הדרך הלולינית היתמרה מעלה־מעלה. ושם שהטרשים עמקו, ואך לעתים רחוקות דרכה רגל־אדם, היה מוטל עץ־ערמונים זקן ועקור, כפותיו כלפי מעלה, שרשיו מעוקלים, מפותלים, מגודלים צרורי־אזוב, תלויים מעל תהום.
החמה התרוממה מן הגיא, גלגלה בעצלתיים פקעות־אד ללא נוע, מָשָל דובים אפורים, פיקלה קצות הרים כחולים והציתה נטפי־טל בעשבים הגבוהים, הרטובים.
שחרית בהירה, רעננה, התנענעה מעל הר וגיא, הבהיקה מתוך התהומות, התפתלה ביערות, השתטחה מעל האדמה בששון אל צעיר.
על ראש ההר עמד בית צבוע לבן וגגו אדום.
טוֹטְל ירד מעל המדרגות במגפי־גומי וניצב בעשב הרטוב. באצבעות טפוחות שפשף את עיניו המימיות, פשק רגליו הקצרות, התנודד בכתפיו על תושבתו הנרחבה והתחיל מתמתח בפיהוק הגון. רחץ על יד המשאב, ניגב ארוכות את פניו במגבת וחישב בקול את יום עבודתו – חליבת־הפרה, חרישת־כברת־קרקע לבולבוסים, נסיעה לכפר – צריך לשלוח לניו־יורק את חמשת הדולארים, תשלום הפוֹנוֹגראַף.
דעתו נחה עליו, שהעירונים באים בימי־קיץ – זה נוח יותר, נחסכים קצת דולארים. המשפחה, שבאה אתמול, תקח שליש החלב, אחר־כך יבואו בעלי־הבית, ויפסיק בכלל להוביל חלב לכפר. אולם במעמקי־נשמתו המגודלת פרע, ככל הסביבה כולה, היתה טינה שהוא, טוטל, עמל כל ימי חייו, מתענה באבני־מרה, בשגָרון, עוסק ברפואות בכל חורף בכפר (בקיץ אין השעה פנויה), חי עם הפרה, עם הסוס, עם החזיר – חי עם השדה, עם היער, ואם הוא כבר זוכה להוציא, לאחר עמל־זיעה, קצת ירק מאדמת־הטרשים, אוכלים אותו הולכי־בטל, הבאים הנה בכל ימות־הקיץ.
הוא לא הרהר זאת. במוחו עמדו – הקרקע הקשה, ההררית, שצריכה חרישה, חמשת הדולארים שצריכים שילוח לניו־יורק, והמשפחה שבאה אתמול. הוא ראה את העצמים האלה, היה בידו למששם, כמשש האילנות מסביב. השאר דימדם, היה שרוי בו במטושטש, כמטליות־אֵד אפורות, שזחלו בין ההרים על כרעי־דובים.
עיניו המימיות הביטו מאומצות לצד הכפר. ועל פניו האטומים שְׁרה צערה של בהמה העומדת להמליט.
טוטל הוריד מעל הקיר שני כדי־פח והלך לרפת, שמשני צדדי־מבואה היו מוטלים, כל החורף כולו, שני תלי־אשפה, ועתה, עם האביב, העלו אֵד, הספיגו לתוך האויר הצלול ריחו של עור חי.
פר בן שלוש וחצי, שכבר התחיל מתפרע, מרדף אחרי השד, שהתפתל בין קרניו, בא לקראת טוטל ועינו דם.
“כבר קיבלת קרנים בטלפיים, דזשאֶק? לך, לרפת! נו, כלך לך” – גחן טוטל, תפס אבן והטילה בערפו של בן־הפר.
עין־הדם של בן־הפר חשכה – השד ניצב לפניו כמטלית אדומה. בן־הפר כפף ראשו כלפי הקרקע, עמד על רגליו הקדומניות וברגליו האחוריות התחיל לפרכס באויר.
