כשעבר אֵבל השלושים על פטירתה של הרבנית, קרא הרבי, ר' מאיר’ל, את ילדיו הנשואים, הניחם עומדים שעה ארוכה ליד הדלת, כאילו לא היה איש בחדר, והטריד מוחו על ספר. הילדים ידעו, לשם מה אביהם קראם, ואף שהיו מסכימים תמיד לכל תנועה ותנועה שלו, עלה לפניהם בכל זאת במוסכם, כי הפעם יתנגדו. הביאו עמהם את דודם־זקנם, הרבי הסוֹכאַטשובאי, וסברו כי בעזרתו יפעלו מלפני אביהם. הרבי סגר את הספר, זקף את עיניו, כקצר־רואי, ראה את הילדים והרעים:
“מה שוב?”
“הרי שלחת שנבוא!” – נענתה הבת הבכירה.
“צדק, צדק!” – מחה הרבי מצחו, כאילו נזכר מה, הציץ בזקנו ודיבר במפוסק – “ביקשתי – – – כן, שתדעו, כי אני עומד להתחתן עם דבורה’לה!”
חטיבות־הרהיטים הכבדות, ארונות־הספרים הרחבים, לא נתנו לדבריו שיסתננו דרכם, שייספגו בתוכם, נישאו דבריו שעה ארוכה בדממת־החדר. הילדים, שלא הסכינו למחשבה, כי אמם מתה, לא יכלו בשום פנים להשיג את השייכות שבין הקרובה הצעירה, דבורה’לה, שגדלה בביתם, ובין אמם הרבנית. הגברים החרישו, גברו על טינתם, ואילו הבנות לא יכלו החרש, לא יכלו להניח, כי דבורה’לה, שלא היה יאה להן להתחבר עמה, תיעשה פתאום רבנית ותכבוש את הכסא, שבו ישבה אמם עשרות שנים.
הבת הבכירה הידקה יותר את מטפחת־המשי השחורה, שכיסתה את ראשה, ופסעה כמה פסיעות לצד אביה:
“לא נוכל לשאת את זאת!”
“מה?” – שאל הרבי.
“פחיתות־כבוד היא לאמנו!” – נענתה בת אחרת.
“הרי אין אבא מתכוון – התקרבה הבת הבכירה – שהיא תהיה רבנית?”
“מה אתן מדברות כולכן יחד?” – הרים הרבי גבותיו הארוכות – “מה היא? מי היא?”
“אָנו מתכוונות לדבורה’לה!” – צעקה הבת הבכירה.
“לא ניתן!” – התערבה צעירה ממנה.
“מי שואל מכן?” – פירש הרבי את ידיו – “אילולא דבורה’לה, לא הייתי קורא לכם כלל! האם אני מחוייב ליתן דין וחשבון? לשאול עצה מבנותי שלי? דבורה’לה אינה רוצה במחלוקת, בת כשרה, נעניתי לה והודעתי לכם, אבל עצות? – זקף גבותיו כנגד בתו הבכירה וקראה ברמיזת־אצבע הנה, – גשי נא הנה, שרה’לה! כך דרך כיבוד־אָב? כך לימדתך אמא, זכרונה לברכה? על שום מה שותקים אחיך? הם יודעים, כי אם אבא עושה, מן השמים הוא!”
שני הבנים הרתיעו עצמם לפניהם, כאילו ביקשו לומר מה, הציצו זה בזה ועמדו בשתיקתם.
“לא יתכן, כי זה מן השמים!” – נענתה הבת הצעירה.
“שתיקה, חצופה!” – חבט הרבי על גבי השולחן.
הבנים נבוכו, רצו לומר מה, ובנקישת־דלת יצאו מן החדר.
“פייגלה הדין עמה” – זקפה עצמה הבכירה בסמוך לפני אביה – “אני שהייתי חופפת את ראשה של דבורה’לה, אני שגידלתיה, והנה אֶפֶס שכזה תהיה בעלת־הבית בחצר, תכבוש את כסא אמנו? שמעתם?” – פנתה לארבעת הקירות – דבורה’לה היא ששלחה שנבוא, אינה רוצה במחלוקת… מסתמא סוברת, שאומר לה מזל טוב! לא תזכה לכך!"
