲלֹא זֶה מַעֲשָׂם: אֶת רַב־הַחוֹבְלִים הֵם הֵסִירוּ,           [675]

רַב פְּעָלִים שֶׁעָמַד עַל מִשְׁמַרְתּוֹ בִּתְבוּנָה,

שֹׁד וְחָמָס בִּידֵיהֶם, וְאָבַד כָּל מִשְׁטָר וְכָל סֵדֶר.

שׁוּב לֹא יִטֹּל אִישׁ וָאִישׁ חֵלֶק כְּחֵלֶק שָׁוֶה,

לַסַּבָּלִים הַשִּׁלְטוֹן, וְנִכְנַע לְנָבָל אֲצִיל־נֶפֶשׁ.

פַּחַד אֶפְחַד פֶּן תִּטְבַּע זֹאת הַסְּפִינָה בַּגַּלִּים.           [680]

אֵלֶּה דִּבְרֵי הַחִידוֹת בְּאָזְנֵי מְתֵי־ישֶׁר אַשְׁמִיעַ,

אַךְ גַּם שָׁפָל יְבִינֵם, אִם חֲסַר־שֵׂכֶל אֵינוֹ.

*

רַב נִבְעָרִים יַעֲשִׁירוּ, וַאֲשֶׁר בְּכָל לֵב יְשַׁחֵרוּ

אֵת הַיָּפֶה וְנֶאְצָל – עֹנִי כָבֵד יְדַכְּאֵם.

אֶפֶס כְּאֵלֶּה כֵּן אֵלֶּה מְאוּמָה לִפְעֹל לֹא יוּכָלוּ.           [685]

אֵלֶּה כְּבוּלִים בְּהוֹנָם, אֵלֶּה – שִׂכְלָם יִכְבְּלֵם.

*

אֵין זֶה רָאוּי לִבְנֵי מָוְתָה לָרִיב עִם אֵלֵי הָאַלְמָוֶת

גַּם לֹא לָדוּן מַעֲשָׂם, אֵין זֶה כַּדָּת לָאָדָם.

*

אַל תַּהֲרֹס אֶת אֲשֶׁר אֵינוֹ מְיֻעָד אֱלֵי הֶרֶס,

אַל תְּכוֹנֵן אֶת אֲשֶׁר טוֹב לוֹ, כִּי לֹא יְכוֹנַן.           [690]

*

דֶּרֶךְ הַיָּם הַגָּדוֹל – מִי יִתֵּן וּבְשָׁלוֹם תַּעַבְרֵהוּ –

וִיבִיאֲךָ פּוֹסֵידֽוֹן נַחַת לִהְיוֹת לִידִידִים²¹².

*

שׂבַע יָתֵר לֹא מְעַט הֶאֱבִיד אֲנָשִׁים חַסְרֵי־שֵׂכֶל,

יַעַן לְנֹכַח רָב־טוּב דַּעַת מִדָּה הֵן יִקְשֶׁה.

*

אֵין בִּיכָלְתִּי, לְבָבִי, לְמַלֵּא אַחַר כָּל חֲפָצֶיךָ,           [695]

שָׂא סִבְלְךָ! הַיָּפֶה לֹא רַק אַתָּה תַחֲמֹד²¹³.

*

רַבּוּ גַם רַבּוּ רֵעַי, כַּאֲשֶׁר עַל רָב־טוּב אֶתְעַנָּגָה,

אֶפֶס בְּבוֹא לִי צוּקָה, אַךְ מְעַטִּים יֵאָמְנוּ.

*

רַב אֲנָשִׁים יַחְשְׁבוּ לִמְרוֹם הַשְּׁלֵמוּת אֶת הָעשֶׁר,

כָּל הַשְּׁאָר זוּלָתוֹ אֵין, לְדַעְתָּם, בּוֹ מוֹעִיל,           [700]

גַּם לֹא חָכְמַת רָדָמַֽנְתִּיס²¹⁴ עַצְמוֹ אִם נָפְלָה בְחֶלְקֶךָ,

אוֹ אִם הִשְׂכַּלְתָּ מִנִּי סִֽיסִיפוֹס הָאַיְאוֹלִֽי²¹⁵

[הוּא מִתּוֹךְ הָֽדֵס עָלָה בְּרֹב הַחָכְמָה וְהַדַּעַת²¹⁶,

כִּי בְאִמְרֵי חֲלָקוֹת אֶת פֶּרְסֶפֽוֹנֵי²¹⁷ פִּתָּה,

זֹאת הַמְחַבֶּלֶת רוּחָם שֶׁל בְּנֵי־אִישׁ וּבְשִׁכְחָה תְכַסֵּמוֹ.           [705]

פֹּעַל כָּזֶה לֹא זָמַם אִישׁ מִבְּנֵי־חֶלֶד עֲדֶן,

מִי שֶׁכִּסָּהוּ שְׁחוֹר־עָב, הֶעָנָן הַקּוֹדֵר שֶׁל הַמָּוֶת,

וֶאֱלֵי אֶרֶץ הַשְּׁכוֹל, אֶרֶץ צַלְמָוֶת יָרַד,

שַׁעֲרֵי אֹפֶל עָבַר, אֲשֶׁר עַל נַפְשׁוֹת שׁוֹכְנֵי־קֶבֶר –

גַּם אִם חָזְרוּ בִתְשׁוּבָה, הֵמָּה לָנֶצַח סוֹגְרִים.           [710]

אַךְ גַּם מִשָּׁם הוּא חָזַר אֱלֵי אוֹר־הַשֶּׁמֶשׁ מִמַּעַל

סִֽיסִיפוֹס, זֶה הַגִּבּוֹר, בַּעֲשׂוֹתוֹ בְּחָכְמָה]

גַּם אִם תּוּכַל לַעֲשׂוֹת דּוֹמִים לֶאֱמֶת דִּבְרֵי־שֶׁקֶר,

כַּעֲשׂוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנוֹ נֶֽסְטוֹר²¹⁸ הָאִישׁ הַנַּעְרָץ,

אוֹ אִם קַל־רֶגֶל תִּהְיֶה מִן הַהַֽרְפִּיּוֹת²¹⁹ חִישׁ תְּעוֹפֵפְנָה,           [715]

וּמִיִּשְׁרוֹת הַצְּעָדִים אֵלֶּה בּוֹרֶֽאַס²²⁰ הוֹלִיד;

אֶפֶס כָּל אִישׁ יַעֲלֶה עַל לִבּוֹ וְיִזְכֹּר, כִּי הָעשֶׁר –

לוֹ לְבַדּוֹ הָעָצְמָה, כָּל הַגְּבוּרָה וְהָעֹז.

*

אֵין כָּל הֶבְדֵּל בֵּין עָשְׁרוֹ שֶׁל הָאִישֹ, אוֹצָרוֹת לוֹ שֶׁל כֶּסֶף²²¹,

פָּז וְזָהָב לְמַכְבִּיר, גַּם נִיר־שָׂדֶה רַב־תְּבוּאוֹת,           [720]

פֶּרֶד וָסוּס – וּבֵין עשֶׁר אָדָם כָּל צְרָכָיו לוֹ נָכוֹנוּ

אֹכֶל וּלְבוּשׁ וּמִנְעָל, בָּמוֹ יִמְצָא תַעֲנוּג,

נַחַת מִיֶּלֶד וְאֵשֶׁת יִרְוֶה בַשָּׁעָה הַמְיֻעֶדֶת,

עֵת פְּרִיחָתוֹ בִנְעוּרָיו, כֹּל כַּיָּאוּת וְרָאוּי.

זֶה הוּא עָשְׁרוֹ שֶׁל בֶּן־מָוְתָה, כִּי אִישׁ לֹא יִקַּח אֱלֵי קֶבֶר           [725]

יַחַד עִמּוֹ מָמוֹנוֹ, שֶׁפַע הוֹנוֹ וּרְכוּשׁוֹ.

אִישׁ לֹא יוּכַל אֶת נַפְשׁוֹ לִפְדּוֹת בְּכַסְפּוֹ מִנִּי מָוֶת,

אוֹ מִמַּחְלָה מַמְאִירָה, אוֹ מִסִּבְלוֹת הַזִּקְנָה.

*

דַּאֲגָתוֹ שֶׁל אָדָם – לָהּ כָּנָף סַסְגּוֹנִית מְנֻמֶּרֶת,

זוֹ דִּמְעוֹתֶיהָ תִּשְׁפֹּךְ יַחַד עַל נֶפֶשׁ וָגוּף²²².           [730]

*

זֶוְסְ אֲבִי כֹל, אִם אָמְנָם זֶה רְצוֹן הָאֵלִים, כִּי מְתֵי־רֶשַׁע

עַל רִשְׁעָתָם יִתְעַנְּגוּ, – לוּ בִלְבָבָם גַּם אָבוּ,

כִּי הַפּוֹעֵל פֹּעַל־אָוֶן וּבָז לְחֻקּוֹת בְּנֵי־הַנֶּצַח,

אַף בְּזָדוֹן יַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֵׂי הַנְּבָלָה –

עֹנֶשׁ חֶטְאוֹ בְּעַצְמוֹ כִּי יִשָּׂא, שִׁלּוּמַת חֵטְא וָפֶשַׁע,           [735]

וַעֲווֹנוֹת הָאָבוֹת לֹא הַבָּנִים יִשָּׂאוּם.

אֶפֶס בְּנֵיהֶם שֶׁל זֵדִים, הַהוֹגִים וְעוֹשִׂים פֹּעַל־צֶדֶק

וּמֵאַפְּךָ יֶחֶרְדוּ, זֶוְסְ בְּנוֹ־קְרֽוֹנוֹס הָאֵל,

אֵלֶּה אֲשֶׁר מֵרֵאשִׁית הַיְשָׁרָה בְעִירָם יֶאֱהָבוּ –

חֵטְא אֲבוֹתָם וְרִשְׁעָם עַל רָאשֵׁיהֶם אַל תִּפְקֹד!           [740]

זֹאת לוּ חָרְצוּ הָאֵלִים הַבְּרוּכִים! כִּי כַיּוֹם עוֹשֵׂה־אָוֶן

נָס וְנִמְלָט, וְאַחֵר שֵׂאת אֶת עָנְשׁוֹ נֶאֱלָץ.

*

מֶלֶךְ בְּנֵי־הָאַלְמָוֶת, גַּם זֶה אֵיךְ יִצְדַּק בְּעֵינֶיךָ,

כִּי הָאָדָם הַפָּרוּשׁ מִמַּעֲשִׂים נְלוֹזִים,

כָּל עֲבֵרָה לֹא עָבַר, לֹא נִשְׁבַּע לַמִּרְמָה וְלַשָּׁקֶר,           [745]

תָּם וְיָשָׁר – לֹא יִנְחַל צֶדֶק כִּפְרִי מַעֲשָׂיו?

מִי הוּא הָאִישׁ בֶּן־חֲלוֹף, בִּרְאוֹתוֹ בְעֵינָיו אֶת כָּל אֵלֶּה,

רוּחַ קִרְבּוֹ עוֹד יָקוּם אֵת הָאֵלִים לְכַבֵּד,

אִם מְעַוֵּל וְרָשָׁע הַמְעוֹרֵר חֲמָתָם שֶׁל בְּנֵי־אֵשֶׁת

גַּם זַעֲמָם וְאַפָּם שֶׁל הָאֵלִים הַנִּצְחִים –           [750]

הוּא בִלְבָבוֹ יִתְנַשֵּׂא, שְׂבַע־עשֶׁר וָטוֹב, וּמְתֵי־צֶדֶק –

לַחַץ עָנְיָם יְדַכְּאֵם וּבְדַלּוּתָם גַּם יִכְלוּ?

*

דַּע אֵלֶּה, רֵעַ אָהוּב, וּצְבֹר אֶת הוֹנְךָ בְּיַד־ישֶׁר²²³.

טֹהַר לִבְּךָ תִנְצְרָה וּמֵעַוְלָה הִתְרַחֵק.

אֵלֶּה דְּבָרַי לְתָמִיד חֲתֹם בְּלִבְּךָ וּלְעֵת קֵצֶה           [755]

חִין יִקְרָתָם גַּם תֵּדַע, אִם לִדְבַר־בִּין תִּשָּׁמַע.

*

זֶוְסְ הַשּׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים לוּ יֹאבֶה וְיָגֵן עַל עִירֵנוּ²²⁴,

יַד יְמִינוֹ כִּי תָמִיד הוּא מֵעָלֶיהָ יִפְרֹשׂ,

יַחַד עִמּוֹ גַּם שְׁאָר הָאֵלִים הַבְּרוּכִים, וְאַפֹּֽלּוֹן

ישֶׁר קִרְבֵּנוּ יִטַּע, ישֶׁר לֵבָב וְלָשׁוֹן.           [760]

נֵבֶל שִׁיר־קֹדֶשׁ יַשְׁמִיעַ וְזֶמֶר חָלִיל שׁוּב יָרִיעַ,

וּבְהֵיטִיבֵנוּ לִנְסֹךְ נֶסֶךְ לִכְבוֹד הָאֵלִים,

נֵשְׁתְּ לִרְוָיָה בְּדַבְּרֵנוּ אִישׁ אֶל רֵעוֹ דִּבְרֵי־נֹעַם,

כִּי לְמִלְחֶמֶת פַּרְסִים לֹא נִדְאֲגָה כָל מְאוּם;

טוֹב אֵפוֹא, כִּי צוֹהֲלִים וּשְׂמֵחִים נְבַלֶּה אֶת יָמֵינוּ           [765]

שֶׁבֶת אַחִים גַּם יַחְדָּו, הָלְאָה מִנִּי דְאָגוֹת,

רוּחַ רָעָה תְגֹרַשׁ, יִרְחֲקוּ כָל צָרָה וְכָל שֶׁבֶר,

זֹקֶן מַכְבִּיד וּמְחַבֵּל, מָוֶת וְקֵץ־כִּלָּיוֹן.

