בשעה שתיים אחרי הצהריים התחילה החמה שוקעת, בלא מראה, בלא נטף אדמימות. השלג, שירד זה עתה, התקשה, כחלוליתו הִסגילה, והשטח סביב־סביב ריטט מדממה.
שלהי יאנואר.
הנהר הקפוא, מכוסה פריזמאות־שלג, כבקברים, נמשך בין אילני־מחט דלילים. בשולי־גְדתוֹ הבקועים, השחירו המים מתוך הבקיעים. מכל בקיע ובקיע בלטה מלכודת, שאינדיאַנים ציידי־בונים העמידוה.
ווּלף, בלונדי, זריז־נוע, נגרר ב“נעלי־שלג”. כמה סווטרים מרוכסים עד מתחת לצוואר, האדרת, מצנפת־הפרווה על כיסויי־האזניים, – הבגדים יותר משהגביהו את ווּלף הרחיבוהו. לא היה לבדו. דזשאַן, אינדיאַני שהיה קונה בשביל ווּלף פרוות חיות, הלך לפניו. דזשאַן נתעה לתוך פינה נידחת, עד שווּלף נחרד מזרוּת.
“דזשאַן, האם בגרירה זו נגיע אי־פעם אל קרובך?” – שאל ווּלף ומרוֹב־קור לא חש את שפתיו שלו עצמו.
“עוד מעט, עוד מעט” – קימץ דזשאַן בדיבור.
ה“נוהג”, אינדיאני צעיר, זריז, פניו מחודדות, נזקרות מצווארו הארוך; וכשהאינדיאני היה מאזין, מתכופף, היה בו משהו משוֹט העשוי כל רגע שיצליף.
ווּלף ידע, כי קרוֹבוֹ של דזשאַן, הצד חיות, מרחק מאות מילין מכאן, בא אל הסביבה ברוב־סחורה. אף ידע, כי הקרוב מסתתר כאן, נזהר שלא יתפסוהו. יותר מזה לא יכול להוציא מפי דזשאַן.
דזשאַן נעצר פתאום. וכשווּלף קָרב אליו, הצביע האינדיאַני כלאחר־יד, על ביקתה שהלבינה בין אילנות ושיחים.
“זהו”.
שני כלבי־משא שעירים, לא־גדולים, ישבו בשלג, זקרו חרטומיהם כלפי שמים ונבחו. החמה שקעה, שיירה אחריה עננים חרוכים, תלוליות־אפר.
“ודאי אין איש” – פלט דזשאַן.
“וזו מנין לך?” – התכוסס לבו של וולף מטינה.
“אין אתה שומע, איך הכלבים בוכים אחרי בעלי־הבתים?”
דזשאַן החליק גבו של כלב ושל חברו, הניח לפני הפתח את “נעלי־השלג” ונכנס עם ווּלף לביקתה, שנראתה כרפת מעוזבה. נישא ריח עור חי. עמדה כירה מעשה־לבנים, והאש שבהם קרובה לדעוך. דזשאַן ריחרח בסירים, הציץ בשק הבולבוסים הפתוח, בלש ומצא צרור טאבק שהוחל, ונענה:
“נמתין כאן… ודאי יבוא עד מהרה…”
“אתה בטוח?” – חשד ווּלף משהו ומישמש בכיסיו, שהיו בו אלפים הרבה.
“אינדיאני היוצא לזמן ממושך, קובר את הבולבוסים, אינו מניחם מגולים… נוטל עמו את הטאבק… מן הדין שיבואו כל רגע…”
הכפור הלבן עמד בין הקרשים המצוּמקים, בין הכלונסאות המבוקעים, פסע מקיר אל קיר. הקור בפנים הביקתה היה קשה מבחוץ. דזשאַן ערם על הכירה עצים, הטיל לתוך הרמץ כעשרה בולבוסים. האש התלקחה. ווּלף התיר את כפתורי־האדרת, הסווטרים, התחמם, עמד ופניו אל הלהבות וחש גבו קופא.
“תלגום לגימה, דזשאַן?”
בקבוק־יין־השרוף השטוח נדד מפה אל פה, חימם את האברים הקרושים, עכר את העיניים המזליגות.
הדלת נפתחה. אינדיאַני קשיש, לחייו נפולות, אפורות ויבשות כקלף, הסיר מעליו צרוֹר־עורות. הוא ריווח את הדלת. האש שעל הכירה התפטפטה, התנשבה מן ההבל הקר, שזחל על פני הקירות, על פני הריצפה. אינדיאַנית צעירה, גבוהה, השליכה על הרצפה עוד צרור־עורות, שהביקתה נזדעזעה. פניה, כמחוטבים עצם חומה, ניצנוץ הענבר שבעיניה העמיק וננעץ בווּלף. כל שלושתם נתלהגו. דיבוריהם היו פסוקים, נמהרים, כאילו המדברים לא בני־אדם, אלא חיות ועופות.
