וַאֲנִי לֹא־יָדַעְתִּי אֵיכָכָה וּמָתַי רֻקְמָה בְנַפְשִׁי

הַתַּבְנִית הַהִיא… וְיֵשׁ אֲשֶׁר נִדְמָה לִי וְהִנֵה

נְטָעֵךְ אֱלֹהִים בִּלְבָבִי מֵאָז מֵעוֹלָם

ח"נ ביאליק

לא אוכל לתת לקובץ־הסיפורים הזה להופיע בלי כמה דברי־הסבר. גם הסיפור המרכזי, “הנסיעה”, וגם “השכוי פרדיננד בחצר פראנץ־יוזף” נכתבו במקורם בגרמנית. רק הקצר בין הסיפורים, “בבית־הכנסת”, נכתב בעברית ונדפס לפני עשרים ושש שנים ב“מאזנים” כסלו־טבת תש“ו בעריכתו של יעקב שטיינברג ז”ל. יצחק שנהר ז"ל הוא שעודדני לפרסמו; בלי עזרתו בודאי לא הייתי מתגבר על היסוסי להתנסות כמסַפּר עברי. מאז גברו הסתייגויותי וספקותי. חברי הסופרים העברים לא עודדוני וראו בי, בצדק או שלא בצדק, מבקר וחוקר הספרות בלבד. לי נתברר, שדוקא האמן אינו חפשי בבחירת לשונו; היא גורלו. חומרת הגורל הוכרעה על־ידי עומק התקשרותו עם שפת־אמו. יחסו של האמן לשפה הוא אירוטי. מאהבה גדולה ראשונה אין משתחררים. לא היתה לי ברירה. על־כרחי המשכתי לכתוב “במחתרת” סיפורים בגרמנית. מאז הייתי בן עשרים ואחת אני כותב סיפורים.

כשעליתי ארצה היתה מטרה אחת נגד עיני. רציתי לסַפּר מה שקרה לעמי. אבל חיפשתי דרך לא שיגרתית, לא “עובדתית” במובן הסיפור הריאליסטי. מה שקרה לבני־דורי לעג לאמצעי־ההבעה האמנותיים הרגילים. כתבתי בשביל עצמי. הסיפור העיקרי, “הנסיעה”, נכתב בין השנים 1955־1942, בירושלים ובחיפה. ראשון נכתב הפרק “הטוחן מדאופקוב”. מַרטין בּוּבּר עודד אותי בכתיבתי. מאז נודע לי בחיפה, בסוף נובמבר, על גירוש יהודי צ’כיה, נתברר לי, שפרק זה יקבל משמעות חדשה. כל הפרקים ל“הטוחן מדאופקוב” נכתבו בין דצמבר 1942 לפברואר 1943, בחיפה. הכתיבה גרמה לי זעזוע עמוק. הפסקתי את העבודה בסיפור ובהשפעת אירועי הזמן החלטתי לתת גט־פיטורין לשפה הגרמנית. במאי 1955 נוכחתי לדעת שאהבתי הראשונה היתה יותר עזה מששיערתי. כתבתי את הפרקים הנוספים של “הנסיעה” והכנסתי שינויים ב“הטוחן מדאופקוב”. כתבתי עד יולי ונתברר לי שהצורה הפראגמנטארית היא הצורה האותנטית היחידה האפשרית של הסיפור. בעת הכתיבה החלטתי לגנוז את הסיפור ושנים רבות לא העזתי לקרוא בו. ביולי 1971 כתבתי את הסיפור “השכוי פרדיננד בחצר פראנץ־יוזף”, וגמרתי את כתיבתו בתחילת אוגוסט. לא עלה על דעתי לפרסמו. במקרה נודע למר בנימין תמוז שכתבתי סיפור. הוא התעניין בו. מר תמוז ומר שוקן שיכנעו אותי לפרסמו בעברית. הסיפור ראה אור בגליון ראש השנה תשל"ב. בעקבות כך החלטתי לפרסם גם את “הנסיעה”.

חובה נעימה לי להביע את תודתי למר שמואל גילאי על תרגומו המסור והאחראי לשני הסיפורים. ביחוד הנני אסיר תודה לגברת מירי ברוך, שקראה את כתב־היד העברי של הסיפורים. הערותיה היו לי לתועלת רבה.

ברוך קורצווייל

רמת גן, סיון תשל"ב