*

אַל לוֹ לְעֶבֶד הַמּֽוּזוֹת, לַצִּיר שֶׁלָּהֶן, הַיּוֹדֵעַ,

תַּעֲלוּמוֹת הַחָכְמָה, אַל לוֹ צַר־עַיִן לִהְיוֹת.           [770]

אֶפֶס עָלָיו לַחֲקֹר לְהוֹרוֹת וְלִיצֹר לְלֹא הֶרֶף²²⁵.

מַה לּוֹ טוֹבָה בַּחָכְמָה, לוֹ לְבַדּוֹ אִם תִּהְיֶה?

*

פֽוֹיבּוֹס הַשַּׂר, לְשִׂמְחַת לֵב־אַלְקֽוֹתוֹאוֹס²²⁶, צֶאֱצָא־פֶּֽלוֹפְּסְ,

שַׂמְתָּ אַתָּה עַצְמְךָ קִיר לְפִסְגַּת הַקִּרְיָה.

קוּמָה אֵפוֹא, וּבְיָדֶיךָ מִפְּנֵי חֵיל מָדִים רַב־הַשַּׁחַץ           [775]

עַל קִרְיָתֵנוּ גוֹנֵן! אָז לִכְבוֹדְךָ בְּגִילָה

זֶבַח הָדוּר הָעַמִּים בְּבוֹא הָאָבִיב יְשַׁגֵּרוּ,

נֵבֶל לִבָּם יְשַׂמַּח, דֶּשֶׁן מִשְׁתֶּה וּסְעֻדָּה,

וּבְתִשְׁבָּחוֹת וּמְחוֹלוֹת יָרִיעוּ סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ.

יַעַן שׁוֹכֵן בִּלְבָבִי פַּחַד בְּעֵת אֶחֱזֶה           [780]

שַׁאֲנַנּוּת הַיְּוָנִים וּפְלַגּוֹת בְּקִרְבָּם רַבּוֹת־הֶרֶס.

חוּס אֵפוֹא, פֽוֹיבּוֹס, וּשְׁמֹר עַל קִרְיָתֵנוּ אַתָּה!

*

… יַעַן אֲנִי לְפָנִים גַּם אֶת אֶרֶץ סִיקִֽילְיָה בִּקַּרְתִּי²²⁷,

גַּם אֶל מִישׁוֹר הַכְּרָמִים בָּאתִי בְּאֶֽוְבּוֹיָה אָז,

גַּם אֱלֵי סְפַּֽרְטָה מַצְמַחַת הַסּוּף, יְפִי־עִיר הָאֶוְרֽוֹטַס,           [785]

וּבְאַהֲבָה נֶאְמָנָה הֵמָּה קִבְּלוּנִי כֻלָּם –

אֶפֶס שִׂמְחָה לְנַפְשִׁי לֹא הֵבִיא אַף אֶחָד מִכָּל אֵלֶּה,

יַעַן כִּי אֵין יְקָרָה מִן הַמּוֹלֶדֶת לְאִישׁ.

*

אַל דְּאָגָה לִי אַחֶרֶת תְּהִי לְעוֹלָם וְלֹא עֵסֶק –

חוּץ מִמַּעְלַת הַחָכְמָה. זוֹ עִמָּדִי לוּ תַתְמִיד,           [790]

נֵבֶל, מָחוֹל וְשִׁירָה אָז נַפְשִׁי יְשַׂמְּחוּ וְיַצְהִילוּ,

אַף בְּחֶבְרַת נְדִיבִים תִּיף וְתֵרוֹם בִּי רוּחִי.

*

נֵזֶק לַזָּר אַל תִּגְרֹם וְלֹא לְבֶן־עִיר בִּזְדוֹנֶךָ,

רַק לְטוּבְךָ שִׂים לֵבָב, תָּם בִּהְיוֹתְךָ וְיָשָׁר.

הֵן בְּנֵי־עִירְךָ הַקְּשׁוּחִים בֵּין כֹּה וּבֵין כֹּה יְדַבֵּרוּ –           [795]

זֶה לְחוֹבָה בִגְנוּתְךָ, זֶה – בִּזְכוּתְךָ לְטוֹבָה²²⁸.

*

יֵשׁ מְקַלֵּל הַטּוֹבִים וְיֵשׁ מְשַׁבְּחָם בְּרָב־שֶׁבַח,

אֶפֶס הָאִישׁ הַנָּבָל – אֵין שְׁאֵרִית לְזִכְרוֹ.

*

אֵין לְךָ אִישׁ בָּעוֹלָם נָקִי מִגִּנּוּי וְתוֹכַחַת;

טוֹב אֵפוֹא, אִם בְּפִי־כֹל לֹא יִנָּשֵׂא שֵׁם אָדָם.           [800]

*

עוֹד לֹא נוֹלַד הָאָדָם וְגַם לֹא יִוָּלֵד, שֶׁיָּנִיחַ²²⁹

דַּעַת הַכֹּל בָּעוֹלָם, טֶרֶם לַקֶּבֶר יֵרֵד.

כֵּן לֹא יוּכַל גַּם הָאֵל הַמּוֹשֵׁל עַל בְּנֵי־אִישׁ וּבְנֵי־נֶצַח,

זֶוְסְ בְּנוֹ־קְרֽוֹנוֹס, מַלֵּא חֵפֶץ לְבַב כָּל אָדָם.

*

אִישׁ הַדּוֹרֵשׁ אֶל הָאֵל חַיָּב לְהַקְפִּיד עַל קַו־ישֶׁר,           [805]

קִֽירְנוֹס, יוֹתֵר מִמְּחוּגָה וּמֵאֲנָךְ וְסַרְגֵּל,

לוֹ אָז כֹּהֶנֶת הָאֵל בְּפִיתֽוֹ²³⁰, מֵהַדְּבִיר רַב־הַשֶּׁפַע,

אֵת הַנְּבוּאָה תְגַלֶּה, אֹמֶר עֶלְיוֹן וּדְבָרוֹ,

יַעַן מַרְפֵּא לֹא תִמְצָא הוֹסֵף אִם תּוֹסִיף לְלֹא צֹרֶךְ,

גַּם מִיָּשָׁר אִם תִּגְרַע – לֹא תִנָּקֶה מֵעָוֹן.           [810]

מנגנת בנבל

*

סֵבֶל עָלָה בְּחֶבְלִי, אִם אָמְנָם לֹא נוֹרָא מִמַּר־מָוֶת,

קִֽירְנוֹס, אֲבָל מִן הַשְּׁאָר רַע וּמַכְאִיב הוּא יוֹתֵר.

בֶּגֶד בָּגְדוּ בִי רֵעַי, וּבְחֶבְרַת הַשּׂוֹנְאִים אוֹתִי נֶפֶשׁ

דַּעַת אֵדַע, מַה יֶּהְגּוּ הֵמָּה גַּם הֵם בְּלִבָּם.

*

שׁוֹר הַדּוֹרֵךְ בְּרַגְלוֹ עֲלֵי לְשׁוֹנִי בְּכָל כֹּבֶד           [815]

לַהַג יִמְנַע מִשְּׂפָתַי, אַף בִּדְבָרִים אֵדָעֵם²³¹.

*

קִֽירְנוֹס, מִסֵּבֶל וָצַעַר מִנָּה הַגּוֹרָל אֵין לִבְרֹחַ.

כֹּל, גּוֹרָלִי לִי מִנָּה, לֹא אֶפְחֲדָה מִסִּבְלוֹ.

*

אֶל הָרָעָה הַנִּכְסֶפֶת²³² הִגַּעְנוּ, וּמְנָת כּוֹס הַמָּוֶת,

קִֽירְנוֹס, לְוַאי פֹּה תָבוֹא יַחַד, גַּם לִי גַם לְךָ.           [820]

*

אִישׁ הַמְבַזֶּה אֶת הוֹרָיו, אֲשֶׁר לְתוֹר זֹקֶן הִגִּיעוּ –

שֵׂאת לֹא תוּכַל אֲדָמָה, קִֽירְנוֹס, אָדָם כְּמוֹ זֶה²³³.

*

אַל תְּעוֹדֵד הֶעָרִיץ בְּתִקְוָה לַשָּׂכָר וְלָרֶוַח,

גַּם הֲמִיתוֹ אַל תִּשְׁאַף, יַעַן נִשְׁבַּעְתָּ לָאֵל.

*

אֵיךְ זֶה יִשָּׂא לְבַבְכֶם לְחַלֵּל בֶּחָלִיל וּלְהָרִיעַ²³⁴,           [825]

מִן הַכִּכָּר עֵת נִרְאֵית הָאֲדָמָה בִּקְצֵה־גְבוּל,

זוֹ שֶׁשָּׁפְעָה אֶת פִּרְיָהּ לַאֲשֶׁר בַּמִּשְׁתִּים הִתְהוֹלָלוּ

עִם חַכְלִילֵי הַזֵּרִים עַל תַּלְתַּלֵּי הַזָּהָב.

גֹּז קְוֻצּוֹתֶיךָ, הַסְּקִֽיתִי²³⁵, חֲדַל מִמִּשְׁתֶּה וּמִזֶּמֶר,

שָׂא הַקִּינָה עַל אָבְדַן מֶתֶק אַדְמַת מְכוֹרָה.           [830]

*

הוֹן בְּיָשְׁרִי לִי אָבַד, וְהִצַּלְתִּי הוֹנִי בְּאִי־ישֶׁר,

אוֹי וַאֲבוֹי לְנַפְשִׁי, זֶה וְגַם זֶה כִּי אֵדַע.

*

כָּל הַדְּבָרִים פֹּה הָיוּ לְאָבְדָן, לִכְלָיָה וְלַטֶּרֶף.

אַךְ הָאַשְׁמָה אַל תִּתְלֶה, קִֽירְנוֹס, בִּבְנֵי הַנִּצְחִים.

רַהַב בְּנֵי הָאָדָם, זְדוֹנָם וְרָדְפָם אַחַר בֶּצַע –           [835]

הֵמָּה אוֹתָנוּ מִגִּיל אֶל יְגוֹנוֹת טִלְטְלוּ.

*

שְׁתַּיִם רָעוֹת בִּשְׁתִיָּה לָאָדָם הַמִּסְכֵּן בֶּן־הַמָּוְתָה:

הַצִּמָּאוֹן הַמַּחְלִיא, גַּם הַשִּׁכְרוֹן הַמְדַכֵּא.

אֶפֶס בֵּין אֵלֶּה בַּתָּוֶךְ אֶפְסַע, לֹא תוּכַל הַשִּׁיאֵנִי

יַיִן לַחְשׂךְ מִגְּרוֹנִי, אוֹ כִי אֶשְׁכַּר עַד מְאֹד.           [840]

*

יַיִן בַּכֹּל יְשַׂמְּחֵנִי, אֲבָל בְּאַחַת אֶשְׂנָאֶנּוּ:

עֵת יְאַלְּצֵנִי לָצֵאת נֶגֶד אוֹיְבִי מְבֻשָּׂם.

אֶפֶס בְּעֵת יִתְרוֹמֵם לְמַעְלָה, לָרֹאשׁ וְלַמֹּחַ,

מִן הַשְּׁתִיָּה נַחְדְּלָה וּלְמִשְׁכָּנֵנוּ נַחְזֹר.

*

קַל לַהֲרֹס מַצָּבוֹ שֶׁל אָדָם הַשָּׁרוּי בְּתוֹךְ נַחַת²³⁶,           [845]

אֶפֶס קָשֶׁה עַד מְאֹד אשֶׁר הָפִיק מֵאָסוֹן.

*

דוּשׁ בֶּעָקֵב עַל רָאשֵׁי הֶהָמוֹן הַנִּבְעָר וְהַכֵּהוּ

בַּדָּרְבָנוֹת הַחַדִּים, כֹּבֶד הָעֹל עָלָיו תֵּן,

יַעַן לִמְצֹא לֹא תוּכַל בֵּין כָּל בְּנֵי־אִישׁ תַּחַת שֶׁמֶשׁ

עַם כֹּה יֹאהַב הַשִּׁעְבּוּד, אֵת הַכְּנִיעָה לֶעָרִיץ.           [850]

*

זֶוְסְ הָאוֹלִֽמְפִּי, עֲקֹר אֶת הָאִישׁ, הַשּׁוֹאֵף בִּדְבַר־חֹנֶף,

בַּאֲמָרִים חֲלָקִים, אֵת עֲמִיתוֹ לְרַמּוֹת.