פרה אחרי פרה ניגשו, פישקו מעט רגליהן אחוריות, האזינו לשכשוך החלב בדלי הפח, והחרטוֹמים המטומטמים היתה שרויה בהם מגוּשמנוּת אנושית.
מאֶש נעל חרש את הדלת בעדו, מאחורי אשתו וילדו הישנים, עמד על מרפסת קטנה שמסביב לבית. זה שנים לא ראה רחבות כזאת. דאגות ובנות־דאגות נתעלמו ואינן, מָשָל נער בראשון־ימי־הפגרה. נשם עמוקות, הביט בדליות הכרסתניות, שנמשכו מעצי־הדובדבנים לביתו, וגביהם בהקו בנפנופי־פרפרים.
מאֶש הפליג לאֵלם הצונן, שרישרש סביבו והביא עמו ריח חלב חי.
“האַלוֹ, מיסטר טוֹטל!”
טוֹטל כבר היו לו שני דליים מלאים. אניצי־קש התנענעו מעל החלב הקוצף. בקורת רוח התרומם מישיבתו הישמעאלית, חש חילוץ־עצמותיו מרוב ישיבה, ובחמיצות בגבותיו המכווצים הצביע על חוט השדרה:
“מתמוטט.”
“האם אתה חולב את הפרה?”
“יאֶס, סאֶר!”
“כסבור הייתי, מרת טוטל חולבת.”
“היא אצלי נערת־כרך” – השיב בגדלות – “אינה יודעת לחלוב.”
מרת טוטל היתה טרודה בשני חזירוניה, שהתחככו בשמלתה המעומלנת, מיששה את כפל־סנטריהם, נהנתה, והמכבנות ריטטו בשערותיה האפרפרות.
“מיסטר מאֶש, כלום אתה יודע כמה לוגים חלב מבקשת מיסיס מאֶש?”
“סבורני שלושה.”
“היא מבקשת גם פרגיה?”
“נערת הכרך,” שכבר היתה בת ארבעים ומעלה, סגרה את החזירונים, חטפה פרגיה לבנה, אחזה כרעיה ובגרזן חתכה ראשה. הפרגיה בלא־ראש נחלצה והפליגה לתוך העשבים הגבוהים ובחירחור פשטה כרעיה כלפי מעלה.
חדוותו של מאֶש נגוזה. הביט וראה שתי ידים מעוקלות רותמות סוס לבן לעגלה דוּאָפנית. הסוס גדול, רחב, דמו זע מתחת העור הצחור, מתגבב, והסוס אינו עומד על עמדו, נפחד מפני העולם הסובבו, הקופץ כנגד עיניו. הרגלים אינן מאוששות, אינן בוטחות באדמה המתנענעת, מתנפחת מעל לעצים, ומרוב אימה מפרפר העור הבָּהיק, נחירי־האף עשֵנים והפרסות מזָרקות צרורי־אדמה, ממאנות להשתעבד ליצול. טוֹטל שכח, כי עומד זר, שוב לא בוש מפני “נערת־הכרך”, עיניו הגיחו מראשו – עיניים לבנבנות כגידולי־מים גלישים.
קפץ כנגד פני הסוס, גער באשתו, שתחזיק ביתר־שאת את זנבו הארוך, והוא עצמו קילל את הסוס עד דור רביעי.
“חיה ארורת־אלוהים… אמך, סבתך, אֵם־סבתך, כולכם ארורים… הסתובב! נו, נו,” הסוס נכנס לריתמה, טוטל ואשתו הטילו בחפזה את מושכות־העור, ומשמשך הסוס, קפץ טוֹטל, תוך מרוצה, אל העגלה, שכח כי זה עתה קילל, ועיניו המימיות חייכו כנגד מאש:
“ושמא אתה צריך משהו בכפר?”
“חן־חן, לא כלום.”
מיסיס טוֹטל הרימה את הפרגית, המלוכלכה־בדם, בכרעיה הקרושות ופנתה לביתה.
