– – – ביום הרביעי הקדוש שפטו אכרים הרריים בסביבי זשמיגרוד את יוּדאַש [יהודה איש קריות] פוחלץ־של־בובה הולבש קאפוטה של אַטלס, שטריימל, נזרק ממגדל־בית־היראה וטבע בנהר וויסלוקה –
גוניאֶץ קראַקוֹבסקי
עם שחר נהרו אכרי־ההרים אל העיירה. הם באו בשבילים לוליניים, שבלטו לעומת הרי־הטאַטרה הכחולים, הלבינו כנגד החמה, כמסוידים.
אכרי־ההרים, במגפיים ארוכות, כפתּנים כחולים, צעדו עם נשיהם, עם ילדיהם, דפקו ברמה במקלותיהם המסוקסים.
“לפני שנה, ילדים” – אָמר אכר זקן, מגודל־שער – “לא היה האוסטרי מתיר פרוצסיה כזאת.”
“הרי גם לפני שנה הטילו את יוּדאַש לתוך הנהר!”
“בחשאי חשאים.”
השבילים התגלגלו, הזדווגו, התרוצצו במורד־ההר ובגיא שבו ישבה העיירה, בא לקראתם בית־היראה הישן על שני מגדליו.
החמה המריאה. בהקה מן ההרים. לבושים מצויצים, סרטי־שער ססגונים, חרוזות צבעונים – הכל נצנץ בבוקר הצעיר, שקוי־השמש.
בעיירה כבר היתה המולה. כפרים שלימים של אכרים, אכרות עמדו בשוק, בפרשות־הדרכים. פעמוני־בית־היראה התנענעו חרש. זקן וטף נשתתקו, כרעו על ברכיהם והצטלבו. אי שם פתחו נשים בשירה נוגה. אחרות נלווּ. וככל שעצמו צלילי־בית־היראה, נתרטט האויר, התגלגל בין ההרים הכחולים, משל רעמים רחוקים, כן גברה עצבות שירתם של האכרים ונישא מעל הראשים המדובללים.
אמהות, סבים החזיקו ילדים, נכדים בזרועותיהם וחיכו בקוצר־רוח להתחלת הפרוצסיה. זקן, כדמות מפלצת, בדומה לשיקוץ מעופש, עמד בין האכרים, וסיפר על יודאַש, שנחלץ באמצע הפרוצסיה ונעלם על גבי מטאטא. עזרתו בכך מינוֹצקה הזקנה, המכשפה, השוכנת בביצאות, והעם מרוב כעסם תפסו לה למכשפה, ערכו מדורה באמצע השוק והביטו, כיצד הארורה נצלית.
האכרים שסבבוהו התלקקו, הצטערו, שלא היו באותם הימים הטובים, ופתאום הבחינו, כי הפרוצסיה כבר התחילה.
בראשה נשאו שני אכרים “אדם”, שזקנקנו צהוב ומפותל, לבוש קאַפּוטה של אַטלס ושטריימל. משמר־שקצים, כלונסאות בידיהם, הפרידו, כמו נד, בין הגולם וההמון.
הקהל זזו לאטם, רוחם קצרה, ומכל העברים נשמעו קולות:
“סבא, הגביהני יותר!”
“אינני רואה כלום!”
“היכן הוא יוּדאַש?”
“היי, בני אדם, הפכו־נא את פניו של הלא־טוב לצד הילדים!”
“כשיש לו שתי פנים!” – פלט מי צחוק לא־נעים.
“אַל תתבוננו בו, נשים!”
“סטאֶפקה שהתבוננה, ילדה שדון ולוֹ קרנים!”
אכרה זקנה לא פסקה מהצטלב:
“הריני משביעתך, יוּדאַש, בחמשת פצעיו של האדון ישו, בשלוש היתדות, שניקבו את ידיו ורגליו, אַל תטול במותך את החלב מן הפרות, את היבול מן השדות, טול במותך כל נגע וקללה, ולא יתענה עוד האדם.”
האויר נתמלא קולות מאויימים. הצריחות נישאו מכל קצות־העיר, ירדו במטומטם מעל הגופים המבהילים ובאזניים צללו יריות־פקקים.
רק אילו מאות היהודים, ששכנו מימי־קדמונים בעיירה, ישבו מאחורי דלתות נעולות־שלשלת, מאחורי תריסים מוגפים. דרך סדקדקים צפו בשוק. וכל אימת שהחלל המזועזע פגע בתריסים, התחילו היהודים רועדים, כאילו נישאו מעל נחשולים, ואָמרו בלבבות חרדים עם הפעוטות תהילים.
היהודים ידעו, כי ביום הרביעי הקדוש, סכנה היא להראות ברחוב. התיראו, שמא אכרי־ההרים ייפרעו מהם היום על כל השנים, שבהן היה האוסטרי משבית את החג. הפרוצסיה נעצרה ליד בית המשפט העירוני. אספסוף התפרע:
“תבחרו שופט!”
“תובע!”
“אנו רוצים בכבוד הרוקח!”
“שכזה, שאין צריך לחתוך לשונו.”
“הרי הוא!”
“שאַ, שאַ־אַ!”
