היתה תחילת־אלול, אלף שמונה עשרה ועשרים וארבע.
ווורשא היהודית היתה נסערת הרבה. עוד חודש, עוד חודש – והגירוש החדש יהא בחזקת־חוק. עשרה רחובות וורשאיים יהיו מנוקים מיהודים, וכמה אלפים יהודים יהיו בלא דירה. ולא זו בלבד. פולין המירשעת עמדה לחדש את “פתק־היום”. בא יהודי לוורשא, לפראגאַ, שוב יהא חייב לשלם עשרים גרש לכל יום־ישיבתו בעיר.
קהילת־וורשא, ששלחה בקשות לממשלה, שלחה בנקאים, ספקים, שהיתה להם “רגל קטנה” (דריסת רגל) בחלונות הגבוהים – הכל ניסו לבטל את הגזירה. חסידים רצו לפשיסחא. וצדיקה של פשיסחא ר' שמחה בונים, בימים ההם כבר סגי־נהור, היה ודאי לו, כי לא חסידו, בֶרֶק בן שמואל, אלא אשתו, הצדקת תֶמֶר’ל, תעביר את רוֹע־הגזירה. והגזירה גופה ראה בה הפשיסחאי עונש על ש“נאורי”־היהודים בוורשא מבקשים להיות כמותם כפולנים, כמותם כרוסים, ולחדול מהיות יהודים. הפשיסחאי לא נח ולא שקט. כל חסיד והוא ספק בצבא, כל חסיד והוא בונה־בתים, כבישים, והוא בעל בית־חרושת־לסוכר, בעל בית־חרושת־לאריגים, והוא חוכר־מכרות־ברזל – כל אלה שוטטו בפרוזדוראות של ארמון מוֹסטוֹבסקי, מושב הסיים. כל חידוש וחדשה העבירו לפשיסחא. ועתה כבר אלול. עוד חודש עוד חודש – ויהא חשוון. ועד סוף חשוון צריך לבטל את הגזירה. ומה עושים? עמד הצדיק הפשיסחאי והודיע לחסידו־כנפשו, ר' מֶכל דאַנציגר, שבנה בנובידבור קסרקטין חדשים בשביל הרשות – “הזהר והזהר, אם אתה מתכוון לבוא לפשיסחא לראש השנה, תסור תחילה לוורשא, תוודע מה נשמע בארמון מוסטובסקי על הפשאֶיאַזד, מה מדברים בענין הגזירה על יהודים”.
שבוע קודם ראש השנה כבר היה ר' מכל דאַנציגר בוורשא. ביום היה מהלך בבניני־הסיים, מדבר עם חברי “ועד היהודים”, נכנס לרחוב טווארדא, לתמחוי של לייבל, שבו ידעו צעירי־ישראל כל סודות העיר והקהילה. ומשהחשיך היום, היה ר' מכל שוכר נושא־פנס, שהיה מוליכו ברחובות וורשא אפלים; מוליכו לבית־המדרש ברחוב־הברזל, שבו ישב ר' איטשי מאיר אלתר ולמד עם חסידים חריפי־מוח מוורשא; מוליכו לרחוב ווֹלוֹווא, שבו היתה לו לר' איטשי מאיר חנות־אריגים. וכן ערב־ערב. ר' איטשי מאיר, על זקנו האדום, הלהוב, האזין לר' מכל, ומדי פעם בפעם הטיל דיבור. רק בערב השלישי אמר ר' איטשי מאיר, ופניו צחורים, שקופים, שאין נראים כמותם אלא בבני אדם אדומי־שער – פניו התלקחו והתבהקו, לא משמחה אלא מעומק־חכמה. הוא מנה את המלים ואמר:
“ודאי דין לבטל כל גזירה על יהודים. ואף גזירה זו כך. אולם ענין אחד מוקשה בעיני: על שום מה יהודי־הפקר נדחקים לרחובותיהם של הגויים? למאַרשלקוֹבסקא, לעולם חדש, ללאש (רחוב לאשנו). יושבים יהודים, שאינם רוצים לדעת לא חדר, לא בית־מדרש, מתימרים שאינם שומעים יהודית, שהם “פולנים יהודים”. כמה סבור אתה, מִכִל, רחוק יהודי כזה משמד? פסיעה אחת בלבד! הידעת, מכל, מהיכן הרגלים? מחפצו של היהודי “הנאור”, לילך בחוקותיה, חוקי העכו”ם. היהודים־לאמיתם, הטובים, הריהם יושבים ברחוב־הברזל, בוולובא, בפראנטשיסקאנסקא… וכשמהרהרים בתוכו של דבר, אין על מה להרעיש עולמות – – – שכן “פרוץ גדרו” סופו במילא “פורץ גדר”, כדרך שראינו באשכנז, וכדרך שאנו רואים במחוז פוזנא. וכשרבך ישאלך, אם דיברת עמי, בבקשה ממך, מכל, אמור לו בשמי: יבטלו את הגזירה – הרי זו לטובה, לא יבטלוה – הרי “יצא הפסדו בשכרו”. ועתה – סע בשלום".
