דייוו נוֹביס, פאַרמר אמיד, באה בו, בשנות הארבעים, חרטה, על שעמד פנוי, וגמר בנפשו לשאת אשה.
מיס נאֶלסון הזקנה, שהשגיחה שנים הרבה על משק־ביתו של דייוו, לא היה נוח לה, שנוביס מתכוון להביא בעלת־בית. היתה מסתובבת שרויה בדאגה, חששה לזיקנתה ומרוב עגמת־נפש הרבתה עתה, יותר מברגיל, לטפל בבהמות, בעופות, עמדה בשעת הבישול, בשעת הכביסה, גערה בעובדים, במשרתות, משל היא, מיס נאלסון, אשתו של נוֹביס. מוֹחה, שכבר הפליג לשנות־הששים ואילך, יגע כמה יגיעות, סירב להניח, כי איזו זרה־מוזרת, תטול מידה את צרור־המפתחות. כיוונה את עינה לבת אחותה שלה עצמה.
״יודע הוא, מיסטר נוֹביס״ – הגישה מיס נאלסון לבעל־הבית חצי תרנגולת צלויה – ״יש לי בשבילו נערה ״פיטש״; צעירה, יפה ובעיקר בעלת־בית. החסרון האחד, שאין היא יהודיה.״
״אין זה כלום, מיס נאלסון״ – פיצפץ נוֹביס את העצמות בשיניו החזקות – ״אין אני דתי, העיקר שתישר בעיני.״
מיס נאלסון הביאה מעיירה נידחת את בת־אחותה, נערה צעירה ביותר. הנערה עבדה עבודת־פרך בבית אביה, קצב עני. היא היתה מביאה ללקוחות חינם חתיכות־כבד, חתיכות־ריאה, ובלבד שיבואו לקנות מידי אביה בשר.
הנערה, קאֵרי שמה, היתה בלונדית, גבהת־קומה, פניה ילדותיים, רזים. עיניה היו צרות, רכות, כשל אַילה. שערותיה ארוכות, צפופות. מרוב משא התפזרו וחזרו והתפזרו, היו מוטלות מסביב לראשה, כשחת קצורה, רעננה.
קארי באה בראשית מאי, כשנוביס ופועליו היו, מזריחת־החמה עד שקיעתה, בשדה, חרשו, זרעו.
הנערה לא ידעה, מה תעשה. נגררה על פני השדות, שהיו גדורים תיל, הקשיבה לבת־קולם של זוֹגים בדממה העמוקה. בבקעה הרטובה, שבו היה העשב משופע יותר, בוססו בהמות. בין משטחי־השדות נראה ביתו העגול־למחצה של נוֹביס, על גגו האדום, כסחרחרת. מקצה־החצר נמשכו השדות החרושים, השחורים, המנוֹצצים, כמים עומדים. מתוך השחרורית שׂטו ועלו זוג־סוסים, לאחריהם נוביס, גבוה, רחב. נוביס, המחרשה, הסוסים, הכל התנחשל במעמקי האדמה המבוקעת, נשם גבורה כל־כך, עד שקארי נרעדה משמחה, חיפשה מקום להסתתר בו. עמדה בלב־השדה. עיניה הרכות גדלו, רגליה הצעירות לא יכלו לזוז ממקומן. קארי חיכתה, שהאיש, הסוסים כבר יגיעו, יסחבוה, ובשרה המלוהט ירחץ בקרירות הפרודות הפרירות.
הסוסים נעצרו. מנחיריהם, מכרסיהם, שהתרוממו כמפוחיות, מרעמותיהם המדובללות – מכל הצטנף הבל, הספיג את קארי, העלה את זכר איטליז אביה, ודם־הטריפה נשתפך בכל האברים. נוֹביס, מלוכלך, מהוּבּל, כסוסיו, הניח עליה את ידו:
״יום נאה היום, קארי.״
״טוב כל־כך אצלכם בחווה, מיסטר נוֹביס״ – קלטה קארי את הריח, שנישא מידיו, מבגדיו של דייוו, והסמיקה כל כך, ששערותיה הבהירות ניצתו – ״עליך להשתדל, מיסטר נוביס, שדודתי תתן לי עבודת־מה, מאפס־מעשה אפשר לו לאדם שדעתו תתבלע.״
נוביס נהנה מן הבתולה. נטל סנטרה, כמנהג אב בתינוק, התבונן בידיה הקטנות, הלבנות וצחק:
״ידיים כאלה אפשר לעשות בהן מה?״
״הוי, אפשר!״ – וקארי לא יכלה לעמוד על רגליה הגמישות, תחחה תחתיה את האדמה, כסוסה צעירה, מורעבת – ״מה הוא יודע, כמה עבדתי באיטליז של אבא.״
״אצלי לא תרבי לעבוד כל כך״ – אימצה אליו וגבוֹ המוצק התנודד.
קארי נראתה לו לנוביס למין היום הראשון. ואף שחלפו חדשים, ואפילו לא הרהר ביהדותו, הרי בכל זאת הפריעו מה שקארי היא גוֹיה, מה שאביה סופו ידרוש, כי הוא, נוביס, ישתמד. משהתרגשו הרהורים כאלה, היה מבריחם מעליו. והוא דווקא נמשך לה לבתולה. משכלה היום בשדה, נחפז הביתה, אכל עם קארי פת־ערבית, יצא עמה לטיול, ואילולא מיס נאלסון, שהיתה קוראת את בת־אחותה לישון, היה ער עם קארי כל הלילה כולו.
