שניהם גדלי־קומה, פנים גלויות, נהירות. עינים – בהירות וכעין השֵכר הכהה. שערו של בּאן רך, נוטה לחום. של אוואֶלין – ארוך, כעין הערמון, מפליג לצד האודם. ברחוב, אצל מכרים, בכל שהם מזדמנים, נעצרים בפניהם, ולא מחמת קנאה, אלא מחמת שמחה סתם, שהעולם חיים בו בני־אדם נאים.
אוואלין הצטעצעה בבאן בעלה, ובאן – באוואלין, שילדה לו ילד וילדה. באן היה רופא ילדים.
מלובש, כלפני צאתו, נכנס באן אל הילדים בחדר־השינה. אוואלין טיפלה בפעוטות, השכיבתם לישון.
“פּאַ, פּאַ”, ־ שמטו התינוקות מעליהם את השמיכה, קפצו בכתנות־לילה החמות – “לאן אתה הולך, פּאַ?”
התינוקות חיבקו את אביהם, נישקו את עיניו, לחייו, מצחו. אוואלין שפעה הנאה. צווארה, גבה, לבה – הכל היה בה מגולה, נהר לובן חם כל־כך, כאילו פניה הסמיקו לא מן ההסקה המרכזית, אלא מבשרה שלה עצמה. מרוצה, שלווה שאלה:
“באמת, לאָן אתה הולך?”
באן נחלץ מידי התינוקות. חבק את אשתו, הציץ לתוך עיניה:
“למיטינג, מאַ. פרופיסור גראי מדבר היום…”
העיניים הבהירות והכהות גדלו. נשתפכו מפנים לפנים והשפתים מלאות, שקויות־דם נפגשו אחת, שתים, שלוש.
בחוץ חיכה לו לבאן הנהג השחור במכוניתו, שהיתה מכוסה שמיכה ונשמה בכפור.
באן ספג את הקור, עמד כרגע לפני הדלת הפתוחה של המכונית, הביט בשמים עמוקי־התכלת, שפלשו מבין הבתים ואמר לו לנהג:
“דזשאַן, תיסע לוואֶן קוֹרטלאֶנד פאַרק”.
הטיל את עצמו לתוך המכונה המרופדת, נשאר יושב מלוא־רוחב, כאילו התכוון להתנמנם. הבעל, האב, הרופא, איש הפראקטיקה הגדולה, הכל התגלגל ונעלם עם נסיעתו. ומשנעצרה המכונה בשדה מושלגת, כבר היה באן רחוק מאותם החיים, שהניחם בביתו.
במכונה החמה, המוארת, שתריסיה מוגפים, החליף באן את בגדיו. הוא יצא מתוך המכונית בזוג “ניקארס” מנוקדים, בסווטר לבן ובמצנפת לבנה ממנו. בידו צלצלו זוג מגלשים מנוצצים.
השלג הבהיק, נשפך כעין התכלת, הסגול והכל מסביב צרב מרוב כפור, הקרח היה משורטט מרוב המגלשים המבריקים, הוריק כשמשות, היה גדוש שחוק.
משמחה נקש באן רגל לרגל. אבריו התקשו, התגמשו, התנענעו על המגלשים. הוא חצה את פני הנהר לאָרכם, לרחבם, חש כי אין זה עדיין ולא כלום, אך בחינת הקרח בלבד, – עד מהרה יתחיל העיקר. וכל אימת שעבר במרוצה על פני גברת בודדה, או נערה, נהג כדרך רוכב טוב המדרבן סוסו, המריץ את תנופתו, טס על פניהן, כשכל גופו מתאזן בקלות, והיה קורא מעשה קונדס:
“יאַ־אוּ”.
לא היה לו לבאן שמחה גדולה מזוֹ, כשהיה מתגנב מביתו, ואפילו אשתו לא ידעה על כך. זה אירע פעם אחת, פעמים בחודש. היה בורר לו איזה בּאַל חשוד, גלישה, או היה מפליג לברודוויי. היה מתימר, כי יודע הוא להבחין בטביעת־עין, מי בתולה ומי אשה. היה רודף נערות. המשחק היה נמשך שעות, ערבים תמימים. היה מחבב להתגרות בנערות, הכובשות תשומת־עין, וציפרניהן מוכנות תמיד לשרוט. ובאותה מהירות, שבה היה מכניע את פראותה של הנערה ושוברה, באותה מהירות עצמה היה מסתלק מרוּגע, עד שחזרה ואחזתו התשוקה לרדיפה כזאת.