“צאינה!” – קפץ הרבי – “צאינה מלפני עיני!”
“לא נצא!” – נצרחה הצעירה.
בשעה שהבנות רתחו וצעקו, נכנס הדוד הזקן, ר' מנדלי הסוֹכאטשובאי, ישיש, חרש אל החדר, ניענע בידיו הרועדות, כמבקש לשכך את הכל, ובדוחק הניע שפתותיו:
“שאַ, שאַ, שאַ־אַ!”
“טוב, טוב” – רצה שרה’לה אל הרבי הסוכאטשובאי – “יואיל הדוד להגיד, עם מי הדין!”
“לכו, ילדים, לכו” – הראה להן הדוד את הדלת וסגרה אחריהן.
ר' מאיר’ל יצא לקראתו, נתן לו שלום והושיבו על כסאו:
“שבו, הדוד!”
“הבנות התנפלו עליך. בנות־צלפחד, מילא, פטור… כשסבתך, מירה’לה, שנבדל לחיים ארוכים, היתה נטפלת לסבך, זכרונו לברכה, ולא הניחתו שילמד, לא היה צועק כמוך, אלא שמט מראשו את השטריימל, הביאו אל לפני הסבתא, שתדבר מלוא ספּוֹדק, וכשנשתתקה, היה מהפך את השטריימל, מנערו, ויושב וחוזר ללמוד, מילא, פטור…”
“אולם חסל כיבוד־אָב” – פתח ר' מאיר’ל.
“כשהדין בכל זאת עמהן” – שיסע ר' מנדל את דבריו – “הן טוענות, כלומר הבנות, כי דבורה היא אילונית. אינה יכולה להעמיד ולדות.”
“בלבול, הדוד” – הזדעזע ר' מאיר’ל – “לא תרתענה עצמן מכל דבר, ובלבד לקלקל את השידוך!”
“זאת נראה” – הרגיעו ר' מנדלי – “אולם אם היא באמת אילונית, אסור לך לשאת אותה.”
“יש להן סימנים?” – ריטט קולו של ר' מאיר’ל – “כלומר, מהיכן להן? שקר הוא! לא אתן לבדות בלבול על בת כשרה, כל־שכן יתומה!”
“המתן” – גחן עליו ר' מנדלי – “לדברי שרה’לה, אין לה שדיים, קטנים הם משל גבר, ואין סימן של פטומת.”
“אָז מה?” – פירש ר' מאיר’ל חמש אצבעות ידו שמאל, ופניו החמורות הבהיקו – “אין זו אילונית.”
“ר' חייא אומר, כי הוא מכלל הסימנים” – השיב ר' מנדלי והתיז תיבה אחרונה – “וסוף סוף, שמע, היא צריכה בדיקה!”
“מה כוונתך?”
“פּשוט, קרא לדוֹקטוֹר, ואם אתה סומך עלי, מהיכא־תיתא, ואם לאו, צוה ויבוא הרב, שאלה היא, שאלה חמורה!”
ר' מאיר’ל הרהר רגע, קימט את זקנו הדליל, חייך לתוך עצמו, ונענה:
“טוב, דודי, טוב!”
כתום שעה הוליך הגבאי לחדר, שבו עמדו דוקטור־העיר והרבי הסוכאטשובאי לקיים את הקונסוליום. דבורה’לה, עודה תינוקה, הלכה ועיניה מושפלות, ובגדיה הלבנים, הקלים, עטפוה צניעות, שאינה מצויה אלא בבנותיהם של רביים.
שרה’לה באה לקראתה. דבורה’לה הזדקפה, הביטה בה בעקשנות, כאילו התגרתה בה:
“אבל מי תהיה הרבנית?”
“אני!”
דבורה’לה תהיה הרבנית!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.