“אנו רעבים” – אמר דזשאַן לקרובו באנגלית.
האינדיאַני פתח את הדלת, הראה על השלג, שבו היו מוטלים כעשרה בונים, מופשטי־עור, וכרסיהם כלפי מעלה. הוא גרר בונה מלמטה:
“נקווה, כי הכלבים לא מירטטו את הבונה”.
הוא גחן בזריזות על אילן, שבו היתה נעוצה סכין, מניה וביה חתך את העכוז, קלף את הקרח לרבות העור, שבו עשויים היו הכלבים לרחרח, ואת הבשר המוקפא הניח על גבי הגחלים. הגברים התישבו מסביב לתנור, פיטמו את מקטרותיהם טאַבק והציתון.
הבשר השתלפח, פצפץ, הִשְחים. הריח הגביר את הרעב. האינדיאַנית גרפה את הבולבוסים הצלויים, שטחתם על גבי פח. ניתחה את הבשר. כל אחד ואחד נטל את בקבוק־יין־השרוף בין שפתיו, לגם בקימוץ ובתוך הדממה נשמע חיתוך־השיניים, קול הלקלוק.
“בשר טעים” – אמר ווּלף.
“צריך לדעת, צליית־בונה כיצד” – נענה האינדיאַני.
פניו החמורות של האינדיאני התרככו. קצת קמטים מסביב לפיו, לעיניו נתישרו. ינק יניקה של־ממש מתוך הבקבוק ושאל את וולף:
“איזה יהודי אתה, ‘לבן’ או ‘שחור’?”
“אילו היה ‘שחור’, לא הייתי הולך עמו” – התבּרגז דזשאַן ואמר לוולף – “‘לבן’ הוא לא טוב ו’שחור' – רע”.
“אני קשיש ממך, דזשאַן” – זז האינדיאני לצד התנור ופניו־נחושת חייכו – “ראיתי בחיי לא בלבד יהודים ‘לבנים’ ו’שחורים‘, לא בלבד נוצרים ‘לבנים’ ו’שחורים’, אלא אפילו אינדיאנים ‘לבנים’ ו’שחורים'. טוב, שאתה ‘לבן’” – פשט את ידו לווּלף – “‘שחורים’ אין אני מוכר להם עורות, לך אמכור, אמכור בזול” – התלקחו אוּרים בעיניו – “מחמת נוצרי ‘שחור’ ברחתי מביתי, ואני מתחבא מפני המשטרה”.
רקק לתוך האש, פאפא כמתוך ארובה ודיבר במפוסק:
“היה לי שותף נוצרי, צדנו יחד בּוֹנים, חולדות, כל שנזדמן. היא – הצביע במקטרתו על האינדיאַנית, שישבה שלוה, יפה, כאֵל מחוטב – היא אשתי. אני זקן, היא – צעירה. הכל שבכפר היפלו אותה, לא ידעו, מי היה אביה. הנערה ישרה בעיני, אספתיה לביתי. עודה ילדה, בת־עשר. דוקא בימים ההם מתה אשתי. נעשיתי אבי־הנערה, אם־הנערה, עבדתי למענה, קניתי בגדים, חכיתי, שתגדל. משהיתה בת שש עשרה, נשאתי אותה לאשה. היא צעירה, צריכה אהבה הרבה. אני – זקן, איני יכול לתת אהבה הרבה. שותפי, הנוצרי, גם הוא צעיר, לא איכפת לי, שהוא נותן לאשתי אהבה… אולם שותפי נוצרי ‘שחור’ היה, לא ‘לבן’ הלך לכפר, התפאר, כי האינדיאַני הוא זקן, לא־יוצלח גמור… אני – זקן, מחוסל, והוא חי עם אשתי. כך, אני מהרהר בלבי, לא דייך, שאנו שלושתנו יודעים, חייב אתה עוד לספר לזרים, אתה, נוצרי ‘שחור’ שכמוך, שוב לא תתפאר ובזה” – האינדיאני שלף מכיסו אקדח – “הטלתיו ארצה ככלב שוטה”.
היתה דממה. אש־הכירה לא הגיעה לפינות הביקתה, שבה התגבננה החשכה, זחלה מעל גבי עורות. עיני ווּלף התלקחו, תרו אחרי האינדיאַנית, ששטחה את הפרוות החיות, מילאה את הביקתה ריח־חיה עז, שצירבּב בגרון, באַף.
“הראי לו את הבונים” – התיצב האינדיאני.
היא באה מן הצד, פסעה חרש פסיעות־חיה. הפרוות החיות נשרו מכתפיה, מידיה, ועיניה ענבר, רעבות, נוצצו מבין העורות, נרעשו מסיפור־המעשה שנשמע, היו נלבבות כל כך, אנושיות כל כך.
(1927)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.