לצלילי הפרק האמצעי של מוצארט, ק. 364

 

א. היציאה לדרך    🔗

בתי־הפאטריקים הישנים שבכיכר־השוק ספגו ובלעו את הצלילים הרציניים הכבדים של צלצול הפעמונים. מעט־מעט פגו הצלילים מן הקתדרלה, ורק זמזום מלוֹדי עוד שטף את הבנינים. השעה היתה שמונה בערב בסוף חודש אוגוסט. עוד היה יום, מן האגם הקרוב נישבה רוח מצננת, אבל מעל לעיירה כבר רבצו הצבעים העזים של דמדומי־ערבית. גם חנוָני־המכולת הגיפו את תריסיהם, התקינו את מוטות־הברזל לסגירתם, ונעלו את דלתות חנויותיהם. האחרון היה מר הייֶרוֹנימוס ליבצייט. הוא ניצב בפתח חנותו, כמצפה ללקוח מאחר. בסקרנות שלח מבטיו אל בית־המועצה הישן. משהו עורר את שימת־לבו. כבר לפני שעות אחדות – אולי סמוך לשעה ארבע – נעצרו מכוניות אחדות לפני בית־המועצה. זרים יצאו מהן, ושעה קלה הסתכלו על סביבותיהם – אבל לא כדרכם של תיירים. כנראה באו ממרחקים. בעצם היו רק ענינים של מה בכך, שהקנו לאנשים האלה חזות זרה כל־כך: גזרת כובעיהם, החליפות ההדוקות יתר על המידה. שנים מהם נכנסו לחנותו וביקשו מה שביקשו, במלים אדיבות, אבל נפלטות במקוטע. לשונם היתה הלשון של ליבצייט ושל שאר תושבי־העיר. אף־על־פי כן נתקף ליבצייט חרדה משום נימת־דיבורם.

איש בלעדיו לא נתן דעתו על בוא האנשים האלה. אולם ליבצייט הגניב כמה פעמים מבטיו אל בית־המועצה, והיה לו רושם כי שם נתכנסו לדיון רב־חשיבות. שעה קלה אחרי בוא האורחים המוזרים ראה את שמש־העיר נחפז אל בית־המרקחת “המלאך הגואל”. עוד מעט, וראש־העיר, האדון הרוקח רוֹשֶׁה, שבית־המרקחת שלו בפינת רחוב יוהאניס וכיכר־השוק, ניגש בפסיעות חפוזות לבית־המועצה. ולא נעלם מעיניו של מר ליבצייט, שתוך כחצי שעה הגיעו לשם אחדים מחברי המועצה.

דברים אלה, שראה החנוָני, שימשו לו כל השעות של אחר הצהרים חומר לכל מיני הרהורים. לא בלי עונג מסוים מהול בחרדה נהנה מן התודעה, שהוא שותף יחיד לידיעת מאורעות חשובים. כמובן לא היה יכול לומר בודאות, מה מתרקם כאן. אבל לא היה לו שום ספק, שבשעות האלה מתרחשים מאורעות כבדי־תולדות לעיר. האדון וינטרניץ, שם בפינת רחוב־האדונים, מתחרהו השׂנוּא־ מכבר, עסק בסחרו גם באותו יום אחר־הצהרים באותה זריזות יתירה, שעתה נראתה לליבצייט כמגוּחכת. מרבה היה לקוֹד קידות, מסביר פנים לנשי הכפריים ופונה אליהן בלשון “דודה” ואל האיכרים בלשון “דוד”, כמו מרקד מסביב ללקוחות, תוחב סוכריות צבעוניות זולות בפיות הילדים, מהלל בקול רם את המבחר הגדול שבחנותו – בקיצור: התנהגות, שליבצייט לא היה מרשה לעצמו מעולם. “ליצן זקן מעוּלה, חסר־כבוד להפליא,” אמר ליבצייט בלבו בחימה, בעוד הוא מחתך בזהירות־של־חיבה חמישה־עשר דקאגרם של גבינה שוייצית, “לא יועיל לך כלום, וינטרניץ; בודאי הגיעה ועדת־בקורת מעיר־הבירה, והיא תשים קץ לקנוניות הלא־רציניות שלך.” ואותו רופא, דוקטור צימר, המפסע בשלוה על־פני הכיכר – כלום לבו ניבא לו, מה נעשה בבית־המועצה? הנה הוא מנופף בעליזות את מגבעתו הירוקה, שורק לו בשובבות, והאדון הדוקטור אינו נותן שלום לו, לליבצייט, אף שראה אותו. “פרחח חצוף,” ממלמל החנוני לעצמו ברוגז, “סבור שהואיל והוא רופא, צריך אני הקשיש להקדים לו שלום. לעולם אינו קונה אצלי. חכה, בחור, חכה, אולי יש לועדה סמכויות נרחבות, והיא תגלה את מעשיך הנקלים. ליבצייט עוד לא שכח את פרשת הגברת סוֹבּוֹטקה בהריונה.”

