שני החדרים הקטנים והמטבח היו מלאים שקים אגוזים, קפה, תה, וצימוקים. במיצר הדביק עמד ריח של יין.
שמחה לא היתה הדירה הולמתו. גבוה, דק, זקנו פרוע, אדום, פניו צעירים, שקופים. הצער והעיניים האפורות דימו את שמחה לקדושים הרוסיים, כדרך שהם מצויירים על האיקונין הצרים, הארוכים.
לעתים רחוקות היה יוצא מביתו, היה מחכה, כי שכנה תכנס, תקנה רבע ליטרה תה, ליטרה אגוזים, ליטרה יין קידוש. אחרי הצהרים היה לומד עם שלושה נערים מגודלים, מנענע אגב כך תינוק, שהיה מוטל בעריסה ומצמיק מיום ליום.
אשתו, בשרנית, עפרון בשערות־הראש המורמות, היתה מביאה לבתים הזמנות, היתה תמיד ברחוב, חיפשה לקוחות. כשנפלה לבית חסיד לובּאַביטשי, לא היתה מבקשת הזמנה, אלא דורשת, היתה מרמיזה כי הם חייבים זאת לשמחה שלה.
אולם באזני בעלה לא השמיעה דיבור־של־נחת, היתה תמיד מרעשת, לא היתה יכולה למחול לעצמה, כי היא וורשאית, נתנה לפתות את עצמה ונישאה לחובש־ספסל. כל מיני האושר, שהבטיחוה, היו כעוֹרב הפורח. נפל ילד ולקה – תמיד היו בפיה טענות לשמחה. אולם כל אלה לא הפריעוה, שתלד לו בחמש שנות־נישואיהם ארבעה ילדים.
בהיות שמחה בן תשע עשרה, כבר התימרו בו בלובאוויטש. היה מצעירי אומרי “תורה”, ידע על־אתר למסור “מאמר” של הרבי בעמקות כל־כך, שהקהל האמינו, כי שמחה יעלה מעלה־מעלה. שמו נתפרסם מעבר לים.
בעצם־היקוד של המלחמה, כשלבותיהם של ישראל נמוֹגו מרחמים, העלו חסידי לובאוויטש את שמחה לניו־יורק. התכוונו לבנות בברונקס “שטיבל”, שבו יאמר שמחה תורה, יחַיה את החסידות החרבה.
על סמך כך השיאוהו, פירנסוהו, תחילה בכבוד.
אחרי החתונה התחיל שמחה להתיסר יסורי ריאות, נאסר עליו הדיבור בפני קהל; יתירה מזו, נפלה תיגרה בקהל ובנין ה“שטיבל” נפסק. נלאו לשלם לו לשמחה דמי־שבוע, ואשתו היתה אנוסה למצוא חתיכה־של־עסק בביתה.
כך נמשכו שנים. שמחה נצמק והלך, זקנו־אש – נפרע והלך. פניו התארכו וצרו, ומתחת לגבות האדומות – עינים אפורות, רעבות. היתה בו תרעומת לרבונו־של־עולם. התדיין וחזר והתדיין עמו, לא הבין, על שום־מה בשעה שבני־אדם ביקשו להתרומם לאלהים, היו מפרנסים אותו, את שמחה, מפריזים עליו ממון, ואותו ממון עצמו אינו נותן לו, לשמחה, מנוח, מעורר באשתו רישעות.
וכל מה שביתו צר עליו, נחנק בין השקים הפתוחים, שתהו ובהו בגרעיני־קפה חומים, בעלעלי־תה, כן השלים עם ירידתו שלו עצמו. לא היה איכפת לו, שאשתו צועקת, מחרפת, נעזרת בו, משל הוא נער משולח. ופעם אחת אחרי הצהריים, כשלא פסקה מהרעיש בקולה, מרטה בכעסה את שערותיה, היה ודאי לו, כי היא צריכה כסף. נענה בתמימות:
“שמא את רוצה, שאלך להשיג גמילות־חסד?”
