כל השבת, אחרי הצהרים, היתה מיסיס הלר מתקשטת. היא היתה אצל הספּר, שישפר את צפרניה, נועצה בשכנתה מה תלבש. התכוננה לבוא, זו הפעם הראשונה, עם בעלה לגראנד־סטריט־בוֹיס, שהם נתקבלו, בדרך שתדלנות, כחברים בה.
זמן רב הציקה מיסיס הלר לבעלה, כי יצטרף לגראֶנד־סטריט־בויס. ולא לטובת עצמה. בנם יחידם, באֶן, עמד לסיים לויאֶר (=עורך דין) ולויאר, ידעה מיסיס הלר, צריך קשרים.
לפני שנים, כשהלר עבד במפלגה הסוציאליסטית והמפלגה עודה חזקה, היה עוד פתח־תקוה להגיע למשהו. עכשיו, כשהמפלגה נתפוררה, גמרה מיסיס הלר בנפשה, כי אין למה לצפות. צריך ככל המוקדם להנתק מעם הגינוסים (חברים).
ביום, בלילה, אך תפסה מיסיס הלר את בעלה, לא נלאתה לשדל בו אותו שידול עצמו. ודיבורה בחפזה, בלב, ומחוץ לבעלה לא הבינה איש.
הבן סייע לה לאמו. הבטיח לו לאביו, כי אפשר לו לאדם שיהא סוציאליסט ויצטרף לגראנד־סטריט־בּוֹיס. הוא לא ראה סתירה בכך, הביט על כך כעל פנקס־באַנק, כעל מכונית, שכל סוציאליסט טוב רשאי בקנינה. להצביע יצביע בין כך ובין כך לטובת הטיקאט הסוציאַליסטי. דיבורו של הבן, היה כשל אמו, בלב, בשעת־מעשה היה בורר את המלים, כאילו דיבורו אינו בין בני־בית, אלא בפני קהל. האם נהנתה, חייכה כנגד בעלה וכל חיוך וחיוך שלה טען את שלו:
“מה תאמר לבּאן שלנו? עמו צריך לדעת להדיין!”
מיסטר הלר סירב לשמוע. הוא היה היפוכם של אשתו ובנו. שקט, מתון, לא התרתח מעודו. דיבורו בשופי, קמעה־קמעה, וכשם שאשתו היתה בולעת את המלים, כך אפשר היה למנות את מליו, שכן היה הוגה כל מלה ומלה במבורר כל־כך.
מביתו היה הלר בונדאי. כאן, בניו־יורק, סייע לבנות את המפלגה הסוציאליסטית, שנים היה פקיד ביוּניון. רק לפני שנים מעטות, עם המריבות בין ימין ושמאל, דחקו אותו.
בכמה אלפי דולאר שחסך פתח הלר עם שותפו שאַפּ (בית מלאכה), התחיל מייצר מעיל זול, ועסקוֹ לא רע.
קמעה־קמעה התחיל מתרחק מן המפלגה, לעתים רחוקות התראה עם מכּריו מלפנים. ולא משום שנעשה בעל־בית־חרושת. לא היה לו, פשוט, פנאי. לעומת זאת היה מקפיד על הבּאַל הסוציאליסטי השנתי. התגעגע עליו. בבּאַל היה מזדמן עם חבריו־משכבר, נזכר זמנים טובים שהיו, וזה הספיק לו, שיוכל לחזור ולהסתגר בשאַפּ, בבית, לשנה תמימה, ולהיות רחוק מן המפלגה.
אשתו לא חדלה מהציק לו. משתפסה לו, היתה פורשת ידיה ודבריה היו נעקרים מתוכה בצרורות־לב:
“סוציאליסט הוא גם אָב! הבחור יש לו כשרונות־יקר, הטוב שבנואמי הקולאדזש… אחרים, החייבים לצחצח את נעליו, עולים מעלה־מעלה והוא, בּאֶני, שלנו לוקה, משום שיש לו אב משוגע! שוטה שכמותך, הרי אתה בין כך ובין כך טָרֵף ביניהם! בעל־בית־חרושת הוא טרף! הא, מה אתה מחריש? צריך להשיג קשרים!”
הלר לא הבין, איך אפשר ודבר כזה יעלה על לב־אשתו. הוא ננער מעצם המחשבה, כהִנָער יהודי ממחשבת־שמד. התחיל לחפש במפלגה, ביוּניון, ביקש לשלם כמה ובלבד להכניס את בנו. לא עלתה בידו.
משמשו ובאו ימי הבחינות של בנם. הבית נעשה כגיהינום. אשתו לא הניחתו כהרף־עין:
“מה תהא התכלית?”
“רצונך דוקא, כי לעת־זיקנה אהיה איש טאֶמאֶני (מועדון המפלגה הדימוקראטית בניו־יורק)” – שאל הלר את אשתו ודבריו החרישים היו שקויים צער.
“ומיסטר גרוֹס, שותפך, הוא איש טאמאני!” – אמרה אשתו בחפזה, נחנקת בדברי עצמה.
“ואם אמנם כן?”
“הרי זה ראוי גם לך!”
“ומה אעשה, אשתי, ואין זה ראוי לי?”
“דין שלא יהא ראוי לשותפך גרוס!”
“אין בידי לעזור.”
