עמד חורף קשה. אל היער הלומניאי, שמאחורי מלאַווה, מן הנמנע היה להגיע. הביצות, שהתפשטו וירדו, חתכו את היער, הקיפוהו מכל עבריו, נוצצו יומם ולילה, כזכוכית מלוטשה; ולנסוע ולהגיע בצמד סוסים לא היה בגדר־האפשר.
הלבלר והיערן היו גזורים מישוב אדם, ישבו בבקתות מושלגות והשגיחו, שהאֵש לא תכלה מן התנור.
היערן לא היה ימים תמימים בבית, נגרר על מגלשים ארוכים מעל הביצות, רובהו על כתפו, רדף חזירי־בר, שהכפוֹר הבריחם ממהמורותיהם. אחת בשבוע בא לעיירה הסמוכה, קנה אוכלין בשביל הלבלר, והביא את הדואר הביתה. בכל יום היה הלבלר מאחר יותר לעלות למשכב, אמר לאשת היערן כי תגרד בולבוסים, אכלם מטוגנים בחמאה ושמע חדשות מן העיירה. זה הבריח במעט את המרה־השחורה, שהיתה תלויה מעל שני החדרים.
האם משום שהלבלר ריאתו חלושה היתה, האם משום שדמו קלוש היה, כך או כך, לא יכול היה לעמוד בפני הצינה, יסורים היו באים עליו, ככל שהיה צופה בשלג. הלילות הארוכים הטילו עליו אימה.
ננער עם שחר, לשם חברוּת העיר את הכלב ותמה וחזר ותמה, שהוא פטור להעלות נר – השלג הציף את הבית כאור־ירח.
העלה אֵש ומשנתלקחה, פתח והתפלל בקול רם, גירש את הדממה שהפחידה והשתדל, שהתפילה תתמשך הרבה.
בקרקוש־השלג הכיר את אשת־היערן, שישבה כמאה פסיעות ממנו. בוקר־בוקר באה בכד־חלב, התנקתה במסדרון, ניקתה במטאטא נעליה ובירכה בהכנעה:
“בוקר טוב לכם, פּאַניה (אדוני)!”
“הכפוֹר נושך?”
“ככלב שוטה, פּאַניה!”
“מה עושה הזקן?”
“קרוב שישתגע, פּאַניה. לילות תמימים הוא מדבר על חזירי־בר, אינו מניח לישון. היום, כשיצא, עמדה עוד חשכה.”
סדרה את מצעותיו, קטמה את האֵפר מתוך התנור, כיבדה את הריצפה, הרתיחה קפה והגישה טס־אוכלין.
“יטעם הפּאַן!”
ישבה שלובת־ידיים על יד האֵש. הלחיים צבוטות־קור השתלהבו, העיניים הביטו במסירות על הלבלר הצעיר, התחילו תוהות ובוהות, דומה לא ראו כלום, ופתאום ניגשה אל השידה, הוציאָה גרבי־צמר, בדקה בהן ודיברה לנפשה:
“צריכות תיקון.”
הלבלר לא הרגיש בלכתה, דומה היה עליו, כי מישהו מצוי עמו בחדר, כילה את ארוחתו וניגש אל לפני החלון.
עולם מושלג. קשה לומר, היכן תחילתם של שמים והיכן תחילתו של שלג. מעל החלון הכפול, הבלום איזוב, היה תלוי פגר־זבוב, לָחוּץ, כאילו מיצו את כל תוכו, והניחו עורו וכנפיו בלבד. קרא לכלב, שציד־זבובים במעופם היה חביב עליו, והראה לו את הזבוב. הכלב מתח עצמו, הפשיל שפתו העליונה, שהציצו מאחוריה שתי מלתעות, נתפהק ונתקפל – כנראה הריח את המות.
הלבלר הביט על ידיו, המכוסות בהרות־דם, כמעשה־צביטות, עורו מקומטט, כל גופו פוחת, נושר כמדומה מתוך הבגדים. נעץ עיניו בתוך השלג שהסתנן, התכרך כדוק, התלקח. אורי־קרח כחולים השתלהבו, הלכו הלוך ודק הלוך וחד, ליקקו בלשונותיהם־אֵש והשלגונים כבו, קפאו, התרוצצו בחוט־השדרה, מהר־מהר, סובבו כגוש־שומן במחבת מלובנת, התנתזו, אפפו את הגוף מחטים־מחטים, ועל המצח ביצבצו טיפות קרות. הדממה זחלה מעל הביצות, קפלים־קפלים, בישרו את צער־ההתאפסות. באויר האפור נישא הד קרקור עורבים רעב.
שיעול יבש אחזו. כפוף בא אל לפני התנור המוסק יפה־יפה. מחה את מצחו הרטוב, הביט איך בנות־השלהבות מלקקות את העץ, זוחלות כשדוֹנים מעל הקליפה היבשה והתאַוָה להתפשט ערום, להשתטח כנגד התנור המלוהב לקרב את הגב, את הלב. ביקש ללבן עצמו בלהבות, ליבש את לחלוחית־עצמותיו, את ריח־החלב הצרור בנשימתו.
כך פטר ימים, גרר עצמו מן החלון לתנור ומביתו לבית־היערן. הלילה הקדים לירד. הדממה הצטנפה בדמו, הלמה כבפטישונים. הוא ירא את הלילה. שרשי האילנות העקורים, המושלגים, הציצו מבעד החלונות, כדובים לבנים. הוא התגעגע לאדם חי. לא בא איש.
נרדם, עד מהרה ננער. כבר היתה חשכה ממש. מכל העברים נישאו הלמויות, כאילו הופלו אילנות. בחלל־האויר ניסרה נעיצת־מסורים, הדהוד־קרדומות. ההלמויות הלכו ועזו, הלכו וקרבו.
היערן התדפק: “פּאַניה, גנבים! הם מפילים עצים, בני־הכלבה, יודעים כי לא יתפסום, חלקלק, יירו אחד אחד, ילמדום לקח…”
הלבלר מתחיל מתלבש, שומע הלמויות, הלמויות, משל גזלנים התנפלו על היער, הולמים על ימין, הולמים על שמאל, משתערים על הבקתות, והאילנות מקדימים וחוסמים דרכם, אינם מניחים.
“הפּאַן מתלבש? גנבים! דין לירותם!”
לא הבחין בכניסתה של אשת־היערן, שמע כי יורים ביער וההלמות פסקה בבית אחת.
“אוּ, קוֹר! הפּאַן יש לו גפרור, אעלה אֵש!”
ניגשה, נטלה את הגפרורים ולא שמטה את ידו של הלבלר. ההלמויות חזרו ונשמעו ביער, הידדו, עד שרעדו השמשות.
(1922)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.