הרבנית הווּרקאית מאנה להשאר לימים הנוראים בין גויים בסוֹלאֶץ, שבה ריפאו את רגליה המשותקות, בערב ראש־השנה באה אל החצר עם פמליה־של־נשים. לבה הזקן של הרבנית החיש את הלמותו. היא הביטה לכל העברים, היה ודאי לה, כי הרבי ייצא, יצפה מבעד לחלון. החלונות היו, כמו תמיד, סגורים, מוגפים תריסים לבנים. מבני־הבית רצה לקראתה דושקאֶ בלבד, קרובה רחוקה, שגדלה בביתה. הרבנית החולה הביטה בדושקאֶ, התרעמה בלבה, שהנערה הקטנה, שהרבי היה מחליק ראשה, לחייה, בגרה וגדלה, נעשתה קודם־זמנה בתולה.
“מה לך רצה כל כך? מה שמחה קפצה עליך?” רגזה הרבנית כביכול דרך־הרגל.
“אַת שמחה, שאני משותקת?”
“דוֹ־דה!”
הרבנית חבקתה, התנשקה עמה, והתחרטה תוך שאלתה:
“מה עושה הדוד?”
“הוא, ברוך השם, בריא!”
חסידים, שהיו בחצר, הושיבו את הרבנית בעגלה, שגלגליה־גומי, והסיעו אותה בחגיגיות הביתה. בתה הנשואה של הרבנית, שדעתה לקויה, שמחה כל־כך בעגלה, הנוסעת מאליה, ששכחה את אמה, ומעשה־תינוקת התחילה מרוב־שמחה מניפה שמלתה ומשלשלתה:
“עגלה! עגלה!”
“שרה’לה, אינך שואלת כלל, מה שלום אמא!”
נטלה הרבנית סנטרה, כדרך שנוטלים סנטרו של תינוק.
שרה’לה פתחה פיה על שיניו, הצחורות כדי בהיקה, חייכה חיוך של שטות והפכה את פניה. הרבנית ניענעה ראשה, הביטה אחרי בתה, שגדלה כל־כך, עד ששמלותיה כמעט נתפקעו עליה, ונאנחה:
“פורענות כזאת!”
התישרה בעגלה ונודדה את ידה:
“מה לך עומדת? שכחת, כי בשתים־עשרה בדיוק מברכין היום ברכת־הנרות? הרי ערב ראש־השנה הוא!”
“השולחן, דוֹ־דה, כבר ערוך”.
הרבנית לא ענתה, התנענעה בידיה ונכנסה בעגלה לחדר סמוך.
החדרים, גדולים, אפלולים, חלונותיהם ממוּסַכּים, היו גדושים רהיטים עתיקים, מורשת אבי־זקנו של הרבי, הווֹרקאי הקמאי.
הווֹרקאים לא זכו ילדיהם באריכות־ימים, ואם ילד האריך ימים, לקה שכלו. בחצר היו משוטטים משוגעים. כולם בעלי מרה שחורה שקטים, שלא פגעו באיש לרעה. אחד־אחד ישב בחדר מיוחד, שיקע את מעוֹגיו ועוויותיו בתוך הקירות, בתוך חטיבות־הרהיטים הכבדות, עד שהדוממים התחילו מטילים אימה של מרה־שחורה.
בחדר, שהרבנית נסעה לתוכו, ישב גיסה, זקן בשנות־הגבורות. חאַלאַט־המשי, שחוטיו הקלישו, היה מהודק באזור־אריג, עיניו המגודלות שער היו מכוונות לרצפה ושפתיו החרבות מלמלו: הוא עתיק־יומין, עתיק־יומין, והוא גם בחור ואיש־מלחמה – – –
הזקן ישב בחדר המעוזב, שארג־עכבישים נפרש בו מזוית לזוית, מלמל בשפתיו ובין קמטי־פניו, פני־הגויל, נצבר עפר.
בימים שהרבנית באה להשתקע לוורקא, כבר ישב הוא בחדרו ובקול רם היה מחשב חשבונות בינו ובין העולם. בכל יום ששי בשבת היה מחפש את גיסתו, מוצאה ומתחנן אליה:
“רבנית, תני לי לבנים לשבת.”
היא הביטה, כיצד הוא מתקפל בחאַלאַט שלו, מוסיף להדק את אזור־האריג, התכוון לעולל משהו, ובחדר נשמע:
“עתיק־יומין – – – עתיק־יומין”. – – –
“מה אתם עושים, רב מאיר’ל?” – חזרה הרבנית כמה פעמים – “האם נתנו לכם בכל יום ששי בשבת לבנים?”