מאֶש חיפש ומצא מעדר, ציין קצת ערוגות והתחיל חופר את האדמה שמאחורי הממגורה. העמיק לנעוץ את מעדר־הפלדה בתוך הקרקע, עקר פרודות דשואות, הרימן והפכן על פניהן. שלשולים שרצו בין הרגבים השחורים, ומשכילה מאש ערוגה, ניצב מעל האדמה החתוכה, המהובלה, שהיתה מוטלת מוכנת ומזומנת לקלוט זרע.
אבריו הקרישים של מאש התגמשו, התנענען עם העבודה, נשמו דרך־ארץ בפני איש־האדמה.
עבודת־האכר היא מיוזעה, מעוקשה, ויש עם מי להתמודד. האדמה היא קשה, מצומדה, היער עבות, ללא מיפסע, וההרים גבוהים מיתמרים פיסגה על גבי פיסגה, מקצרים את היום.
בין שדות ויערות, מלוא־העין, פרסאות פרסאות, האדם הוא חדל־ישע, חש באפסותו, בפני הרחבות סביבו, נעשה מאמין, בעבדו יד ליד עם האדמה, שלשונה זרה לו.
על עצי־הדובדבנים, שגדלו ממול המרפסת, היו תלויים ויורדים כיסים ארכרכים. הכיסים נראו ככחלים עשויים קורי־עכביש.
מאש התעורר על כך, כי אחד הכיסים מנוקב והוא רוחש חיים. אלפי ראשישים מתרוממים, מתקמטים, זה על גבי זה, זה מתחת לזה. פקעת מסוכסכת של ראשים, העשויה כל רגע לקרוע את המארג המנוקב. עצם־הרעיון, כי התולעים עשויות לזחול לתוך החדרים, סמררה את מאש. באחד העצים ספר למעלה מעשרים כיסים כאלה, הבחין כי מעל גזע־העץ זוחלים זחלים כרסניים, קטיפניים, רפידנים, והכרסים מתקמטות, מנצנצות בעינים זעירות ססגוניות.
“פּאַ, הרי הם גם זוחלים” – הראה ילדו בן השש של מאש לאָביו על גבי המדרגות – “שנים, שלושה, ראֵה כמה, פּאַ!”
מאש הוציא מתוך הממגורה פח־זפת, משך רצועה רחבה, שהזחלים לא יוכלו לעבור, והוא וילדו ישבו, תאבים לראות סופו של דבר. הזחלים נעו טורים־טורים. הכרסים הרפידניות והקטיפניות, המשובצות משבצות צהובות, ירוקות ושחורות, נוצצו כנגד החמה, השתפכו מתוך צבע לחברו. משהגיעו הזחלים אל הרצועה ושניים שלושה מהם נתקעו בזפת, והשאר נעצרו, עמדו כדי רגע וראשיהם זקורים והפכו פניהם אחד־אחד.
הסלידה מפני הרימה פגה. מאש נפלה רוחו, לא ידע, מה ייחוסו של אדם. הבחורון שלו לא ידע עד לפני שנה, מה זאת סכנה, ופה רימה, שכל ימי חייה יום אחד, וכמה היא זהירה… הבחורון בן שש כבר לא היה על ידו, קפץ בעשבים הגבוהים, הִדַיין עם שני חתוליו של טוֹטל, שהתחממו כנגד החמה, ומשנמאס עליו הדבר, ישב מעשה־רוכב על מקל והעץ ניתן בו דיבור.
בעשב, שמאש ישב בתוכו, נפל משהו. התרומם. זחלים נגררו מעל גבי העץ, השתרבבו עם הענפים, נפלו מעבר לרצועת־הזפת, שנמשכה בידי מאש.
הצנינות, הגלישות שבזחלים, שהסלידו את מאש, נכחדו. נטל זחל על כף ידו, חיפש בין הנקודות את העינים ולא יכול להשלים, כי הרימה הרכה, שחייה יום יומיים, תוכל לשטות בו, באדם.