“ראה נא, כיצד המפרנס שלי מעקץ אותי?” – נענתה “לא יזיקך כלום, אם תלך! הנדוניה הגדולה, שהבאת לי? בית מלא עינויים. פרך, ריאות חולות…”
שמחה לא יכול לשמוע את מענה־לשון של אשתו ונגרר מביתו החוצה. סבב ברחובות, לא הרגיש, שירד לילה, ונתעה להוֹדסוֹן. גברים, נשים, ילדים, עם צרורות, עם מזוודות, נדחקו, ביקשו לעלות, ככל המוקדם, לאנית־הטיול, שעמדה להפליג. הוא ביקש לאבוֹד בין הקהל, למחוק את חמש שנותיו באמריקה ולעקור אי־שם. ספג אוויר צח ממולח, וחש, כאילו גמע גמיעת־מים טובה. האמין, כי על המים היה מבריא. האניה הפליגה, הרחיקה ושמחה נשאר עומד עזוב, מדוכדך.
בא הביתה לאחר חצות־לילה. אשתו עמדה על המדרגה, משוטטת בדמעות, שמחה בו:
“ראה־נא, כבר אסור לומר לו מלה! רוץ, רוץ! עוד פעם אחת ואגרשך בכלל!”
בשנה החמישית שמחה לא זז לחלוטין מביתו. השתעל, הצטמק, היה מחכה לשבת, שאין בו לקוחות, אשתו שוכבת לישון מיד לאחר־הסעודה, התינוקות הם ברחוב, והוא יכול לעיין בספר.
אבל באמת שוב לא יכול היה לעיין בספר. האותיות ניצבו מעל השורות, ריקדו, ליחשו לו, כי האחרית קרובה. היו בו רחמים על חייו הצעירים, המתאספים, המתקטנים, כשקים מפולשים, לאחר שנמכרים האגוזים, הצימוקים.
שבת בשבתות אחרי־הצהרים עמדו בפתח שני חבֵּדאים נכבדים:
“שבת שלום, ר' שמחה”.
“שבת שלום, שבו”.
“רצוננו לקחתך לאסיפה. לא תהא חייב לדבר, אנו כבר עומדים לסיים את בנין ה’שטיבל‘. בוא, ר’ שמחה!”
שמחה הלך עמהם, בקוֹשי גרר את רגליו.
בביתו של פישל, בעל בית־חרושת למיטות־ברזל, חיכו קהל של חמישים חסידים ומעלה.
“הנה ר' שמחה!”
“הושיבוהו בראש!”
“בראש!”
הושיבוהו על יד בעל־בית־החרושת. שמחה חש עצמו זר, הירהר, כי הקהל מתגעגעים על חסידות, מבקשים לשמוע מפי שמחה תורה, והוא מוחו רוחשת בו עשירותו של פישל, תמה, כי הוא, קבצן, יושב עם שק־ממון כזה?
הגישו מי־דבש, אגוזים, אטריות.
מאירקי שוחט זקנקנו גזוז, הפשיל משהו שרוול־מעילו, הניף ידו אל לחיו ופתח בזמר. הקהל נלווה לו.
שמחה נרטט כולו מן הזמר. גופו החלש התחילו שבים אליו הכוחות. ראשו קל והלך, רעיוניו התרווחו והלכו, כאילו לא היה אצל פישל בעל־בית־החרושת, אלא אצל הרבי מלובאוויטש. ננער, פתח פיו, כמבקש לדבר, וכל סובביו התחילו מטפחים בידיהם:
“הס, שקט, ר' שמחה…”
עיגולים אדומים נגבבו בלחיוו השקיפים של שמחה, הנהירו את שערותיו־אש. לא מלים. חתיכות־“תורה” שלימות, שנערמו בו בחמש השנים האחרונות, נעקרו מתוכו, חסמו את הקול, נדחקו בשיעול החוצה… בתוך הדממה נישא קולו של שמחה ברוגזה, בתרעוּמוֹת ובטענות לכביכול, שכל סובביו פערו פה ואָזניים.
בעצם־דבריו ניצב שמחה, גבה, נתנענע מעל חמשת מניני החסידים, פשט מעליהם ידיו, העמיק את הרעיונים, שאיש לא יכול להדביקו. הקהל השתוממו לנעימה, בלעו את המלים. וכשסיים שמחה, לא היה מרוֹקן, ואדרבה, ודאי היה לו, כי חייו נתחלפו, והם חוזרים ומתחילים מבראשית.
בשעה מאוחרת בערב הביא פישל את שמחה במכוניתו הביתה.
בחדרים הקטנים הצרים התינוקות לא ישנו עדיין, ישבו על ספלים חלב, אכלו חלה והתלסלסו. האשה הקבילה את בעלה מתוּרעמת:
“כבר יכולת גם ללון שם, המפרנס שלי!”
(1926)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.