ר' מכל לא הרהר, כי רחוב וולובא ריצופו גרוע, ובין האבנים האפורות נקוו שלוליות־מים. פסיעה רעה – נקעת רגל. היתה בו שבירת־לב גדולה, שלא שאל את איטשי מאיר, מה כוונתו ב“יצא הפסדו בשכרו”. זה שנתיים שיהודים מבקשים לבטל את הגזירה. ברק זביטקובר, אשתו תמר’ל, הוא, מכל גופו – הכל עושים מעשים. בא איטשי מאיר: מה רעש – לא יבטלו את הגזירה, יהא יצא הפסדו בשכרו – סופו של הנזק שיצמיח טובה.
לא נתקבל הדבר על דעתו של מכל. שנתו לא ערבה לו באותו לילה. רק עם בוקר, לאחר התפילה, לאחר הפת, כשיצא לרחוב הפראנטשישקאני, הבנוי למחצה, שממנו עמדה ליסע עגלה סכוכה לפשיסחא, רק עתה התחיל מבין את דברי ר' איטשי מאיר אלתר.
ההמייה, שנישאה מעם החנויות, מעם המחסנים, מעם האסמים הפתוחים, שטענו ופרקו מהם קרונות סחורה – ההמייה הצהילתוּ. ולא כן ההמייה, כזימרת התינוקות מן החדרים, כניגון מבתי־המדרש, שהיו קבועים בין החנויות בחצרות, התערבו בהמיית הסוחרים, שהיו באמצע־מסחרם נכנסים לבתי־מדרשות, לחטוף “קדושה”.
אברהמ’ל בעל־עגלה, בעצמו חסיד, שהיה מוליך חסידים מוורשא לפשיסחא וחוזר חלילה, הבחין מרחוק בר' מכל והקביל אותו ב“צפרא טבא” רחבה. נוסעיו היה מדבר אליהם לשון כמנהג־חסידים, לשון־אתה ואפילו גביר כמכל דאַנציגר במשמע. הראה לו את מקומו בעגלה הסכוכה, מקום אמצעי, נוח, שבו אין הגלגלים מנדנדים כל־כך, והוסיף לאמור:
“בעוד חצי שעה אנו נוסעים. ואם רצונך בלגימת יי”ש, או בכוס קהוה ורקיקי־־להבה טריים, קפוץ למשה’לה קוזשֶניצר."
ר' מכל יצא מן החצר, הלך על המדרכה הצרה והביט בראש־החנויות. כאן – סחורות־אריגים, סודרים ומטפחות. כאן – מחסני סחורות קולוניאליות. כאן – אבני־ריחיים וממכר־קמח. כאן – מעשי־ברזל וכאן – מסבאות־יין. בכל מקום קונים, בכל מקום צוררים סחורות – טוענים ופורקים. והמסחר כפורחת. מתמצעים, מתמקחים, חוזרים ומתמצעים ותוקעים כף אל כף. והבוקר, נפעם מצלצלי האידיש הרחבה, הפולנית, השזורה לשון בעלי ־עגלה, לשון סבָלים, צנפת סוסים, בוקע ומתנשא מעל רחוב הפראנצישקאני, שחלל אוירו כבר נמתחים בו קורי־אלול ומדי פעם בפעם נשמע מצד אחר, כיצד יהודים מנסים לתקוע שופר.