“התולעים אוכלות את הדובדבנים” – באָה מיסיס טוֹטל בפח־נפט – “אתה רואה, איך העלים מכורסמים?”
“כלום אי־אפשר למנוע זאת?”
“צריך לדעת, כיצד לנהוג בעצים, ובעלת־בית שלנו הזניחה הכל.”
“מתי הם באים?”
“מוטב ולא היו באים כלל!”
“על שום מה?”
“רוע כזה כבעלת בית שלנו, מיסטר מאש, צריך לחפש!”
בשעת דיבורה, כרך טוטל בחוט חתיכת־צמר־גפן מסביב למוֹט. שרה את צמר־הגפן בתוך נפט, הציתו, טיפס על גבי העץ והתחיל שורף את הקנים.
בחלל האויר החרישי נשמעה פציחה. הלהבה אפפה קן־קן. אלפי זחלים התכווצו באש, נפלו לתוך העשב ובדממה עמד ניסוּר עמום.
נערת הכרך שפכה נפט על התולעים, ששום אחד לא תתחמק מעיניה הקטנות החדות.
שני החתולים, שבילו ימים בשדה, והתפרנסו בעצמם, עמדו וגביהם כמגדלים. סבבו, כשכשו כמעשה־להטים זנבותיהם הזקורים, כפפום כיצורים חיים, שאין להם ולחתולים לא כלום.
מאש ניסוט, ביקש להרחיק ביותר מן הריח הלח, החלקלק, שהטיל שיעמום. אולם הריח כבר נקלט בו, נישא מבגדיו, מידיו. הכל היה ספוג במשהו, והיה לזרא, והוא ביקש להמלט ממנו.
נכנס הביתה, לא יכול למצוא פינה לעצמו.
אשתו ראתו והתרעמה כביכול:
“צריך שיהא לב להביט, כיצד הגוי שורף את התולעים.”
לא ענה, יצא בדלת צדדית והתכנס מתחת שיח, הילד חיפשוֹ ומצאוֹ, ישב בסמוך לו:
“טוֹטל הוא רע!”
“על שום מה, בני?”
“הוא שרף את כל הזחלים!”
“גם אתה רע!”
“אני?”
“כן, בני. אתה תופש זבוב ותולש כנפיו. חטא הוא.”
“אלהים יענשני?”
מאש התמתח, הציץ בעיני הילד החומות, שהיו דומות לשלו, והשמחה שנגוזה התחילה מתגלגלת אי־שם הרחק, התמרה מעליו כצעיף.
פּרפרים התנפנפו כנגד החמה המלוהבת. הילד חטף מגבעת־אביו והפליג לשדה.
מרת מאש, עודה צעירה ביותר, בלונדית, עיניה אפורות, ילדותיות, דהרה עם בחורונה בן־השש, וצחוקם הידד בתכלת.
אורה התפשטה מסביב למאֶש, הגיעתו מן הענפים הירוקים, שעמדו בחלל האויר הדומם, השקוף, לא נעו ולא זעו, והעלים המחוטבים הסתמנו בתכלת, כשיבוצי־פיליגראן עדין. פּתאום פסק האילן מהיות כבול־עץ, נעשה ברייה, שממנה נמשכו גופים גמישים מעל מאש, חיממו את עפעפי־העיניים, ועיגולים כחולים נישאו מעם השדות, מעם ההרים.
וכשאשתו העוטה לבנים וראשה שערות־זהב, עיניה אפורות, שהיה בהן משהו מחתלתולה תאבת־שעשועים, צנחה על ידו בנפנוף, נשפכה שמחה מענה כל־כך על אבריו, באה מתוך הרחבות בגבורת־סנוורים, עד שמוחו השטוף התנענע, נמוג נתאפס בזמרה החדצלילית מסביב.