סמוך לשעה שש עבר שמש־העיר היבנר על־פני חנותו של ליבצייט. כמחושמל יצא החנוָני במרוצה מן החנות אל הכיכר. “עמוד, היבנר, עמוד, מה החפזון?! כוסית יי”ש־דגן טוב – אולי תואיל? איזה חפזון, איזה חפזון – כבר אין מכירים ידידים?" – “כן, כן,” כיעכע היבנר בגרונו, הצדיע הצדעה מרושלת, וזקף בגלגול־אצבעות את קצות שפם־האדירים שלו, שהצהיב מעישון. “כל הכבוד, האדון ליבצייט, ממהר אני – לכל הרוחות, אילו ריצות יש לי היום!” בינתים נכנס שמש־העיר לחנות, ושלח מבטי־כיסופים אל הבקבוק הכרסני הגדול, הנתון בתוך סל קלוע, מלא יי“ש־דגן ריחני. בחפזון־יתר מזג ליבצייט כוסית אחת מזיגה גדושה, עד שנשפך מן היי”ש על הדלפק. “לחייך, אדון וַכטמייסטר (זו היתה מחמאה מוגזמת, כמובן). אמור־נא, מה מתרחש אצלכם, בעצם?”

היבנר כמעט נרתע. “אדוני, זה עניין רציני מאוד; אל תשאל, שירותי מחייב אותי לשתיקה.” היבנר טפח על חזהו; קולו נשמע זר, צרוד, כקול־נביחה. “נו, נו,” אמר ליבצייט בנימה של הרגעה, “הלא לא מהיום אנו מכירים זה את זה. הלא ידידים מכבר אנחנו, לא אחת היינו משוחחים על דא ועל הא.” – “היינו,” חזר אחריו היבנר בהטעמה נוראה, “היינו.” היבנר פלט את המלה בנימה קרה כקרח. אחר־כך שלח לפניו מבט אל חלל־האויר, כמו החנוני אינו קיים כלל. קצות שפמו נזדקרו דרך איום. “מה זאת אומרת, היבנר – וכי מה קרה – בבקשה, בבקשה, עוד כוסית.” במזגוֹ רעדו ידיו. היבנר עירה את היי"ש אל גרונו בדומיה; עוד כמה שניות שתק, ואחר־כך אמר בלא הטעמה: “מהיום אי־אפשר לדעת ממבט ראשון, אצל מי הענינים בסדר.”

הוא גיהק, וענן קל של אדי יי"ש נפלט מפיו. נקש בעקביו, הצדיע דרך רישול, ואמר בנימה אחרת: “ובכן, עכשיו אני הולך אל ‘סרטן־הזהב’, להזמין חדרים לאדונים.”

השעה כבר היתה אחרי שמונה. החנוני תלה את המנעול הגדול בבריח־ הברזל, ועדיין ניצב בלא־ניע לפני חנותו, כמו שכח ללכת הביתה. מבטיו היו שלוחים אל בית־המועצה, אולי תצליח עינו לצוד איזו תנועה שבתוך הבית. אבל דבר לא נע. לאחר דקות אחדות הורידו שם את תריסי החלונות. “ישיבת־לילה,” מילמל ליבצייט. הוא עבר על־פני הכיכר והתיצב לפני בית־המועצה, זקף אזניו, אולי ישמע משהו. אבל רק המיית־קולות משונה הגיעה אל אזניו, כמו גלי־מלים של לשון זרה, שלא שמע מעודו, מתנפצים אל חלונות בית־המועצה. זמן לא־מועט ניצב שם ליבצייט. שקט לא־רגיל רבץ על העיר. מפעם לפעם היתה מכונית עוברת בכיכר. האוטובוס, הנוסע לב… בשעה תשע, הגיע בדייקנות כבכל ערב. כמה נוסעים יצאו ממנו. מתחנת־הרכבת נשמעה שריקת הקטר. ברחוב־האדונים הסמוך התחיל טיול־הערבית של הצעירים. מפונדק “העיט השחור” נשמעו צלילי מפוחית.

