בשנת תרצ“ח (1938) ערך אשר ברש אנתולוגיה לשירה בהוצאת שוקן. הובאו בה תשעה שירים משל אצ”ג ואלה הם: ‘למרגלותיך ירושלים’, ‘ובנוגה הברית’, ‘מסוד המנוצחים’, ‘אסימון לכם’, ‘אלוהי, זה שנים רבות אני שר’, ‘עם אלי הנפח’, ‘הן נדמינו לגמלים’, ‘אם אתה הנך בודד בעולמך’ ו’הלילה יורים בשעריך'. בשעה שהספר נמצא בכריכיה דרש המשורר והוציא מתוכו את שיריו. הפשרה נמצאה ב“הערת העורך”, שהוכתבה ע“י אצ”ג לבתו של ברש, איילה, וזו לשונה: “אני מצטער שבגלל אי־הבנה נכנסו שיריו של אורי צבי גרינברג לתוך הספר בניגוד לרצונו. בשירים אלה לא התכוונתי למסור את עיקר יעודו הלאומי של אצ”ג בשירה העברית." להלן חליפת המכתבים בין אצ"ג לבין ברש בפרשה זו.

לאשר ברש,

עשית נבלה. ואני שמתי בך מבטחי כבאדם רֵעַ. בכמה פגישות אתך אמרתי לך באופן קטיגורי שאני אוסר עליך לייחד שמי ושירי באנתולוגיה שאתה עומד להוציא, ואתה הבטחת לי זאת בפירוש; והנה באו לידי הדפים שבהם מודפסים שירי – למורת רוחי ולצערי אני דורש ממך להשמיד את הגליון הנדון של האנתולוגיה והנני מחכה להודעתך החיובית.

אורי צבי גרינברג

מוצאי שבת ט“ז כסלו, תרצ”ח

לאורי צבי גרינברג שלום,

לך קל להעליבני. לי קשה להעליבך. וע"כ לא אשתמש במבטאים חזקים. אמת שדרשת ממני פעמיים שלא אכניס את שיריך לאנתולוגיה ואני דחיתי אותך בדברים המשתמעים לשתי פנים (שום הבטחה בפירוש לא היתה מצדי), אבל בפעם השלישית, בביתי, דיברתי אתך קשות (בוודאי זוכר אתה שאמרתי לך, כי רק על נביאי השקר נאמר “ובכתב ישראל לא ייכתבו”) ואתה שתקת. קיבלתי את שתיקתך כהודאה, וכן אמרתי לבתי, לאיילה, ועשיתי מה שכל קרבי אמרו לי לעשות – הכנסתי את שיריך לתוך הספר.

מי כמוך יודע שאין לדון מעשיו של אדם, ובפרט של רֵעַ (כך כיניתני במכתבך, ואני סבור שיש לשנינו הזכות על כך), אלא עפ"י כוונתם. ומה יכלה להיות כוונתי בהקצותי לך בספרי מקום כבוד, מתוך הטעמה שאינה יכולה להיות בלתי־מובנת לשום בריה, שאתה הנך האישיות השירית הבולטת ביותר בכל בני דורך – מלבד הרצון להיטיב עמך, עם הספר ועם הספרות העברית?

איני מאמין שהחיים של שנינו נגמרים באפיזודה זו, ולהיפך. מאמין אני באמונה שלֵמה, שעוד נכונו לנו שיתופי חיים רבים ונכבדים בעתיד – האם יעצור לבך כוח לגזור כליה על שיתופים אלה בשל דבר שהוא קליפה ולא תוך?

רצוני להזדמן עמך עוד היום לשם בירור מעשי של המקרה, ואני מבקש ממך למסור לבתי את השעה והמקום הרצויים לך.

עוד ברעות אשר ברש.

