השתרשרו שבילים ובני־שבילים, צרים, צרים־ביותר, שאפילו אדם אחד היה יכול לעבור בדוחק. מימין היתה האדמה הררית, מכוסה יער עבות; משמאל עמק אפָרים, שנמשך מילי מילין מסביב לנהר.
מן הנמנע היה להגיע לפינה נידחת זאת בסוס ועגלה, שעל־כן היו הולכים ביערות העבותים, בביצות־האפרים.
האיש, שישב עם פרתו, או עם חזירו, זרע באַפר את לחמו, טוה ותפר את בגדו, לכאורה לא היה חסר ולא כלום, והנה בבת־אחת נעשה כפרו, שדותיו, צרים לו. הוא ניתק מריתמתו בתנופה כל כך, עד שלא הספיקה לו הפלגה בים, הפליג בקרדום ומַשור על פני שבילים ובני שבילים, ביקש להיות בעצמו בעל־הבית של עצמו, של האדמה והחיה.
למעלה ממאה שנה ישבו הטוֹטְלים בין יער ונהר.
אבי־זקן־זקנם, שהפליג ראשון לכאן, הקים לעצמו בית, העשוי כלונסאות עגולים, וחי בודד מרחק מילי מילין. האדמה היתה אדמת טרשים, בקושי ניתן לעזק כברת־קרקע לגן. ישבו הוא ואשתו ביער, הפיקו זפת, השגיחו בבהמות שיפרו וירבו, הקפידו כי שנה שנה יתווספו ידים, ועבדו את האלוהים באין מפריע, עבדו אותו בחדר העָשֵן, בין בהמות כבדות־ריח, בשעת עירבוב־הזפת.
הטוטלים גדלו והשתרגו, התפזרו על פני היער, הפיקו זפת, כאביהם, ועדיין לא היה דרך להגיע אליהם. הזפת היו טוענים על רפסודות ומוליכים בנהר.
עבדו עבודת־פרך, נפשם קשורה בבהמות, בחזירים, היו תלויים, ככל בריה ביער, בשמים ובארץ, לא היתה להם שהות להרהר.
גידולם היה יותר לצד הרוחב. ידים ארוכות, גמישות, רגלים כבדות וריחן ריח קיסמים, בהמה וזפת.
השנאה לאדם, שנצטברה מדוֹרוֹת בכפר, ופרצה מתוך אביהם ולא הניחתו לישב במנוחה, השנאה הזאת נגוזה, בין יער ומים, שאדם נתעה אליהם לעתים רחוקות.
הילדים כבר נולדו כנועים, קודם זמנם היו בעצמם נרתמים בעבודה, חיים עם הקיץ, עם החורף, הולכים מרוצים בדרכי־אביהם, ושנים לאחר פטירת אביהם היו עוד משלחים זפת בנהר, לא טרחו על דרך כבושה לעיר הקרובה.
במעמקי יער כרות נוספו בקתות, גגותיהן אדומים וצהובים, בין הבקתות נמשכו כוורת, כאלומות־קש פזורות. משגדל זוג, הלכו אל הביקתה, העשויה כלונסאות עגולים, שנראתה יותר כבית־תפילה של עובדי־אלילים, נשבעו בבּיבליה הישנה, שזקן הטוטלים הביאה מאנגליה, נשבעו לילך בדרכי אביהם והתחתנו.
במשך השנים פחתו עצי־הזפת, קמעה־קמעה הפסיקו הטוטלים הפקת־הזפת, קיימו גידול בהמות וחיו בעניות.
עתה נתעה אליהם אדם לעתים נדירות ביותר. הטוטלים, שנתחבבו עליהם חיי השקט, שנתחבב עליהם הנהר, שבו שלו דגים, שנתחבב עליהם היער, שבו היו בימות־החורף מפילים אילנות, חוטבים עצים לימות־החמה. אנשים אלה לא היו מרוצים מחייהם, התמרדו בסתר ולא הבינו, על שום מה זקן־זקנם ברח מאנגליה, הפליג למרחק כל־כך, שיפול לתוך פינה נידחת כל־כך.
הערים מסביב גדלו והלכו. ועד כמה שהתפשטו, לא היה בהן כדי סיפוקם של הבלענים, שנישאו בתנופה כל־כך, שניתן לחלקה כדי דורות.
בין הבאים היו יהודים, שכל חייהם עברו עליהם בתחום־המושב, היו תמיד מתגנבים מן העיירה הקטנה לעיר הגדולה, שהיתה אסורה עליהם בישיבה.
הערים הגדולות, הרחבות היו להם ליהודים הבאים, צרות מדי, שעל כן השתערו מורעבים, צמאים, על פני הארץ, בלעו אויר, נשמו אותו בשם האבות, בשם הסבים.
יהודי נתעה בשבילים ובני־השבילים של הטוֹטלים, ראה והבחין, כי פה בין יער והר, ניתן לבנות מלון־קיץ, שיהא צופה פני הנהר בן תשעת־המילין.
מַקדחי־פלדה התחילו נוגסים את אדמת־הטרשים. הטוטלים הפילו אילנות וראו בו ביהודי ברכת־האלהים. זו הפעם הראשונה מקץ מאה שנה, שהטוטלים באו לציין כביש, הלכו להתחבר בעיר השכנה.
וכשנשלם הבית הלבן על מאות חלונותיו, שהתבבאו בנהר, ואורחים מילאו את האפרים, את היער, התחיל היהודי קונה מעם הטוטלים את החלב, את החמאה ושילם פי שנים ופי שלושה. היהודי הצטער על שהטוטלים ישבו כמה דורות לשוא על אדמתם, לא עשו דבר, חיו בזכותו של ראשון־הטוטלים, שכיסח לו בעבי־הפרא דרך בקרדום ומשור עד שהוא, היהודי, בא ודחף את החיים לכמה דורות, שבניו ובני־בניו יוכלו לשבת בחיבוק־ידים.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.