פתאום נפתחה דלת בית־המועצה. היבנר, סמוק־פנים, התפרץ אל ליבצייט, תפסוֹ בכתפו וטילטלוֹ. “הסתלק, הסתלק, או שאשלח אותך לכלא!” צעקתוֹ הנבחנית נשתברה בהד מחריד אל החזיתות הנכבדות של בתי־הפאטריקים הישנים. “מה – – מה…” גימגם ליבצייט. “קדימה – לשם!” התנשף היבנר והורה באצבעו אל ביתו של היבנר.

נדהם הלך החנוָני הביתה.

המהנדס קארל בּוֹק היה בדרך אל ארוסתו. הימים היו ימי סוף אוגוסט, ובסך־הכל היתה פגרה זו מוצלחת מאוד בעיניו. אמת, לא במקרה בחר בקיץ זה באותה עיירה לבלות בה את פגרתו. אמנם כבר שמע לא מעט על יפי סביבתה: הנוף החינני, היערות העבותים, הגבעות המעוגלות־הרכות, האגמים השקטים של הסביבה היו מושכים לשם קייטנים רבים שנה־שנה. אבל כל אלה לא היו מניעים את המהנדס לבלות פגרתו שם. הכריעה העובדה, שבאוגוסט ישבה גם יהודית בעיירה. זה שנתים הוא מכיר את יהודית. בעיר־הבירה התוַדעו זה אל זה, בביתו של מַכּר משותף.

המהנדס היה מתכנן במפעל־מכונות גדול. יהודית, בתו של פקיד נכבד, ממונה על הגנזך של רשות־המחוז, למדה רפואה. אף פעם אחת במשך שתי השנים לא נראה להוריה של יהודית להזמין את המהנדס הזמנה רשמית לבקר בעיירתם, אם כי יחסוֹ אל בתם לא נעלם מהם. גם יהודית היתה רחוקה ממחשבה להזמין את קארל בּוֹק, אף שבהרהוריה ראתה אותו לעתים קרובות כבעלה־לעתיד. המהנדס עצמו נמנע במשך השנתים מלהפוך את יחסו אל הנערה האהובה לקשר־של־קבע. עדיין לא היה מעמדו במפעל מבוסס למדי. מצבו הכספי לא היה רע כלל, אבל נדמה היה לו שרק משכורת גבוהה יותר תעניק לו אותו בטחון פנימי, הדרוש לו ליסוּד בית ומשפחה. זו היתה, לדעתו, הסיבה האמיתית להיסוסיו.

והנה הועלה בדרגה, באחד במאי. עוד באותו ערב סיפר זאת ליהודית. ודקות ספורות אחרי בשוֹרה משמחת זו חל בשיחתם אותו מפנה של רוגז, שצמח מבנות גוון בלתי־נשקלות והוליד מחלוקת, שנמשכה ימים. אבל גם אי־ההבנות הללו נתישבו, ואחריהן באו שבועות אחדים של ידידות שהיתה מקור של אושר לשניהם.

באמצע יוני הודיעו הוריה של יהודית, שישמחו מאוד על ביקור ידידה, והם מקווים שיוכלו להנעים לאדון המהנדס את השהייה בעיירה ככל האפשר. המהנדס היה סועד על שולחנו של יועץ־הגנזך, אבל לשם אכסניה העדיף לשכור חדר במלון “האייל הלבן”.

יום־יום יצאו יהודית והמהנדס לטיולים בסביבה הקרובה. בתוך העגמוּמית הרכה של נוף הגבעות, המשתפעות מכאן ויורדות בהדרגה אל המישור, נתמלאו שניהם הרגשת רגיעה רצינית. לעתים קרובות היו מהלכים זה ליד זה דוּמם כמו השתלטה על נשמותיהם הכבדוּת העצורה, הנסוכה על הנוף כולו. רק בנוּחם על שפת אחד האגמים המרובים המוקפים שדות או יער, הפרו את דומיתם. שניהם היו שחיינים טובים, והצינה המרעננת של המים ותנועתם הנמרצת של שריריהם הצעירים הפיגו את הלחץ המשונה, הבלתי־ מובן, שכמו רבץ עליהם.

