מכתבו של ישראל חרודי

ישראל חרודי (סולקו) ז“ל היה מראשוני החברים בגדוד־העבודה ובקיבוץ תל־יוסף. בנו, חיים ז”ל, נפל ב“שבת השחורה” ב־29 ליוני 1946, כאשר חיילים בריטים פרצו לחצר המשק וירו בו בלכתו לחליבה ברפת.

המכתב המובא כאן נכתב ליהודה רזניצ’נקו שהקדיש את החוברת ‘העליה השלישית’ לזכרו של חיים.

… באותם הימים, כשחיים היה צריך להיוולד, התנאים בתל־יוסף לא היו נוחים ביותר ליולדות ופחות מזה הם היו נוחים בבית־החולים שנמצא בעין־חרוד שלמטה.

כמה פעמים הובלתי את חנה לבית־החולים ולאחר יום־יומיים היתה חוזרת בבושת־פנים, כי החובשת טענה: “הקדמת קצת, הזדרזת!”

זכורני, כשהלכתי בפעם האחרונה לאורווה לרתום זוג בהמות לשם הסעת חנה לבית־החולים, לא מצאתי אף רתמה. הדבר היה בשבת והעגלונים כנראה, הסתירו את הרתמות לבל יקחו את בהמותיהם לנסיעות, כי על־כן גם הבהמה צריכה לנוח בשבת. רק רתמה אחת – של הזוג סעידה ולוטוס – נמצאה במקומה. רתמתי אותם ואחזתי ברסן להוציאן מהאורווה, אך הן לא זזו מהמקום. משכתים ומשכתים אבל כל מאמצי עלו בתוהו. הייתי מוכן למשוך ידי מהן, אבל נזדמן חבר לאורווה והעיר לי כי רגלי הבהמות קשורות במנעול לעמוד, ואני לא שמתי לב לכך. רצתי כה וכה עד שהשגתי את המפתח…

למחרת הודיעו למזכירות כי אין בבית־החולים מקום מתאים ליולדות ואם אנו רוצים כי חנה תלד שם, עלינו להעביר צריף מתאים. וש.ק. גר בימים ההם בצריף קטן וקל. ביקשתיו והוא עבר למקום אחר ואת צריפו פירקתי והעמסתיו על העגלה. על ידי עזר אחד העגלונים. הצטיידתי בכלי־עבודה שונים. יישרתי חלקת אדמה ליד צריף־החולים והתחלתי לחבר את הקירות. כשעמדתי כמעט בגמר העבודה ניגשה החובשת ובישרתני כי נולד לי בן וכי עלי לרוץ לתל־יוסף ולהביא אתי פּרימוס להרתיח המים, כי אין להם פּרימוס מתוקן.

נולד לי בן…

תחילה רצתי מרחק־מה וחזרתי לעצמי על המלים שהשמיעה לי החובשת: “נולד לך בן, צריך להביא פּרימוס…”

משום־מה רצתי על פני השדות ולא בדרך שלאורך הגלבוע. לאט־לאט שכחתי לשם מה אני הולך. ידעתי רק כי צריך לרוץ. אגב ריצה התחלתי לפזם לי שירים מתוך הרגשת אושר מיוחדת ושמחה עמוקה. והשירים – מאין באו אלי? דומני שלא שמעתים אף פעם מאיש, והם נוצרו אגב ריצה. כך הגעתי לשטח הביצות, הרחוק למדי מתל־יוסף. שקעתי בבוץ ולקצב השירה הייתי מדלג ומקפץ ממקום למקום שנראה לי יבש. שקע היום. דמדומים אפלוליים. קרני־השמש האחרונות נשקפו לי מתוך שלוליות הביצה. הדממה שהשתלטה והלכה אפפתני כולי. הכל התמזג אצלי לאושר גדול. הגלבוע בלבד היה עד לשמחתי ועל־כן לא התביישתי ואני שרתי וקפצתי. מבלי הרגש בדבר התקרבתי למשק.

אורותיה של האורווה הארוכה הזכירו לי את עניין הפּרימוס. העגלונים שנמצאו אותה שעה באורווה צחקו לשמע בקשתי… פּרימוס! הם גם צחקו על פני שהיו מכוסים בוץ ועל בגדי ונעלי שהיו רטובים ומלוכלכים.

“הביטו וראו את ה’בעל־שמחה'…”

ואת הפרימוס הביאו.

*

עברו עשרים ושלוש שנים (וליתר דיוק: חסר שבוע ימים.)

אותה שבת הייתי אצל אחי בעין־שמר. מהודעות הראדיו בצהריים נודע לי על חיפושים בתל־יוסף ועל רצח יהודי… ובדרכים עוצר.

מיד לאחר זה ניסיתי פעמיים להתחמק מ“הפיקוח” של אחי וגיסתי ולהגיע ברגל דרך ההרים הביתה. אבל הם הדביקוני בדרכי והחזירוני למשק. רק לפנות ערב יצאתי עם מוכתר המקום לפתח ואדי־ערה והמוכתר ביקש את קצין המשמר לקחתני באוטו הנוסע בכיוון לתל־יוסף. אותן השעות שחיכיתי לאוטו וכן בשעת הנסיעה הטרידוני מחשבות נוגות… “חיים, חיים!” המחשבה עליו ניקרה במוחי ללא הרף… “ולמה דווקא חיים?… הרי מאות יהודים בתל־יוסף… והרי רציתי לטלפן לו כי יבוא לשבת לעין־שמר. למה לא עשיתי זאת?… לא! אין זה חיים…”

החשיך כשעליתי לאוטו המשוריין. הקצין שדיבר אלי גרמנית אמר לי שהוא נוסע בכיוון לתל־יוסף, באוטו ישבו חמישה חיילים מזוינים. האוטו נסע במהירות, כעשרים דקות. הרגשתי כי אני מתקרב למטרה. רציתי לבחון את עצמי האם רק בגלל הדאגה לחיים אני אץ כה הביתה, או בגלל דאגתי למשק, לחברים. לא פקפקתי כלל כי לוּ חיים היה נמצא אתי בעין־שמר, היינו גם אז יוצאים יחד לדרך, על אף כל הקשיים.

