את הכותרת דלעיל יכולים היינו לנסח גם כך: התרגום הטוב והתרגום הרע. אלא שאז היינו מאבדים את החרוז… זאת ועוד: התרגום־לכאורה אינו תרגום שכולו רע. למעשה, ראוי אולי להבחין בשלושה סוגי תרגום בתחום השירה: תרגום שירה, תרגום לכאורה, ותרגום רע.

תרגום שירה - הוא התרגום הטוב, המתרגם את השירה שבשיר, וגם את השיר.

תרגום־לכאורה - הוא תרגום שאינו רע לגמרי, אך גם אינו טוב. והוא “לכאורה” כיוון שנדמה לפעמים שהוא טוב, אך למעשה אינו כזה. תרגום־לכאורה יכול ליצור שיר מתורגם שאמנם אינו מקביל למקור לחלוטין, אך אינו שיר רע כשלעצמו. ואילו התרגום הרע הוא תרגום, שלא זו בלבד שאינו יוצר מקבילה נאותה למקור – אף הוא עצמו יצירה כושלת…

רמזנו, כי יש להבחין בין תרגום השירה לבין תרגום השיר. וכאן אנו מגיעים לעיקר הדברים. ישנה אִמרה של שטות האומרת כי השירה היא “מה שהולך לאיבוד בתרגום”. אמרה זו מניחה מראש כי תרגום שירה הוא עניין אבוד, והיא מכלילה וקובעת כי כל מי ששולח ידו בכך – על כורחו יתרגם רק את הנראה לעין, את המלים, ויתעלם משאר מרכיבי השיר העושים את השירה שבו.

לצורך עיוננו ננסה נא להבחין בין השירה והשיר. ונפתח ונאמר כי, בניגוד לאותה אמרה, השירה אינה הדבר ההולך לאיבוד בתרגום. להיפך: בתרגום הטוב, השירה היא הדבר העיקרי שאותו ישקוד המתרגם להעביר. והמתרגם הטוב יטרח להעביר את השירה, אף יותר משיטרח להעביר את השיר… אולי זה נדמה כאבסורד – אך זו האמת: הוראת המלים אינה הדבר החשוב ביותר בשיר. וכמובן, בדיקת הדיוק המילולי אינה יכולה להעמידנו על טיבו של שיר מתורגם. בפח הזה נופלים מבקרים רבים, וגם מתרגמים רבים. המלים מאחזות את העיניים, ונדמה שמה שהשיר אומר – הוא החשוב. ולא היא.

מה שהשיר אומר – זה במקרים רבים עניין תפל לחלוטין.

מה שהשיר עושה לקורא – זה הדבר החשוב, ואותו ראוי קודם־כל ליצור בתרגום.

לכן, מי שמתרגם שיר ואינו מעביר את מרכיבי השירה שבו, מתייחס אל השיר כאל רשימה עתונאית. מתרגם שכזה אינו רגיש דיו למה שמעבר למלים, והוא מקבל מן השיר המקורי את המינימום – את ההוראה המילולית – ואת זאת הוא מעביר בתרגומו. תרגום שכזה עשוי לספק קוראים בעלי דרישות צנועות.

מי שדרישותיו מהשיר המקורי גבוהות יותר, דקות ומעודנות יותר, הוא יציג תביעות שכאלה גם לתרגום. מי שמקבל מהשיר המקורי – אף לפני שהבין את מלותיו במלואן – את טון הדיבור, את רמת הסגנון, את הצליליות והמוזיקליות, את המתח והיופי, את רהיטות והנקיון, את ההארמוניה בין ה״איך" ובין ה״מה", את המלאות וההתפעמות, וכו׳ וכו׳ – מי שמקבל מהשיר המקורי מרכיבים שכאלה, ולצדם גם את ההוראה המילולית – הוא מקבל מן השיר את כל מה שיש בו. ותרגומו של זה האחרון יהיה בהכרח תרגום טוב, כיוון שהוא ידגיש את הדברים שראוי להדגישם. והוא יעביר את מירב המרכיבים, אגב פשרות, כמובן – אך ההתפשרויות שלו לא יאבדו את השירה. זו שטות. מי ששומע בשיר המקורי את מרכיבי השירה, הוא לא יוכל להסתפק בתרגום שאין בו שירה.

עצם הגישה לשיר שונה אצל שני סוגי המתרגמים. מי ששומע בשיר הרבה, ערוך מראש להעביר את המרכיבים שהוא חש בהם. מי ששומע מעט – ימסור מעט. כך שאין לקבוע באופן מוחלט כי שירה זה הדבר ההולך לאיבוד בתרגום. תלוי באיזה תרגום.