“הוא כבר מדבר!”
מעל הגזוזרה שלפני בית־המשפט, גחן איש בן ששה רגל על ההמון, קולו שנמוג בתוך ההמולה, הלך וחזק, הלך ועז, נישא מעל השוק כפעמון:
“אחים! כשהאדון ישו הסב בסעודה האחרונה עם האפוסטולים בעלית־קיר של שואב־מים, ישב גם יוּדאַש ביניהם. האדון ישו נתן להם לאפוסטולים שישתו מכוסו ואמר, כי הם שותים מדמו, העתיד שיישפך על חטאות־האדם, ככתוב במאַרקוּס הקדוש. ויוּדאַש – הצביע הנואם על הגולם צהוב־הזקנקן – לוציפר הנורא, השד המגונה בעל העין האחת, כבר מכר את האדון ישו בשלושים שקל! אחים, התבוננו־נא בפרצוף: זקנקן־הדמים, העין האפלה הרעה, והמציץ בעיני הרמאי, רואה תחת הפן האחר שני פנים, ואין הוא יודע, את מי מהם ישפוט. ועתה כבוד השופט, מששמעת ונוכחת לדעת, כי יוּדאַש, המפלצת, הוא רמאי ורוצח, לא רוצח פשוט, הוא טוען את החמוּר שבעונשים, ואפילו עונש של מיתה לא סגי לו.”
האויר נרעש מצריחות־אכרים, וההמון התנודדו:
“מות ליוּדאַש! – מות ליוּדאַש!”
איש לא הקשיב לפסק־דינו של השופט, שעמד אובד־עצות, פיו פעור ודבריו כנופלים לתוך תהום.
“מה אָנו עומדים כאן?”
“מה אָנו מקשקשים?”
“סחבו את יודאַש למגדל בית־היראה!”
“היכן הזשידקים (=יהוּדוֹנים) שבעיר?”
“הם מתחבאים!”
“צריך לתלות אחד מהם בפאותיו!”
ההמון ניתקו, עשו קפנדריה לנוֹטרים, הלמו במקלותיהם בחנויותיהם הסגורות של היהודים, בתריסים, ובין העינים ריקד השד, חיפש יהודי חי.
הנוטריוס ניגלה בחלון הפתוח.
“כבוד הנוטריוס, יודאַש הנדון, רוצה לצוות לפני מותו!”
“בבקשה, בבקשה, אדונים!”
העמידו את הגולם ופניו אל הנוטריוס. בחור התגנב, צידד אזנו אל השטריימל וקפץ בצחוק.
“מה ליחש לך, יאַנאֶק?”
“כי נגלגל את רחמינו עליו ונוציא את שלושים השקל שדבקו בידו!”
“האם עודו מחזיק בהם?”
“הנה־הנה הוא מחזיק בהם” – גרר הבחור את חברו – “הבט וראֵה!”
האכר נזוז באימה לאחוריו, לא ידע, על שום מה הקהל סביבו צוחקים, תוהה ובוהה בנוטריוס, שקרא את הצוואָה:
“…אני, יוּדאַש, הנני ברנש זקן, חלוש, ברייה עלובה… בידכם להרגני, לטבעני, בין כך ובין כך לא תירשו למעלה משלושים שקל… אולם זכרו, כי שפתותי דין שתהינה יקרות בעיניכם: הן נשקו את ישו.”
“די!”
“די!”
“אַל תתנוהו לנאץ!”
“סתמו את לועו!”
“אין אָנו רוצים לשמוע!”
“טבעו אותו בלא צוואָה!”
אכר, כתונת לבנה מעל מעילו, הניף צלב מוזהב, שישו המסומר שירבב את ראשו על חזהו.
מאחורי ישו גררו את יוּדאַש על זקנקנו הצהוב, המפותל, עינו אחת חבושה והוא טען באזני אחיו:
“מה לך שותק, ישו?”
“מה אומר?”
“אתה שואל זאת, ישו? אתה, שנפלת קרבן על חטאות־האדם? מה עשית בו באדם? הביטה על ההמון הפרועים לשימצה המחפשים יהודי חי כקרבן להם! ומשלא יכלו לתפוס אותו, עשה אותי, את אחיך, כפוחלץ, כמעשה־תינוקות בבובתם, והם משככים בקרבם את יצר החיה. אתה בוכה, ישו?”
ההמון לא הניחו לו ליודאַש, שיטען טענותיו עד תומם, ניתקו אותו מעם אחיו בעצם־השיחה. כל העיניים היו פונות אל מגדל־בית־היראה. בחלון מרובע, חדל־שמשות עמד יודאַש, עינו אחת חבושה, זקנקנו דליל, קאַפוטת־האַטלס נקמטת, מנצנצת בחמה. עמד רגע ולהמולת קולות מזעזעים התחיל מעופף – נפל, כשק־חוֹל, על האבנים.
ההמון הסתערו במקלות, בכלונסאות על יודאַש, והלקו אותו שעה ארוכה, וכששוב לא נשתייר זכר מפניו, נרגעו ההמון, מסרו את המפלצת לזאַטוטים והביטו בחדוה, כיצד הללו גוררים אותו אל הנהר.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.