בביתו של הרב הטשֶכנובאי, ר' אברהמ’ל, התקינו עצמם לחתונה. הרבי השיא נכדה, יתומה. כלותיו של ר' אברהמ’ל – הרבנית של ביאלא, הרבנית של נאשאלסק – באו שבועיים קודם החתונה עם הכלה לסבא בטשכאנובה. הרבניות – בנותיו של אהרצ’ה מביאלא – התפרסמו ביפיין, בעשירותן בכל פולין המעטירה. הגיעו בכרכרה מחופה, רתומה לארבעה סוסים. אחרי הכרכרה נסעה עגלה סכוכה, שבה היו מוטלים, בארגזים מפורזלים, לא בלבד סִבלונות, אלא גם תלבשות־משי וקטיפה, שהרבניות היפות, הבלונדיות, הוליכו עמהן.
הכלה, פסיל, בת השש עשרה, בתו הבכורה של ר' רפאל, לא גדלה בבית אביה, שהנהיג שולחן בוורשא. פסיל לא זו בלבד שגדלה בבית סבּה בטשכאנובה, אלא גם בבתי־הדודים – בחצר של סטריקוב, בחצר של ביאַלאַ. את פסילי השיא סבא ר' אברהמ’ל. הוא הבטיח זאת לכלתו, לאמה של פסיל, לפייטשי היראה, שהלכה באבה לעולמה.
בביתו של אבי פייטשי, ר' פייבוש אופאטובסקי העשיר מזדונסקא ווֹליא, לא זכו הילדים לאריכות ימים. הילדים שהשיאם הגיעו בדוחק לשנת השלושים בחייהם ומתו בשחפת. מעשרה ילדים נשארו שניים – אמה של פסיל, פייטשי, ודודה של פסיל – ר' ישראל לייזר.
ר' פייבוש העשיר, שהתייחס על ר' לייב חנהליש, על הרמ"א, על התוספות־יום־טוב, השתדך עם הרבי מטשכאנוב, לקח את ר' רפאל לחתן. קיווה, כי בזכותו של ר' אברהמ’ל טשכאנובר יציל את הבת.
אולם הוא לא הצילה. משהגיעה פייטשי לשנות העשרים וכמה – והיא כבר אם לשלושה ילדים – חשה בקרבה את המות. נכנסה אל הרבי הטשכאנובאי בבכייה. ניצבה בחדר־בית־דין, ליד הפתח, ומיררה:
“רבי קדוש, חותני קדוש… כבר היכתה שעתי… מה שהוא גזר מן השמים אני מקבלת באהבה… אולם רצוני לבקש מחמי שני דברים…”
“מה, בתי?” הלך הרבי הטשכאנובאי לקראת כלתו והושיבה בכורסתו – “כל שיהא בכוחי, אעשה למענך”.
“רצוני בהבטחה”, מחתה הכלה את עיניה, “כי חמי יאמר כל שנה קדיש אחרי וילמד משניות אחרי. וכן, רצוני, חמי, כי ישיא את פסיל.”
ר' אברהמ’ל טשכאנובר הבטיחה וקיים דברו. ולא כך הרבי, כמו כלותיו העשירות. פסיל שידכו לה הרי־הרים. והיה במה לבחור. חתנים ורשאים עם חומות, לוֹדזאים – עם מטוויות. חתנים מערי־השדה עם אחוזות. הרבנית מביאלא הפכה עולמות, כי פסיל תיפול בידי האֶנגלמאנים, שהיו להם גם בתים בוורשה, גם עשרות אחוזות, גם מטוויות בלודז. ר' אברהמ’ל הסכים לשידוך. ועתה מתכוננים לערוך את החתונה.
נהרו מחותנים מצד הכלה. עשרות רביים, וכל רבי עם חסידיו מקורביו. גבירים מכל פולין המעטירה, וכמעט כל גביר ומשפחתו. לוֹמדוּת כל־כך, עַשְרוּת כל־כך לא ראתה טשכאנובה זה שנים. העיירה היתה לה תקומה. בחנו בחורים, עשו שידוכים.
בשטכאנובה ישב גם דודה היחיד של הכלה, מצד אמה, ר' ישראל לייזר אופאַטוֹבסקי. ר' ישראל לייזר היה אחיה של פייטשי. זה שנים שהיה יורד. ואף שהיה יורד, היה הרבי הטשכאנובאי מקרבו הרבה, טרח כי ר' ישראל לייזר יהא בן־ביתו. אשתו של ר' ישראל לייזר, שרה’לה, היו הרבניות הצעירות מתרחקות ממנה.