*

דַּעַת יָדַעְתִּי גַּם קֹדֶם, עַתָּה רַק אֵיטִיבָה לָדַעַת,

כִּי לֹא תִצְמַח כָּל טוֹבָה מִפּוֹחֲזִים וְרֵיקִים.

*

זֹאת קִרְיָתֵנוּ תְכוּפוֹת בִּזְדוֹן מַנְהִיגֶיהָ נִשְׁתָּוָה           [855]

לָאֳנִיָּה נִדְחָפָה אֶל הַחוֹפִים בִּתְעוֹתָהּ.

*

אִישׁ מִידִידַי בְּצָרָה כִּי בָאַתְנִי רָאֹה אִם יִרְאֵנִי,

עֹרֶף יִפְנֶה לִי מִיָּד, בִּי הִסְתַּכֵּל לֹא יֹאבֶה,

אַךְ אִם תִּקְרֵנִי טוֹבָה, מִקְרֶה שֶׁאֵינוֹ כֹה שָׁכִיחַ,

שֶׁפַע בְּרָכוֹת וִידִידוּת מֵעֲבָרִים לִי יָבוֹא.           [860]

*

בִּי יְדִידַי יִבְגְּדוּ וּמְאוּם לִי לָתֵת לֹא יַחְפֹּצוּ,

עֵין אֲנָשִׁים כִּי תִרְאֶה, אֶפֶס אֲנִי כְּדַרְכִּי

מַעֲרִיבָה וְיוֹצֵאת וְשׁוּב עִם הַשַּׁחַר חוֹזֶרֶת,

עֵת תַּרְנְגוֹל מִתְעוֹרֵר קוֹל קְרִיאָתוֹ יְסַלְסֵל²³⁷.

*

רַב אֲנָשִׁים חִדְלֵי־מַעַשׂ בְּעשֶׁר יִזְכּוּ מִשָּׁמַיִם,           [865]

מֶנּוּ טוֹבָה לֹא תִצְמַח לֹא לְעַצְמָם לֹא לִידִיד,

אַךְ תְּהִלַּת הַגְּבוּרָה זִכְרָהּ לֹא יָסוּף עֲדֵי נֶצַח,

יַעַן לוֹחֵם אַמִּיץ־לֵב עִיר וְגַם אֶרֶץ יַצִּיל.

*

שַׁחַק גָּדוֹל וְרָחָב יִפֹּל נָא עָלַי, שְׁמֵי נְחשֶׁת –

זֹאת הָאֵימָה הָרוֹבְצָה עַל יְלִידֵי אֲדָמָה –           [870]

אִם עֶזְרָתִי לֹא אַגִּישׁ לְאִישׁ שֶׁאָהוֹב יֹאהֲבֵנִי,

אַךְ לְאוֹיְבִי וּמְשַׂנְאִי – שֶׁבֶר אֶהְיֶה וְעִנּוּי.

*

יַיִן! גַּם שֶׁבַח גַּם דֹּפִי בְךָ, וּלְעוֹלָם אֵין בִּי כֹחַ

לֶאֱהָבְךָ עַד בְּלִי דַי, אוֹ כִי כָלִיל אֶדְחֲךָ.

טוֹב קִרְבְּךָ וְגַם רַע, וּמִי זֶה יָבוֹא גַנּוֹתֶךָ?           [875]

מִי גַם הָאִישׁ שֶׁיָּבִין אֵת הַלֶּלְךָ לְסַפֵּר?

*

לֵב, נְעוּרֶיךָ נְצֹר! אֲנָשִׁים אֲחֵרִים חִישׁ יָבוֹאוּ,

מֵת אָז אֶהְיֶה וּבָלוּל בָּאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה.

*

תֵּן אֱלֵי פִיךָ הַיַּיִן שֶׁבָּא לִי מִגֶּפֶן בָּעֵמֶק

תַּחַת טָאִֽיגֶטוֹס²³⁸, שָׂב שָׁם בְּיָדָיו נְטָעָהּ,           [880]

שָׂב הָאָהוּב לָאֵלִים, תֵּיאֽוֹטִימוֹס, הוּא אֶת הַמַּיִם,

מַיִם קָרִים, מִמַּעְיַן פְּלָֽטָנִיסְטֽוּס²³⁹ הֱבִיאָם.

מֶנּוּ שָׁתֹה אִם תִּשְׁתֶּה, תִּפְרֹק דְּאָגָה וְעַצֶּבֶת,

מֶנּוּ תִסְבָּא, וְתָשׁוּב קַל וְשָׂמֵחַ לִהְיוֹת.

*

זֹאת קִרְיָתֵנוּ שָׁלוֹם לוּ יִנְוֶה בָּהּ וָעשֶׁר, לְמַעַן           [885]

עִם יְדִידַי אֶתְעַלֵּס. הֶרֶס קְרָבוֹת לֹא אֹהַב!

*

אֹזֶן הַטּוֹת אַל תַּרְבֶּה לִקְרִיאוֹת הַכָּרוֹז הַמֵּרִיעַ.

לֹא הַמּוֹלֶדֶת הִיא זֹאת לָנוּ קוֹרֵאת אֱלֵי קְרָב.

*

אַךְ לְחֶרְפָּה יֵחָשֵׁב לִי, עַל סוּס קַל־מֵרוֹץ אִם לֹא אַעַל

עַיִן בְּעַיִן לִרְאוֹת קֶטֶל מַרְבֵּה הַדִּמְעָה.           [890]

*

אוֹי לָרִפְיוֹן וְלַמֹּרֶךְ! עַל קִֽירִינְתּוֹס²⁴⁰ בָּא כִלְיוֹן־הֶרֶס,

לֵֽילַנְטוֹס²⁴¹ – טוּב הַכְּרָמִים בָּהּ נֶחֱמַס וְנֶחְרַב.

שׁוֹעַ בָּרַח מִן הָעִיר, וּנְבָלִים יִמְשְׁלוּ בָהּ מֶמְשֶׁלֶת,

כָּל בְּנֵי־קִֽיפְּסֶלוֹס²⁴² – זֶוְסְ לוּ מִשָּׁרְשָׁם יַעַקְרֵם!

*

אֵין לוֹ לָאִישׁ בְּנַפְשׁוֹ נַעֲלֶה מִבִּינָה וּמִשֵּׂכֶל,           [895]

כֵּן אֵין בּוֹ רַע וּמוָּרע, קִֽירְנוֹס, מֵחֹסֶר־דֵּעָה.

*

זֶוְסְ בְּלִי רַחֵם אִם יִזְעַם עֲלֵי אֲנָשִׁים בְּנֵי הַמָּוְתָה,

הוּא הַבּוֹחֵן לֵב וָלֵב, רוּחַ כָּל אִישׁ בְּקִרְבּוֹ,

הוּא הַיּוֹדֵעַ וָעֵד לְפֹעַל צַדִּיק וְאִישׁ־אָוֶן –

רַבָּה אֲזַי הַתְּלָאָה, זוּ בְנֵי־הַמָּוְתָה תִּמְצָא.           [900]

*

כָּל מַעֲשֶׂה – יֵשׁ יֵיטִיב עֲשׂוֹתוֹ, וְאַחֵר יַפְסִידֵהוּ,

אֶפֶס אֵין אִישׁ שֶׁיַּשְׂכִּיל דַּעַת אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

*

אִישׁ הַנִּזְהָר לְהוֹצִיא לְפִי עֵרֶךְ הוֹנוֹ וּרְכוּשֵׁהוּ²⁴³,

תֹּאַר אָדָם־הַמַּעְלָה בֵּין חֲכָמִים לוֹ יִהְיֶה.

קֵץ הַחַיִּים לוּ נִתַּן לוֹ לָאִישׁ לַחֲזוֹת וְלָדַעַת,           [905]

מַה הִיא מִדַּת יְמוֹתָיו, עַד אֱלֵי הָֽדֵס יֵרֵד –

מִן הָרָאוּי אָז הָיָה, כִּי מִי שֶׁיָּמָיו יֶאֱרָכוּ,

עַל רְכוּשׁוֹ גַם יָחוּס, וּמִמַּחְסוֹר יִנָּצֵל²⁴⁴.

אֶפֶס הֵן זֶה לֹא נִתַּן, וְלִבִּי בִי נִצְבָּט מֵרָב־צַעַר

וּמִסְּפֵקוֹת מְשֻׁסָּע, יַעַן יוֹמִי לֹא אֵדַע.           [910]

עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים אֶעֱמֹד וּלְפָנַי הֵנָּה שְׁתַּיִם,

מַה הִיא הַדֶּרֶךְ אָבֹר, זֹאת אֶשְׁקְלָה בִלְבָבִי:

אִם לַחֲשׂךְ וּלְקַמֵּץ וְחַיַּי לְבַלוֹת מִתּוֹךְ צַעַר,

אוֹ בַחַיִּים הִתְעַנֵּג, אִם גַּם מְעַט רַק אֶפְעַל.

יַעַן רָאִיתִי אָדָם, שֶׁחִסַּר מִטּוֹבָה אֶת נַפְשֵׁהוּ²⁴⁵,           [915]

אַף כִּי עָשִׁיר, וּלְבִטְנוֹ לֶחֶם שָׂבְעָה לֹא נָתַן,

אֶפֶס לִפְנֵי שֶׁהִשְׁלִים חוּג־חַיָּיו הוּא יָרַד אֶל בֵּית־הָֽדֵס,

וַיִּירָשֶׁנּוּ אָדָם בָּא אַחֲרָיו בְּמִקְרֶה,

שָׁוְא הָיָה כָל עֲמָלוֹ; לָאִישׁ, בּוֹ חָפֵץ, לֹא הִגִּיעַ.

שַׁבְתִּי רָאִיתִי אַחֵר, אִישׁ שֶׁפִּזַּר אֶת הוֹנוֹ           [920]

עַל תַּפְנוּקִים לְבִטְנוֹ, בְּאָמְרוֹ: “בַּנְּעִימִים אֶשְׁתַּעְשֵׁעַ” –

זֶה־עַתָּה רֵעַ יִרְאֶה, יָד לִנְדָבָה לוֹ יִפְשֹׁט.

כָּכָה, דֵּמֽוֹקְלֵיס, מוּטָב, אֲשֶׁר לְפִי גֹדֶל הוֹנֵנוּ

הוֹצָאוֹתֵינוּ נוֹצִיא אַף אֶת צְרָכֵינוּ נִתְכֹּן,

אָז לֹא לַשָּׁוְא תַּעֲמֹל וְזָר לֹא יִנְחַל יְגִיעֶךָ,           [925]

גַּם נְדָבוֹת לְבַקֵּשׁ לֹא תִתְרַפֵּס בִּכְנִיעָה,

וּכְשֶׁתִּזְקַן מֵאִתְּךָ הוֹנְךָ וּרְכוּשְׁךָ לֹא יִבְרָחוּ.

דּוֹר כְּדוֹרֵנוּ – אֵין טוֹב מִן נְכָסִים לָאָדָם,

עשֶׁר יַרְבֶּה אוֹהֲבִים, וִידִידֵי הֶעָנִי אַךְ יִמְעָטוּ²⁴⁶.

גַּם הַנָּדִיב – בְּעָנְיוֹ שׁוּב לֹא יִהְיוּ לוֹ פָנָיו.           [930]

*

טוֹב לַחֲשׂךְ וּלְקַמֵּץ, כִּי הֲלֹא אֶת הַמֵּת לֹא יַסְפִּידוּ,

אִם לֹא יִרְאוּ, כִּי הִשְׁאִיר הוֹן וּנְכָסִים אַחֲרָיו.

*

רַק מְעַטִּים יִנְחֲלוּ תוּשִׁיָּה²⁴⁷ וְתִפְאֶרֶת גַּם יָחַד.

טוֹב לוֹ לָאִישׁ, בְּחֶלְקוֹ אֵלֶּה שְׁתֵּיהֶן גַּם נָפְלוּ.

עַל פְּנֵי־כֹל נַעֲרָץ וּלְפַנּוֹת מְקוֹמָם לוֹ יָקוּמוּ           [935]

נַעַר וְאִישׁ בֶּן־גִּילוֹ, גַּם הַבָּאִים בַּיָּמִים²⁴⁸.

עֵת יִזְדַּקֵּן יִהְיֶה רֹאשׁ בְּשַׁעַר עִירוֹ, וְלֹא יַעַל

חֵפֶץ בְּלֵב כָּל־אָדָם רַע לוֹ עוֹלֵל אוֹ חֶרְפָּה.

*

זֶמֶר צָלוּל כַּזָּמִיר לָשִׁיר בְּקוֹלִי לֹא אֵדָעָה,

יַעַן בַּלֵּיל שֶׁעָבַר בָּאתִי לֵישֵׁב בְּמִשְׁתֶּה.           [940]

לֹא בַּמְחַלֵּל הָאָשָׁם, אֲבָל זֶה קוֹלִי עֲזָבַנִי,

אַף כִּי בִכְלָל לֹא אֶחְסַר הַכִּשָּׁרוֹן לְשִׁירָה.

*

הָבָה אָשִׁיר אֶת שִׁירִי בְּקִרְבַת הַמְחַלֵּל הַנִּצָּב פֹּה

עַל יְמִינִי וְאַעְתִּיר אֶל הָאֵלִים הַנִּצְחִים²⁴⁹.