יום חמישי 27/8/81

להלית ישורון, שלום,

בעקבות שיחתנו הטלפונית אתמול ברצוני לספק לך חומר רקע בנושא הנדון:

תחילת היכרותם של אשר ברש ואורי צבי גרינברג בין השנים 1912 ו־1913 בחוגים הספרותיים של כותבי יידיש ועברית בלבוב. שניהם הדפיסו ביכורי שיריהם (ברש שהיה פרוזאיקן, ראה עצמו משורר בראשית דרכו) ב’דער יידישער ארבייטער' וב’סנונית'. שנת הולדתו של ברש – תרמ“ט (1889) ושל גרינברג – תרמ”ד¹ (1896). בהקדשה שכתב אורי צבי לאבא בפתח ‘ספר הקטרוג והאמונה’ הוא אומר: “לרעי אשר ברש, בסוד הבחרות תמיד, אורי צבי גרינברג, כ”ט טבת תרצ“ז.”

יש להניח שנתכוון לאותה תקופת בחרות בלבוב שבגאליציה. בשנת 1914, כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, עלה ברש מאווירת הרוגע והסובלנות של שלטון פרנץ יוזף לארץ־ישראל, ומאז לא עזב גבולה עד ליום מותו. אורי צבי גרינברג, שהיה בן יחיד להוריו, אח לחמש אחיות, גוּיס במהלך המלחמה לצבא האוסטרי, נלחם בחזית הסרבית, ערק מן הצבא לאחר שטעם את מוראות המלחמה והסתתר בלבוב, שם היה עד לפוגרום שערכו הפולנים ביהודים בשנת 1918. כשעלה לארץ בסוף שנת 1923 היה כבר מצולק בטראומות של הרס המלחמה ואימת האנטישמיות המעוררת חלחלה.

כשבא לארץ, בא מיד לביתנו ונעשה בו בן בית. הייתי אז בת שבע, ואחי היחיד יצחק ז"ל כבן ארבע. בלוריתו הלוהטת, פניו וידיו המנומשות וקולו המתווכח תמיד באוקטאבות גבוהות ובלהט עם שאר בני חבורת המשוררים והסופרים הצעירים שהסתופפה בביתנו בתוקף קשריה עם ‘הדים’, שהוציאו אבא ויעקב רבינוביץ – כל אלה תרמו גודש של צבע וחיוניות למתרחש בבית, וכשהגיע, כעבור זמן מועט, תור ההיכרות עם הסנה הבוער באש שבסיפורי המקרא, לא היה במפגש זה טעם ראשוניות, כי הרי הורגלנו לראותו בוער בביתנו יום־יום ואינו מתאכל לעולם.

תמיד היה נלווה אל גרינברג בן־לוויה קבוע פחות־או־יותר – היתה תקופה שהיה זה ד“ר יעקב הורביץ המבקר והמספר ואחר־כך, בתקופה מאוחרת יותר, ד”ר ייבין. כבר בתור ילדה חשתי, כי נשים אינן נשארות לעולם אדישות לחיוניות שהיתה אצורה בו כקפיץ העשוי להשתחרר בכל רגע, ואכן רבות היו המבקשות קרבתו.

בתרפ“ה (1925) הוציאו אבא ורבינוביץ את ספרו הראשון בעברית ‘אימה גדולה וירח’. הוצאת־הספרים של ‘הדים’, שנתקיימה ליד הירחון, מומנה בתקציב עלוב שאספו המו”לים (קרי ברש ורבינוביץ) מסכומים קטנים שהפרישו מהכנסתם המצומצמת (אבא עבד כמורה לתנ"ך וספרות ורבינוביץ כתב מאמרים בעתונות היומית והשבועית של ההסתדרות), ומתמיכה אקראית וחד־פעמית של איזה מצנאט לספרות – פעם היה זה י.ל. גולדברג מתל־אביב, ופעם שלח מחו“ל איזה יהודי אמיד תמיכה לנושאי דגל הספרות בארץ. עקר ההשקעה היה מהלוואות שנלקחו בבנקים בעזרת ז’ירות (ערבויות) אישיות של המו”לים, ולא פעם הייתי עדת־שמיעה לוויכוחים סוערים בין אמא לאבא בנושא הז’ירות שהיה על אבא לשלם לבנקים, כיוון שהספרים שהודפסו בהוצאת ‘הדים’, לא הצליחו לכסות את הוצאות הדפסתם. גם ‘אימה גדולה וירח’ נדפס בדרך זו, והמו“לים עשו מאמצים רבים לשווֹת לספר מראה אלבומי מהודר לאותם ימים. יש בו תערובת של דפוס רגיל ודפוס רש”י, הצבע האדום מופיע בנוסף לצבע השחור של הדפוס, כן יש בו הדפסים של חיתוכי־עץ של הצייר מרק שוורץ, וכריכתו כריכה קשה. הוא הופיע בשש מאות אקסמפלרים, וחלק גדול מהם נשאר במחסן ‘הדים’ שנים רבות, עד שהוצף יום אחד מחסן המרתף בשטפון גשם־מבול, ונתקלקלו הספרים ללא תקנה.

