כל השבוע כולו שוֹטט ווּלף בין ה“טראפארים” האינדיאַנים קנה עורות־בונים וחולדות. לא הלך לבדו. מדריכו, פיט, אינדיאַני בן ששה רגל, ידע כל “טראפאר”; ידע היכן מעמידים מלכודות מסביב לנהר. את העורות הקנויים היו, במשך השבוע, מניחים אצל דזשאן, שהיה מוביל את הסחורה, על ידי כלבים, אל הכפר הסמוך.
היום יום שבת בערב, וולף ופיט סייעו לטעון מגררת־עורות. דזשאַן רתם חמישה כלבים – נמוכים, מדובללים, רחבי־גב. הכלבים לא עמדו במנוחה בריתמתם, נברו בחרטומיהם זה בעורו של זה, נחלצו, ביקשו לנער מעל עצמם את יוֹתרת־הגבורה, שהקציפה מסביב חרטומיהם.
“מיסטר ווּלף” – הצביע פיט על המגררה – “תילווה, בעוד כשעתיים תהיה בכפר”.
ווּלף, לא־גבוה, זריז־נוע, מתחת הסווטר המרוכס עוד שניים, הציץ בשמים:
“כמה זה יצריך, פיט?”
“שעתיים וחצי”.
“הבה ונלך”.
שניהם נשענו אל המגררה. נעולים נעלי־שלג, התירו מעל המצנפות את כיסויי־האזנים מעשה־פרווה, ענבום מתחת לסנטר ופתאום אמר לו לדזשאַן:
“סע!”
דזשאן נתכּרכּרה לשונו. הכלבים נעקרו ומשכו. רגליהם האחוריות, הקצרות, דפקו כרגע בשלג, והמגררה התחילה חורקת. הכלבים רצו בפסיעות זעירות, כמעט ששברו את השלג המקושה, דהרו, להקדים זה את זה, והמגררה הגלישה.
ווּלף רכס את הסווטר, לבש זוג־כסיות עד מעל המרפקים ויצא עם האינדיאני לדרך. המגררה כבר הפליגה, התנענעה מעל השדות הצחורים, התמזגה עם הכלבים, עם נוהגם, עם השמים הנמוכים. מעל הלבנונית נגררה פרודת־ענן, נקודה כהה, ועד מהרה נמוג הכל. מתוך האפרורית הגיח בדל־לבנה מכורסם, כשפת־פה מרופטת. בתוך הרפט נוצץ כוכב.
“כשהכוכב נגלה, כל המלכדות בשמים מלאות” – מצץ פיט ממקטרתו מלוא־פיו עשן.
“מה, גם אחרי מותם צדים האינדיאנים חיות?” – חייך וולף.
“שם צדים עכשיו”.
“ומי קונה מכם את העורות?”
“אנו צדים וה’לבנים' קונים”.
פיט צימת את שפתיו הצרות ונשתתק. וולף היה ממשיך לדבר, היה נותן ככל שידו מגעת, ובלבד לקשור דיבור. הוא כבר נגרר כך, זה החורף השני, עם האינדיאני ותמיד, כשהוא נשאר עם פיט בדרך, הוא מתאווה לדבר. הדיבור מבריח, לפחות, את הדממה מסביב, את האימה המוטבעת מפני הריקנות, הבאה לקראתך. פוסע על ידך אדם – אתה רוצה לשמוע מלה. אולם פיט שתקן. יותר משהוא מדבר עם ווּלף, הוא מדבר עם האילנות החשופים, המזדמנים לו בדרך. עובר הוא על פני אילן, שנעוצה בו סכין, הוא שולפה, חורת סימן בקליפה, חוזר ונועצה, ופוסע פסוע ועבור. צריך שיצרו יחפז עליו כהלכה, שיאמר משהו.
ירד לילה. השלג היה מלא כוכבונים, סימא את העיניים.
הלכו שעה, שעה וחצי. הרוח, הצינה, גברו, האזניים נמלאו קולות, שאינם בני־תפיסה, ומטשטשים כל מחיצה בין בהקיץ וחלום.