ימים עמדו ארוכים, שמשיים.
חזון לא נפרץ הוא אדם המעבד פה את אדמת־הטרשים. היו מפיקים זפת ביערות, מגדלים בהמות בעמק, שגדלו, משל עצי־פרי, שרחבם מרובה מגבהם, והיו חיים באפס־דאגה, במלוא־החושים.
מאש ומשפחתו הקטנה נמשכו מיום ליום יותר ויותר לתוך חיי־השלוה, נתחבבה עליהם העצלות, שזחלה לתוך העצמות, והאדמה משכה, הדיפה ריח שחת קצורה.
הדממה מסביב נצררה בה לשון־אילנות. ומאש, אשתו חזרו להיות כילדים, עמדו עם בחורונם, טענו בפני הגבעולים הגדושים פרי, האזינו לתחנוניהן של האוכמניות הנרפות, העסיסיות: קטפני, אני כבר בשלה מאתמול, ראה שזפתני השמש – והאצבעות דביקות, טסות מגבעול לגבעול. העצלות מזמזמת בכל אבר, מרגיעה, והאדם, מעורטל מכל רוע, והאדמה, והצמחים והיתושים נעשים אחד.
חדוות־סתרים, חדווה למראה האדם, כחדוותו של מי שרחק ימים הרבה מישוב, נתעוררה בו במאש. הוא, אשתו, ילדם הקטן, כולם הקבילו את פני בעלת־הבית ושתי בנותיה, שבאו מן העיר, כיבדו אותן בחלב קר, בלחם וחמאה, באוכמניות מבושלות.
מאש הילך בין האורחות, סייע בהתרת־הצרורות, ולא ידע בעצמו, על שום־מה צוחק ברמה.
“ובכן, אתן אומרות, כי בעיר חם? וכאן בלילה קר, וצריך להתכסות בשתי שמיכות!”
“מה שמך?” – חבקו שתי הנערות את הילד.
“הרשלי.”
“ובאנגלית?”
“גם הרשלי.”
“הדיבור באידיש סופו מעצור בדרכו, יפריעוֹ לקנות מבטא צח באנגלית” – אָמרה הבכירה אל מאש בנעימה של מורה.
“והדיבור האנגלי מקלקל את האידיש שלו” – חייך מאש.
“אסון!” – כיווצה בעלת־הבית את שפתיה הצמוקות – “בין כך ובין כך לא ידבר אידיש! הירוקים אינם רוצים לדבר; ידבר אמריקני?”
“אצלי ידבר אידיש” – נהנה מאש מן הנערות, סתם־כך.
הבחין, כי הבכירה אינה מביטה הבטת־מישרים, בדברה עם מישהו. עיניה חומות, גדולות, מתמזגות עם שערותיה העבותות כעין־הערמון. הצעירה – דקה, שקופה, ראשה שחור־השער גזוז, נוסח־נער. אַפּה רזה, ארכרך, הוסיף לפניה זעפו־של־עוף.
בעלת־הבית, יבשה, זריזת־נוע, העלתה על שמלתה מכנסי־בד רחבים, חבשה מגבעת־קש רחבת־שוליים, שלא נראו פניה, ומעשה־דחליל להפחיד צפרים, הילכה בחצר, הבריחה את התרנגולות מעל הערוגות, מרחוק ייראָה בענף חזיריו של טוֹטל, שנברו בתל־אשפת־הבהמות.
“תוּף, תוּף!”
הנערות, לבושות ניקארס, נעלמו אי־שם עם החתולות, ובבהירותו של יום צירצרה האנגלית הגרועה של בעלת־הבית:
“כלב, גוי, תן לו דירה, תן לו הסקה… ואת השחת לא יכול לאסוף! חזירים יגדל לי כאן? גרש אגרשנו!”
“עם מי היא מדברת, מאַ?”
“עם עצמה, ילדי.”