*

דֶרֶךְ יָשָׁר לִי, מִמֶּנּוּ יָמִינָה לֹא אֵט וְלֹא שְׂמֹאלָה²⁵⁰,           [945]

יַעַן עָלַי לַהֲגוֹת אַךְ נְכוֹחָה וִישָׁרָה.

אֵת מוֹלַדְתֵּנוּ אֶנְהַג, הַקִּרְיָה הַמְפֹאֶרֶת, בְּלִי חֹנֶף

לַהֲמוֹנִים וּבְלִי תֵת אֹזֶן קַשֶּׁבֶת לַזֵּד.

*

עֹפֶר מִן שַׁד, כַּאֲרִי הַבּוֹטֵחַ בְּאוֹן, נִתַּקְתִּיהוּ²⁵¹

בִּמְרוּצָתִי, וְאוּלָם לֹא אֶסְבְּאָה מִדָּמוֹ;           [950]

גֹּבַהּ חוֹמוֹת אֶעֱלֶה, וְאוּלָם שְׁלַל־הָעִיר לֹא נָשָׂאתִי;

תַּתִּי עֻלִּי עַל סוּסִים, אֶפֶס לֹא אַעַל רִכְבִּי.

פֹּעַל אֶפְעַל לֹא אֶפְעַל, מַעֲשֶׂה אֶעֱשֶׂה וְלֹא אַעַשׂ,

כָּכָה אַשְׁלִים־לֹא־אַשְׁלִים, כֵּן גַּם אַשִּׂיג־לֹא־אַשִּׂיג.

*

בַּהֲטִיבְךָ לִבְנֵי שֵׁפֶל שְׁתַּיִם רָעוֹת יַשִּׂיגוּךָ:           [955]

נֵזֶק הוֹנְךָ וּרְכוּשְׁךָ, אִי־הַכָּרַת הַטּוֹבָה.

*

אִם לְהוֹדוֹת לֹא תֵדַע עַל חַסְדִי שֶׁהִגְדַּלְתִּי עִמֶּךָ,

שׁוּב, מִי יִתֵּן, כִּי תָבוֹא אַךְ כְּקַבְּצָן אֶל בֵּיתִי.

*

כֹּל כַּאֲשֶׁר לְבַדִּי שָׁתִיתִי מִשְּׁחוֹר מֵי הָעַיִן,

טוֹבוּ מְאֹד לְחִכִּי, אַף כִּמְתוּקִים לִי נִרְאוּ,           [960]

אֶפֶס עַתָּה נֶעֶכְרוּ, הִתְעָרְבוּ בָם הַטִּיט וְהָרֶפֶשׁ,

מַיִם אֶשְׁתֶּה מִמַּעְיָן זַךְ וּמָתוֹק מִנִּי זֶה²⁵².

*

אַל לְעוֹלָם בֶּן־אָדָם תְּהַלֵּל, לִפְנֵי דַעַת תֵּיטִיבָה,

מָה הֵם מִזְגּוֹ וְטִבְעוֹ, מַה מִּדּוֹתָיו וְאָפְיוֹ.

רַבּוּ גַם רַבּוּ אֲשֶׁר רוּחָם כֶּחָשָׁה וְכוֹזֶבֶת,           [965]

אַךְ יִתְחַפְּשׂוּ וִיכַוְּנוּ צַעַד לְרוּחַ הַיּוֹם,

אֵלֶּה – הַזְּמַן טִיב כֻּלָּם יוֹצִיא וִיגַלֶּה לְעֵין־שֶׁמֶשׁ.

גַּם אָנֹכִי, כַּנִּרְאֶה, סַרְתִּי מִנְּתִיב־הַבִּינָה:

אַצְתִּי אוֹתְךָ לְהַלֵּל עוֹד טֶרֶם הִכַּרְתִּי לָדַעַת

כָּל מִדּוֹתֶיךָ, עַתָּה, כָּאֳנִיָּה בַּמֶּרְחָק…²⁵³           [970]

*

מַה מַּעֲלָה יֵשׁ בִּפְרַס נִצָּחוֹן, בּוֹ יִזְכֶּה שׁוֹתֵה־יַיִן.

הֵן לֹא אַחַת בִּכְמוֹ זֶה רֵיק נְדִיבִים יְנַצַּח.

*

אִישׁ מִילִידֵי הַחֲלוֹף, אַךְ כִּסְּתָה עַל פָּנֵיהוּ הָאָרֶץ,

עֵת אֶל תַּחְתִּית הַשְּׁאוֹל, בֵּית פֶּרְסֶפֽוֹנֵי, יָרַד,

שׁוּב הִתְעַנֵּג לֹא יוּכַל עַל צְלִילֵי חֲלִילִים וְקוֹל־נֵבֶל,           [975]

גַּם מִדִּיוֹֽנִיסוֹס²⁵⁴ שַׁי שׁוּב לֹא יִשָּׂא לְעָנְגּוֹ.

זֹאת אֶל לִבִּי הֲשִׁיבֹתִי, עַל־כֵּן נְתַתִּיהוּ לִשְׂמֹחַ,

בֶּרֶךְ כָּל־עוֹד לִי קַלָּה, טֶרֶם רֹאשִׁי יִתְרָעֵד.

*

לֹא בִשְׂפָתָיו לְבַדָּן יִהְיֶה לִי יְדִיד, – גַּם בְּמַעַשׂ,

כִּי תוֹשִׁיעֵנִי זְרוֹעוֹ, גַּם בְּהוֹנוֹ בִּי יִתְמֹךְ.           [980]

אַל בִּדְבָרִים אֶת נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב, בְּשִׁבְתֵּנוּ לַיַּיִן,

אֶפֶס בְּפֹעַל יַרְאֶה, אִם לְהֵיטִיב לִי יוּכַל.

*

הָבָה נִתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לָשִׂישׂ בְּמִשְׁתִּים וְלִשְׂמֹחַ,

לָנוּ כָל־עוֹד יִגְרְמוּ עֹנֶג מַעְשֵׂי־הַחֶמְדָּה.

גִּיל הַנְּעוּרִים הַמַּזְהִיר הֵן חִישׁ יַחֲלֹף כְּמוֹ הֶגֶה,           [985]

מֶנּוּ לָחִישׁ לֹא יוּכְלוּ גַּם הַסּוּסִים הַקַּלִּים,

אֵלֶּה אֲשֶׁר בְּמִישׁוֹר שׁוֹפֵעַ הַבָּר בְּרָב־מֶרֶץ

שֵׂאת יַחְפְּזוּ אֱלֵי קְרָב שַׂר מְנוֹפֵף אֶת חַרְבּוֹ.

*

עִם הַשּׁוֹתִים שְׁתֵה יֵינֶךָ, וּבְעֵת יִתְחַמֵּץ לְבָבֶךָ,

אִישׁ יְגוֹנְךָ בַּל יֵדַע, צַעַר לִבְּךָ וּכְאֵבוֹ.           [990]

*

יֵשׁ וְתִשְׂמַח בַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְכֵן יֵשׁ מִבְּלִי מַעַשׂ

נֵזֶק תִּסְבֹּל, וְאוּלָם אִישׁ כְּדַרְכּוֹ וִיכָלְתּוֹ.

*

אִם תּוֹעִידֵנִי, אֲקָֽדֶמוֹס²⁵⁵, שִׁיר חֲמוּדוֹת כִּי אָשִׁירָה,

אַף כְּמוֹ פְרָס יִקָּבַע נַעַר בִּיפִי פְרִיחָתוֹ

לַמִּתְחָרִים בְּשִׁירָה לִהְיוֹת לְאֶחָד מִבֵּין שְׁנֵינוּ –           [995]

דַּעַת תֵּדַע אָז עַד־מָה פֶּרֶד יִגְבַּר מִן חֲמוֹר.

*

שֶׁמֶשׁ בְּעֵת אֶת סוּסָיו אֲחוּדֵי הַפַּרְסָה אֶל מֵעֵבֶר

צָהֳרֵי־יוֹם כְּבָר הִרְחִיק בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם²⁵⁶,

הָבָה נָסֵב לִסְעֻדָּה שֶׁתִּהְיֶה כְּאַוַּת לְבָבֵנוּ,

בֶּטֶן נַרְוֶה מִכָּל טוּב, מַעֲדַנִּים לְמִינָם.           [1000]

מֵי הָרַחְצָה חִישׁ יוּצְאוּ, וְזֵרֵי הַפְּרָחִים תַּעַטְרֵנוּ

בַּת לָקֵדַֽיְמוֹן²⁵⁷ יָפָה בָּאֶצְבָּעוֹת הַדַּקּוֹת.

*

זֹאת הַמַּעְלָה וְאַךְ זֹאת הַמַּשְׂאֵת הַיָּפָה וְנֶאְצֶלֶת

מִן הָרָאוּי כִּי יִשָּׂא גֶבֶר חָכָם בְּעַמָּיו,

זֹאת הַבְּרָכָה לַקִּרְיָה וְלִבְנֵי כָל הַשֵּׁבֶט גַּם יַחַד,           [1005]

אִם כְּחָלוּץ בְּתוֹךְ קְרָב אִישׁ מַעֲמָד יַחֲזִיק²⁵⁸.

*

זֹאת עֲצָתִי לִבְנֵי־אִישׁ לְכֻלָּם, כִּי בְעוֹד לוֹ פוֹרֵחַ

זִיו־נִצַּן־נֹעַר לְאִישׁ וַהֲגִיגָיו בּוֹ יִיטְבוּ,

עַל נְכָסָיו יִתְעַנֵּג, כִּי הֲלֹא לְאָדָם בֶּן־הַמָּוְתָה

מִן הָאֵלִים לֹא נִתַּן גִּיל נְעוּרִים בַּשְּׁנִיָּה,           [1010]

גַּם לֹא פִדְיוֹן מֵהַמָּוֶת, אַךְ זֹקֶן מַמְאִיר יֶהֶרְסֶנּוּ,

זֹקֶן מֵבִישׁ וּמְחַבֵּל אֶת קָדְקָדוֹ יְכַסֶּה.

*

טוֹב לוֹ לָאִישׁ וְאַשְׁרָיו, בְּלִי דַעַת יְגִיעַ וָצַעַר²⁵⁹,

אִם אֱלֵי הָֽדֵס יֵרֵד, בֵּית הַשְּׁאוֹל הַקּוֹדֵר,

טֶרֶם אוֹיְבָיו יַכְרִיעוּהוּ וְטֶרֶם יִפְשַׁע עַל־פִּי אֹנֶס,           [1015]

טֶרֶם יִבְחַן יְדִידָיו, מַה יַּחְרְשׁוּ בִלְבָבָם.

*

יֵשׁ וּפִתְאוֹם עַל בְּשָׂרִי תִּזְרֹם הַזֵּעָה הַשּׁוֹפַעַת²⁶⁰,

חִיל בִּי יֹאחֵז בִּרְאוֹתִי פֶרַח לִבְלוּב בְּנֵי־גִילִי

גַּם מְעַנֵּג גַּם יָפֶה – מִי יִתֵּן וְיָמָיו יֶאֱרָכוּ!

אֶפֶס דּוֹמֶה לַחֲלוֹם כֵּן יִוָּלֵד קְצַר־יָמִים           [1020]

גִּיל הַנְּעוּרִים הַיָּקָר, וּלְלֹא כָל הָדָר, לְלֹא תֹאַר

פֶּתַע יִקְפֹּץ עַל הָרֹאשׁ גִּיל הַזִּקְנָה הַמְּדִיבָה.

*

עֹל מְשַׂנְאַי הַמְרוֹצֵץ – לְעוֹלָם בְּתוֹכוֹ לֹא אָבִיאָה

אֵת צַוָּארִי, וְאַף־אִם טְמוֹֽלוֹס²⁶¹ יִרְבַּץ עַל רֹאשִׁי.

*

רוּחַ נָבָל בִּזְדוֹנָהּ אַךְ רִיק תֶּהֱגֶה וְאַךְ הֶבֶל,           [1025]

אֶפֶס נָכוֹן וְיָשָׁר פֹּעַל נָדִיב לְעוֹלָם.

*

אֵין לְךָ קַל לִבְנֵי אִישׁ מֵעֲשׂוֹת הָרָעָה וְהָעָוֶל

אֶפֶס יִכְבַּד עַד מְאֹד, קִֽירְנוֹס, עֲשׂה הַצְּדָקָה.

*

לֵב, הִתְחַזֵּק, וַאֲפִלּוּ גָדוֹל סִבְלְךָ עַד אֵין קֵצֶה.

רַק לְבָבוֹ שֶׁל נָבָל חִישׁ בְּקִרְבּוֹ יִתְחַמֵּץ,           [1030]

צַעַר וּמְרִי אַל תַרְבֶּה בִּגְלַל מַעֲשִׂים שֶׁלֹּא בָאוּ,

תַּחַת יֵאוּשׁ אַל תִּכְרַע. – בַּל יְדִידֶיךָ תוֹגֶה,

בַּל תְּשַׂמַּח אוֹיִבְךָ, לֹא יוּכַל הִמָּלֵט בֶּן־הַמָּוְתָה

עַל נְקַלָּה מִמְּנָתוֹ, זוּ הָאֵלִים לוֹ קָצְבוּ,

גַּם אֶל תַּחְתִּית תְּהוֹמוֹת אִם יִצְלֹל בְּתוֹךְ יָם שְׁחֹר־הַצֶּבַע,           [1035]

אוֹ מִשְׁכָּנוֹ אִם יִהְיֶה טַֽרְטָרוֹס²⁶² רַב־הַקַּדְרוּת.