משבאו הכלות לטשכאבונה, היתה שרה’לה עוקפת את בית־הרבי. נערכה שמחה, שכחו הכלות את שרה’לה; ושרה’לה, לא קרואה, לא הלכה לאותה שמחה.
עתה, בחתונתה של פֶסיל, לא התחשבה שרה’לה כל עיקר ברבניות “הפרחחיות” שנהגו יוהרה. שביסיהן־בלונד היו סרוקות באופן שניתן לחשוד, כי אלו שערותיהן ממש. מצד אם־הכלה הרי היא, שרה’לה, הדודה היחידה, ובאמת לא יצא יום, שהכלה לא תהיה אצל שרה’לה, לא תביא את דיבת הרבנית מביאלא, הרבנית מנאַשאלסק, שחבשו מגבעות בנוצות בנות־היענה, לבשו גרבי משי, כותנות־לילה־משי, רחצו ידיהן ופניהן באודיקולון מחוצה־לארץ. יתרה מזו, כסיות – לבנות, שחורות, עד המרפקים.
“ור' יענקלה, ורבי בריש!” נעשו עיניה הטובות של שרה’לה כעצם התמיהה, “כיצד הם מתירים כל אלה? יש עוד רבניות בפולין, וגדולות מהן – – – לא פעם אחת הייתי בקוצק… לא פעם אחת הייתי אצל דודי באלכסנדר… כל מה שאת מספרת, פסילה, לא ראיתי שם. אל תתורי אחריהן. אמך, שתבדלי לחיים ארוכים, כשבאה לאחר חתונתה לטשכאנובה, הביאה שלושים שמלות – משי, קטיפה – שתוכל בכל יום להחליף שמלה. היא לא חבשה שביס. בפניניה בלבד, שעל מטפחת־מצחה, היתה לא קַשְטנית אחד בלבד נושעת. ויתירה מזו, ספריה בעברי־טייטש? ארגז בלום. ודעי, פסילה, כי אמך טעמה היה נוטה למשי שחור, רך, עמום, שלא ישמיע איוושה. שרשרת־זהב, שאחרות עונדות לצוארן, היתה אמך עונדת לשרוולה המהולם. תכשיטים אחרים לא ענדה. כשנכנסתי עמה אל בית־העצה, נפתחו הדלתות לפניה. הוסיפי על כך דיבורה בלשון־פולין. ביציבתה, בהילוכה ניכר היה, שהולכת ברייה חשובה.”
פסילה חיבבה את הדודה שרה’לה, חיבבה לשמוע דיבורה. באשר חצר רבי – שם הדודה שרה’לה בת־בית. יתר על כן מעשיותיה! וכשהיתה הדודה נשטפת בדיבורה בענין אמה של פסיל, היתה פסיל מאזינה ודמעות מתקשרות בעיניה.
שרה’לה היה ודאי לה, כי בחתונתה של פסיל תהא היא אחת מראשי־המחותנות. והכיצד? שרה’לה הענייה נתנה לחדש את שמלת החופה שלה עצמה, נתנה לתפור לעצמה שמלת־משי שחורה. מלתא זוטרתא – צריך להוליך את הכלה לטבילה, להוליכה לחופה, להוליכה לבית־הכנסת. ועתה – שבע ברכות. לא סגי בשתי שמלות. והימים אינם עומדים, הם זזים. היום כבר מוליכים את הכלה לטבילה והקוראנית המזמינה עדיין איננה. ואם הקוראנית לא תבוא? שרה’לה סילקה את הרעיון, לשם מה לה הקוריאנית? דודתה של הכלה, עצמה ובשרה, אינה צריכה קוראנית. היא, שרה’לה, תצא מיד אל הרחוב, תקרא לבנות ישראל, שהשמחה תגדל ותוסיף.
שרה’לה צותתה. מן הפרוזדור נישאו אליה פסיעות. שרה’לה היה ודאי לה, כי הולכת אל נכון הקוראנית – “כך וכך, שרה’לה עטרתי”. בפתח הפתוח עמד ר' ישראל לייזר ותיק־הטלית מתחת בית־שחיו. תמה:
“מה, שרה’לה? הרי תאחרי. כבר ראיתי אפילו את הכליזמרים. התלבשי ולכי.”