“אולי זהו האושר,” הירהר המהנדס – זו הרגיעה המתוחה שעודנה גדושה אפשרויות בלתי־נודעות, חבויות. ואחר־כך שוב היה נדמה לו, שמשהו אינו כשורה, מתחילה – ולא אפשר היה כלל לקבוע, תחילה זו היכן היא.

אבל על היום הזה לא העיק אף צל קל שבקלים. עוד פעם העבירוֹ קארל בוק במחשבתו. הדבר נתן סימניו כבר בעת משׂחק־הטניס בבוקר. זה היה משחק מצוין; המהנדס בלם כל כדור, יהודית היתה ערה למשחק, פניה – שלעתים קרובות היו מעידים בעת המִשחק, שאין דעתה נתונה עליו – העלו סומק, והיא התמסרה למשחק בהתרגשות של שמחה ובהתלהבות. אחר־כך נסעו יחדיו באוטובוס לב… לפנות ערב חזרו לעיירה מן הנסיעה הקצרה, ורוחם טובה עליהם. המהנדס, שעייף מן הטיול, נרדם עד מהרה בחדרו ב“אייל הלבן”.

כאשר הקיץ, כבר החשיך היום. הוא התרומם בבת־אחת על מיטתו. מה בעצם העירו? מנומנם שיפשף עיניו באצבעותיו; ברגע הראשון חש תחושה משונה, מפחידה. היכן הוא, בעצם? הדמדומים – דמדומי־בוקר הם או דמדומי־ערב? הלא אין זה חדרו בעיר הבירה! והשעה המשונה הזאת – מה היא? שבע וחצי? – אה, כן, הלא הוא בעיירה, במלון “האייל הלבן”.

בהדרגה נתחדש לו היחס הרגיל בינו ובין העצמים. כן, עכשיו ילך אל יהודית. יסעדו פת־ערבית במסעדת־גן קטנה. המהנדס התלבש בחפזון – ושוב ירדה עליו עייפות כבדה. פתאום התיצבה לפני עיניו תמונה שכוּחה מכבר.

עדיין הוא ילד קטן, ישן במיטת־ילדים; בעיצומו של הלילה הוא מקיץ: אבא ואמא מתלבשים בחפזון. אמא מוֹציאה אותו, את קארל, מן המיטה, מסירה בידה את השׂער מעיניו, מלבישה אותו לבני־טריקו חמים, כי הימים הם ימי־חורף, והארץ מכוסה שלג. “דליקה, דליקה,” הוא שומע אותם אומרים. ואכן רואים אור מחריד מאיר מבעד לחלון. הוא בא משם, מעבר לנחל. – עכשיו מלבישה אותו אמא גם את המעיל הכבד, החום־הכהה עם כפתורי־זהב, נושאת אותו בזרועותיה ומורידה אותו במדרגות אל הרחוב. הם עוברים על־פני כמה בתים, פונים הצדה – הכבאים נוסעים ועוברים ביעף, מה מתנוצצות הקסדות מנוֹגה־האש! אל האדון באנג הביאוּהוּ ההורים, על הספה המרופדת עור הציעו לו מצע. “הירדם יפה, קארל, שינה ערבה, ילדי,” אומרת האם, מנשקת לו ומלטפת באהבה את שערותיו. אבל הוא אינו יכול להירדם; הוא רועד, ואינו יודע מה השעה, האם לילה הוא או בוקר. והכל מטושטש כל־כך, זר כל־כך, אף שהאדון באנג והגברת באנג מַכּרים טובים הם, ואבא ואמא ניצבים עליו – הלא זו צריכה להיות הרגעה מספקת. לא, עוד זמן רב אינו יכול להירדם, וכמו אירעו הדברים עכשיו, שומע המהנדס את דברי אביו: “שם, אצל ק', פרצה דליקה; אי־אפשר לדעת עד היכן תתפשט האש.” –