*

אִישׁ־נְדִיבוֹת עַד מְאֹד הֵן יִכְבַּד סוֹבְבֵהוּ בְכַחַשׁ –

זֹאת הַדֵּעָה בִלְבָבִי, קִֽירְנוֹס, קְבוּעָה מִנִּי אָז²⁶³.

*

אַךְ חַסְרֵי שֵׂכֶל הִנָּם וּפְתָיִים בְּנֵי־הָאִישׁ, אִם הַיַּיִן²⁶⁴

לֹא יִסְבְּאוּ כַּאֲשֶׁר סִֽירִיוּס²⁶⁵ יַעַל בָּרוֹם.           [1040]

*

הֵנָּה עִם אִישׁ הֶחָלִיל! נִצְחַק וְנִשְׁתֶּה אֶת יֵינֵנוּ

אֵצֶל שׁוֹפֵךְ הַדְּמָעוֹת, עֹנֶג נִמְצָא בִיגוֹנוֹ.

*

הָבָה לָבֶטַח נִישַׁן! לִשְׁמִירַת מִישׁוֹרֵי קִרְיָתֵנוּ,

עִיר הָאָבוֹת הַיְקָרָה, הֵן יִדְאֲגוּ הַנּוֹטְרִים.

*

חֵי הָאֵל זֶוְסְ, כִּי גַם אִישׁ הַנִּרְדָּם מְכֻרְבָּל, בְּבוֹאֵנוּ           [1045]

בַּחֲבוּרַת חוֹגְגִים, שׂוֹשׂ לִקְרָאתֵנוּ יָשִׂישׂ.

*

הָבָה עַתָּה בְיֵינֵנוּ נִשְׂמַח וְיִיטְבוּ אֲמָרֵינוּ,

אַךְ הַדְּאָגָה לַבָּאוֹת עַל הָאֵלִים לְבַדָּם.

*

זֹאת הָעֵצָה הַנְּכוֹנָה, כְּמוֹ אָב לְיַלְדּוֹ, אִיעָצֶךָ,

וּבְנַפְשְׁךָ תִשְׁמְרָהּ, שִׂים עַל לִבְּךָ אֶת דְּבָרִי:           [1050]

אַל תֵּחָפֵז לַעֲשׂוֹת הָרָעָה, אַךְ בְּעֹמֶק רוּחֶךָ

קַח הָעֵצָה הַטּוֹבָה מִשִּׂכְלְךָ הַיָּשָׁר.

כִּי הַמְטֹרָף – לְבָבוֹ וְשִׂכְלוֹ בְּקִרְבּוֹ יִתְעוֹפָפוּ,

אֶפֶס עֵצָה נְכוֹנָה גַּם לְבַר־דַּעַת תֵּיטִיב.

*

הָבָה, אֵפוֹא, וּדְבָרֵנוּ נַפְסִיק, וְאַתָּה לִי תַשְׁמִיעַ           [1055]

זֶמֶר חָלִיל, וְעָלָה זֵכֶר הַמּֽוּזוֹת עַל לֵב.

הֵנָּה הֲלֹא אֶת מַתְּנוֹת הַחֶמְדָּה כְּקִנְיָן הֶעֱנִיקוּ

לִי גַם לְךָ וּלְשִׂמְחַת לֵב הַשְּׁכֵנִים מִסָּבִיב.

*

גַּם לְחָכָם הֵן יִקְשֶׁה, טִימָגֽוֹרַס²⁶⁶, לָדַעַת אֶת טֶבַע

רֹב בְּנֵי־אִישׁ, אִם יַשְׁקִיף מִן הַמֶּרְחָק אֲלֵיהֶם,           [1060]

יַעַן רִשְׁעָם בְּעָשְׁרָם אֲחָדִים יְכַסּוּ וְיַסְתִּירוּ,

וַאֲחֵרִים – צִדְקָתָם עֹנִי מַמְאִיר יַעֲלִים.

*

טוֹב כִּי אָדָם בְּעוֹדוֹ בְּאִבּוֹ עִם בֶּן־גִּיל כָּל הַלַּיְלָה

יַחַד יִישַׁן וִימַלֵּא חֵפֶץ לִבּוֹ וְחִשְׁקוֹ,

גַּם בְּלִוְיַת הֶחָלִיל שִׁיר בְּמִשְׁתֶּה כִּי יַשְׁמִיעַ –           [1065]

עֹנֶג גָּדוֹל מִנִּי זֶה לֹא יִמְצְאוּ בַחַיִּים

לֹא הָאִשָּׁה, לֹא הַגֶּבֶר – וּמַה לִּי כָבוֹד וּמָה עשֶׁר?

תַּעֲנוּגוֹת וְחֶדְוָה – הֵמָּה עַל כֹּל יַעֲלוּ.

*

אַךְ אֱוִילִים וּפְתָיִים הֵם בְּנֵי־אִישׁ, שֶׁעַל מֵת יְקוֹנֵנוּ,

תַּחַת קוֹנֵן עַל אָבְדַן פֶּרַח חֶמְדַּת הַנְּעוּרִים²⁶⁷.           [1070]

*

קִֽירְנוֹס, בְּטַעַם שׁוֹנֶה בִּפְנֵי יְדִידֶיךָ תוֹפִיעַ,

גַּם עַל פִּי רֶגֶשׁ כָּל אִישׁ מִפְעֲלוֹתֶיךָ כוֹנֵן.

פַּעַם תִּדְמֶה לְאֶחָד וּפַעַם תָּמִיר אֶת טִבְעֶךָ.

הֵן נִבְחָרָה הַפִּקְחוּת גַּם מִגְּבוּרָה וּצְדָקָה²⁶⁸.

*

פֹּעַל בְּטֶרֶם נִשְׁלַם – קָשֶׁה לְנַחֵשׁ וְלָדַעַת,           [1075]

אֵיךְ יְבַצְּעֶנּוּ הָאֵל, מַה בְּסוֹפוֹ יַעֲלֶה.

יַעַן הַחשֶׁךְ סְבִיבֵנוּ, וְכָל עֲלִילָה טֶרֶם תֶּהִי,

אִישׁ בֶּן־חֲלוֹף לֹא יוּכַל דַּעַת גְּבוּלוֹת הַנִּבְצָר.

*

אִישׁ מִשּׂוֹנְאַי לֹא אֶבְזֶה, נָדִיב אִם הִנֵּהוּ וָשׁוֹעַ,

לֹא אֲהַלֵּל כָּל יְדִיד, אִם בֵּין רֵיקִים יִמָּנֶה^{269 270}.           [1080]

*

מִן הָרָאוּי, כִּי הַשּׁוֹעַ תָּמִיד וּבַכֹּל לְלֹא הֶרֶף           [1083]

אֵת יְדִידוֹ יַעֲלֶה עַל מַחְשַׁבְתּוֹ וְלִבּוֹ.

*

לֹא מְעַטִּים הַדְּבָרִים, עָלֶיךָ, דֵּימֽוֹנַכְּסְ²⁷¹, יַכְבִּידוּ,           [1085]

יַעַן עֲשׂה מַעֲשֶׂה לֹא כִלְבָבְךָ לֹא תֵדַע.

*

קַֽסְטוֹר וְגַם פּוֹלִידֶֽוְקֵס²⁷², אֲשֶׁר בִּקְדֻשַּׁת לָקֵדַֽיְמוֹן

עַל הַנָּהָר תִּשְׁכְּנוּ, זֶרֶם אֶוְרֽוֹטַס שֶׁיִּיף, –

פַּעַם עֵצָה אִם רָעָה יָעַצְתִּי לִידִיד – תְּבוֹאֵנִי!

כֵּן גַּם אִם לִי יְעוֹלֵל – כֵּפֶל גְּמוּלוֹ לוּ יִטֹּל!           [1090]

*

אַהֲבָתְךָ לִלְבָבִי יִסּוּרִים אַךְ גּוֹרֶמֶת וְצַעַר,

יַעַן לִשְׂנֹא לֹא אוּכַל, גַּם לֹא אוּכַל לֶאֱהֹב –

זֹאת הֵן אֵדַע, כִּי קָשֶׁה לִשְׂנֹא אֶת אֲשֶׁר יֹאהֲבֵנִי,

גַּם לֶאֱהֹב אֶת אֲשֶׁר לֹא יְבַקֵּשׁ אַהֲבָה.

*

לֵךְ וּבַקֵּשׁ מֵאַחֵר, כִּי אֲנִי אֵין דָּבָר יֵאַלְּצֵנִי           [1095]

אֵת הַדָּבָר לַעֲשׂוֹת – עַל הַנַּעְשָׂה לִי הוֹדֵה![²⁷⁴]

*

אֵבֶר עַתָּה אֶפְרְשָׂה כְּצִפֹּר הַנִּמְלֶטֶת מֵרֶשֶׁת,

כֵּן אֲשַׁבֵּר הַכְּבָלִים וּמֵרָשָׁע אֶבְרְחָה.

אֶפֶס אַתָּה כַּאֲשֶׁר אֶת אַהֲבָתִי תְּקַפֵּחַ²⁷³

רַק בִּמְאֻחָר תְּבוּנָתִי דַּעַת תַּכִּיר אֶל נָכוֹן.           [1100]

*

אִישׁ אֲשֶׁר עַל אוֹדוֹתַי עֵצָה יְעָצְךָ, הִשִּׁיאֶךָ²⁷⁴,

כִּי תַעַזְבֵנִי עָזוֹב, אַהֲבָתִי כִּי תִשְׁכַּח –

הַגַּאֲוָה הֶחֱרִיבָה אֶת בְּנֵי־קוֹלוֹפֽוֹן וּבְנֵי סְמִירְנָה,

אַף אֶת מַגְנֶֽסְיָה – וַדַּאי, קִֽירְנוֹס, תַּחְרִיב גַּם אֶתְכֶם.

*

שֵׁם שֶׁל פִּרְסוּם לָאָדָם – רַק רַע בּוֹ, וְטוֹב הוּא הַבֹּחַן,           [1104א]

לֹא מְעַטִּים יְשֻׁבְּחוּ וּבַמִּבְחָן לֹא עָמְדוּ²⁷⁵,           [1104ב]

רַק אִם בַּכּוּר תְּצֹרַף, וְאִם תְּמֹרַק בְּעוֹפֶרֶת,           [1105]

אָז לְעֵין כֹּל יֵרָאֶה, פָּז כִּי הִנְּךָ נַעֲלֶה.

*

אוֹי וַאֲבוֹי לְנַפְשִׁי לְאוֹיְבַי כִּי הָיִיתִי לְעֹנֶג

וּלְאוֹהֲבַי – מוּעָקָה, יַעַן גָּדְלוּ סִבְלוֹתַי.

*

קִֽירְנוֹס, אֲשֶׁר לְפָנִים נְדִיבִים נֶהֶפְכוּ לִמְתֵי־אָוֶן,

כֵּן הַנְּבָלִים לְשׁוֹעִים, מִי לַחֲזוֹת זֹאת יוּכַל.           [1110]

אֵיךְ אֲצִילִים יִשְׁפְּלוּ וּנְבָלִים רָב־כָּבוֹד אֵיךְ יִנְחָלוּ?

אִישׁ מַעֲלָה אֵשֶׁת־חֵיק מִן הַפְּחוּתִים לוֹ יִקַּח.

אִישׁ אֶת אָחִיו יְרַמֶּה וְאִישׁ יְהָתֵל בְּרֵעֵהוּ,

דַּעַת מִבְּלִי שֶׁיֵּדְעוּ פֵּשֶׁר הַטּוֹב וְהָרָע.

*

בַּאֲסוֹנוֹת וּפְגָעִים אֶתְלַבֵּט, וְלִבִּי מָלֵא צַעַר,           [1114א]

כִּי לְשִׁלְטוֹן הַדַּלּוּת טֶרֶם מָצָאתִי תְרוּפָה²⁷⁶.           [1114ב]

*

יַעַן עָשַׁרְתָּ תָּבוּז לִי, לַדַּל, אַךְ טֶרֶם הֻצַּבְתִּי           [1115]

רֵיק מִנִּי כֹל, עוֹד אוֹסִיף הוֹן בְּעֶזְרַת הָאֵלִים.

*

פְּלֽוּטוֹס²⁷⁷ הָאֵל הַיָּפֶה, הָאֵל הַנֶּחְשָׁק בִּבְנֵי־נֶצַח,

יַחַד אִתְּךָ גַּם נָבָל אִישׁ־נְדִיבוֹת יֵחָשֵׁב.