בעצם העונה הבוערת, כשלא ניתן להשיג די ״ידים״ לעבד את השדות, הניח נוביס את הכל, ונסע עם קארי אל שכן לחתונה.
השכנים לא זזו מעם נוביס. גררו וחזרו וגררו כסאות, ישבו סביבו וסביב קארי. השטוף־בדיבור אמר לו לדייוו:
״היכן הגרלת אותה? בשדותינו אין זה גדל לחלוטין!״
״עירונית״ – התמוגג נוביס מנחת.
״עכשיו, דייוו, יתחילו הצעירים לנסוע להתארח אצלך״ – לחש לו אחר.
״ולואי שתרבו לבוא, כשם שאקבילכם בפנים מסבירות״ – מוכן היה נוביס, מרוב אושר, להתחלק עם כל אחד ואחד בפרוסה.
רק בחתונה ראה דייוו, כי קארי ידעה לקיים ודע מה שתשיב. שוב לא היתה אותה נערה עצורה, שדרכה להסמיק. עיניה נוצצו, לחייה להבו להבה קלה ובין קווצות־שערותיה הבלונדיות נשפך והלך אור־חשמל.
בשעה מאוחרת בלילה נסעו הביתה, היו מאושרים. בידו אחת נהג דייוו במכונה ובידו אחרת אימץ בחזקה את קארי, שידל בה לאמור:
״נערתי הקטנה, נערתי האוֹרה, הכל שלך, השדות, הבהמות, הסוסים… הכל!״
ריח־יין, יין שרוף טפח מדברי דייוו, שיכּר את קארי. צימתה את שפתיה הלוהטות, נישקה את עיניו, את מצחו. עצר את המכונה, ניטל אותה על ידיו.
כשנתעוררה קארי, כבר היה עיצומו־של־יום. פקחה עיניה, הביטה סביבה וחשה, שבשרה הצעיר, הרענן עודו ישן. התמתחה, צנפה את פניה בשערותיה המריחות, חיפשה את דייוו. הוא כבר היה בשדה. קפצה ממיטתה, נשארה עומדת בכתונת־לילה הארוכה, הרכה, שגלשה מעל כתפה־ימין, האזינה לדממה, שהיתה מוטלת מאחורי החלונות וחשה, כי חייה נשתנו. נטלה את כנפי הכתונת, משכתן, שמעה ברשרוש בכי חרישי.
״השכּמה טובה, קארי״ – נכנסה מיס נאלסון בפסיעות זעירות.
״טוב לי, דודה״ – חבקה קארי את הישישה.
״רואה אני, ילדתי. תחזיקי לי טובה. כן, קארי, דייוו יבוא עד מהרה מן השדה ואת אין לך עוד ולא כלום לארוחת־צהרים. ראשית־דאגה, שהבעל יהא שבע, שתהיה כּרכּשת מלאה, ואפשר לפעול מידו הכל. יודעת את מה? צלי לו שתי פרגיות.״
״טוב!״ – הטילה על עצמה קארי שמלונת מצויצת, נעלה זוּג־סנדלים, עיקלה את שערותיה כמין קשר ויצאה לחצר, רצה ללול העופות.
דייוו הסתובב כל לפני־הצהרים על פני השדות וחזר שעה אחת קודם:
״בוקר טוב, דודה, היכן קארי?״
״בחצר, אצל העופות.״
דייוו לא יכול למצוא אותה. מלול־התרנגולות נישא חרחור. ניגש. קארי עמדה, שערותיה פרועות, ערומה־למחצה, החזיקה פרגיה בכרעיה ורצתה לחתוך, בקופיץ חד, את ראשה. נפחדה ושמטה את הסכין הצידה. דם ניתז בין האצבעות הלבנות של ידה הקטנה.
״מה את עושה, קארי?״ – תפס דייוו כתפה הערומה.
״אוי, דייוו, הפחדתני!״ – פתחה שפתיה המלאות השקויות־דם – ״זה אני מתקינה בשבילך ארוחת־צהרים.״
״הרי יכולת לצוות למישהו אחר שיעשה.״
״אני עושה זאת יום־יום״ – נמשכה אליו, לכלכה את ידו של דייוו בדם – ״יתר על כן, אני אוהבת לחתוך את הראשים, באיטליזו של אבא היתה זאת עבודתי.״
דייוו עמד חיוור, הביט בפרגיה, שטפחה בכנפיה, חרחרה בגרונה שלא נשחט עד תומו. קארי גחנה ואחזה את הפרגיה בכרעיה, וכשהתחילה מחפשת סביבה את הסכין, יצא דייוו מתוך הלול כפגוע ירייה, נופף בידיו, כאילו הבריח מישהו מעליו:
״לא, לא, לא!״
החיים התכווצו פתאום בתוכו של נוביס, שירבבו את ראשם לאחור, כפרגיה הפצועה, והיהודי שבו נתפרכס:
״ובלבד שלא איחרתי.״
[1927]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.