בחַוה נעשתה רחל עצורה יותר, שקטה יותר. ימים תמימים היתה טרודה בבעלבתיות – האכילה את העופות, חלבה את הפרות ובישלה בשביל בעלה, בשביל פיליפּ בן העשרים, העוזר, שהיה ישן בממגורה על השחת.
בבית כמעט שלא נשמעה, היא סבבה בין הגברים, כזרה, מיעטה לדבר ותמיד היה לה מה שתעשה. סמוך לבואָה עם הוריה לניו־יורק, בא מן הוואֶסט דודה, פאַרמר עשיר, קנה לו לאָב גרוֹסאֶרי (חנות), ונתן בה עיניו.
היא היתה גבוהה, בשרנית, שערותיה־פשתן ומרוב משא היו תמיד מתפזרות. אבא־אמא, שכבר התיאשו מבתם – יושבת בתולה בת עשרים ומעלה – היו מאושרים, כי רחל נופלת לתוך עשירות כל כך.
“האם חלמת מעודך, בתי” – לא פסק אָביה לחזור על דבריו – “כי תהיי בעלת־בית על מאה צמד אדמה ויותר, על פרות, על סוסים” – וברוב חיוּת היה הופך פניו כלפי אשתו – “היית בוכה, שרחל מזקינה בבתוליה, והנה הזיווּג שלה היה באמריקה!”
רחל נדהמה כל כך מטוב־לבו של דודה, שהקים את הוריה על רגליהם, מעשירותו, שאפילו לא עלה על דעתה, שאפשר לה שתסרב; אפילו לא הרהרה, שהוא גדול ממנה בעשרים וחמש שנה. הוא לא נראה כך. בלא זקן, לחייו שזופות, ידיו גרמיות, וכל כולו זריז וחיוך־תמיד מסביב לשפתיו העבות.
נערכה חתונה והיא נסעה עמו.
הפּרות, העופות, כל הבעלבתיות, ובעיקר אהבת־הבעל לא הניחו לה, בחדשים הראשונים, פתח־הרהור.
הבעל, שהיה חושש תמיד מפני נערות־ישראל אמריקניות, שצריך לבחור בהן, צריך תמיד להרגיש עצמו חייב כלפיהן, על שיושבים בפינה נידחת כזאת, הרחק מוודוויל, ממוּאוויס (ראינוע) – דעתו נחה מרחל. אין לה טענות, היא אדישה לשכנים, המתכנסים אצלו לפעמים ביום שבת שלהם. אשה כזאת ניתן לבטוח בה. יתר־על־כן פניה התבהרו, התמלאו, וכשהיא רצה בחדרים, נעה מתחתיה הרצפה והשמשות רועדות, אין היא צריכה אלא להעמיד לו ולד. רחל לא היתה יכולה בשום פנים להרגיל עצמה, כי הפאַרמר בן החמישים הוא בעלה. נהגה בו טובת־עין, מעולם לא דחתו מעליה, אולם גם מעולם לא הרגישה, כי היא חלק ממנו. הרגישה עצמה מעורבת יותר עם העופות, עם הפרות, ענפי־העצים הכפופים, צווארי־הסוסים המתוחים, – בכל אשר הלכה, נמשכו אליה ידי־נעורים כפיפות, כאילו לא היתה אשה צעירה, אלא נערה, החולמת על בעל.
רעבונה של נערה בת שש עשרה ננער בקרבה, ובלילה, משנרדם בעלה, היתה מצדדת בפינה, חשה עצמה קטנה והולכת, השטח שבינה לבינו גדל והולך, מאוויי־בתוליה, שבערו בה וגדשו את בשרה, רחקים ממנו.
פעם אחת, כששכבה כך בפינת המיטה, ממאנת לשמוע נחרת בעלה, נוקשו רגליה, ידיה נמתחו כחישוקים ורעבון־בתולים גירשה ממיטתה, ליחש לה, כי חבטה אחת בין עיניו תפסיק נחירתו.
הירח פיזז על השדות, העמידם כּהרים שחורים, ובין ההרים, בשבילים נידחים, עשה המוח המלוהב באהוב, כל שהלב חפץ.
קפצה ממיטתה, אפילו לא האזינה, אם בעלה ישן. השתיקה המעוקשת יומם, נעשתה בלילה זעקה. רגע ניצבה ליד חלון בכתונת־הלילה הארוכה, הביטה באפלה, שהיתה עמוקה כבאֵר ויצאה מן החדר.
העשב היה רטוב, צינן את הרגלים הנקשות, הנחיריים הפתוחות לרווחה קלטו זבל־בהמות חי, שנישא מעם הממגורות.
הסוסים ניטלה שלוותם ולא ישנו, לא עמדו במנוחה ליד השקתות. הלמויות פרסותיהם ברצפת־העץ נשמעו בתוך הדממה והצהלה החנוקה נצררה בה בכיה, על שום מה הניחון בלא סוס מיוזן.
מתוך הממגורה יצא פיליפּ במכנסיים כחולים. הפנס שהחזיקו, שייר בתוך הלילה שנים שלושה נתזי־אור, והוא נעלם באורוות־הסוסים. עמדה דממה, דממה כל־כך, עד שנשמע, איך הסוסים משתטחים אחד אחד.
מתחת לענן הבהיק הירח, שיקף את הבית על התל, את העצים הפזורים ובין העצים – את רחל בכתונת־לילה, המהלכת יחפה בעשב הרטוב.
פיליפּ יצא מן האורווה, ניענע את הפנס ומשהו נצנץ בין עיניו. ירד מאחורי תל־זבל־סוסים והביט בבעלת־הבית, שהתקרבה. הלכה לאורך האֲפֶר, הלכה אליו.
גבוהה, שערותיה בהירות על כתפיה החשופות, עיניה כעיני־סהרורית, ונחיריה החיים, כשל סוסה צעירה, השומעת את צהלת־הסוס.
פיליפּ הניח את הפנס מאחורי תל־הזבל והלך לקראתה. כרגע הביטו זה בזוֹ. הזרוּת נגוזה, כאילו הכירו זה את זו, חיכו זה לזו זה שנים.
עמדו גבוהים, פניהם גלויים, עיניהם טובות, גופיהם גמישים, ונשיקת־השפתים רצה ממנו אליה, העמק־העמק, סבבה מזה לזו, כאילו נטרפה דעתו. והמהירות גדלה, היתה כגלגל, סחפה את הגופים, התגלגלה מזו לזו ונתבהקה בלילה.
ומשהבהיקה האפלה, הזדקפה רחל, חבקתו כאח והתחננה:
“עוד היום תעקור מכאן.”
“על שום מה?”
“שוב אין לי מה לתת לך יותר.”
“איני רוצה יותר!”
“אני מבקשת אותך, כי תלך, ואם מגיע לך כסף, אמור, אוציאו לך.”
היא לא זעה ממקומה, עד שהתלבש, נטל צרורו, וכשהפליג עם השדות, נכנסה חרש הביתה.
הבעל ננער מפסיעותיה הכבדות של רחל, מצא סביבו ריקות, ישב וראה אותה:
“היכן את נגררת בלילה?”
לא ענתה, נכנסה למיטה, זזה אל המסעד, לא יכלה שאת את בשרו, וכשנרדם, גדל השטח שבינו לבינה, ולא נתן לו לבוא בעולמה.
(1925)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.