ויש עוד אמונה תפלה, שנוהגים לחזור עליה בשיחות על תרגום שירה: לתרגם שירה זה דבר קשה מאוד. גם זה הבל. לתרגם שירה זה דבר קל ונעים – כשזה “הולך”. ואפשר אפילו להרחיק לכת ולומר כי לתרגם טוב – זה לא כל־כך קשה. לתרגם רע – קשה יותר… גם זה נשמע כאבסורד. אך ראוי לזכור כי תרגום השירה, כלומר, העברת מירב מרכיבי השיר, ותרגום השיר בלבד -– כלומר, העברת מינימום המרכיבים תוך תשומת־לב ל״תוכן" – שני אלה הם תהליכים שונים בתכלית זה מזה. והדברים יוסברו להלן.

אמרנו, על דרך ההקצנה, כי לתרגם רע – קשה יותר. למשל, הנה קטע מתרגום, שהוא לדעתנו רע, שראה אור לאחרונה בהוצאת ׳עקד׳ - שירים של ט.ס. אליוט:

הָבָה נֵלֵךְ נָא, אַתְּ וַאֲנִי, בִּשְּׁנַים,

עִם הִתְפָּרֵשׁ הָעֶרֶב נֶגֶד הַשָּׁמַיִם

או:

הַנָּשִׁים בַּחֶדֶר מְהַלְּכוֹת,

עַל מִיכֶּל־אַנְגֶּ’לוֹ מִשִּׂיחוֹת.

ובכן, השורה הראשונה המובאת לעיל מתוך שירו של אליוט אפשר לתרגם כ״שירה" ואפשר לתרגם כ״שיר" (אגב, ההבחנה בין שני המונחים הללו נעשית כאן אך ורק לשם נוחות הסברת בעיות התרגום). תרגום השירה שבשורה זו הוא תהליך שעשוי להימשך שנים, ואף לא להיגמר לעולם. אני מכיר מתרגם אחד, למשל, החי עם השורה הזאת כ־ 25 שנה, ועדיין אינו בטוח איך לאומרה בעברית. והיא בתוכו, בראש שלו, בלבו. והיא צצה ועולה מדי פעם, אגב נהיגה במכונית בצהרי יום, או פתע תוך כדי שוטטות בשכונה נידחת בירושלים. או במילואים. סתם כך. ומבקשת לצאת. והפתרון המספק טרם בא. יש משהו – אך זה לא זה. ולבסוף, אולי יהיה עליו להסתפק באותו “משהו” ולפצות בהמשך הבית על אובדן כמה מרכיבים שבשורה זו.

תהליך התרגום שתואר לעיל הוא עניין של חיים. ואילו תרגום שיר שבו “יושבים לתרגם” הוא עניין אחר לגמרי. והנה, גם בתרגום מסוג זה יש לבטים, והם קשים ואין לזלזל בהם: האם לחרוז “שניים” ו״שמיים“, או אולי “שניים” ו״בינתיים”, או שמא “בינתיים” ו״שמיים" וכו'. או האם לחרוז ״מהלכות״ ו״משיחות״ – או שמא “עוברות” ו״מדברות", וכיו״ב. המתרגם החי עם השיר עד שהשיר המתורגם מתפעם מתוכו אינו עובר לבטים שכאלה בדחיסות כזאת.אצלו העניין יכול להתפרש על־פני שנים, והשיר חי בו עד שהוא יוצא לאוויר העולם. מבחינה זו – לבטיו של המתרגם הטוב קלים יותר מלבטיו של המתרגם הלא־טוב…

ועוד: מתרגם השירה מחכה לשעה של חסד, והדברים נאמרים מפיו, כפי שאולי היה המחבר אומרם לו כתב בלשון התרגום. זה קשה? זה פשוט תהליך אחר. זהו תהליך של קליטה, ספיגה,ויצירה במקביל: בעוד השיר המקורי חי בתוכך על כל מרכיביו במלותיו המקוריות, אתה שומר על מרכיביו ככל יכולתך, ורק מחליף את המלים. זה לא קשה. וזה קל גם כיוון שזה צורך, דחף פנימי. התרגום הטוב, תרגום השירה, מקורו בקרבת נפשות, בהבנה שמעבר למלים, בצורך לומר בלשונך את מה שאמר מישהו בלשון אחרת – ולומר זאת לא רק במלים בעלות הוראה דומה, אלא אף באותו אופן שבו נאמרו הדברים במקור. באותה רוח.

תרגום אפשר לטעום כמו שטועמים יין: קודם מעיפים עין בצבע, אחר מריחים קלות, סופגים את כל מה שמסביב – ורק אחר־כך לוגמים. תרגום שאינו מגיש את המסביב הזה – אינו תרגום טוב. בספר הנ״ל, למשל, די בקריאת שורה או שתיים כדי לדעת שהמתרגמת החטיאה את השירה. היא לא קלטה מן המקור את הדברים שקורא רגיש יקלוט, ולכן אף לא העבירה אותם בתרגומה. תרגומה יספק, אולי, קוראים שאינם רגישים דיים.