עם גרידת־נעלי־השלג נתפקלה העיירה הפולנית, שבה נולד וולף. אמו, אביו, אשתו וילדיו במוֹנטריוֹל, שעיניהם כלות, מחכים לו חודש־חודש בבית־הנתיבות, בשובו הביתה. חם לו לוולף, הפך ראשו, שמע את פיט קורא לו.
“מה, פיט?”
פיט משך כתפיו, – לא הוא קרא. וולף ניצב רגע, הקשיב. היתה דממה, הרוח בלבד תקעה אצבעיים לתוך הפה, שרקה והבריגה ענני שלג. בדל־הירח המרופט על כוכביו לא נראו עוד. מעם החשכה באה במרוצה צינה, הסתובבה בין מטליות־שלג, חסמה את הדרך ובגעייה התנפלה על וולף, סיחררתו במעגל. אילולא פיט, שאחז בו, היה ווּלף מתהפך בשלג.
“סועה, הא?” – שפשף ווּלף את עיניו, בלע אויר כדג, וצר לו, שהרפה מן המגררה.
“סערה קרובה” – התיר האינדיאני מעליו חבל.
“עוד הדרך רחוקה, פיט?”
“ארבעה מילין”.
שלג מטורף, לח, זחל אל מתחת למכנסיים, חיפה את העיניים. הרוח שילפחה את הבגדים, ריפרפתם, ומעל הבשר זחלו נתחי־צינה נַשְכּנים; וולף כבש פניו בידיו, נשם בכבדות, תר סביבו אחרי האינדיאני:
“מה מתרחש כאן, פיט?”
“פשוק בהליכתך את רגליך ותן ידיך על מתניך, והרוח לא תזעזעך כל־כך” – נתן פיט לוולף קצה־חבל – “אחוז בחזקה, שלא נאבד זה מזה”.
וולף נשף. השלגונים מסביב לפיו התמסמסו מהבלו. הוא נגרר, כסוֹמא, עיניו עצומות, ומכל העברים התיפחה הרוח:
“דוּ,–וּ–אַוו!”
ופתאום עקרה הסערה גוש־אדמה מתחת רגלי־וולף. הוא ראה לפני עיניו אוּרים, נפל ואַפו בשלג. קודם שהיה בידו להתבונן סביביו, היכן הוא מוטל, כבר עמד על רגליו, נעל־שלג אחת נשברה לשתים. פיט גרר את החבל, לא הניח לו לווּלף, שירחם על עצמו. הוא פסע הלוך וצלוע. הרגל חדלת־נעל־השלג התחילה שוקעת בתוך השלג עד למעלה מברכו. מאימת מות אוֹרוּ עיניו. אחז ביתר שאת בחבל, קמץ אגרופיו, כפף ראשו והפליג כנגד הרוח. אזניו לא שמעו, מה שמילמלו שפתיו:
“חוס ורחם על אשתי וילדי, האלהים!”
וכן רץ צולע כשעה, נישא בכוח־התנופה בלבד. לא ראה, שהסוֹעה עוקרת הררי־שלג, חופרת, שוחות, מכסתן והרוח חובטת על הגבים, הרגלים, כבמוֹטוֹת.
התאווה במאד לישב, לעצום את העינים ולהניח להם לרוח, לשלג, שיעשו מה שלבם חפץ. בין כך ובין כך שוב לא יראה לא את אשתו, לא את ילדיו. הרגליים נעשו כעצים, זרות. צנח בשלג, התחנן:
“ירה אותי, פיט, ירה אותי… ובלבד שלא תדהירני… יהא אלהים בלבבך, אַל תדהירני…”
האינדיאני עמד מעל וולף ושפך מבקבוק־יין־שרוף לתוך פיו:
“כך, פקח את עיניך… אילו העליתיך קודם על גבי, ונקפאנו שנינו… עתה, מחצית שעה מן הכפר, אשאך…”
האינדיאני הניף את וולף, הטילו מעל כתפיו, כעגלה, והפליג לכפר:
“אחוז בידיך צווארי, וייחם לך… אוּה, מזג־אויר כלביי! אוּה!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.