היה זה בתשעה בתשרי, תק"פ.
בליל־יום־כיפור, אחרי כל נדרי, אחרי התפילה, אחרי שיר הייחוד, כשבעלי־בתים התפזרו מכבר איש־איש לביתו, הכין וזימן את עצמו הרבי, ר' ישעיה’לה פשדבוֹרזשר, לעסוק כל הלילה בתורה ובעבודה.
בבית־המדרש נשארו עם הרבי חסידיו־המקורבים, שנתפרסמו כלומדים ויראי־השם.
החסידים היו פזורים על פני בית־המדרש הגדול, שבו כבר דעכו הנרות בפמוטות, במנורות־הקיר ובנברשות. הנרות הגדולים בלבד, נרות השעווה והחֵלב, שהיו מעוכים בארגזי־חול, טיפטפו ודלקו בהמהום, כאילו נזרה עליהם מלח.
בבית־המדרש הגדול, שבו שיקעו יהודי־פשדבורזש את רוחם הרוויה ולבם הכבד, היה מלא צללים, שרעדו בחשאי ובכו בחשאי־חשאין.
הרבי בלבד, כבר בשנות הששים, לבוש לבנים, טליתו התורכית הכבדה מעל לראשו, שוטט זה כמה רצוא ושוב ביקוד כל־כך ובקולות כל־כך, מָשָל ההתלהבות שבו היתה גועשת כבדוד רותח.
חסידיו המקורבים הביטו אחריו ברוב אהבה ויראה. צודדו כל פסיעה שלו וכל תנועה שלו, התימרו הרבה בהשכמת רבם בכל חצות־לילה, מבלי שיקדים רגע, מבלי שיאחר רגע, לערוך חצות.
והנה נעצר הרבי בעצם־הילוכו ורעיוניו. עם מי הוא מדבר? עם גביר העיר, עם זלמן ליווראנט (ספק)?
גבירה של פשדבורזש, זלמן ליווראנט, עמד ליד קיר־המזרח ואמר תהילים. אפילו לא העלה בחלומו, כי בעצם־העבודה יגש אליו הרבי. מגודל־הפחד התחילו ידיו, שהחזיקו את התהילים, מרתתות. הרבי הביט בו מתחת לטלית ואמר:
“עליך זלמן, אני תמה. הרי ספָּק אתה, עסק לך עם אנשי־צבא, ודין שתדע, כי חייל הבורח מגדוד לגדוד, אף שהוא חייל, המשמש את הקיסר, ענשו חמור, הוא מתחייב בנפשו. ודע, זלמן, כי כביכול ברוך הוא, שהוא מלך־מלכי־המלכים, הרבה “חיילות” לו. יש חייל, העוסקים בתורה ותפילה, יש חייל, העוסקים בצדקה וחסד. אתה, זלמן, הרי אתה מכלל־העשירים, ומקומך בין החייל, העוסק בצדקה. ועל שום מה ברחת מן החייל שלך ובאת אל בין החייל, העוסק בתורה ותפילה? אל תשְנִה, זלמן, לעשות כזאת. מוטב שתלך עתה הביתה ותשכב ותישן כהלכה עד אור־הבוקר; ועבודתך היא, כי אחרי יום־הכיפור תשגיח על עניי פשדבורזש. עליך לטרוח, שיהיה להם סוכות. ואנו כאן כבר נשקוד כל הלילה כולו, נשמור על התורה והעבודה, כי זאת עבודתנו.”
וכשהגביר, נבוך, הניח בנשיקה את התהילים וביקש לומר מה, כבר עמד הרבי ליד דלת־בית המדרש, שבו יהודי, עטוף בטלית, שלא נראו פניו, סיים שמונה עשרה.
הרבי הניף, מרוב תמיהה, את ידיו:
“עכשיו, לאחר חצות לילה, מתפללין?”
