היה שני בשבת – כשעניי־מלאַווה מחזרים על הפתחים, שני בשבת לאחר שבועות.
בית האכסניה בן הקומתיים עמד בין הרחוב הפלוצקאי ובין השוק המרובע. בית־האכסניה על אורותיו, שִקתותיו, באֵרותיו, – היה מוקף חומה, שלבניה התפוררו מיושן. זקנים סיפרו, כי לפנים, מקדם־קדמתה, ישבו באותו בית קאפוּצינים, שהיו מהלכים יחפים בקיץ ובחורף, ואוצרותיהם, השמורים בקדרות־חרס, שיקעו בתוך הכתלים ובמרתפים שמתחת לכתלים.
הבית בן הקומתיים היו לו שני שערים. שני השערים היו מפורזלים וסגורים תמיד. כשנכנס אורח, נפתח שער־החזית, כשיצא אורח, נפתח שער־האחור, שהוליך לכביש פלוֹצק. הבנין יותר משהיה דומה כבית־אכסניה, היה דומה כארמון מעוזב. מה מתרחש בבית־האכסניה, לא ידע איש. החצר היתה תמיד גדושה כרכרות, דוּפניות, עגלות. הסוסים, מותרי־ריתמה, עמדו סביב השקתות. קצת גררו מן הסולמיות שחת, קצתם – מן השקתות שיבולת־שועל. אחרים כירסמו מרוב טובה את העץ, הצליפו בזנבותיהם וצנפו.
באשר סרסור, באשר סוחר, באשר שׂררה, – הכל הילכו בבית־האכסניה, הכל ביקשו אחרי בעליו, ר' אברהם טירזשר. בלעדיו לא פתחו במשא ומתן. מה שנשלח לפרוסיה, בין סיעת־סוסים, בין קרונות־תבואה, בין קרונות־קמח – הכל צריך היה לעבור ידי אברהם טירזשר.
והוא עצמו, אברהם טירזשר?
זקן לא גבוה בעיצומן של שנות השבעים, רחב־כתפיים, קל מצעד, עד שהיה באמצע השוק, כך חד־תרי, קופץ על סוס בלא אוכף, ואם הסוס היה צעיר, לא עמד על עמדו, ואברהם רוחו נוחה עליו, כבר העמיד את הסוס על רגליו האחוריות, והלך על פני השוק “צעדי מים” ולא בלבד הזקן אברהם, אלא כל השוק כולו, שפעו תענוג, משל היו אומרים:
“עם יהודים כאלה, כמו אברהם, חשה עצמה העיירה בוטחת יותר.”
בבית־האכסניה עסקה אשת אברהם, אסתר רבקה, זקנה גבוהה, רחבת־גרם, שבשנות צעירותה היתה טוענת לבדה קרון־שיבולת־שועל ומרצידתו עד פרגוד־הרכבת.
הזוג תפס שתי דירות. בשבתות וימים טובים ישבו בקומה העליונה, שחלוניה צָפו פני השוק, וחתנם היחיד, דוד, ישב שם יומם ולילה על תלמודו. ולא בלבד החותן והחותנת התימרו בחתנם, כינו אותו “ר' דוד”, אלא אף כל מלאווה כולה התפארו בו, דיברו על לוֹמדוּתו וחריפותו, סיפרו, כי ה“שפת אמת”, משתעה עם האברך בן השמונה עשרה בקבלה ובחסידות.
בימות־החול ישבו הזוג בחצר, בדירה התחתונה, ישבו בחדר אחד, ששיעורו כקסרקט. החדר היה כל־בו – מטבח, חדר־אוכל, חדר־שינה, רשות פריקה לאכרים ולאכרות. בסמוך לקיר־המזרח – שתי מיטות כצורת דל"ת. על קיר אחד היו תלויים שוטים, קלשונות, משורים, גרזנים. על קיר אחר – תצלומי קרובים, שישבו באמריקה. על השלישי – תיק־טלית, מצה וחוֹר באמצעה, שהיתה תלויה כסגולה מפסח לפסח. התנור שעד התקרה כבש חלקת־חדר ראויה. בין בקיץ בין בחורף – התנור הוסק עשרים וארבע שעות במעת־לעת. נתאוו אכר או אכרה לכוס תה – שאבו מן הדוד הרותח ושתו. מי שנכנס, היה משׂיח את לבו לפני אסתר רבקה ומביא מתנה. שבוע שבוע נצברו תרנגולות, ברוזים, ביצים, חמאה, קמח – כביכול טול ומכור.