*

לוּ הַנְּעוּרִים מְנָת כּוֹסִי! וּלְוַאי יְחָנֵּנִי אַפֹּֽלּוֹן,

זֶה בֶּן לֵיטֽוֹ וְגַם זֶוְסְ, מֶלֶךְ עַל כָּל הָאֵלִים,           [1120]

כִּי בִצְדָקָה אֶת חַיַּי אֲבַלֶּה וְהַרְחֵק מִכָּל רֹעַ,

כִּי לְבָבִי יְעַנְּגוּ עשֶׁר וְגִיל הַנְּעוּרִים.

*

אַל צָרוֹתַי תַּזְכִּירֵנִי, כְּמוֹ אוֹדִיסֶֽוְסְ הֵן סָבַלְתִּי²⁷⁸,

זֶה שֶׁנָּחַת אֶל אַרְמוֹן הָֽדֵס וְשָׁב וְעָלָה,

הוּא שֶׁבְּלֵב לְלֹא רַחֵם וּבְנֶפֶשׁ שְׂמֵחָה מְחַזְּרֶיהָ           [1125]

שֶׁל פֶּנֶלֹֽפֵּי אִשְׁתּוֹ הַנֶּאֱמֶנֶת בִּעֵר,

עֵת אֲרֻכָּה לוֹ חִכְּתָה בְּשִׁבְתָּהּ עִם בְּנָהּ שֶׁאָהֵבָה

עַד אֶל אַרְצוֹ יַחֲזֹר, אֶל חֲדָרָיו נוֹרְאֵי־הוֹד – – –

מסובים במשתה

*

אֵשְׁתְּ וְדָאוֹג לֹא אֶדְאַג לָרִישׁ הַמְדַכֵּא אֶת הַנֶּפֶשׁ,

גַּם לֹא אֶחְשֹׁב עַל אוֹיְבַי, בִּי יְדַבְּרוּ אַךְ סָרָה.           [1130]

רַק עַל חֶמְדַּת נְעוּרַי אֲקוֹנֵן, הַגָּזָה וְחוֹלֶפֶת.

אֵבְךְּ עַל יְמֵי הַזִּקְנָה הַמִּתְקָרְבִים בִּיגוֹנָם.

*

קִֽירְנוֹס, נַעְקֹר מִשָּׁרְשָׁהּ הָרָעָה בַּיְדִידִים שֶׁעִמָּנוּ²⁷⁹,

בּוֹא וּנְקַדֵּם רְפוּאָה לַמַּחֲלָה הַצּוֹמְחָה.

*

רַק הַתִּקְוָה²⁸⁰ לִבְנֵי־אִישׁ כְּאֵלָה מוֹשִׁיעָה עוֹד נִשְׁאָרָה,           [1135]

יֶתֶר בְּנֵי־אֵל הִסְתַּלְּקוּ וַיַּעֲלוּ לָאוֹלִֽמְפּ.

כֹּה הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה, אֵלַת הָאֵמוּן, נְטָשַׁתְנוּ;

סָרָה תְבוּנָה מִבְּנֵי־אִישׁ, גַּם הַחֲרִֽיטוֹת²⁸¹ חָמְקוּ;

שׁוּב לֹא תִנְוֶה בֵּין בְּנֵי־חֶלֶד שְׁבוּעָה שֶׁל אֱמֶת וְשֶׁל צֶדֶק;

אֵין עוֹד יִרְאַת אֱלֹהִים בֵּין אֲנָשִׁים, בֵּין כֻּלָּם.           [1140]

דּוֹר חֲסִידִים נֶאֱסַף מִתֵּבֵל וְאֵין אִישׁ הַיּוֹדֵעַ

חֹק־אֱמוּנִים וּמִשְׁפָּט, צֶדֶק וּדְבַר מֵישָׁרִים.

אֶפֶס כָּל עוֹד בַּחַיִּים הָאָדָם וְיֶחְזֶה אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ,

בַּעֲבוֹדַת הָאֵלִים עַל הַתִּקְוָה יִשָּׁעֵן.

אֶל הָאֵלִים יְפַלֵּל, וְעוֹלָה עֵת יַקְרִיב מְפֹאֶרֶת,           [1145]

בָּרִאשׁוֹנָה וּבַסּוֹף זֶבַח יַגִּישׁ לַתִּקְוָה.

נֶפֶשׁ תָּמִיד נָא יִשְׁמֹר מִסֶּלֶף אִמְרֵי מְתֵי־רֶשַׁע,

אֵלֶּה אֲשֶׁר בְּלִבָּם אֵין יִרְאַת־אֵל וּכְבוֹדוֹ,

אַךְ מַחְשַׁבְתָּם כָּל הַיּוֹם חֵיל־זָרִים לֶאֱסֹף וְלִבְלֹעַ,

וַאֲגֻדּוֹת מְבִישׁוֹת עָוֶל לִפְעֹל יַעֲשׂוּ.           [1150]

*

אַל לְעוֹלָם תִּתְפַּתֶּה לִנְבָלִים בְּאָמְרָם לְשַׁלֵּחַ

רֵעַ אֲשֶׁר עִמָּדְךָ רֵעַ אַחֵר לְבַקֵּשׁ.

*

מִי לִי יִתֵּן וְאֶחְיֶה לְלֹא דְאָגָה, בְּתוֹךְ עשֶׁר,

צַר בְּלִי אֵדַע וּמָצוֹק, צַעַר וְכָל תַּקָּלָה!

*

עשֶׁר וָהוֹן לֹא אֶחְמֹד וְלֹא אֶתְפַּלֵּל כִּי יִהְיוּ לִי.           [1155]

לוּ בְצִמְצוּם לִי נִתַּן, אַךְ לְלֹא צַעַר, לִחְיוֹת²⁸².

עשֶׁר וְגַם הַחָכְמָה לְעוֹלָם אֲנָשִׁים לֹא יִשְׂבָּעוּ,

יַעַן לִבְּךָ לְעוֹלָם דַּי לֹא יֹאמַר לִנְכָסִים,

כֵּן לֹא יֶחְדַּל רַב־חָכְמָה מִלִּרְדֹּף אַחֲרֵי דִבְרֵי־שֵׂכֶל,

אַךְ יַחְמְדֵם, וְנַפְשׁוֹ בָּמוֹ מַלֵּא לֹא יוּכַל²⁸³.           [1160]

*

טוֹב מִלִּצְבֹּר כָּל אוֹצָר לְמַעַן בָּנִים אַחֲרֶיךָ,

כִּי אֶת יָדֶיךָ תִפְתַּח, קִֽירְנוֹס, לְשׁוֹעַ נִצְרָךְ.

*

עֵין הֶחָכָם וּלְשׁוֹנוֹ, אָזְנוֹ וְרוּחוֹ יַעֲמִיקוּ

שֶׁבֶת בְּתוֹךְ לְבָבוֹ, שָׁם לָהֶם שֹׁרֶשׁ וִיסוֹד.

*

אַל תֶּאֱרַח לְחֶבְרָה עִם רָעִים. הִתְחַבֵּר לִמְתֵי־ישֶׁר,           [1165]

עֵת לְקַצְוֵי אֳרָחִים לַעֲסָקֶיךָ תֵצֵא.

*

טוֹב מַעֲנֵה אִישׁ נָדִיב וְטוֹב פָּעֳלוֹ אֲשֶׁר יַעַשׂ,

אַךְ נְבָלָה מִפִּי זֵד – רוּחַ יִשָּׂא אֶת כֻּלָּהּ.

*

הַחֲבֵרוּת הָרָעָה תַּצְמִיחַ צָרָה, וּבְעַצְמֶךָ

דַּע זֹאת הֵיטֵב, כִּי הֲלֹא זֶה חֶטְאֲךָ לָאֵלִים.           [1170]

*

טוֹב מִנִּי כֹל הוּא הַשֵּׂכֶל, אֲשֶׁר הָאֵלִים יַעֲנִיקוּ,

קִֽירְנוֹס, לִבְנֵי הַתְּמוּתָה, בּוֹ כָל־תַּכְלִית יַשִּׂיגוּן.

אשֶׁר לָאִישׁ אִם תְּבוּנָה בְלִבּוֹ, זוֹ עוֹלָה עֲלֵי רַהַב

רַב־הַפְּגָעִים וַעֲלֵי שׂבַע יָתֵר מְדַכֵּא –

אֵלֶּה הַשְּׁנַיִם – רָעוֹת²⁸⁴, שֶׁאֵין מֵהֶן רַע לִבְנֵי־חֶלֶד,           [1175]

יַעַן מֵהֵמָּה יוֹצֵא, קִֽירְנוֹס, כָּל אֵיד וְאָסוֹן.

*

קִֽירְנוֹס, אִם פֹּעַל מַחְפִּיר לִסְבֹּל וְלִפְעֹל לֹא יָכֹלְתָּ,

בָּאתָ עַד כְּלִיל הַשְּׁלֵמוּת, עַד תַּכְלִיתָהּ הַגְּדוֹלָה^{285 286}.

*

קִֽירְנוֹס, נְצֹר אֶת מוֹרָא הָאֵלִים וּכְבוֹדָם, כִּי מוֹנֵעַ

זֶה הַדָּבָר מֵעֲשׂה גַּם מִדַּבֵּר תּוֹעֵבָה.           [1180]

אֶפֶס עָרִיץ הַטּוֹרֵף אֶת עַמּוֹ אִם לָאָרֶץ תַּכְרִיעַ

כֹּל כְּאַוַּת נַפְשְׁךָ, לֹא יֶאֶנְפוּ הָאֵלִים²⁸⁷.

*

קִֽירְנוֹס, קַרְנֶיהָ שֶׁל שֶׁמֶשׁ שׁוֹפֶכֶת אוֹרָהּ עֲלֵי אָרֶץ

טֶרֶם רָאוּ בֶן־אָדָם, לֹא יתָּלֶה בוֹ כָּל מוּם.

*

טוֹב הוּא הַשֵּׂכֶל, טוֹבָה גַם לָשׁוֹן, וְאוּלָם כֹּה יִמְעָטוּ           [1185]

הָאֲנָשִׁים הַיְכוֹלִים יַחַד לִשְׁלֹט בִּשְׁנֵיהֶם.

*

אִישׁ מִמּוֹתוֹ לֹא יִבְרַח, וַאֲפִלּוּ יִתֵּן כֹּפֶר־נֶפֶשׁ,

גַּם לֹא מִכֹּבֶד אָסוֹן, אִם גּוֹרָלוֹ לֹא יֶחְרָץ.

לֹא יִמָּלֵט בֶּן־הַמָּוְתָה מִנִּי דְאָגוֹת, עֵת הַצַּעַר

אֵל לוֹ יִשְׁלַח, וּלְפַיְסוֹ הוּא בְמִנְחָה לֹא יוּכָל.           [1190]

*

לֹא אֶתְאַוֶּה בְמוֹתִי עַל מִשְׁטַח מְלָכִים כִּי אָנוּחַ,

אֶפֶס אֶחְפֹּץ, כִּי טוֹבָה עוֹד בְּחַיַּי לִי תָבוֹא.

מִי שֶׁנִּפְטַר – לוֹ אַחַת: מִרְפַּד־קוֹץ אוֹ שָׁטִיחַ שֶׁל צֶמֶר,

עֵץ אִם תַּחְתֵּיהוּ יֻצַּע, לוֹ הוּא לֹא רַךְ, לֹא קָשֶׁה.

*

שֵׁם הָאֵלִים אַל תִּשָּׂא עַל דְּבַר שֶׁקֶר, כִּי אֵין כָּל יְכֹלֶת           [1195]

חוֹב אֲשֶׁר חַבְתָּ הַסְתִּיר מֵעֵינֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי־עַד²⁸⁸.

*

קוֹל²⁸⁹ הַצִּפֹּר²⁹⁰ הַצּוֹרְחָה חֲרִיפוֹת, פּוֹלִיפַּֽיְדֶּס, שָׁמַעְתִּי,

זוֹ לְהַכְרִיז לִבְנֵי אִישׁ בָּאָה עַל תּוֹר הֶחָרִישׁ.

צַעַר קוֹדֵר בְּשָׁמְעִי לָפַת אֶת לִבִּי וּמְחָצָהוּ,

יַעַן שְׂדוֹתַי הַפּוֹרְחִים יָד שֶׁל זָרִים תַּחֲזִיק.           [1200]

לֹא בִשְׁבִילִי הַפְּרָדוֹת בְּעֹל מַחֲרֶשֶׁת תִּמְשֹׁכְנָה.

זֹאת הַנְּסִיעָה לִי עָשְׂתָה²⁹¹, הַהַפְלָגָה הַשְּׂנוּאָה.

*

בּוֹא לֹא אָבוֹא וּבִשְׁמוֹ לֹא אֶקְרָא וּבְלִי אַסְפִּידֶנּוּ,

אַרְצָה יֵרֵד אֶל קִבְרוֹ אִישׁ עָרִיצוּת וְרוֹדָן.

לֹא יִתְעַצֵּב הֵן גַּם הוּא אֶל לִבּוֹ, אִם מוֹתִי יְבוֹאֵנִי,           [1205]

מֵעַפְעַפָּיו לֹא יַגִּיר דֶּמַע רוֹתֵחַ בְּחֹם.

*

לֹא נַרְחִיקְךָ מִמִּשְׁתֵּנוּ, גַּם לֹא לַמִּשְׁתֶּה נִקְרָאֶךָ,

נוֹכְחוּתְךָ לְמַשָּׁא, וּבְהֶעְדֵּרְךָ – נֹאהַבְךָ.