פתאום נעצר האוטו. שיירה של מכוניות אצה לקראתנו. לאורם הקלוש של הפנסים אפשר היה להבחין בצעירים יהודים חיוורי־פנים ועייפים שעמדו במכוניות. השיירה עברה בטיסה. הקצין אמר משהו לנהג והאוטו שלנו חזר להדביק את השיירה. האוטו נסע מהר ובנסיעתו התנגש באוטו צבאי אחר וזרק אותו מרחק מטרים אחדים מעבר לתעלת הכביש. נעצרנו. כל נוסעי האוטו שלנו יצאו בשלום. החיילים כאילו לפי סדר אמרו בזה אחר זה: We are lucky (“לנו יש מזל”). לא אדע מה קרה לאנשים שנסעו באוטו שהתהפך. גם החיילים שנסעו אתי לא התעניינו בגורל האנשים של האוטו ההוא.

המקרה הזה עיכבנו שעה יתרה. אני הבטתי לעבר הרי אפריים הלוטים באפלה. הייתי אדיש לכל המאורע שאירע לנו בדרך, אבל הרגשתי: איני יכול להגיד לעצמי אותן מלים ספורות: “יש לנו מזל”.

“חיים יקירי! למה היית כה נאמן?” – דיברתי לעצמי. “אבל מנין לך כי חיים נהרג? למה דווקא חיים?” – – – “למה? – הן תמיד דיבר, כי לא ייתן עצמו בידיהם.” ושוב – “אבל הן לא היתה כל התנגדות מאורגנת; האם היה זה מקרה פאטאלי?”.

לא הבחנתי כלל שהאוטו שינה את הכיוון מזרחה ונסע בדרך לתל־יוסף. הייתי תוהה. החיילים מסביבי נראו לי נרגזים. רציתי לשאול דבר אבל מישהו עיכב בעדי.

ושוב הוכחתי לעצמי: “הרי רצית שיהיה כזה; הרי חינכת אותו ברוחך; למה חשבת רק על עצמך בלבד ולא על חייו הוא? – – – אבל הן לא קרה דבר. חיים חי, הוא במעצר יחד עם כל החברים. הוא ודאי נהג כאשר נצטווּ כולם. הן בעל־משמעת הוא.”

“ולמה הנך מייסר את עצמך כשאין אתה יודע כלל כי הוא הוא שנפל חלל? מוטב שתפסיק הרהוריך. הן עוד מעט תגיע הביתה ותיווכח כי אין כל יסוד לחששותיך.”

האוטו התקרב לעפולה, כשעברנו את העיירה המוארת ששקקה זוגות מטיילים ונוער עולז ברחובות הוקל לי. הראיתי לנהג את הדרך בה ייסע. עתה הרגשתי את עצמי כמו בבית. הגלבוע לימיני. הר זה הרובץ לאורך העמק והעמוס משא דורות ומאורעות מסתכל בי בשעה זו ושקוע בשתיקתו.

החיילים כנראה נרדמו. הקצין שישב על־יד הנהג הוריד אף הוא את ראשו כמנמנם. רק אני עמדתי על רגלי ואימצתי את כל הווייתי לקראת בשורה…

הסתובבתי. ידי נגעה בתת־מקלע עזוב ליד חייל ששקע בתרדמה. “אחוז בו ושים קץ לאלה הנמצאים בתוך האוטו!” שמעתי קול. – – – ידי נגעה בבריח. נתמתחתי. “משוגע, מה אתה עושה?… אבל הם הרגו את חיים… מטורף! מאין לך כי חיים הוא שנפל?… אבל מאי נפקא־מינה… חסלם! וכי מה יש לך להפסיד!”

“אבל הן לא ייתכן בשום אופן כי חיים איננו עוד בחיי.”

“ולמה מגיע לי כדבר הזה? מה אשמתי? ומה אשמת חיים שלי?”

האוטו נעצר ליד הכביש העולה לתל־יוסף. קפצתי מהאוטו והתחלתי לרוץ. רק אחרי עברי כמה מטרים הרגשתי שירדתי מהכביש ונטיתי שמאלה. רציתי לשוב לנטות לכביש ומשום־מה לא יכולתי. נמשכתי לתעלה, ועל שפתה הרגשתי כי הנני נופל.

כרעתי על ברכי ונשענתי בידי על האדמה. הרגשתי כי הנה עוד מעט וארבץ כולי עליה. בכוח ההכרה התעוררתי וקמתי. “מה אתי? מה קרה לי?” רצתי איזה צעדים קדימה ונפלתי שוב. הפעם ידעתי כי חיים איננו.

קמתי לאט. אפלה ושקט סביבי. לפני דרך קצרה הביתה. הלכתי לאטי. עוד מעט ואני בתוך המשק. אבל מוזר מאד: בכל בתי המשק אין אור מלבד חדר המזכירות וחדרי. ולמה בחדרי בלבד יאיר אור? – –

ישראל חרודי

הביאה לדפוס: עזה צבי