תרגיל מצוין בהבחנה בין תרגום שירה לתרגום־לכאורה הזדמן לנו לאחרונה, עם הופעת מהדורה דו־לשונית של מבחר משירי אמילי דיקינסון בתרגום הדסה שפירא (דביר, תשמ״א(. ה״לכאורה" מודגש כאן עוד יותר בשל ההופעה החיצונית ההדורה והמעודנת של הספר: נייר נאה, עיטורים עדינים, דפוס יפה. והתרגומים הוצבו מול המקור. הם אינם רחוקים ממנו פיזית,ולפעמים נוצר הרושם שהם אפילו תרגומים טובים. אך הם לא. זהו תרגום לכאורה. לאו־דווקא רע, אך לכאורה… כלומר, נדמה שהוא טוב, ואינו כזה. עם זאת, אין הוא מחטיא את השירה לחלוטין, והוא יוצר חוקיות מסוימת, ורמה שירית מסוימת, שאמנם אינה מקבילה למקור – אך אינה רעה כשלעצמה.

הנה, פתיחתו של שיר מאת אמילי דיקינסון

Because I could not stop for Death –

זו שורת הפתיחה. מה יש לנו בה? תוכן השורה - עדיין אינו שירה. השירה נוצרת באופן האמירה. זוהי שורה שיש בה מתח, ציפיה. היא פותחת בקיטוע ומסתיימת בעצירת נשימה,בציפיה לתשובה. ויש בה נקיון, ושקט, ותחושת חפזון. והיא פשוטה – אין בה אף מלה רמה אחת. כל המרכיבים הללו הם הרקע לתוכנה של השורה, שבו אומרת המשוררת מה שהיא אומרת. בלי אותו רקע, תישאר האמירה בגדר אמירה בלבד. יחד עם הרקע – זוהי שירה.

כיצד תתורגם שורה שכזאת? הלא ברור לכל מי שחש את מורכבותה של השורה, שכל מרכיביה – או רובם – חייבים להופיע בתרגום. דבר זה היה ברור כשמש למתרגמת אליעזרה איג, שפרסמה ב־ 1965 צרור שירים של אמילי דיקינסון בעברית. ואילו למתרגמת החדשה,הדסה שפירא, לא היה הדבר ברור.

וכך מקבלים אנו בתרגומה של הדסה שפירא את האינפורמאציה דלהלן:

לֹא הָיְתָה לִי שָׁהוּת לְחַכּוֹת לַמָּוֶת.

מה יש לנו בשורה זו? יש לנו משפט כבד, אינפורמאטיווי, לא מעניין במיוחד, לא מעורר ציפיות. תחושת הקיטוע, ההתפרצות, הרגשת הפתאומיות שבשורה המקורית – כל אלה אינם בתרגום. לכן זה תרגום לא טוב. לכאורה זה תרגום – שהרי המלים מתורגמות, בעיקרן. אך מה שחשוב מן המלים – אינו מועבר. לכן זה משהו אחר. זה לא רע לחלוטין, אך אין זו הדרך שבה היתה אמילי דיקינסון בוחרת להביע את עצמה בעברית – לעניות דעתנו.

ואילו תרגומה של אליעזרה איג מעביר את מלוא מרכיבי השירה שבשורה זו, ונוצרת מקבילה מלאה ומקסימה לשורת המקור:

כִּי לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲצֹר

לַמָּוֶת – – –

ולסיום - הנה הבית המסיים את אותו השיר של אמילי דיקינסון, במקור, ובשני התרגומים:

Since then - 'tis Centuries and yet

Feels shorter than the Day

I first surmised the Horses Heads

Were toward Eternity

בתרגום הדסה שפירא:

מֵאָז – נָקְפוּ כְּבָר יוֹבְלוֹת. אַךְ דּוֹמֶה

כִּי קְצָרִים הֵם הַרְבֵּה מִן הַיּוֹם

בּוֹ שִׁעַרְתִּי תְּחִלָּה כִּי רָאשֵׁי הַסּוּסִים

נִשָׁאִים אֶל הַנֶּצַח, בׇּרֹם.

ובתרגום יפהפה של אליעזרה איג:

נָקְפוּ יוֹבְלוֹת, אַךְ הֵם, דּוֹמֶה

קָצְרוּ מִיּוֹם יָחִיד,

בּוֹ לִי נִגְלׇה כִּי פְּנֵי סוּסַי

לָאָרֶץ הַנִּצְחִית.

ההבדל בין שני התרגומים הללו - זוהי כל תורת תרגום השירה על רגל אחת.