היה שני־בשבת אחרי שבועות. שעה מופלגת לאחר הצהרים. אברהם טירזשר ישב בחצר, ישב מתחת לחלון, על ספסל. סביבו – סוחרי־סוסים, סרסורים וסתם ברנשים. הפיות פתוחים, העינים לטושות. אברהם סיפר, בפעם המאה ואחת, על מרד הפולנים. ולא סיפר כיצד הפולנים לקו, אלא אדרבה: כיצד הפולנים הילקו את “פוֹניה” (הרוסים). הוא, אברהם, היה מטל עם חמש מאות פולנים ביער טירזשה. ושהגיע “פוֹניה” – טראַח, טראַח: מכל העברים – קלעים, כדורים, חרמשים, זה היה ברוך־הבא לאמיתו.
בחצר, בין הקרונות דילגו האנקורים, חיפשו, נברו במַקוריהם וציפצפו. חמה שלאחר־הצהרים, בשלה, היתה מוטלת בחצר, התגוללה בין הקרונות, הבהיקה מתוך זבל־הסוסים החי. מן החלון הפתוח, שבקומה העליונה, נישא ניגון גמרא מגועגע. זה למד חתנו של אברהם טירזשר, דוד בן השמונה עשרה. אברהם טירזשר הקשיב ללימודו של חתנו, ואגב־כך סרק, בחמש אצבעותיו, את זקָנו השׂב, והכל ראו, איך הישיש מתמוגג מנחת. הראה בדו על החלונות הפתוחים, שמהם נישא ניגון־גמרא, ואמר לקהל:
"לא תאמינו לי, חברה, אבל בעד הניגון הזה אני מוכן לתת את הכל, את הבית, את האופיצינה (קומה תחתונה), את הזאַיאַזד (האכסניה) – הכל. כך ממש אמרתי לצדיק הטשכאַנובאי. “רבי’שי,” אמרתי, “השם בירכני בכל טוב, הריני חי וקיים פשוט, בדוחק יודע להתפלל. השם בירכני אף בבת הגונה, נאַנטשי שמה. בת מוצלחת, ובימים אלה היא בת שש עשרה. רצוני, צדיק קדוש, בבן־תורה לחתן. אבטיחוֹ מזונות עולמית, ובלבד שיישב וילמד.”
סוחרי־סוסים, ששמעו מפי אברהם הזקן אותו מעשה כמה פעמים בשבוע, לא נלאו להוסיף ולשמוע, כשם שלא נלאו להתפלל שלוש פעמים ביום, אף שרובם לא הבינו תיבה אחת בתפילתם. ידעו, מה תשובה השיב הצדיק הטשכאַנובאי. ידעו, כי חתנו של אברהם הוא קרובו של הצדיק, כי האברך עומד להתמנות רב, ולא אחד מבין היהודים, שהיתה לו בת שהגיעה לפרקה, התקנא בו באברהם טירזשר הזקן.
ופתאום נבהלו האנקורים, ניתקו מעל הקרקע וטסו ועלו על אורוות־הסוסים.
אברהם הביט סביביו, ראה את עניי־מלאווה נדחקים דרך־השער, ניצבים כשלושים ארבעים איש סביב פתח־הבית, ואשתו, אסתר רבקה, עומדת, שקית מטבעות קטנים בידה ומחלקת למי שנייה, ולמי רביעייה, ולמי ששייה.
ומשיצאו העניים בברכותיהם ו“איחוליהם” מן החצר וחזרה הדממה בלהט שלאחר־הצהריים, נשארו שש זקנות, שנוֹרריות, ניצבות סביב אסתר רבקה. אלה היו חברותיה מימי בתוליה. הן קיבלו, אחת־אחת, זהוב לשבוע. אסתר רבקה הנגידית, נהגה עם חברותיה העניות לשון אַת. שש הזקנות הלכו אחריה לחדרה. אסתר רבקה היתה מושיבתן, בכל שני־בשבת, סביב שולחן־האלון. השנוֹרריות ישבו מעל קערות בולבוסים ובּוֹרשט (חמיצה), ישבו עם אסתר רבקה וסיפרו מעשיות. בכללן היו זקנות כאלה, שזכרו עדיין את הצרפתים, שהלכו למוסקוה, נטפלו לנערות ישראל, קראו להן: מאמזאל.
בבית – אסתר רבקה וחברותיה, בחוץ – אברהם וסוחרי־הסוסים. ומעל לכל – חמה בשלָה, שלהי־צהרים בשלים, כשהכל נמשך לניגון־גמרא העצב, הנישא מחלונות פתוחים, מספר על הצדיק הטשכאַנובאי, על אברהם טירזשר העשיר, המוכן בעד הניגון לתת את כל עשירותו.
[1928]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.