ברחוב לא יכול המהנדס שלא להתחייך: אילו זכרונות ילדותיים משונים הם אלה? הוא עקף את העקיפה הקטנה שהרגיל עצמו, לפני לכתו להיפגש עם יהודית. דרך סימטת־האדונים טייל לו לאִטוֹ בכיוון לכיכר־השוק. הנה צלצולי השעה תשע. באיזו חגיגיוּת התהדהדו צלצוליו של שעון הקתדרלה! ואיזו דומיה בסימטאות הצדדיות הישנות! פתאום הגיע לאזניו קול־זמרה דק, חרישי. רצינית ואִטית היתה הזמרה. מצד שמאל היא באה, מרחוב־יוֹהאניס. עתה נשתלבו בה הצלילים הכבדים של האוֹרגן, אור קלוש נשתבר בזגוגיות־הצבעונין של החלונות הגותיים בכנסית־יוהאניס העתיקה. עדת־מאמינים, מסתבר, נתכנסה לתפילה־של־כוונה.

המהנדס עבר את הכיכר לרחבה. בנצנוצי־הערבית עוד היבהבו אותיות־הזהב בשלט חנותו של האדון הייֶרונימוס ליבצייט. שלוה גמורה רבצה על־פני כיכר־השוק, לא נראה בה לא אדם ולא רכב. רק לפני בית־המועצה חנו מכוניות אחדות, מדגמים שהמהנדס לא היה מורגל בהם. כמעט לא שם לבו אליהן. אורו הרך, הקלוש, של הירח העולה השתקף כזוהר כסוּף חיוַריין מן הקשתות המעוגלות של הפֶּרגוֹלָה. לשם, מצד שמאל של כיכר־השוק, באלכסון מול בית־המועצה, נמשך המהנדס. היתה לו תחושה שהנה עתה עומד לרשותו זמן ללא שיעור. אמנם דמותה של יהודית ניצבה בתוך מחשבותיו; אבל לא נחשב לו אם ייפגש עמה מיד, או בעוד שעה, או רק למחרת. הלא היו שייכים זה לזה, ולא נצרכו להבטחות הדדיות בכל שעה.

בפינת סימטת־האבירים נעצר, לפני ביתו של אופה־המגדנות קארה, בית מימי־הבינַים מעוטר ציורי־פרֶסקוֹ. במלוא ריאותיו שאף את הניחוח הבשׂים החריף של תמציות עשבי־התבלינים, שנדף מביתו של יצרן־הליקרים שוּלץ. בתוך דמדומי־הערבית כבר נראתה לו הצללית של הטירה העתיקה. אל אזנו הגיעה ההמיה המרדימה של האגם הקרוב, המשתרע עד לטירה. טירה זו, שהיתה פעם מושבהּ של משפחת־נסיכים אדירה, עזובה היתה ברובה. היו בה מוצגים נכבדים של העבר, וגנזך חשוב. רק לפרקים רחוקים זכתה הטירה בביקור בעליה, אציל ישיש מן הבירה.

הנה ניצב המהנדס בתוך הקמרון הגותי של שער העיר, לפני הרחבה הקטנה שבין סימטת־האבירים ובין חצר־הטירה הראשונה. פתאום פילחה צעקה נוקבת את דומית הערב. המהנדס נרתע. הפך פניו לאחור, אל כיכר־השוק – משם באה הצעקה שנשנתה פעמים אחדות. המום מילמל קארל בוק: “מה זה, וכי מה זה?” אמר את הדברים בנימה של התמרמרות, כמי שהֲפָרה חמורה זו של הלך־הנפש הנאה של ערבית נראית לו כבלתי־נאותה בהפלגה.

כבר הגיע אל ביתו של אופה־המגדנות קארה, ועוד ראה שתים מן המכוניות הזרות נוסעות ביעף אל רחוב־האדונים, ופתאום יצאו בדילוג שני אנשים מכיכר־השוק, הקיפו את הפינה, התיצבו בפישוק־רגלים בפתח סימטת־האבירים ובפיהם “עמוד!” גס. “מי זה אתם?” גער קארל בוק בקרוב אליו, “חדלו מן ההלצות הללו.”