הוא לא זקף עיניו, הוסיף למרטט את אזורו, ובחדר המעוזב נשמע בדוחק:
“עתיק־יומין – – – עתיק־יומין” – – –
הרבנית צינה אחזתה. הביטה בישיש הקרוש, הגוסס כך שנים, וכל חייה פה, בחצר נגלו לפניה כהרף עין. לילותיה שעברו עליה בבכיות, רוב חדשים שיצאו עד שהסכינה לגיסה, היתה יראה, שהמשוגע לא יזחל אליה דרך הקיר. ילדיה לא האריכו ימים, וכשנולדה שרה’לה ורוחה לקוי והיא, הרבנית, באו עליה חלאים, נהג בה הרבי קרירות. מרה־שחורה חמורה נצברה בחצר, אפפה את הכל, הקהתה כל תשוקה, היתה הרבנית וילדתה מתחמקות מן הבריות, חשה את הקללה בקרבה, ונהנתה הנאה חולנית, כי הקללה מתפשטת ותלויה מעל החצר. ודוקא בימים ההם נפטר איזה קרוב שלהם, הניח ילדה, והרבי כנסה בביתם. הרבנית שנאה את דוּשקא, לא יכלה ראות את הרבי משחק עמה, התענתה בראותה את הילדה מבריחה בצחוקה את המרה־שחורה מתוך החדרים המעוזבים. השנאה לדושקא גדלה במרוצת השנים בלב הרבנית, ולא יכלה למחול לה, על שפרצה בצחוקה לתוך חייה הארורים. וככל שעצמו עינוייה, כן עצמה בה תאוות־החיים. בהבל־פיה הפיגה את העבר הכבד וגמרה בנפשה להפסיק שתיקתה. עוד היום, ערב ראש־השנה, תדרוש מפי רבי ברכה.
מחתה את עיניה ונכנסה בעגלתה לחדר־האוכל.
כאן התישרה, ניתן בה קול אחר, קראה את המשרתות, ושילחתן אילך ואילך, לא יכלה שאת, כי דושקאֶ נעה וזעה, שהיא שמחה במופלג, והיא התרעמה עליה:
“על שום מה אין אַת מעמידה את הפמוטות?”
הרבי בבגדיו־משי הלבנים נכנס, שערותיו חפופות, לא אמר שלום לאשתו ופלט סתם בעולם:
“עת ברכת־הנרות!”
“שלמה’לה, קודם שאני מברכת הנרות – התחננה אליו הרבנית – רוצה אני את ברכתך. תפעל מלפני המקום, שאבריא!”
“אין בידי לפעול!” – משך הרבי כתפיו.
“לכל העולם כולו אתה עוזר” – התיבבה הרבנית.
“כשאין בידי לפעול” – שפשף הרבי במבוכתו יד ביד.
“מלפני המקום כבר תפעל” – צעקה הרבנית – “תפעל קודם מלפני עצמך, שאבריא!”
“עת ברכת־הנרות!” – טען הרבי את שלו.
“לא אברך!” – חבטה הרבנית בידה על השולחן.
“אינך רוצה לברך?” – רעדו ידי הרבי – “טוב, טוב! דושקאֶ, גשי וברכי!”
עמדה דממת־אימים. הרבנית הביטה בדושקאֶ, כיצד עמדה ועיניה מושפלות, משל כלה מבויישת, נזכרה, כי זה שנים והרבי הוא פרוש, ומשהו נתחוור לה, וגופה החולה התכווץ ממכאוב.
“על מה הגיעתני שפיכת דמים כזאת…”
“דושקאֶ!” – שיסע הרבי את דברי הרבנית – “הרי מדברים אליך, דושקאֶ, לכי וברכי על הנרות!”
“צאי מביתי!” – משכה הרבנית באגרופיה אל דושקאֶ.
קודם שהספיקה דושקא לנוע, תפסה הרבנית מעל השולחן פמוט והטילתו בראשה:
“רבונו של עולם, שתשארי אלמנה צעירה!”
שרה’לה לקוית־המוח, שישבה כל אותה שעה אל החלון ושיחקה בבובתה, קפצה מתוך המהומה, ראתה את אמה מיבבת, פלטה בכייה ממושכת, כמין ילל־נביחה, והכל סמר בשרם.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.