ר' מכל דאנציגר חזר אל החצר, שבה אברהמ’ל בעל עגלה מתח את היריעות על גבי חישוקי־הסכיכה. ר' מכל ישב על טבלת העגלה, שהיתה מוטלת על גבי כלונסאות. הקשיב לשני סבלים, חגורי־חבלים, שישבו על הטבלה ודיברו ביניהם. האחד אדום־זקן, האחר שחור־זקן. אומר הזקן האדום:
“משהתחילו לבנות את הרחוב הפראנצישקאני, יש, ברוך השם, פרנסה ברווח. אמור לי, אימתי השתכר סבל וורשאי שלושה זהובים ליום?”
“זהוב, זהוב וחצי, היה אַי־אַי־אַי!” השיב הזקן השחור, “וכמה זה, שחצי זהוב אף הוא קרוי היה פדיון?”
הזקן האדום חייך, הביט בעיני הזקן השחור. לפי הפנים הצהולות, ניכר היה, שהפרנסה מצויה ומובטחת. והזקן השחור אמר:
"ראוי שתשמע: אתמול בחנתי את משה’לי, הוא לומד פרשה וירא. היה מוקשה לי הפסוק בענין אברהם ואבימלך. כתוב: “ויכרתו שניהם ברית” – ותיבת שניהם למותר. הרי לא היו שם אלא אבימלך ואברהם והוּצרך לומר: “ויכרתו ברית.”
“באמת קושיה היא,” נשתפע הזקן האדום. “היודע אתה את התירוץ?”
“איני יודע,” משך הזקן השחור את כתפיו ופרש ידיו.
“אומר לך,” גחן הזקן האדום על השחור. “נראה בעיני, כי הפירוש כן הוא: אברהם אבינו, עליו השלום, ראה בנבואה, כי אנו, היהודים, נהא פזורים בגלות בין גויים, כי נסחר עם הגויים ונהא צריכים להם בכמה עניינים. התירא אברהם אבינו, עליו השלום, שמא אנו היהודים נלמד ממעשיהם הרעים, כרת ברית עם אבימלך, שיהיה דווקא “שניהם” – שניים – שלא תהיה אחדות ביניהם, שלא יהיו אחד במעשים רעים, חס ושלום, כדרך ה”אשכנזים" היהודים, היושבים ברחובות־הגויים. וזה הפירוש: הם כרתו ברית להיות שני הם, – להיות שנים, לא אחד, לא להיות אחד עם הגויים."
ר' מכל דאנציגר בלע את המלים. רק עתה נתחוורו לו דברי ר' איטשי מאיר. מה מתרחש כאן? – שיפשף וחזר ושיפשף את עיניו – האמנם יושב הוא בין סבלי־וורשא, או בין שני אנשי למ“ד ווא”ו? וזה בלבב המסחר הוורשאי, ברחוב הפראנצישקאני!
אברהמ’ל בעל־עגלה קרא:
“מכל דאנציגר, אנו נוסעים!”
“הנה אני בא, אברהמ’ל” התרומם ר' מכל, ואמר לסבלים:
“יהודים, אני נוסע לפשיסחא, לרבי ר' בונים: פירושכם יהא נחשב לו הרבה. כן, כמה אתם משתכרים ליום? שנים, שלושה זהובים? פירושכם הוא מציאה של שכירות שבוע”, ור' מכל מנה להם שלושים וששה זהובים – “הרי לכם יום טוב, כפל ח”י."
הסבלים נטלו את שלושים וששת הזהוּבים. עיניהם תמוהות, המעות בידיהם, הלכו בעקבי ר' מכל, וכשכבר ישב בעגלה, ישב ואיזורו מותר, ואמר להם לסבלים בכל לבבו: “היו בריאים, יהודים,” הלכו אחרי העגלה ושיננו:
“סע בברְיות, סע בבריות.”
[1948]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.