(1706)
זו השנה השלישית, שרבה של ליסא, ר' אברהם רעדיש, קבע מדורו ביערות ראטיבור, אשר בשליזיה.
הרב ומשפחתו, חתנו ר' שבתאי ומשפחתו, תלמידו הצעיר ר' מאיר (בנו של “אבן השוהם”, רבה של לאָסק ופיטריקוב), שיצא עם הרב, חודש אחרי חתונתו, ופה, ביער, ילדה לו אשתו בת החמש עשרה בת – שלוש המשפחות האלה גרו בצריפים, שחלוניהם הקטנים היו נמוכים כלפי הקרקע.
הגברים, שלמדו יומם ולילה, אף חטבו עצים, שאבו מים. בקיץ היו מלקטים פטריות ואוכמניות, בחורף היו מסייעים להם ליהודי־היער לפנות את השלג. יהודי־היער, שהיו מפיקים זפת, פירנסו את שלוש המשפחות. התכלכלו בלחם וחלב, בבולבוס, אי פעם – דג קטן לשבת. לעתים רחוקות – נתח־בשר. כנגד זה התפללו יום יום במנין, הילדים למדו יְהידוּת, כאילו הימים ימי־שלווה.
אולם הימים היו נסערים.
קאַרל השנים־עשר, מלכה של שוודיה בן התשע־עשרה, נכנס עם צבאו לפולין.
חיל־השוודים כבשו עיר אחרי עיר. את הבתים העלו באש. פולנים, יהודים – הרגו, הונם ואונם – גזלו. מפוזנא עד וורשה עלתה פולין באש.
כן נמשכו כשלוש שנים. בשנה הרביעית פרצה מגיפה. יהודים, שניצלו מן המלחמה, ברחו מפני המגיפה, ברחו מפולין־גדול לפולין־קטן. והמגיפה פשטה לא בלבד על פני כל פולין גדול, אלא גם על פני מהרין ובּיהם. הישיבות בפרוסטיץ, בפרשבורג, בפוזנא, בליסא, בקראקא, נסגרו זו אחר זו. כמנין בחורים מישיבת פרוסטיץ נתעו ליערות ראַטיבּוֹר.
רבה של ליסא, ר' אברהם רעדיש, הקביל את פני בחורי־הישיבה בשמחה. וביותר שמח בבנו של הרב דאייבשיץ, בעילוי בן החמש עשרה, יונתן.
ומשלא רפתה המגיפה בעיירות־הסביבה, לא חסה על זקן וטף, חמסה דל ושוע, התחילו לבוא אל היער שליחי־ישובי־הסביבה אל רבא של ליסא:
“רבנו הקדוש, ישראל צריכים רחמים!”
“גזר מר כזה, רבי, מי פילל מי מילל!”
“שחיטה היא, רבנו”.
“אינה פוסחת על נפש – אם יהודי או, להבדיל, גוי, אפילו פרה חולבת”.
“אנשי חברה קדישא רגליהם מתמוטטות”.
“בחדר הטהרה מוטלים מתים שלושה, ארבעה מעת־לעת, ואין עושים להם כדינם”.
ומשלא זזו השליחים, אמר רבא של ליסא, כאילו הוא עצמו לא האמין בכך:
“הידעתי… צדקה דרכה להושיע… תעניות דרכן להושיע… אם יש פה נערה עניה, שהזקינה בבתוליה, צריך להשיאה בבית־החיים…”
ומשיצאו השליחים, פרץ רבה של ליסא בבכייה. העילוי מאייבישיץ, יונתן, שעמד כל אותה שעה והקשיב לשיחה, פלט באידיש הקראקאית הממושכת שלו:
“השמעת, מאיר, לא כך תופסים את הבעל־דבר בגרגרתו… לא זה הדרך…”
“ומה הדרך?” שאל ר' מאיר בן השמונה עשרה בתמיהה, ודיבורו תערובת של אידיש פוזנאית ואשכנזית הילדסהיימית, “יש בידך דרך אחר לעצור את העיפוש (מגיפה)?”
“יש בידי”.
“דהיינו?”
“צריך תחילה לטהר את הערב־ערב”, נטל יונתן קטן־הקומה ידו של ר' מאיר הגבוה ויצא עמו מתוך הצריף, “כמה יהודים אנחנו כאן? שנים עשר? ארבעה מהם אוכל מיד להעיד עליהם, כי הם יושבים כן ולומדים על מנת לקבל פרס”. העילוי פרט את אצבעות ידו שמאל והתחיל מונה: “חתנו של הרב, שבתאי, מבקש רבנות; העילוי מפרשבורג מבקש כלה עשירה; ורבה של ליסא, ר' אברהם רעדיש, חייב היה לדעת, כי בהשתולל מגיפה בעולם, לא די לעסוק בש”ס ופוסקים. צריך שיהא חפץ אחד, תשוקה אחת – היכן מוצאים תיקון לשכינה הקדושה, היכן מוצאים תיקון לישראל? ומן התיקון אסור שייהנה שום אחד. השמעת מאיר, שום אחד."