“מיד אתה הולך אתנו,” אמר אחד האנשים, דמות־ענק בלבוש, שהיה מוזר בעיני קארל. “לא בא בחשבון כלל. הזדהו, אַתם,” גער בו המהנדס. “אתה שומע, תיאו,” אמר הענק לחברו, שנשאר עומד מרוחק במקצת, ועיוֵת פניו בלגלוג, “הוא חושב, שאנחנו צריכים להזדהות.” תוך דיבורו פסע פסיעה של איום לקראת קארל. “הנח לו, יִירגן, אני אסביר לו.” עכשיו גדלה תמיהתו של המהנדס שבעתים: קולו של השני היה מוּכר לו מאוד – הלא זה תיאו, חברו־לספסל מן הגימנסיה! תגליתו גם הרגיעה אותו. כן, אין ספק – הוא התקרב אל תיאו: אכן, זה הוא. אבל מה מעשיו של תיאו כאן?

“שמע, תיאו, מה ההלצות הנואלות שאתם עושים? כמעט נבהלתי – לפני שהתחלתם להתלוצץ, שמעתי צעקות מחרידות, ואחר־כך ההפתעה הזאת. אֵלי! גם אדם שקט יכול להתעצבן כך.” המהנדס חייך חיוך מבויש.

אבל תיאו אמר ברצינות גדולה: “קארל, עוד הלילה אתה מוכרח לנסוע מכאן.”

“כלום יצאתם מדעתכם?” גער כעת קארל בו. “ובכלל, בשם מי אתה מדבר? אני מבלה כאן את פגרתי, עם ארוסתי.”

“אתה שומע, תיאו – ארוסה יש לו כאן,” אמר יירגן בזעף בהניפו אגודל כלפי קארל, “ארוסה – נו, נו, זה יהיה שמח.”

“כך – ארוסה יש לך כאן?” שאל תיאו וזקף גבותיו, “אם כן, הענין קשה עוד יותר.”

אבל קארל בּוֹק צחק בכל פה. “אל תכעס עלי, תיאו חביבי, אני יכול רק לצחוק לעצמי, שאף רגע אחד יכולתי לטעות ולא להבין את המצב. אינני יודע, מי הוא האדון יירגן, ולא איכפת לי איך התגלגלת אל חברתו – ובכן, טוב, ערכתם טיול במכונית, ונזקקתם ליין המקומי קצת מעל למידה. אינני כועס עליכם, ועכשיו,” המהנדס התכונן לגשת אל כיכר־השוק, “ערב טוב לכם, רבותי.” –

עוד לא הספיק המהנדס לעקור רגלו הימנית, ויירגן תפסוֹ בפרקי־ידיו. “חדל ממנהגי־שיכורים!” גער קארל ביירגן וּדחפוֹ במרפקו. אבל הלה הידק את פרקי־ידיו בידים, שדמו לכפותיו של דוב, עד שהמהנדס נאלץ להחניק זעקה שביקשה לפרוץ מגרונו. עתה ראה גם את האקדח החגור על ירכו השמאלית של יירגן, מעל לחליפתו ההדוקה הדומה למדי־צבא. “נצטרך לכבול אותו,” אמר יירגן לתיאו בנימה מעשית.

“הנח,” השיב לו תיאו כמעט בחריפות. “אני הוא בעל־הפקודות – זאת שכחת, כנראה.” יירגן הקיש עקבי־מגפיו זה אל זה, וריפה במקצת את אחיזתו בקארל.

המהנדס היה מבולבל מאוד. “תיאו, הלא חברים אנחנו מבית־הספר, במכון הטכני למדנו יחדיו, אני מבקש ממך… הלא ידידים אנחנו…”

“כן, היינו ידידים,” נכנס תיאו לתוך דבריו, “היינו ידידים.” הוא חזר על כך כמעט בעצבות.

“בין כך ובין כך, הסבר־נא לי מי שלח אתכם, מה עשיתי… בכובעיכם אני רואה סמל רשמי – קשה להכיר אותו בדמדומים – בלי ספק יש לכם סמכות, אבל אולי בבירור קל אפשר לחסל את אי־ההבנה – הלא רק אי־הבנה יכולה להיות כאן.”

“‘בירור’ הוא רוצה, אתה שומע, תיאו? ‘בירור’,” חזר יירגן בלגלוג וירק יריקה של בוז. “לכבול, לכלוא, לשפוט…”

“שתוק!” גער בו תיאו. עכשיו הרפה יירגן לגמרי מן המהנדס, אבל עקב מקרוב אחרי כל תנועותיו, אף קלה שבקלות.