בשנת תרפ“ט הוציאו שוב אבא ורבינוביץ בהוצאת ‘הדים’ ספר של גרינברג – ‘כלב בית’, וזאת כבר לאחר הקרע בין גרינברג ובין השמאל הציוני והמעבר ההדרגתי למחנה הרביזיוניסטי שבהסתדרות הציונית. עוד בשנת תרפ”ח כותב גרינברג בהקדשתו לאבא על ספרו ‘חזון אחד הלגיונות’: “לברש מאורי צבי: ואם תאמר: עד מתי תאכל את עצמך…” באותה שנה, שנת תרפ“ח, הופיע בהוצאת סדן ‘אנקראון על קוטב העצבון’. ב־1931 חזר גרינברג לפולין ושהה שם בעבודתו בשבועון הרביזיוניסטי ‘די וועלט’ עד 1936. אז שוב חזר לארץ והוציא כאן ב־1937 בהוצאת ‘סדן’ את ‘ספר הקטרוג והאמונה’. ביחס לספר הזה אני רוצה לספר לך משהו: לפני כמה שנים חיפשתי משהו במכון ‘גנזים’ ונתקלתי דרך־אגב במכתב של עגנון לאבא מחודש שבט בשנת תרצ”ו. במכתב הזה כותב עגנון כך: (המכתב נמצא ב’גנזים' אם לא “דאג” מישהו להשמידו מטעמים שונים שלא אכנס אליהם עכשיו). אני בכל־אופן העתקתי את תוכנו והריהו לפניך:

“ידידי היקר, הבאת אותי במבוכה גדולה: אף־על־פי שאצ”ג יקר בעיני כמשורר גדול איני יכול לחתום על הכרוז לא מטעמים פוליטיים, אלא משום שאיני רשאי לחתום על כרוזים ספרותיים אלא־אם־כן אני נוטל רשות מבית־ההוצאה של ספרי בברלין. ועד שיענו לי משם תעבור חצי שנה ויותר ובוודאי יענו לא, כדרכם בכל עניין שאני מבקש. קשה היה לי לכתוב לך דברים אלו, אבל האמת אינה מגונה להודות עליה. אף־על־פי־כן אני מבקש ממך, אל תספר לאחרים מה הדבר שאני מתבייש שיֵדעו שקשרתי את ידי כל־כך ועוד אני מבקש ממך, אם כבר הצעת את שמי לפני אצ“ג או לפני יעקב רבינוביץ – המלץ עלי טובה, שלא ידונו אותי לכף חובה. חבר הודיעני את כתובתו של אצ”ג. אפשר יעלה בידי לסייע אותו בדרך אחרת." (ראה תיק מכתבי ברש ב’גנזים').

כמה שבועות אחרי שגיליתי מכתב זה נסעתי לבית אורי צבי לנסות ולברר באיזה עניין סירב עגנון לתת את חתימתו. גרינברג כבר לא היה אז במלוא בהירות שכלו (הדבר היה כמה שבועות לפני שאושפז בבית לווינשטיין), ועליזה אמרה לי כי לדעתה מתייחס מכתב זה של עגנון לפניה שפנו אליו לצרף חתימתו לחתימת ברש ורבינוביץ על כרוז הפונה לציבור ומבקש תמיכה כספית לשם הוצאת מהדורה שניה של ‘ספר הקטרוג והאמונה’. ניסיתי לחפש כרוז כזה בחתימת ברש ורבינוביץ ב’גנזים' (עליזה אמרה שנדמה לה שיש שם הכרוז) והעליתי חרס בידי.

