לאחר החורף נשארו שני החברים, הטראַגיאן והקוֹמיקן, בלא דירה, בלא מכנסיים להחלפה, ובלא סיכוי ללווֹת כמה דולארים להוצאות. לחורף חמוּר כזה לא פיללו. הפועל היהודי בניו־יורק שבת. מקצוע מקצוע השליכו את עבודתם. תיאַטראות, בתי־ווֹדאֶוויל נסגרו באמצע־העונה, ואלה, שנשארו פתוחים, הציגו בפני ספסלים ריקים־למחצה.
שני החברים עקרו, במשך החורף, שלוש פעמים מדירה לדירה. בכל אחת מהן נשארו חייבים מעוֹת. ציפו לקיץ, ביקשו לילך אל בין ההרים, קיווּ כי בקייטנות יאזרו כוחות.
באחד ביוני בא לוּאי הטראגיקן, בעל עינים שחורות, כשל איטלקי מאוהב, וזקן־צדעים שחור מהן עד אמצע הלחיים, ודחק בו בקומיקן:
“ברנארד, עוד היום אנו יוצאים לדרך”.
“השגת כסף?” – בשעת־דיבורו לא זע שריר בקומיקן, ברייה שפניה נפולות, מפויחות עשן.
“היכן היה לי להשיג? יתר־על־כן, בעלת־הבית מחכה, שישלמו לה”, – נטל לואי את מקלו. מקל־סוּף דק, שמט מעשה־קונדס את מגבעתו כלפי מטה, והיה מוכן להפליג לדרך – “איך שהוא נגיע, נוּ, ונלך”.
הקומיקן צרר את כל הונו – כתונת וכמה צווארונים, – בתוך מזוודת־יד מהוהה, הביט סביביו, אם לא שכח מה, ופניו נעשו טראגיות:
“צריך ליטול מה לאכילה”.
“אַל דאגה, ברנאַרד, יש לי כמעט שני דולארים” – ניחמוֹ לוּאי.
הטראגיקן זז תחילה. הקומיקן הרטיב את עפרונו ברוק וקודם שיצא כתב על גבי הקיר הלבן:
“גוּד באַי, מיסיס תחיה!”
ברחוב קנו לעצמם אוכל, נסעו באֶלאֶווייטור עד יוֹנקאֶרס, ומכאן הפליגו ברגל בכביש האספלט.
“כסבור אתה, אָנו היחידים, ברנאַרד?” – הסיר הטראגיקן את מגבעתו, נהנה שבת־רוח משחקת בשערותיו – “עולם של בני־אדם נגררים על פני המדינה”.
“לא בני אדם, טראֶמפּים נגררים”.
“ואם טראמפּים, מה?” – שיעשע לואי במקלוֹנוֹ, – “מוטב מלהחשיך בשאַפּ”.
“לך טוב, נעליים שלמות לך,” – צלע הקומיקן.
“ואתה?”
“שני חורים לי בסוליות כשיעור זגוגיות־משקפת”.
הכביש היה בהיק, מצוחצח, עלה הרים ירד בקעות, הקל את הצעידה. הפריעו אך המכוניות, שהיו באות במרוצה ובמפתיע בשריקה, מבריחות את הולכי רגל אל העשב.
החברים כמעט שלא דיברו, צידדו לדרך שריצופה גרוע, והאבק נישא עם כל מכונית עוברת.
הקומיקן פיגר, שיעֶל ופניו הצהיבו, כמלפפון בשלהי ספטמבר.
“אילו היה לנו קיץ טוב, כמו בתשע עשרה, בעשרים” – נענה הטראגיקן לאחר שתיקה ממושכת.
“חסל הזמנים ההם” – נאנח הקומיקן – “הימים בסמוך לאחר המלחמה, כשבני־אדם היו טובלים בכסף”.
לוּאי היה מטבע ברייתו עליז, היפוכו של הקומיקן, שחיוכו הגיע אך לעתים רחוקת עד פניו, והיה מתמסמס תדיר אי־שם בדרך.
הסוליות השחוקות של ברנאַרד התחילו צורבות, לא הורגלו לשוטט עשרה מילין בנשימה אחת. יתר־על־כן, האויר החריף את התיאבון וגרגרי־החול שנצברו, דרך הסוליות הסדוּקוֹת, דקרו את האצבעות.
“עת לטעום קמעה” – סר ברנאַרד מן הדרך, חלץ את נעליו ופוּזמקיו וירד לבקעה. ישבו מתחת עץ, הוציאו לחם, נקניק ואָכלו.
ברייה חשודה צצה, ושאלה מעשה־אנשי־שלומנו:
אפשר לכם לוותר על מעט זוטות?"
ברנאַרד, מתורעם, ביקש לומר לאו, הקדימו לוּאי:
“טול כריך”.