*

צֶאֱצָא אַֽיְתּוֹן²⁹² אֲנִי וּבְתוֹךְ תֵּֽבֵּי הָעִיר הַמְבֻצֶּרֶת

גָּר אָנֹכִי מְרֻחָק מֵאֲדָמָה־מְכוֹרָה –           [1210]

*

אַֽרְגִּירִיס, אַל לִי תָּבוּזִי בִּלְעֹג עַל הוֹרַי שֶׁאָהַבְתִּי²⁹³.

לָךְ הֵן הִגִּיעַ וּבָא יוֹם שֶׁל עַבְדוּת וְשִׁעְבּוּד.

אֶפֶס עָלֵינוּ, אִשָּׁה, מֵעֵת שֶׁגֹּרַשְׁנוּ מֵאֶרֶץ,

בָּאוּ פְגָעִים אֲחֵרִים, לֹא מְצוּקַת הָעַבְדוּת.

אָנוּ אֵינֶנּוּ בְנֵי־מֶכֶר; גַּם לָנוּ קִרְיָה מְפֹאֶרֶת,           [1215]

עִיר הַשּׁוֹכְנָה בְקִרְבַת עֵמֶק נְהַר הַשִּׁכְחָה²⁹⁴.

*

אֵצֶל אָבֵל עֵת נֵשֵׁב, אַל צְחוֹק יְמַלֵּא אֲזַי פִּינוּ,

קִֽירְנוֹס, עֲלֵי הַטּוֹבָה, זוּ בְחֶלְקֵנוּ נָפְלָה.

*

קִֽירְנוֹס, לֹא קַל לַשּׂוֹנֵא לְרַמּוֹת אֶת הָאִישׁ הַשּׂוֹנְאֵהוּ,

אַךְ לֹא יִקְשֶׁה מִיָּדִיד אֵת יְדִידוֹ לְהוֹנוֹת.           [1220]

*

רֹב כִּשְׁלוֹנוֹת לִבְנֵי מָוְתָה יָבִיא, כָּרָגִיל, דְּבַר־שְׂפָתַיִם,

קִֽירְנוֹס, שָׁעָה שֶׁדַּעְתָּם בָּם תִּתְבַּלַּע וְתִבּוֹךְ²⁹⁵.

*

אֵין לְךָ, קִֽירְנוֹס, דָּבָר יוֹתֵר מְרֻשָּׁע מִן הַכַּעַס,

זֶה יְאַלֵּץ בְּעָלָיו עֹנֶג לִמְצֹא בִּנְבָלָה.

*

לֹא תְסֻלָּא הָאִשָּׁה הַטּוֹבָה בְּכָל מֶתֶק וָנֹעַם –           [1125]

עֵד לֶאֱמֶת זֹאת אֲנִי, קִֽירְנוֹס, הָעֵד גַּם אַתָּה^{296 297}.

*

פֶּגֶר שֶׁל יָם כְּבָר קְרָאַנִי שׁוֹב כִּי אָשׁוּבָה הַבַּיְתָה²⁹⁸.

מֵת, אַךְ חַיּוֹת שִׂפְתוֹתָיו, הֵנָּה בְּקוֹל דּוֹבְבוֹת.           [1230]

ספר שני

*

אֶֽרוֹס קְשֵׁה־לֵב, בְּנוֹת־טֵרוּף אָחֲזוּ בְךָ גַּם הֵינִיקוּךָ,

בַּעֲבוּרְךָ נֶחְרְבָה אִֽילְיוֹן הָעִיר הַבְּצוּרָה,

וּבִנְכָלֶיךָ אָבְדוּ תֵסֶֽוְסְ־בֶּן־אַיְגֶּֽוְסְ רַב־הָעֹצֶם,

גַּם זֶה הָאִישׁ הָאָצִיל אַֽיְאַס בְּנוֹ־אוֹאִילֶֽוְסְ.

*

נַעַר, הַכְנַע לְבָבְךָ וְהַקְשִׁיבָה, לְךָ כִּי אַבִּיעַ           [1235]

אֹמֶר, אֵינוֹ מְשׁוֹלָל כֹּחַ שִׁדּוּל וּנְעִימוּת.

אֵת רוּחֲךָ הַאֲרֵךְ וְאֹזֶן הַטֵּה לִי: אֵין כֹּרַח,

כִּי תַעֲשֶׂה כָל דָּבָר לֹא כְאַוַּת נַפְשְׁךָ²⁹⁹.

*

אַל לְעוֹלָם תִּתְפַּתֶּה לִנְבָלִים, בְּאָמְרָם לְשַׁלֵּחַ           [1238א]

רֵעַ אֲשֶׁר עִמָּדְךָ רֵעַ אַחֵר לְבַקֵּשׁ³⁰⁰.           [1238ב]

כֹּה בְּאָזְנַי הֵם תְּכוּפוֹת עָלֶיךָ בַּדִּים יְסַפֵּרוּ,

גַּם בְּאָזְנֶיךָ עָלַי – אַל לִדְבָרָם תַּאֲזֵן.           [1240]

*

עֹנֶג תִּמְצָא בַיְדִידוּת אֲשֶׁר כְּבָר חָלְפָה וְנָגֹזָּה,

אַךְ לֹא תִהְיֶה כְסוֹכֵן³⁰¹ עַל הַיְדִידוּת הַבָּאָה.

*

עֵת כְּבָר רַבָּה הִתְיַדַּדְנוּ, עַתָּה אֲחֵרִים תְּחַפֵּשָׂה,

בַּעַל מִדּוֹת הָעָרְמָה, אִישׁ־אֵין־אֱמֶת־וְאֵמוּן.

*

מַיִם וְאֵשׁ הִתְעָרֵב לֹא יוּכְלוּ, וּלְעוֹלָם גַּם אֲנַחְנוּ           [1245]

נֶאֱמָנִים וִידִידִים אִישׁ לְרֵעוֹ לֹא נִהְיֶה.

*

דַּע וְהַכֵּר שִׂנְאָתִי וְאַכְפִּי וַחֲשֹׁב בִּלְבָבֶךָ,

כִּי כִּיכָלְתִּי גַּם אֶקֹּם כֹּל שֶׁחָטָאתָ נֶגְדִּי.

*

נַעַר, אַחַר כְּמוֹ סוּס אֵי־שָׁם שְׂעוֹרִים כְּבָר שָׂבַעְתָּ,

שַׁבְתָּ אֱלֵי אֻרְוָתִי, נֶפֶשׁ נוֹשֵׂא לְפָרָשׁ,           [1250]

אִישׁ־רְכִיבָה מְעֻלֶּה, גַּם לַהֲדַר כַּר־הַדֶּשֶׁא,

חֹרֶשׁ מֵצַל תְּבַקֵּשׁ, מַיִם קָרִים בַּמַּעְיָן.

*

טוֹב לוֹ לָאִישׁ, לוֹ בָנִים אֲהוּבִים וְסוּסִים קַלֵּי־רֶגֶל,

כֶּלֶב לְצַיִד וְגַם רֵעַ וִידִיד בַּנֵּכָר³⁰².

*

אִישׁ, נְעָרִים לֹא יֹאהַב וְסוּסִים לֹא יַחְמֹד קַלֵּי רֶגֶל           [1255]

גַּם לֹא כְלָבִים – זֶה לִבּוֹ גִּיל לֹא יֵדַע לְעוֹלָם.

*

נַעַר, דּוֹמֶה טִבְעֲךָ לְצִפֹּר הֶחָגָה וְנוֹדֶדֶת,

פַּעַם עַל אֵלֶּה אָהוּב, פַּעַם חֲבִיב אֲחֵרִים.

*

נַעַר, יָפֶה תָאָרְךָ, אַךְ רוֹבֵץ וּמְכַסֶּה אֶת רֹאשֶׁךָ

זֵר גְּדוֹל־מִדּוֹת הַגָּדוּשׁ חֹסֶר־דֵּעָה וּפְתַיּוּת.           [1260]

יַעַן דּוֹמֶה טִבְעֲךָ לְדַיָּה³⁰³ הַפּוֹנָה לְכָל עֵבֶר –

עַל נְקַלָּה תִתְפַּתֶּה לַאֲמָרִים שֶׁל זָרִים.

*

נַעַר אֲשֶׁר לַמֵּיטִיב רָעָה תְשַׁלֵּם תַּחַת חֶסֶד,

אֵין לִי מִמְּךָ כָּל תּוֹדָה חֵלֶף מַעְשֵׂה הַטּוֹבָה.

לֹא הוֹעַלְתַּנִי בִמְאוּם וּלְךָ הֵן רַבּוֹת הֱטִיבוֹתִי,           [1265]

אַךְ לֹא זָכִיתִי קַבֵּל שֶׁבַח מִמְּךָ אוֹ כָבוֹד.

*

שֵׂכֶל אֶחָד גַּם לַסּוּס גַּם לַנַּעַר. קִינָה לֹא יַשְׁמִיעַ

סוּס עַל רוֹכְבוֹ הַמּוּטָל עַל אֲדָמָה בְּתוֹךְ סְחִי,

אֶפֶס יִשָּׂא אִישׁ אַחֵר, בִּטְנוֹ בִשְׂעוֹרִים אִם יַשְׂבִּיעַ,

כֵּן גַּם הַנַּעַר יֹאהַב אֵת הַנִּמְצָא עִמָּדוֹ.           [1270]

*

שִׁגְיוֹנוֹתֶיךָ, הַנַּעַר, אִבְּדוּ תְבוּנָתְךָ הַנֶּאְצֶלֶת,

עַד כִּי הָיִיתָ חֶרְפָּה לַחֲבֵרֵינוּ כֻלָּם.

אֶפֶס עֲדֵי אַרְגִּיעָה רוּחִי הֱשִׁיבֹתָ וּבָאתִי

מִן הַסְּעָרָה לַעֲגֹן נֹכַח הַלֵּיל הַקָּרֵב³⁰⁴.

*

הָאַהֲבָה בְעִתָּהּ מִתְעוֹרֶרֶת, בִּפְרֹחַ הָאָרֶץ,           [1275]

בַּהֲרוֹתָהּ בְּלִבְלוּב פֶּרַח אָבִיב וְנִצָּן.

אָז יַעֲזֹב הָאֵל אֶֽרוֹס אֶת קִֽפְּרוֹס הָאִי רַב־הַהֶדֶר,

עַל פְּנֵי אֶרֶץ יָנוּד עֹנֶג לָשֵׂאת לָאָדָם^{305 306}.

*

נַעַר יָפֶה, לֹא אֹבֶה לִגְרֹם לְךָ צַעַר וָנֵזֶק,

אַף אִם טוֹבָה בְּעַד זֶה לִי הָאֵלִים יַעֲשׂוּ,           [1280]

יַעַן לִשְׁפֹּט לֹא אֵשֵׁב קְטַנּוֹת חַטֹּאותֶיךָ כֻּלָּנָה –

אֵין לְךָ נַעַר יָפֶה זַךְ וְנָקִי מֵעָוֹן.

*

אַל בְּזָדוֹן בִּי, הַנַּעַר, תִּנְהַג, עוֹד אֹבֶה לְהַשְׂבִּיעַ

אֵת רְצוֹנְךָ וְהָבֵן זֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ.

אַל תּוֹלִיכֵנִי שׁוֹלָל וְאַל תְּסֻבֵּנִי בְכַחַשׁ.           [1285]

יַעַן נִצַּחְתָּ, לְךָ כָּל הַיִּתְרוֹן בֶּעָתִיד.

אֶפֶס בְּךָ אֶפְגְּעָה, אִם מֶנִּי תִּבְרַח, כְּמוֹ פַעַם

נָסָה, לְפִי הַמְסֻפָּר, מִן הַצָּעִיר הִיפּוֹמֶֽן³⁰⁷

בַּת זֹאת אִיאָֽסִיוֹס, הִיא הַזְּהֻבָּה אֲטָלַֽנְטֵי³⁰⁸, מֵאֵנָה,

אַף כִּי בָגְרָה, הִנָּשֵׂא. בֵּית מוֹלִידָה הִיא עָזְבָה,           [1290]

מֹתֶן חָגְרָה וַתְּעוֹלֵל מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵאָמֵנוּ.

הִיא אֶל פִּסְגוֹת הֶהָרִים לֶכֶת הָלְכָה בְּבָרְחָהּ

מֵחֲמוּדוֹת הַמִּשְׁכָּב, מִמַּתְּנוֹת הַזְּהֻבָּה אַפְרוֹדִֽיטֵי,

אֶפֶס בַּסּוֹף נִכְנְעָה אַף כִּי סֵרְבָה עַד מְאֹד.

*

אַל לִכְאֵב־לֵב מְעַנֶּה וּלְיֵאוּשׁ תְּבִיאֵנִי, הַנַּעַר,           [1295]

אַהֲבָתְךָ אֶל שְׁאוֹל אַל תּוֹרִידֵנִי, אֱלֵי

בֵּית פֶּרְסֶפֽוֹנֵי³⁰⁹, אֲבָל מֵחֲמַת הָאֵלִים הִזָּהֵרָה,

גַּם מִדִּבַּת אֲנָשִׁים, בַּהֲגוֹתְךָ הֲבָלִים.