היא רצה מן הממגורה אל הרפתים, השגיחה היכן צריך להדביק קרש; דאבה, שהכלב הזר משתער עליה, אינו מניחה לבוא ללול, שבו התרנגולות, לבנות, שמנות, התרפקו אל הקיר כבטרם־סער.
אך עתה חשה מיסיס מאֶש, כי היא ובעלה שוב אינם לבדם. המרפסת הקטנה נחצתה. הנערות לא פלטו במשך כל הזמן מלה, ישבו מנופחות, והיא אָמרה לבעלה:
“אין הן נראות בעיני!”
“על שום מה?”
“ראית, כיצד הצעירה התעוותה, כשדיברנו אידיש?”
“מה עולה על דעתך!”
הרחבות מסביב התכווצה פתאום, קטנה לגופם ולבשרם, ומאש הצטער, שהרוע שבאדם בולט ונראה בין הצמחים, ומנוולם.
טוֹטל ואשתו היו בממגורה, הקריבו את הפר הצעיר לפרה צעירה. עמדו דאוגים, כבדי־ראש, ואף שידעו, כי כך הדין, הכל עושים כך – האדמה, הבהמה ואפילו האדם – אף על פי כן כבשו את מבטם זה מזו.
“שוב נפלגתם עם בעלת־הבית?” – חילצם מאש ממבוכה.
“אין היא נותנת לחיות!”
“מה שוב?”
“היא רוצה, כי נמכור לה חלב בסאנט פחות משאנו מוכרים לכם!”
“ליידי קמצנית כל־כך לא ראיתי מעודי!” – ירק טוֹטל גוש־טאַבק־לעיסה – “מחזיקה סאנט בחזקה, אינה משמיטתו מידה, ויבכה האינדיאני דמעות שליש!”
בעלת־הבית באָה במרוצה, ראתה את הפר על רגליו האחוריות, ניטל לשונה, בדוחק מצאָה את הדלת חזרה וחסמה את הדרך בפני בנותיה:
“אַל תלכנה, בנות, אַל תלכנה!”
“מה יש, אמא?” – גחנו הנערות לצד הממגורה.
“אלה אין להם בושה, טוֹטל ואשתו גרועים מבהמות! וגם הירוק אין לו מלאכה אחרת אלא שיעמוד ויתבונן!”
מסביב לבית לא היה במה לנשום.
בכל שסבבת ופנית – בשדה, ביער, – בכל מקום ביצבצה וצצה בעלת־הבית במגבעת הגדולה, כדחליל, היתה עשויה להלך ימים בעקבי שתי תרנגולותיה, ביקשה לידע, היכן הן מטילות.
במרפסת, מאחורי החלונות, יומם ולילה, הילכו ברנשים, כמעט כולם גויים, באו אל הנערות חבורות־חבורות, לא זזו, כמנהג כלבים בכלבה.
מאש ואשתו היו מהלכים המומים, לא ידעו מה אירע פתאום. לכאורה הכל בעינו עומד: אותה אדמה עצמה, אותם צמחים עצמם, אותם ימי־אורה עצמם – ואתה מהלך קודר, אי אתה רואה ולא כלום, מתנפח והכל בשל כך, שאיזו מכשפה ושתי בנותיה כשטן על דרכך, מאפילות על אורך.
הילד ניגש ברוגז:
“הנערות צוחקות עלי.”
“על שום מה, ילדי?”
“הן אומרות, כי אני ירוק, כי ילד אמריקני אין שמו הרשלי!”
“תאמרנה להן, מה איכפת לך?”
“אינני רוצה!”
“אַל תלך אליהן!” – התערב האָב.
“מה עודך גוער בילד?” – הניחה מיסיס מאש חמתה בבעלה – “תגער בבתולתות!”