“איך אלך ולא נקראתי”, אמרה שרה’לה בקול מפוצל.
“אותך, דודה, גם אותך צריכים לקרוא?”
“אתה אומר לי ללכת ללא נקראתי?” עמדה שרה’לה נבוכה, “באשר נגידית בעיר, נקראה עוד אתמול”.
“ואת לא?”
“לא. בנותיו של ר' אהר’צי מביאלא, ה”רבניות“, הייחוס שלנו אינו לפי כבודן”.
“לא תלכי, שרה’לה!”
ר' ישראל לייזר הניח את תיק־הטלית על השולחן. היה גבוה ורזה. העור – כהה, הזקנקן הדליל – שחור, והעינים – ירוקות בהירות, חתוליות. שוטט אנה ואנה בחדר, כירסם את עצמו. דאב אף בשל אחותו המנוחה. בחתונתו שלו, של ישראל לייזר, היה ר' אברהמ’ל טשכאַנובר עם כל בניו, היה דודו של אביו, הרבי ר' ישעי’לה פשדבוֹרזשר. ביום חתונתו עמד אביו של ישראל לייזר, ר' פייבוש העשיר, וסילק נדוניה לשתי כלות עניות. והיום? היום ישראל לייזר איש עני, יורד. ויורד מתביישים בו. כשהממון עולה ייחוס! וביותר התרעם על גיסו, על ר' רפאל. הרי הוא יודע, כי בענין ייחוס יכול ישראל לייזר להתמודד אפילו עם גיסו, שהוא כבר מקבל קוויטליך (פתקאות) בוורשה.
בשוטטו אנה ואנה על פני החדר, נעצר ר' ישראל לייזר ועמד ליד הארגז המפורזל. פתח את הארגז והוציא את “ויגש יהודה” לר' לייב חנהליש, הוציא את “אבן השוהם” – מחותני־האמת לחתונת פסילה. אם לייחוס ממש, לא לממון, הרי יתמודד ישראל לייזר עם חצרה של טשכאנוב. הנה שולח הוא את “ויגש יהודה”, הנה שולח הוא את “אבן השוהם” לחתונה. ולא בלבד. הוא ישלח את הרמ"א, את התוספות־יום־טוב, את החכם צבי…
מן “החצר” באה להקת כליזמרים בנגינה. שרה’לה ניגשה אל החלון. הרבנית מביאלא, הרבנית מאנשאלסק. על ראשיהן־בלונד – מטפחות משי שחורות. בנות אהר’צי הוליכו את הכלה לטבילה. אחרי הכלה – נשים שהגיעו מוורשה, מלודז, מלובלין, נשים מכל פולין המעטירה. הקהל יצא מן הבתים, מן החנויות, יצאו ב“שעה ממוזלת”, ב“בשעה מוצלחת”, העליזו מנגינת הכליזמרים הקולנית, מעם הנשים, הלבושות חג.
שרה’לה עמדה בחלון ומיחתה עיניה. ר' ישראל לייזר שידל את עצמו, כי אף הוא לא יהיה בחתונה, ומשנתיבבה שרה’לה, סגר ישראל לייזר את החלון בחזקה וגער באשתו:
“מה לך בוכה? אם בנותיו של אהר’צי ביאלר כנפים עבות, עליך לבכות?”
עודו גוער בה, נפתחה הדלת ואחיה בן השתים־עשרה של פסילה, דן, פרץ בעוצר־נשימה:
“דודה, שרה’ל, פסיל שלחתני להביא את הדודה… הכל מחכים לדודה…”
“נו, לכי, שרה’ל, לכי,” התחנן ישראל אל אשתו, “כשפסיל מבקשת…”
“ומה, לא אלך? דם לא מים!”
“צדקת, צדקת, דם לא מים,” הביט ישראל לייזר אחרי אשתו, שהשחילה את עצמה בתוך סמטת־בית־הכנסת, נעלמה, וכל סביביה מלאו פרייליכס (ניגון שמחה) שהשמיעו הכליזמרים. ברוח נינוחה נטל ר' ישראל לייזר את “ויגש יהודה”, נטל את “אבן השוהם”, וביראת־כבוד, כבפתיחת הארון, פתח את הארגז, השיב את הספרים, והיה ודאי לו, כי זקני־זקניו, זקני־דודיו טרחו בגינו.
[1930]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.