“אני מצטער,” אמר תיאו בנימה של אדיבות והסתייגות. “אין אנו יכולים לעסוק בבירורים, עם זה אתה צריך להשלים, יש לנו פקודות, הנה!” מכיס חזהו שלף פתק, “הנה אתה רואה את הסמל הרשמי,” והחזיק את התעודה לפני עיניו של המהנדס. “ובכן, באופן רשמי אינני מחויב כלל להראות לך משהו, עלי לבצע את משימתי, וזה הכל. דע איפוא, שעליך לעזוב את העיר – עוד הלילה, אם אפשר.” וכשהביט בו קארל נדהם, ללא אומר, הוסיף: “בעצם יכולים היינו גם לעצור אותך, אבל משום שהיינו ידידים – שומע אתה, היינו – אני מניח לך אפשרות זו.”

“אבל מה עשיתי? במה מאשימים אותי?”

“הנח!” דיבורו של תיאו נשמע כנובע מכוונה טובה. “אל תכביד על עצמך. בשאלה קשה אתה נוגע. אף אני איני רשאי להרהר בה. וזה גם חסר־תועלת, אף מזיק, מזיק לך. הבט, אף העובדה שאתה מדבר על ארוסה – הלא אין זה נכון. אנחנו יודעים בדיוק. ישנם מסמכים: אינך מאוֹרס. מצד אחד זה טוב, זה מקל את הענין. אבל אני רק רוצה ללמד אותך, שדבריך על השתייכותך לעיר זו מוּטעים, מטעים את השלטונות, ומשום־מה מטעים גם אותך. מעולם לא הגעת לכך, לא יכולת להגיע לכך. אולי אתה מתגורר אצל יועץ הגנזך? לא, אל תטרח לענות. אתה מתאכסן ב’אייל הלבן' – סתם זר אתה, נוסע, היום כאן ומחר במקום אחר. לנו יש ידיעות. וזו רק דוגמה אחת מרבות, רבות לאין־מספר. כנראה גם לך היתה תחושה כזאת. אולי רק מעורפלת, מין נבואה שבלב – כי נמנעת מלהתארס עם יהודית. אינך בן העיר הזאת, ולפיכך אינך נאמן…”

“הלא אתה מדבר בחידות,” העיר לו קארל. “מדוע לא אהיה נאמן? ובכלל, השאלה העיקרית: במה חושדים אותי? אמנם בדבר אחד אני מוכרח להודות,” דיבורו של קארל איבד במקצת מתקיפותו, “מה שאמרת עלי ועל יהודית – זה נכון במקצת, אם כי לא כולו – לא, לא…”

“אה, פשוט, אינך רוצה לראות את העניינים. אולי אינך יכול לראות. אשמה היא תמיד משהו ישן, מכבר – מי יאמר היכן ראשיתה? אבל בבוא היום רואים, הדבר קרוב, מוחשי, נתקלים בו. אתה מדבר על עצמך. אבל מה ערכוֹ של הפרט? האשמה צומחת מֵרַבים, יש לה אבות מדוֹרי־דורות. די שאתה ושכמותך שונים מאתנו.”

“כל אדם שונה מזולתו,” טען כנגדו קארל.

“אולי – אבל אתה ושכמותך הטעמתם זאת תמיד. זה מספיק.”

“אף־על־פי־כן,” נענה קארל בהיסוס, “אינני יכול להבין כל זאת, כן, זה נראה לי כמו חלום…”

תיאו משך בכתפיו. אחר־כך הזדקף והידק את רצועת־הכתף של חגורו. “כל אלה אינם חשובים. עוד יש לפנינו עבודה רבה. צר לי שאינך רואה את העיקר. אינני יכול לעסוק בהסברים נוספים, ובכן,” עכשיו היה דיבורו בגדר פקודה, “עוד הלילה אתה עוזב את העיר.”

“ויהודית?” השאלה התהדהדה בחרדה על פני הכיכר הרחבה.

“בודאי היא יודעת. – נו, ארשה לך עוד משהו. אתה רשאי להיפרד ממנה.”

“טוב, נִסע איפוא שנינו עוד הלילה לעיר־הבירה.”