מאֶש התחיל משוטט על פני המרפסת, הפריע להם לשקצים שישבו על המדרגות, התחיל לדבר בקול רם, ואם התנצל בפני שייגץ, התנצל דווקא באידיש, נהנה שהנערות מכחילות מכעס, נחנקות ברישעות עצמן, ולא יכול בשום פנים להבין, מהיכן להן שנאה כל־כך לאידיש. בעלת־הבית באה במרוצה במגבעתה־קש, כשמיסיס מאֶש שאבה דלי מים.
“תקמצי במים. שנה שחונה. ובאפס־מים תצררו צרורותיכם ותסעו העירה!”
“וגם אתן!” – התנוצצו עיני מיסיס מאש.
“כבר אשית לי עצה!”
“אף אני!”
הבת הבכירה משכה את האם.
בדרכה נתקלה בהרשלי, שרכב על מסעד־המרפסת.
“אמור לאבא, כי את המסעד לא השכרתי לו!”
מאֶש שיכך בקושי את אשתו, התחנן אליה:
“הלא עיניך הרואות, כי היא כלבתה! אם למריבה, צריך לעקור מכאן היום!”
“בין כך ובין כך אין במה לנשום” – ניפחחה מיסיס מאש את שפתיה.
מאש אימץ אליו את הילד ולא ידע עדיין, מה מתרחש כאן. יושב לו אדם במעון־קיץ ועושה מלחמה עם מכשפה. אין דבר עולה בידו. האדמה, היער, האפרים – בכל חלה קללה אנושית, אינה מרפה כדי רגע. ביום, בלילה, באשר תהיה, ניצבת המפלצת במגבעתה־קש הרחבה, שומרת כל צעדיך, ומאש עולה בדעתו, כי הישר והכשר הוא לדון מכשפה כזאת בשרפה.
המרפסת קטנה, האנשים נצפפו, פנים אל פנים, כתרנגולים מנופחים. הרישעות מעוותת, רבצה בעיניים, על האפים המחודדים, סירבה לעקור מדל"ת אמות, ומאש לא פסקה תמיהתו, מהיכן לו לאדם רוע כל־כך.
בהמה התגעגעה אי־שם, הגיעגוע נתמשך, בארוכה ובמאוים, סיפר על המות.
מאש פיתח את הסווטר, חיבק את הרשלי ופתח ואָמר חרש כאל נפשו:
"לפנים, לפנים, בברוא האלהים את האדם, ילדה לילית לסמאל ילד, בא סמאל עם ילדו אל חוה ויאמר:
“חוה, עלי ללכת דרך רחוקה. יהיה ילדי עמדך.”
“טוב, דודי סמאל” – ענתה חוה.
ויהי בצאת סמאל ופרץ הילד בבכי, נכספה נפשו הביתה, לאמו, ללילית.
אדם לא היה בבית, הלך ליער לצוד ציד. ויהי בשובו הביתה רעב וראה את הילד הבוכה, שאל את אשתו:
“מי בוכה שם, חוה?”
“הלא ילדו של דודנו סמאל הוא!”
“בלמי את פיו, חוה, והכיני מה לאכול!”
“צדת מה?”
“לא־מאומה, חוה.”
“אולי נצלה את הבחור, ויפחת במעט הרוע בעולם. מה תאמר, אדם?”
“עשי כחפצך, חוה, ובלבד שתעשי מה לאכול.”
חוה תפשה לו לנער, צלתה אותו באֵש וישבה עם אדם לאכול, אכלוהו על עצמותיו ועלו למשכב.
בערב בא הדוד סמאל:
“איה נערי, חוה?”
“איזה נער?”
“אַת משטה בדודך, חוה?”
“איני משטה.”
“הנער, שנטשתיו בידך הבוקר?”
“איני יודעת דבר.”
אדם פער בשנתו את פיו וקול־אימים, קול־הנער, נישא מעל המערה:
“אָבי, לך הביתה ואמור לאמי, כי לא תבכה. אמור לה, כי אני כבר שוכן בקרב האדם. הרוע כבר יושב בקרב האדם, והאדם לא יחלץ ממני עד עולם.”
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.