הזר צנח קלות על ברכיו, כרך את הבשר בין פרוסות הלחם, כדרך שכורכים סיגאריטה, פיטם מלוא פיו והתבונן בשני ההלכים:
“מומוסים, האַ?”
“האם אָנו נראים כמומוסים?”
“כּרַגְלִים”" – חייכו עיניו ברוח טובה.
“ומי אתה?”
“אני? אזרח ארצות־הברית. שמעו, חברה, מרחק חמישה מיל מכאן מתקיימים ‘ראיסיס’ (תחרות סוסים), נלך שמה, לאחר התחרות אתם יכולים לקַפות מידי הבויס קומץ נאה של מצלצלים. מי מכם יודע מעשי ‘פוני’ (צחוק), אתה?” – הצביע הזר על לואי.
“לא אני, ידידי ברנאַרד”.
“בהשקפת־עין אין הוא נראה כך”.
“בחייו טשאַרלי טשאַפּלין אדם עצוב מאד” – כיווץ ברנאַרד עינו כיווץ מוזר כל כך, שהשאר צחקו.
“אתה מכיר את טשאַרלי?” – עמד הזר על רגליו.
“שיחקתי עמו יחדיו”.
“משמע שאתה לץ ממש” – דיגדג הזר באצבעו את טבורו של הקומיקן – “נלך ונראה את ה’ראיסיס'”.
“אני מוכן” – יישר לואי את מכנסיו הרכוסים – “ואתה ברנאַרד?”
“ומה אָנו עשויים להפסיד כאן?”
הלכו שלושתם, דיברו, התלוצצו. ברנאַרד נעשה אחר, שכח, שהשיעול מענה אותו, שבר ענף, התחיל צועד בקצב, מלווה הליכתו בשריקה, כאילו מאחוריו הלכו לא צמד־אנשים, אלא פלוגת־צבא.
כל שנזדמנו להם, דיברו על תחרות הסוסים. זה הוסיף אומץ, כמעט השכיח, כי חמשת המילין לשדה־התחרות, נעשו חמשה עשר. נגררו והגיעו עם ערב, כבר היה אחרי ככלות הכל. בשדה־התחרות הסתובבו קצת כושים, ליקטו את זבל־הסוסים.
“להיכן אנו הולכים עכשיו?” – נעצרו ועמדו השחקנים.
“בואו, בואו, מפתין בתולות לא אתכם”, – ניחמם הזר – “באנו במועד הנכון לדקדוקו”.
מיוגעים נגררו לבית קטן ונידח, שכל חלונותיו היו מוארים. מבעד לשמשות נראו בחורים יושבים אל שולחנות ארוכים, שותים יין שרוף מכוֹסוֹת, ומתלוצצים עם נערות מעורטלות־למחצה.
הלץ ננער בו בברנאַרד. זקף את צווארון־מעילו, חידד את מגבעתו, עשה את מקלו־סוּף כחליל, ובזמר, כשל תזמורת, נכנס אל הבית.
הקבילו אותו בשריקות, בבטישות. הבחורים השיכורים למחצה פינו מקום, כיבדו אותו בכוס יין שרוף. בחור עוּל־ימים הוציא מפוחית־פה והבחורות סייעוהו.
הכוהל עלה לו לראשו של הקומיקן. העליז ביותר, שם שלוש אצבעותיו לשפתיו, פלט שריקה, שקולה הלך הלוך וחזק, הלוך ורחב, ושיסע את זמרת הבחורות, את צעקות הבחורים. התחילו רוקדים. עם כל רגע ורגע נעשה הריקוד מופקר יותר, מקונדס יותר. הבחורות עברו מבחור לחברו. ברנאַרד עמד בדוחק על רגליו, השעין גבו אל הקיר, שלא יתמוטט. הכוהל עלה לעיניו, שטפן דמעות ומבעד לדמעות ראה, איך הזוגות נגררות החוצה אחד אחד, ראה איך חברו לואי נישא עם בחורה, הולך ומתקרב אליו, סוחפו, נוטשו על גבי הרצפה, וכל הקהל נעלמים.
בלילה הקיץ הקומיקן. על ידו, על המרפסת, שכב לואי ונחר. גשם ניתך, הרטיבם.
“הריני רטוב ומרוטב, בוא מזה” – השתעל ברנאַרד.
מקומטים, מרוטבים חילצו בקושי את אבריהם הקרושים, הביטו על הבית הקטן, כעל חלום, עימעמו, מה התרחש אמש, ונתכנסו באוסם הפתוח על גבי הקש. לואי מששכב, נרדם מיד. ברנאַרד כיעכע, הבריח מעליו את אבקיקי־הקש, פלט שיעול יבש, חשש, כי לא יאריך הרבה, והתקנא בטראגיקן, על שום שהוא ישן.
(1925)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.