“ובענין בּאֶני יש בידך לעזור? הרי אין בידך! ובכן, מה לך משתטה, לבקש בשבילו משרה ביוניון! מיני האושר שהיו לך, עמלת שנים מרובות כל־כך, ועוד מדברים בגנותך!”
לאחר שיחה כזאת לא היה לו להלר מה שישיב. מה יאמר לה? הוא אך תמה, לא האמין, כי אותה אשה עצמה, שעבדה לפני שנים במפלגה, נהגה שביתה, כשהקצבים העלו את מחירי־הבשר, עשתה תמיד מלחמות עם לאֶנד־לורדס, אינה רוצה היום, כי יזכירו לה שטותים משכבר. יורדת לחיי בעלה, רוגזה, רוצה דוקא, כי הוא יצטרף לגראֶנד־סטריט־בויס. לא היתה מעלה כלום. הלר הוא יהודי שקט, עקשן, איש־יושר. בארון־ספריו הסגור עומדים כל שנתוני “צוקונפט”. מכורכים עומדים “הקאפיטאל” של מארכס באנגלית ובאידיש. כשבני־ביתו מצירים לו את ביתו, הרי הוא מסתגר בלשכתו, מוציא שנתון “צוקונפט”, מוציא את ה“קאפיטאל” של מארכס, מתעמק ומהרהר על עצמו. הלר יש לו, אמנם, שאַפּ, גרוס הוא שותפו, אולם בתוך־תוכו הוא איש־יושר, נוהג בפועל מנהג־אח, ולעולם לא יהיה איש טאֶמאֶני. תמיד, כשעולים הרהורי־יושר כאלה במוחו (וזה מקרוב הם תכופים), זוקף הלר את עיניו בדיוקנו של קאַרל מאַרכס התלוי מעל השולחן, במסגרתו הרחבה, המוזהבת. הוא מעיד על עצמו את מאַרכס, מחייך בזויות־פיו העמוקות והזויות מתנצלות לאמור:
“הכל היא, אשתי…”
התרחש, כי בנו של שותפו, ווילי, הוצג על ידי המפלגה הדימוקראטית כמועמד לשופט ונבחר, וּוילי כל עצמו גדול מבּאני בחמש שנים.
יותר מזה לא הוצרכה מיסיס הלר. התהלכה אומללה, שבנו של שותפם, ולא בנה, נעשה שופט. הטילה את האשמה בבעלה, כיבדתו בכל מיני כינויי־גנאי:
“גרוס הוא אב, לא אתה! כזאת אני מבינה – בן עשרים וחמש ושופט! זו קאַריארה! ואילו אתה, יסודך בטלן וסופך בטלן! מה אתה מחפש ביוּניוֹן? תעשה את בּאני דאֶלאֶגאט? לשם־כך הוצרך לסיים קולאדזש? לא בחיי, אתה שומע?”
הלר ניסה עוד לעמוד על נפשו, אולם שוב לא האמין בדברי־עצמו. מה שווילי נעשה שופט, ויהא צריך לעמוד לפניו מלוא־קומה, לקרוא לו “יוּר האָנאר”, בלבל את הלר עד תום. וכשווילי נכנס אצלו, היה הלר מחייך ואף־על־פי־כן עמד על רגליו, מאליו, ובירך אותו:
“האַלו דזאַדזש!”
“מיסטר הלר – הוציא ווילי את הסיגאר מפיו – הצעתיך כחבר ונתקבלת.”
“אצל גראֶנד־סטריט־בּוֹיס?” – חייך הלר, ואגב־כך הרהר, כי ווילי, מאז נעשה שופט, התחיל מעשן סיגארים.
“יהא ראוי בעיניך, מיסטר הלר – באה בו בווילי רוח דברנות, ראה כיצד מיסיס הלר מרמזת לו בידיה, בכל גופה, כי ייטפל לו להלר – אם ראוי בעיני הגוברנר שלנו להיות במפלגה אחת עמך, דין שיהא ראוי בעיניך!”
“אולם אני סוציאליסט” – חייכו זויות־פיו של הלר.
“בעל־בית־חרושת אינו סוציאליסט!” – הפסיקתו אשתו.
“גם אני סוציאליסט!” – הבליט השופט הצעיר את בית־החזה שלו.
“אם כן” – צחק הלר– “יש תקוה, כי כל טאֶמאֶני סופה סוציאליסטית!”
“זה חשוב בעיניך כחייך, בעלי!”
הלר שוב לא התנגד. חתם על הניירות הנחוצים, שלח המחאה, נמנע לדבר על כן. ועשה כמצות אשתו וּבנו.
שבת, אחרי הצהרים, כשאשתו כבר עמדה מקושטת, מפורכסת, חיכתה לבעלה, הסתגר הלר בחדרו. הטיל מבט על שנתוני “צוקונפט”, על הגבים הכרסתנים של “קאפיטאל”, הביט מבויש בדיוקנו של קאַרל מאַרכס. ביקש לשפוך את לבו, לספר את כל האמת כולה, התחילה אשתו מתדפקת על הדלת:
“בוא כבר, בוא!”
פניו של הלר התעוותו, חיוך של רחמים התקפל בין קמטיהם. פתח את הדלת. שוב הציץ בדיוקנו של מאַרכס והחיוך שבין הקמטים התנצל לאמור:
“הכל היא, הכל האשה.”
(1926)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.