הפשיל את טליתו של היהודי כלפי מעלה להתבונן מי הוא. בהשקפה ראשונה לא האמין, למראה־עיניו. לפניו עמד שארו, עמד אליקום געץ אוֹפאַטוֹבסקי, שהתחיל עוד, בחיי ה“חוזה” לנסוע לפשיסכא. תחילה אל “היהודי” ועכשיו אל ר' בונם. מה הוא עושה בפשדבורזש? ואם הוא בפשדבורזש, על־שום־מה לא נכנס אצלו, על־שום־מה לא בא לסעודה המפסקת אל שארו? כלום לא גדלו שניהם בלאָסק? כלום לא למדו שניהם מפי רבה של לאָסק, בעל “עטרת פז”? בני שלוש עשרה סיימו שניהם כל הש“ס כולו. אחר־כך נלקח ר' ישעיה’לה חתן לפשדבורזש, ופה למד עם בנו של המגיד הפשדבורזשאי, עם יעקב יצחק. אחר כך – לובלין, ה”חוזה". ר' יעקב יצחק נעשה רבי בפשיסכא, ר' ישעיה’לה – בפשדבורזש. פשיסכא – פשדבורזש. דרכים אחרות, בין בתורה בין בתפילה. בפשיסכא כל חסיד הוא חטיבה של רבי, ששמט מעם הצדיק את האחריות לכלל־ישראל. והרבי? הרבי היה מורה־דרך, היה מלמד.
ברגעים ספורים התגוללו כל אלה במוחו של הרבי. ניענע ראשו ניענוע של לאו, משל אינו מסכים לכל, ונטל ידו של שארו.
“אמור־נא לי, אתה באמת סבור, כי דרכה של פשיסכא דרך־האמת? באמת צריך להתפלל על חודה של חרב? להתפלל בשעה, כשמעבר התחום בין הן ובין לאו הוא רק כחודה של חרב?”
הרבי עמד עוד והעווית־פניו, כאילו ביקש להוסיף ולדבר. ומשלא דיבר, נענה ר' אליקום געץ, כפוף, כאילו עמד לא לפני שארו, אלא לפני מלכות:
“למדנו, בפשיסכא, כי גדולה הכנה למצוה כמצוה גופה.”
“כך, כך”, אמר הרבי דבריו בביטול, “ומה למדתם עוד?”
“למדנו, כי ההכנה גופה היא תורה, המטהרת את המוח ומרוממתו. למדנו, רבה של פשדברוזש, כי משניעור אדם משנתו, והוא קם ממשכבו, לא משמע עדיין, שכל אבריו ערים. קצת אברים עודם ישנים שנתם. שעל־כן דין שלא לעמוד לתפילה, עד שכל האברים, והמועט שבגידים בכלל, הם ערים, עד שאדם נכנס לבחינה של כל עצמותי תאמרנה”.
“כך, כך”, קרא הרבי כמעט בצעקה, ואגב כך ראה, כי חסידיו המקורבים ניגשים, המיך דיבורו, “נו, נו, טוב, ר' יעקב יצחק זכרונו לברכה היה בעל־מדרגה גדול, היה לו דרך משלו; אבל אתה, אליקום געץ, ומאות אחרים כמוך, אתם עושים כך, משום שהרבי עשה כך; לכם היא מצות אנשים מלומדה, לכם היא רגילות, ובמקום שאתה מוצא רגילות, אי אתה מוצא עבודת־השם בלב טהור. ר' יעקב יצחק, שהיה גופו להבת־אש, תפילתו המאוחרת היתה לו כמין גדלות דמוחין, אבל אתם רגילות היא לכם, רגילות – – – רגילות!”
חסידיו המקורבים עמדו במעגל, בלעו כל מלה ומלה, שיצאה מפי הרבי. הרבי עצמו כאילו ביקש לחזור בו מצעקתו האחרונה: רגילות, ולא עלתה בידו, וצער נתפשט על הדרת פניו. חסידות – במשמע אהבת ישראל, במשמע גודל־אהבה לאדם, במשמע רחמנא ליבא בעי, ועתה ליל־יום־כיפור, והוא, רבה של פשדבורזש, אומר לשון הרע על יהודים, וי, וי
הרבי הניח פתאום את שתי ידיו על כתפי שארו ושאל לו:
“התזכור, אליקום געץ, את יום כיפור האחרון בלאָסק?”
“כששנינו נשארנו בבית־המדרש?”
“לא שנינו”, אמר הרבי, "נשאר עמנו גם הפרוש הסומא, שידע כל מסכת יומא בעל פה, למד בניגון ליטאי: “שבעת ימים קודם יום הכיפורים…”
החסידים המקורבים, ר' אליקום געץ, הנרות, הצללים על גבי הקירות, כל בית־המדרש כולו נלוו:
שבעת ימים קודם יום הכיפורים…
[1936]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.