בקצה־הקרח, שבו הצֵלו אילנות מושלגים לאור־הירח, עמדה נערה צעירה במגבעת־פרווה. היא עסקה במגלשיה ולא זזה ממעמדה. ככל שהנערה ניסתה להפליג לפניה ולהדהיר את עצמה, ניסוטו מגלשיה לאָחור. היא הכחילה מקוֹר.
באן עבר על פני הנערה פעם אחת, פעמיים. כנראה נכלמה, הפליגה ורצה, ראתה שהמגלשים מנשאים אותה, נכנסה בה רוח־אמיצות, קיפחה את שיווי־משקלה ובצוויחה השתטחה על כל ארבע.
באן נמשך אליה, חתך מעגל תוך מעגל, וניצב ליד הנערה. הרים אותה וקד לפניה:
“היותן לי העונג לנהוג אותה, יאַנג ליידי?”
“הריני גלשנית גרועה מאד” – ניסתה הנערה לצחוק והביטה בו בחשד.
הוא נטלה בידיה, הראה לה, איך תנהג והתחיל לילך עמה, תחילה קמעה־קמעה, החליף את התנופה, ראה שאינה מפגרת, התחיל להנשא עמה במהירות מפליגה והולכת. מפרכס, רענן הביט בעיניה חדלות־המנוחה ושאלה חרש:
“את בפעם הראשונה על הקרח?”
“השניה”.
“אם השניה, הרי את גולשת־להפליא”.
“כשאתה נוהג בי” – נשענה הנערה על זרועו.
“אַ לא” – נעשה באן כבד־ראש, “את נישאת בקלות על הקרח. שנים שלושה שיעורים ותגלשי יפה־יפה, הריני מבטיחך”.
באן אחז שתי ידיה, אמר לה לפשוט רגלה ימין, ובמנותו אחת שתים, נישא עמה מסביב לקרח. עוֹרו צרבוֹ. היתה בו הרגשה, כי על ידו נישאת לא נערה, אלא סוסת־פרא צעירה, המרקעת ברגליה, אינה מניחה ליקרב אליה, והוא, באן, חייב להטיל על סוסת־הפרא בראשונה את האוכף.
הקהל על הקרח הקליש. באן דישדש עם הנערה, חתך עיגולים, צורות, ראה כי משהו מתפתל סביבו, נתרהטו רגליו. ביקש לקפוץ לתוך הסבך. פה ושם עבר במרוצה זוג, נעלם, ומסביב עמדה פתאום דממה כל־כך, שהנערה נפחדה.
“השעה מאוחרת”.
“עוד ריצה אחת מסביב לקרח, ואנו חוזרים הביתה, טוב?” – התחנן אליה באן.
“טוב”.
“את גרה הרחק מזה?”
“לא הרחק”.
“עם הורים?”
היססה רגע, כּנסה ידיה בכיסי הסווטר, לא עמדה על מקומה ואמרה בחשד:
“כן”.
בקורת־רוח נטל באן מאחור את ידי־הנערה, והתחיל טס עמה על פני הקרח:
“אתה ממהר מדי, אני נופלת! אַל נא!” – התחננה הנערה.
בעצם המרוצה צידד באן לפינה, שעמדו בה ספסלים, ופתאום ישב. הנערה נפלה עליו, זקפה רגליה מעל הפלוּמארס. שניהם צחקו.
מעל הקרח המשופשף נישאו אבקיקים, השיבו את הצחוק, הנערה נחלצה ממנו:
“אביאך במכונה שלי” – כרע באן על ברכו אחת, התחיל חולץ את מגלשי־הנערה.
“אין אתה יכול להביאני” – חייכו הפנים המשולהבות.
“על שום מה?”
“על שום שאני גרה ממול הפארק!”
לחצו זה ידי זה, ידיים גמישות, חמות.
במכונית החמה נרגע באן, וכשנכנס לביתו, שוב לא היה זכר לדם־הטריפה, שגעש בו זה עתה. האב, הבעל, הרופא, איש הפראַקטיקה הטובה, כל הנפשות האלה חיפשו ומצאו את עצמם בו. הוא בדק את הדלתות, החלונות, כיסה את התינוקות. המיטה המחוממת, שאוואלין ישנה בה, דישנתו כל כך, שבאן גחן מעליה ונשקה. אוואלין פקחה עיניה, התחייכה במנומנם:
“במאוחר כל כך, פּאַ?”
“השיעור, מאַ, נסתיים אך עתה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.