עכשיו, ארשה לעצמי להוסיף פירוש משלי לסירובו של עגנון: אין לשכוח כי בשנת 1933 נרצח חיים ארלוזורוב, וחוגי הרביזיוניסטים ואבא אחימאיר ואורי צבי גרינברג, כאידיאולוגים שלהם, הואשמו בביצוע ובהסתה לרצח. ברל כצנלסון עמד בראש מערכה גדולה לנידוי חוגי הימין וגירושם מן ההסתדרות הציונית. ברל היה איש בעל השפעה גדולה מאוד בחוגי הרוח של מפא“י וההסתדרות. עגנון היה אחד מחביביו והתרפס לפניו תמיד. יעקב רבינוביץ, שהיה נאמן בית ההסתדרות ותנועת העבודה והדפיס עשרות שנים את מאמריו ב’דבר', נזרק מעבודתו הקבועה שם, מפני שהעז להצהיר כי אין הוא מאמין שרצח ארלוזורוב בוצע בידי יהודים, וזאת למרות ההסתה הפרועה שקדמה לו בחוגי ‘ברית הבריונים’. כתוצאה, נשאר רבינוביץ ללא פת־לחם ורעב ממש, פשוטו כמשמעו. היה זה צעד מאוד לא כדאי ולא משתלם באווירה הרווּיה מתח ושנאה של אותם הימים לצאת בגלוי ורשמית בכרוז הקורא לתמיכה בהוצאת ספר של אצ”ג. עגנון היה תמיד “כדאייניק” ובנה כך כל השנים את תדמיתו. לעומת זאת אמר אשר ברש על קברו של יעקב רבינוביץ, כשבא להסביר מה היה הדבר שעשה אותם לאחדים: “דברים הרבה קשרונו יחד. אבל אין ספק בעיני כי אלה היו עיקר: הצורך והרצון לשמר בכל מחיר את חירות הנפש בביטוי האמת לפי היכולת: הצורך והרצון לראות את היישוב בגידולו כקיבוץ עובד ויוצר ומחנך עצמו לעצמאות חומרית ורוחנית, מכיר בכוחו במידה הראויה, לא מתבטל ולא מתנשא: הרצון והשמחה לראות בגידולה ובהתחדשותה של ספרותנו ולשרתה בכל הדרכים הנאותות. לא אינדיבידואליוּת מתעתעת ולא המוניות משטחת, אלא מידה נכונה ויחס נפשי.” (ראה הכתבים כרך ג' עמוד 42).

לצאת בשנת 1936, בעצם האיבה הלוהטת מצד החוגים הקובעים בעולם התרבות והספרות הרשמי בארץ ולהדפיס קול קורא לתמיכה ציבורית כספית בהוצאת ספר של אצ"ג המנודה, היה לדעתי אקט של אומץ רוח והפסד אישי, ואבא נתן על כך את הדין שנים רבות, ולא כאן המקום להיכנס לעומקה של בעיה זו.

מה היה גמולו על מעשהו הנדיב והאציל הזה אצל אורי צבי גרינברג? עליזה טוענת, שלדעתה היה על אבא לא להסתפק בחוזר רשמי שנשלח לכל המשוררים שהוזמנו להשתתף באנתולוגיה, אלא להזמינו אישית לקחת חלק בה. אינני מסוגלת לחקור עתה את מניעיו של אצ"ג וגם איני רואה צורך בכך.

רציתי רק שתדעי שאבי אמר לי כמה שבועות לפני מותו: “אוי לי לוא הייתי בא לעשות את חשבון חיי. אסור לאדם לעשות את חשבון חייו.” (וזאת בתשובה על תלונה שלי ביחס לחיי אני.)

ועוד הוסיף: “אל תלכי אחר לבך. ראי לאן הגעתי אני שהלכתי אחר לבי.” – אני משתדלת לזכור זאת תמיד, אבל “גם אם נזקן לא נסור מאפיק נהר חיינו כשם שעשה אותו האלוהים.”

איילה ברש־הכהן.

נ.ב. אני מקווה שלא הייתי עליך לטורח בהסברי.