לפנות ערב נעצרה רכבת־המשא ועמדה. טשאַרלי, שזוף, גרמיי, צווארו ארוך וכפוף, כשל אווז זקן, פיתח את שקי־המספוא. זה שנים הוליך קרונות תרנגולות מן הסאוּט לניו־יורק. העופות חשו, כי הגיעה שעת האכילה, שלפו מבעד קרשי־לולי־העץ צוואריהם הארוכים, ראשיהם, צווחו, פרשו כנפיהם, ובקרון, שטפחו בו שלושת אלפים צמדי־כנפיים, נתנשב רוח כל כך, שהאוכל הנשפך להן, כאילו הפריחתו רחת. הקרון, הלולים, הכל אבד באבק, משל מחנות אווזים באים בדרך חולות.
קוֹנדוּקטוֹר פתח את הדלת ונכנס אל הקרון:
“נעמוד כאן כשעה בערך. רצונך, בוא ונאכל יחד ארוחת־ערב.”
טשאַרלי לא ענה. הציץ בקיר, שבו רשם בגיר את מספר התרנגולות, שנפלו יום־יום. פַטָם הגון אסור שיפלו לו בממוצע למעלה מעשרה עופות ביום. הוא מנה ששה קוים; מרוצה העלה את האוֹוֶרוֹל והרהר, כי מותר לתת להם שני עופות. חיפש ומצא שתי תרנגולות חיוורות־כרבולת, היה ודאי לו, כי בין כך ובין כך הן פושטות כרעיהן בלילה, לקט בלולים למעלה משני תריסרי ביצים, בעודן חמות, ומסרן לקונדוקטור:
“די?”
“די, די!” – הטיל הקונדוקטור את הביצים לתוך מצנפתו – “עוד לנו גם בשר מן הבוקר.”
טשאַרלי פשט את האוֹורוֹל, רחץ ידיו, מרח ראשו במשחה בשומה, ושערותיו הבהיקו כראשו של סוס־ים, כשהוא מוציא ראשו מתוך המים כנגד השמש. כשנכנס טשאַרלי אל הקרון, שמאחרי הקטר, כבר נשמע ריח תרנגולות צלויות. כל שנסעו ברכבת־המשא, שכל עצמה למעלה ממאה קרונות, היו מכונסים כאן. שני מכונאים, שני קונדוקטורים, מַסיק – שהפיח לא היה ניכר בו לחלוטין, ברנש צנום – דזשאַקי לשעבר, שהוליך קרון־סוסים, נוהג־חזירים קצר ומחוּטט, שנסע עם אשתו הקצרה ממנו, פניה פני־גבר, ואילולא חזה, שהיה משופע, עד שניתן לערוך עליו שולחן, אפשר היה לדמוֹתה גבר מחופש.
הגברים ישבו לשולחן מרובע, שתו איש איש כוסית יין שרוף, וליפתוה בגבינה לבנה, ביצים מגולגלות וציפו בקוצר־רוח לתרנגולות הצלויות. כמעט ששתקו, ישבו עיניהם עצומות, הביטו באשת־נוהג־החזירים, שעמדה מעל האש והתנועעה בעצלתיים.
“כמעט שלא נשתייר ולא כלום, טשארלי” – מזג לו מכונאי כוס יין שרוף – “הא לך, הרטב את חלילך!”
טשאַרלי שתה, דמעיו הגיחו, טעם ביצה ולא ענה דבר.
הגברים סבבו את אשת־נוהג־החזירים, כמין יופי, הפריזו וחזרו והפריזו עליה מחמאות, שירתוה, ודומה היה, כי הבריות, שרחקו שבועות מביתם, נעו ונדו בדרכים, אין להם אשה יפה מאשת־נוהג־החזירים.
היא פירשה מעל השולחן עתון, העמידה צלחות ואגב־הילוך גחנה מעל ראשו של טשאַרלי:
“אה, מריח! – והגישה את הבשר לשולחן – אמרתי מאז, כי טשארלי הוא ספורט!”
הקהל לא ענו, הזיזו עצמם על כסאותיהם מסביב לשולחן, כביכול נבהלים על הבשר, ומי שזריזותו מרובה משל חברו כבש מושב בסמוך לאשת־נוהג־החזירים. עד שלא נתנו עיניהם והתרנגולות אינן.
נוהג־החזירים התגדל על השאר באשתו, החליק אותה, לא פסק משתות, וכשעיניו נשטפו דם, השעין ידיו אל השולחן, כבש ראשו בידיו ופלט קול של מטה. הכושי והקונדוקטור העמידו אותו על רגליו והוליכוהו לקרון־החזירים. הוא חירף, קילל, קרא את אשתו. השאר נעשו קנוּטים. כל אחד ואחד הרמיז את חברו, כי הנה הרכבת זזה, ושוב אין מה לעשות פה, בקרון, עד שהכל נשארו בו בקרון.
עם השריקה הראשונה תפסה אשת נוהג־החזירים ידו של טשאַרלי:
“בוא! האם רצונך להשאר פה?”
“נוֹ (לא)!”
“ובכן, מהר ובוא!”
כמעט שרצה עמו, נשפה והתחננה:
“הושיבני בקרון!”
“אוֹלראיט!”
“בוא גם אתה. מה תעשה לבדך אצל התרנגולות? עצוב, בעלי ישן.”
נכנס עמה, ממשכב־בעלה נישא חירחור וקשה היה לומר, מהיכן הוא נישא, אם ממנו, אם מן החזירים; טשארלי הילך בקרון, לא ידע מה יעשה, כל רגע הציץ, כאילו ממשכב בעלה תר אחריו זוג עינים.
הרכבת נזדרזה, התחילה זוחלת לאטה. טשאַרלי קפץ מתוך הקרון.
“להיכן?”
“מוכרחני ליכנס אל התרנגולות.”
“השאר כאן!”
“איני יכול!”
“השאר, אני אומרת לך!”
“לישון אין היא מניחה! הניחי לישון. את… התהפך הבעל – עם מי אַת מדברת?”
“עם שום בריה!”
“כרגע דיברת עם מישהו!”
“אָז דיברתי!”
עמדה דממה. טשאַרלי עמד בפתח, הביט על השדות המגודלים, הביט בחמה השוקעת, ובאָה עליו עצבות. השתרע על שקי־המספוא, עצם את עיניו, ביקש להתנמנם, וכמעשה־להכעיס זחלו הבלים במוחו. היה לו צר על משהו. הביט בארוכה נכחו, ראה את קיר־הקרון נזוז, ראה את נוהג־החזירים ישן עם אשתו, וממול פלט תרנגול קריאתו, תחילה בקול רם, שנתמשך והלך, וטשאַרלי לא יכול לשכב תחתיו. התמתח, חזר וניצב בדלת הפתוחה וצותת. היתה דממה. לא נשמע אלא הד הגלגלים על גבי הפסים ומסביב, לכל־מלוא־העין, ניצתו וכבו זבובי־פז.
מקרון־החזירים פשט את ראשו דזשאַקי הצנום, הקטן, הביט סביביו, אם אין עין רואה, טיפס בקרון והתחיל, מעשה־קוף, לקפץ מעל הגגות.
טשאַרלי נאנח, רקק מתרעומת, סגר בטריקה את הדלת וחזר והתכרבל בשקים.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.