יונתן קטן־הקומה, שעיניו גדולות, פיקחות, הלך בראשונה. אחריו – ר' מאיר בן השמונה עשרה, דק וגמיש כאורן צעיר. עיניו – בהירות, מעוננות, כצמחי מים. ר' מאיר, שהיה מעיין בסתר ב“זוהר”, בספרי־קבלה, התבהק, כשעת אחר הצהריים בסיון, המשופעת מכיתות־שמש חבויות, ריחות־ארנים, וכששניהם הפליגו לעביו של יער, נעצר יונתן ועמד וגלה אזנו של ר' מאיר:
“ההבנת, ר' מאיר, מכאן ואילך צריך שנלמד “זוהר”, שנלמד ביום, שנלמד בלילה. עמך, מאיר, נהיה ששה”, קיפל יונתן את זרת ידו ימין, “עם לייבל פרוסטיצר דיברתי, ואף עם שלמה מליסא – הרי מנינו ששה. אנו, הששה, אסור שנטיל על עצמנו נדר. צריך שהמעשה יבוא מאליו, צריך שיהא כזעקה וכחדווה לתקן את השכינה, שכינתא־בגלותא, ולתקן את עם ישראל, עמא־בגלותא… אנו, הששה, חייבים להיות “חבריא קדישא”. את המעת־לעת נעשה ששה משמרות, באופן שלימוד ה”זוהר" הקדוש לא יפסק אפילו לרגע אחד. ומה אתה אומר, מאיר?" לא חיכה יונתן לתשובתו של מאיר והוסיף לאמור: “רואה אני, שאתה מסכים לבוא בסוד “חבריא קדישא”. ובכן, עמוד בין שני עצי־אורן אלה, התפשט מן הגשמיות, ובחלחלה וברטט, בשבע זיעות, בצעקה מתוך הפנימיות, חזור על דברי:”
“תנו כבוד לה' אלקי ישראל…”
ואף שר' מאיר לא היה ניחא לו, שיונתן בן החמש עשרה מדבר בגאווה, חזר ואמר:
“תנו כבוד לה' אלוקי ישראל…”
כבר עצם־האמירה קירבה את האברכים, כי דיבורים דומים שמע ר' מאיר מפי אחיו, מפי ר' איסרל, רבה של שטראסבורג, שהניח פתאום את הרבנות, והלכו הוא ומשפחתו לצפת. ר' איסרל נכנס ל“לחבריא קדישא”, שלמדו ביום משניות ובלילה – “זוהר”, לא הפסיקו את הלימוד אפילו רגע אחד. אחיו כתב לו, כי “חבריא קדישא” כזאת דין שתהיה גם בפוזנא. ולא בפוזנא בלבד, אלא בכל ישוב וישוב של ישראל. זה יקרב את הגאולה – ארץ־ישראל תיפדה ועם־ישראל ייגאל. והנה הוא שומע עתה כאותם דיבורים מפי יונתן, היודע את כל ה“זוהר” כולו בעל פה. זה הצהיל את רוחו, וקירבו אל הבחור, אף־על־פי שהלכו והחרישו. היער הריח ריח שרף. האויר נמלא הדי־צפרים. ומסביב – צללים ובני־צללים, הבאים ביעף עם אפלולית־ערביים.
ההמולה ביער גדלה והלכה, התערבה ב“שמות” של מלאכים, שיש להם שליטה על גזירות, על פורענויות, על מכות ומגיפות, התערבה בזעקה האילמת של שני האברכים:
“היהודי הפקר”.
“חובה לשים אחת ולעולמים קץ להפקרות”.
“וכשהשונא מבעיר ערים, מה? וכשהמגיפה מתהוללת, מה?”
"צריך לעמוד כנגדה, שלא להניח, כי לא יהיה להם לישראל שריד ופליט. ואם טבח דמים עלי אדמות והשמים כאבן, חובה להתנשא אל השמים ולצעוק: “לא המתים יהללו יה”.
היער האפיל והוסיף. התמזג בשקיעת החמה השרופה ונתנהם. הנהימה גברה והלכה, נישאה מכל אילן, מכל בד. נישאה מיונתן, ממאיר, שהתנשאו בין אדמת־השחיטה, התנשאו בזעקת־אלם:
“בורא־עולם, על מה תתננו לגווע בדמנו? למה תחריש? כי אם תחריש ונזעזע כל ארבע רוחות העולם! ידענו, כי ארבעת הנהרות – פרת, חידקל, גיחון ופישון – מחברים את העולם, משל חישוקי־ברזל. ואף ידענו, כי המלאך רפאל ממונה על נהר פרת, אוריאל – על נהר־חידקל, גבריאל – על נהר־גיחון, ומיכאל – על נהר־פישון. יונתן הוא בבחינת גבריאל, מאיר – בבחינת־רפאל, יהודה לייב מפרוסטיץ – בבחינת אוריאל. ואין צריך אלא אחד, שיהא בבחינת מיכאל, וארבע חישוקי־הברזל יתפקעו, העולם יינער מן הרשעות. תחת שנאה, קנאה – אהבה לאדם, לצלם אלקים. למה תחריש, האלוהים?”
מן היער האפל באו יונתן ומאיר, שלובים וקורנים. בצריף היער חיכו ארבעת החברים, ספרי־ה“זוהר” פתוחים לפניהם, נרות־חלב בידיהם. ר' מאיר ישב ראשון. לאחריו ישב יונתן. וכשאמר “תנו כבוד לה' אלקי ישראל” – דלקו עיניו וקולו ריטט.
“חבריא קדישא” – כפופים, שפתותיהם הדוקות כאבני־ריחיים, ישבו שרויים בעומקה של שתיקה.
[1930]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.