השובתים תפסו את הדרכים, שהוליכו למכרות־הפחם. עמדו בלב־השדה הם ונשיהם, ילדיהם, הקפידו, שלא יובא מן העיר אוכל בשביל הסקאבּס (מפירי־שביתה) – רובם קלאֶניקים, שהיססו לשתף עצמם עם הקתולים בשביתה.
המעבידים הפקידו שומרים מזוינים, הקיפו את המכרות שרשרת חיה, עיכבו בידי השובתים, שביקשו דרכים להוציא מתוך המכרות את הסקאֶבּס, לפני בוא הצבא.
כמעט שלא הקשיב איש לנואמים, שעמדו על ארגזי־עץ, שרווליהם מופשלים, כתנותיהם פתוחות מעל חלל־הלב, ויותר שהעסיקו את גרונותיהם הצרודים, העסיקו את ידיהם. הכעס גדל. איש לא הקשיב לחברו. דיברו סתם־בעלמא, והמלה הנאותה, שנועדה לחמם את ההמון ולהרגיזו על השומרים, נעדרה.
“שוא עמלנו.”
“הקלאֶניקס לא יילכו עמנו.”
“אדרבה!” – נענה פרוטסטאנט – “עד כמה שאני יודע, מצטערים הם כמעט כולם על שנשארו, בשעת־כושר הראשונה יזרקו את העבודה.”
“אין צריך אלא לשלוח שם איש־שלומנו” – נענה אחר.
“אם כן, על שום מה אין שולחים?”
“מחכים עד שיבוא הצבא?”
“מתי יבוא הצבא?”
“אפשר ומחר.”
“מיד כשהצבא יכבוש את העיר ויבריח אותנו מעל הדרכים” – הטיל מישהו דיבור – “הרי הפסדנו את השביתה.”
“אז מה אנו מחכים?”
“באמת, מה אנו מחכים?”
“צריך לפרוץ את השרשרת!”
“כמה הם, הכלבים?”
“למעלה ממאה.”
“תרגמום באבנים!”
"בבקבוקים!
“בוּלדוֹגים תאבי־דם!”
“בואו, חברה!”
“המתינו!” – הניף מי את ידו, כאילו התכוון לחסום את הדרך לפני ההמון – “נידבר תחילה עם דזשאַנסון!”
“היכן הוא, הדאֶלאֶגאַט?”
“הכריזו שביתה ובעצמם מתחבאים? גם כרסיהם צריך למעך!”
“ראו והביטו!”
“מה זאת?”
כמאה פסיעות משרשרת־השומרים התכנפו מפירי־שביתה, הם באו ובידם מוטות־ברזל, מקלות, הלכו והתקרבו.
השובתים עברם רעד, ההמון התנענעו, ניצבו מסביב להרים ובידם אבנים, בקבוקים, היו מרוצים, שהשונא יצא ממחבואו, כי עוד מעט ותישמענה יריות.
בדממה מסביב נשמעו פסיעות מפירי־השביתה, הם הלכו הלוך וקרוב, כדי ראיית־עין, מלוכלכים, מחושכים מיצמצו בעיניהם, לא יכלו שאת את האור לאחר המכרות האפלים.
שובת קרב אל השרשרת. קצת סקרנים הלכו אחריו, שומר עצרוֹ ברובהו:
“חזור!”
השובת נעצר ועמד, הציץ מעבר לשומר וצעק:
“פריסת שלום מאמך, האֶנרי!”
“מתי ראית אותה, מאַיק?” – צעק לעומתו סקאֶבּ.
“בואו אלינו בויס!” – נפנף השובת בידו.
השומרים הבריחוּם.
שני המחנות עמדו כמה מאות פסיעות זה מזה. עינים בלשו ומצאו פנים מוּכרות, שגדלו עמהן, עבדו במכרה אחד ועתה נראה הכל לא בלבד זר, אלא שנאה, שנאה נושנה, זרזפה מכל מבט.
השומרים, נבוכים, לא ידעו, היכן יתנו תחילה עינים. חששו, שהשובתים יקדמום באבנים ובקבוקים, ואף שבטחו בסקאֶבּס, השגיחה עינם על כל ניע של מעדר ובחלל־האויר עמדה האימה להמעך בין שני המחנות.
המהומה גדלה – סקאבּס התמרדו. קצתם טענו, כי צריך להצטרף לשביתה, קצתם עוררו, שלא לילך יד ביד עם הקתולים. כל רגע עלה על הדוכן נואם אחר, סיפר איך ארצות־הברית נתונות לשלטונם של הקתולים, איך הללו מתכוונים לעשות את האפיפיור לנשיא, הבטיחו העלאת־השכר, הפחתת־השעות, ובלבד לשחרר את תעשית־הפחם מידי הקתולים.
הסקאֶבּס לא הקשיבו, ידעו, כי נואמים שכירים הם; כאשמים הביטו לצד השובתים, ולו נגלתה יד, קראה להם, היו מניחים את מוטות־הברזל וזורקים את העבודה.
על הדוכן נגלו פנים גרמיות לא־ידועות. חיוור, עיניו עמוקות, שחורות, אפו יהודי, מחודד, גחן הנואם מעל הדוּכן, הניע ידיו:
“אחים, פועלים!”
היה די בכך. קצת פקידים באו במרוצה, התחילו גוררים את הזר מעל הדוּכן. ניסה לעמוד על נפשו, נטל לו אחד רחב־גרם ופניו פני־בלש, והשליכוֹ מעל המדרגות. הזר רצה להתרומם, ירדה סטירה על פניו ומיד שניה, שלישית.
ההמון נסער, נכנס בין המכה ובין הזר, תמהו על שאינו נאנח, עיניו העמוקות, השחורות הביטו באפס־ישע, התבוננו בצער, ומסביב לשפתיו הנוטפות דם – חיוך חולני. שותת דם חזר הזר ועלה אל הדוּכן, ידיו הקרושות רעדו וקולו היה מלא בכי:
“אחים, פועלים!”
המכה השתער על הזר ביתר־כעס, חבט באגרופיו, הפיל, רמס ברגליו, והזר נחבל ולא התגונן, כל פעם עמד על רגליו וצפה לעזרת־ההמון.
מרוב־כעס, או משום שהאיש לא התגונן, פסקו ידי המכה להתנופף. נשם בכבדות, הביט סביבו אשם ולא הניח לו לזר שיעלה לדוּכן. מבין ההמון צעק מישהו:
“מה אתם מתירים להכות אדם חף?”
“באמת, מה אנו מתירים?”
ידים התחילו להתמתח, ירדו על גביהם של הפקידים בשריקה, כשוטים.
הזר מלוכלך בדם, בגדיו קרועים, עמד על הדוּכן, קרא את ההמון לשביתה.
חלל־האויר היה מלא אבנים, בקבוקים, וההמון משני הצדדים, כמחנות, נדחקו אל השומרים.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.