*

עַד אֵימָתַי מֵאִתִּי תִּבְרַח, נַעֲרִי? צְעָדֶיךָ

הֵן אֶשְׁמְרָה לִתְפָּשְׂךָ. לוּ כְבָר זָכִיתִי לִרְאוֹת           [1300]

קֵץ עֶבְרָתְךָ, אַךְ אַתָּה בְּלֵב מָלֵא זַעַם וָרַהַב

מֶנִּי תִבְרַח, טִבְעֲךָ טֶבַע טוֹרֵף שֶׁל דַּיָּה.

שֵׁב נָא עִמִּי וְחָנֵּנִי; מַתְּנַת יְלִידַת הָאִי קִֽפְּרוֹס³¹⁰,

זוֹ עֲטוּרַת הַסִּגָּל, עֵת לֹא רַבָּה עוֹד תַּחְזִיק.

*

דַּע וְהַכֵּר בִּלְבָבְךָ, כִּי פְרִיחַת הַנְּעוּרִים הַנֶּחְמֶדֶת           [1305]

חִישׁ תִּתְעוֹפֵף כִּבְמֵרוֹץ. דַּע הַדָּבָר וּפַתַּח

חַרְצֻבּוֹתַי, פֶּן תִּפֹּל גַּם אַתָּה, נַעֲרִי קְשֵׁה־הָעֹרֶף,

תַּחַת צוּקַת מַעֲשֵׂי בַּת הָאִי קִֽפְּרוֹס, מוּלָהּ

עֵת תִּתְיַצֵּב, כְּעָמְדִי פֹה עִמְּךָ; הִשָּׁמֵר לְנַפְשֶׁךָ,

רַע כְּמוֹ זֶה, נַעֲרִי, כִּי לֹא יַכְרִיעַ אוֹתְךָ.           [1310]

*

לֹא נֶעֱלַם כַּחַשְׁךָ מֵעֵינַי, נַעֲרִי, כִּי אֶרְאֶךָ!

אֵלֶּה, עַתָּה עִמָּהֶם רֵעַ הִנְּךָ וְיָדִיד –

אַהֲבָתִי כִּבְזוּיָה אַחֲרֵי שֶׁהִרְחַקְתָּ מִמֶּךָ –

קֹדֶם הֲלֹא עִמָּהֶם לֹא הִתְחַבַּרְתָּ כָּלִיל.

הֵן אָנֹכִי עֲשׂוֹתְךָ יָדִיד נֶאֱמָן לִי דִּמִּיתִי           [1315]

עַל פְּנֵי־כֹל וְהִנֵּה רֵעַ בָּחַרְתָּ אַחֵר.

כֹּה נֶעֱזַבְתִּי עַל אַף טוֹבוֹתַי, מִי יִתֵּן וְשׁוּם גֶּבֶר,

אִם אַךְ אֵלֶיךָ יַבִּיט, נַעַר חֲשֹׁק לֹא יֹאבֶה³¹¹.

*

נַעַר, אַחַר שֶׁנֵּחַנְתָּ מִיַּד הַקִּפְּרִֽית בְּחֵן־חֶמֶד,

וּמַרְאֲךָ שׁוֹבֶה לֵב כָּל עוּל־יָמִים וְצָעִיר,           [1320]

אֹזֶן הַטֵּה לִדְבָרִי וְשִׂים לֵב גַּם אֵלַי לְחָנֵּנִי,

בִּידִיעָתְךָ, מַה קָּשֶׁה שֵׂאת יִסּוּרֵי אַהֲבָה.

*

בַּת הָאִי קִֽפְּרוֹס, חִדְלִי עַנּוֹתֵנִי, פַּזְּרִי הָעַצֶּבֶת

הַמַּדְאִיבָה לְבָבִי וַהֲשִׁיבִינִי אֶל גִּיל.

שִׂימִי הַקֵּץ לַצָּרָה וְלַסֵּבֶל וּתְנִי, כִּי אַשְׁלִימָה           [1325]

תּוֹר נְעוּרַי בְּחֶדְוָה – אָז דְּבַר־תְּבוּנָה גַּם אֶפְעַל.

*

זֹאת לֶחְיְךָ, נַעֲרִי, כָּל עוֹד הִיא רַכָּה לֹא אֶחְדָּלָה

מֵחִבּוּקִים וּלְטִיפוֹת, גַּם אִם לַמָּוֶת אֻקַּח.

*

זֶה שִׁבְחֲךָ כִּי תוֹסִיף וְתִתֵּן, וַאֲנִי אוֹהֲבֶךָ –

לִי לֹא חֶרְפָּה לְבַקֵּשׁ. בַּאֲבוֹתֵינוּ אַעְתִּיר           [1330]

חֶסֶד כִּי תֵט לִי, נַעֲרִי הַיָּפֶה, וּתְחָנֵּנִי. אִם פַּעַם

אֶל עֲטוּרַת הַסִּגָּל, בַּת הָאִי קִֽפְּרוֹס, תָּבוֹא

שַׁי לְבַקֵּשׁ מֵאַחֵר גַּם אַתָּה – מִי יִתֵּן וְזָכִיתָ,

כִּי יְשִׁיבוּךָ דָבָר, כַּמַּעֲנֶה לִי נִתָּן.

*

טוֹב לוֹ לָאִישׁ הָאוֹהֵב, אִם אַחַר הִתְעַמְּלוֹ הוּא הַבַּיְתָה           [1335]

שָׁב וְיָשֵׁן כָּל הַיּוֹם עִם נַעֲרוֹ הַיָּפֶה.

*

אֶת נַעֲרִי לֹא אֹהַב עוֹד, מְרִי־צַעַר פָּרַקְתִּי מִמֶּנִּי

וָאִמָּלֵט לְאָשְׁרִי מֵעִצָּבוֹן וִיגִיעָה.

מִכִּסּוּפַי הִתִּירַתְנִי קִיתַֽרֵי³¹² יְפַת הָעֲטֶרֶת,

שׁוּב לֹא תִשָּׂא, נַעֲרִי, חֵן בְּעֵינַי אַף מְעָט.           [1340]

*

אוֹי לִי, כִּי נַעַר אֹהַב יְפֵה־לֶחִי אֲשֶׁר יַצִּיגֵנִי

נֶגֶד חֶפְצִי לְעֵינֵי כָל יְדִידַי וְרֵעַי³¹³.

שֶׁכֶם אַטֶּה וְאֶסְבֹּל וְלאֹ אַעֲלִים אֶת הַצַּעַר,

יַעַן יֳפִי לֹא יֶחְסַר זֶה אֲשֶׁר לוֹ אֶשְׁתַּעְבֵּד.

*

מַה נָּעֲמָה אַהֲבַת נְעָרִים, כִּי הֲלֹא גַם בֶּן־קְרֽוֹנוֹס³¹⁴,           [1345]

מֶלֶך עַל כָּל הַנִּצְחִים, אֵת גָּנִימֵֽדֵס³¹⁵ אָהַב.

הוּא חֲטָפוֹ וּנְהָגוֹ לָאוֹלִֽמְפּוֹס וְשָׁמָּה עָשָׂהוּ

אֵל, זֶה־אֲשֶׁר בְּחֶלְקוֹ פֶּרַח חֶמְדַּת הַנְּעוּרִים.

כֵּן אַל תִּתְמַהּ, סִימוֹנִֽידֵס, עַל־כִּי גַּם אֲנִי נִתְגַּלֵּיתִי

בִּכְנִיעָתִי לֶאֶהֹב נַעַר נֶחְמָד וְיָפֶה.           [1350]

*

אַל, נַעֲרִי, תִּתְהוֹלֵל, אַךְ שְׁמַע לְאִמְרֵי אַנְשֵׁי־קֶדֶם:

לֹא יָאֲתָה לַצָּעִיר כִּי בַמִּשְׁתִּים יִתְהוֹלֵל.

*

קִֽירְנוֹס, מָרָה וּמְתוּקָה, רַכָּה גַם עַזָּה וּמַכְאֶבֶת

הָאַהֲבָה לַצָּעִיר, עַד שֶׁתֻּשַּׂג וְתָשְׁלַם.

כִּי בְהַשִּׂיג אוֹתָהּ אִישׁ לוֹ תִמְתַּק, אַךְ בְּעֵת יִרְדְּפֶנָה           [1355]

וּלְהַשִּׂיגָהּ לֹא יוּכַל – אֵין מִזֶּה רַע בָּעוֹלָם.

*

עֹל קְשֵׁה גוֹרָל לְעוֹלָם מֵעִיק עַל צַוְּארֵי אוֹהֵב־נַעַר,

זֵכֶר כָּבֵד לְחִבָּה הַנִּתָּנָה כִנְדָבָה.

*

אִישׁ הַיָּגֵעַ לִרְכּשׁ אַהֲבַת עוּל־יָמִים, הֵן הֶכְרֵחַ

יָד כִּי יִשְׁלַח כְּאֶל אֵשׁ הַמַּבְעִירָה שָׂרִיגִים.           [1360]

*

אַהֲבָתִי כִּי הֶחְטֵאתָ תִּדְמֶה לִסְפִינָה מוּל־פְּנֵי־סֶלַע,

נַעַר, סְפִינָה אֲחוּזָה בַּחֲבָלִים רְקוּבִים.

*

לֹא אֲעוֹלֵל לְךָ רַע לְעוֹלָם, גַּם שֶׁלֹּא בְפָנֶיךָ,

גַּם לֹא יַשִּׁיא אוֹתִי אִישׁ, כִּי אָהָבְךָ לֹא אֹהַב.

*

הָהּ, הַיָּפֶה בַּנְּעָרִים וְנֶחְשָׁק מִנְּעָרִים מִכֻּלָּמוֹ³¹⁶,           [1365]

פֹּה הִתְיַצֵּב וְהַקְשֵׁב לַאֲמָרַי הַמְעַטִּים.

*

חֶסֶד מִנַּעַר יָבוֹא וְאֵין אֱמוּנָה בְּבַת־אֵשֶׁת,

יַעַן תָּמִיד תֶּאֱהַב אֵת הַנִּמְצָא עַל־יָדָהּ.

*

טוֹב לַמּוֹצֵא אַהֲבַת נְעָרִים וְגַם טוֹב לַדּוֹחֶנָּה,

אֶפֶס נָקֵל לְמָצְאָהּ מֵהַשִּׂיגָהּ עַד תַּכְלִית.           [1370]

בָּהּ רְבָבָה שֶׁל רָעוֹת וּרְבָבָה שֶׁל טוֹבוֹת נֶאֱחָזוּ.

אֶפֶס תָּמִיד בְּתוֹכָהּ חֵן יִמָּצֵא וְעֶדְנָה.

*

לֹא הִתְמַהְמַהְתָּ אַף פַּעַם לִנְטוֹת חַסְדְּךָ לִי, אַךְ בָּאתָ

כָּל הַיָּמִים חִישׁ מַהֵר, כָּל שֶׁקְּרָאוּךָ לָבוֹא.

*

טוֹב לוֹ לָאִישׁ, אֲשֶׁר נַעַר אָהוּב לוֹ, אִם יָם לֹא יֵדָעָה,           [1375]

אִם לֹא יַחְשׁשׁ אֱלֵי לֵיל בָּא וְיוֹרֵד עַל צוּלָה.

*

אַף כִּי יָפִיתָ, הַנַּעַר, הִנֵּה בְסִכְלוּת לְבָבֶךָ³¹⁷

עִם נְבָלִים תִּתְחַבֵּר, עַד כִּי הָיִיתָ חֶרְפָּה.

אֶפֶס אֲנִי, שֶׁלַּמְרוֹת רְצוֹנִי אֲהָבֶיךָ קִפַּחְתִּי,

זֶה לִי שְׂכָרִי, כִּי אֶנְהַג נֹהַג אָדָם בֶּן־חֹרִין.           [1380]

*

הָאֲנָשִׁים הֶאֱמִינוּ כִּי בָאתָ אֱלֵי הַמִּזְבֵּחַ³¹⁸

שֶׁל עֲטוּרַת הַסִּגָּל, זוֹ הַקִּפְּרִֽית, עִם מִנְחָה…

*

כֹּבֶד־מַשָּׂא מְדַכֵּא וּמֵעִיק עַל לִבּוֹת בְּנֵי־חֶלֶד,

אִם לֹא תַתִּיר הַקִּפְּרִֽית אֵת חַרְצֻבּוֹת עִנּוּיָם.

“הה היפה בנערים…”

(ראה הערה לשורה 1365) >
>

*

בַּת הָאִי קִֽפְּרוֹס, קִיתֵֽירי, טוֹוַת הַמְזִמּוֹת, מַתְּנַת־חֶמֶד

לָךְ הֶעֱנִיק הָאֵל זֶוְסְ, יַעַן מְאֹד יְכַבְּדֵךְ.

תֹּקֶף שִׂכְלוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ תִּכְבְּשִׁי, וְאֵין אִישׁ גִּבּוֹר־כֹּחַ,

אֵין גַּם חָכָם, שֶׁיּוּכַל נוּס וַחֲמֹק מִיָּדֵךְ.

[כל הציורים נלקחו מכלי־חרס יווניים עתיקים]