היתה דומיה קצרה. תיאו הסתכל בקארל במבט בוחן. פתח פיו, כמבקש לומר דבר. אבל הוא שתק, ולרגע הפנה מבטיו הצדה.

“ובעיר־הבירה – הלא שם לא יעשו לי קשיים?”

“אתה יכול לנסות. על־כל־פנים קח אתך מכתב זה. הכינותי אותו. עוד תצטרך לו. אל תפתח אותו. אם תיתקל בהתנגדות מובנת מצד השלטונות, הצג אותו. אני מאחל לך דרך צלחה.” תיאו נגע באצבעו במצחית כובעו. יירגן הקיש בעקביו. כאשר יצא קארל בוק אל כיכר־השוק, שמע את ההתחבטות הקצובה, הכבדה, של מגפיהם הצבאיים. כממרחק רב שמע עוד פעם את קולו של תיאו: “הלא הבינות – דרך צלחה.”

כאשר עבר קארל בוק כעת לפני בית־המועצה, גדלה תמיהתו. מוזר! הנה אך לפני כרבע שעה עבר בכיכר – ולא שׂם לב! לפני בית־המועצה ניצב משמר צבאי. כלום נעשה שינוי חמור זה תוך זמן קצר כל־כך? גם ברחוב־האדונים היה קהל רב יותר משהיה שם קודם. לפני חנותו של האדון וינטרניץ התגודדו הבריות. איזה פתק גדול הודבק על התריס, וגם על שני חלונות־הראוה ראה קארל פתקים דומים. התקרב וקרא: “מפעל עוֹין־מלחמה”. הוא שאל למשמעות הכתובות האלה. הבריות משכו בכתפים ושתקו. משחזר על שאלתו, הסתלקו האנשים, ושלחו זה אל זה מבטים רבי־משמעות. קארל בוק המשיך דרכו. פתאום ראה את שמש־העיר היבנר ובידיו צרור גדול של פתקים כאלה. הנה ניגש לכסות את חלונות בית־היין של פינק בכתובות המשונות, וקארל ניגש אליו: “מה אתה עושה כאן? ‘מפעל עוין־מלחמה’ – הלא זה מדהים. הלא שלום בארצנו, ואפילו היתה מלחמה – מה מסוגל מוֹזג זה לעשות כ’עוין מלחמה'?”

“אל תתערב בעסקי הרשמיים,” השיב היבנר בגסות. “אחד כבר למד לקח; גם הוא רצה לדעת את הכל, אותו ליבצייט; וגם הוא יקבל את הפתק על חנותו. מוטב שתסתלק!”

“בן־אדם! מה אחז אותך – שגעון־הגדלות? איך אתה מדבר אלי? אתלונן לפני האדון יועץ־הגנזך על התנהגותך. אתה יודע בדיוק, אל מי אתה מדבר.”

“בדיוק כך, אני יודע בדיוק, אל מי אני מדבר, ולכן – הסתלק, או שאני עוצר אותך…”

“מנוול!” צעק קארל ודחף את היבנר שאחז בכתפו. אבל כמו אדם, המתעורר מהזיוֹת, תפס בראשו – היבנר כבר התחיל לגרור אותו – ושלף את המכתב שנתן לו תיאו והושיטוֹ לעיני היבנר. זה הסתכל רגע במהנדס, הדיבור נכרת מפיו, ואחר־כך הזדקף והצדיע. בלא לומר עוד דבר הלך לו והפתקים בידיו. רק עכשיו שׂם קארל בוק לבו אל הסמל הרשמי, המוטבע על המעטפה. תחת הסמל נכתב בכתב־יד ברור:

"היתר־נסיעה בלתי־מוגבל. לפתוח רק בידי בעלי דרגה גבוהה יותר.

תיאו פּל, גאוּהאוּפּטמַן".

המהנדס הניד ראשו: “אינני מבין כלום. אבל, כנראה טוב שיש בידי מכתב זה.” גם לפני משרד־הדואר ברחוב ריגר עמדו שני חיילים, קארל הסתכל בהם. שני אנשים עייפים, קשישים, מזוקנים היו.

“אולי חוששים מפני מהומות־פועלים,” אמר קארל בלבו בהתקרבו אל שכונת הוילות. כאן, תודה לאל, לא היו סימנים של תמורות. הוילות הקטנות היו מוקפות גינות־נוי, בשלוה ישבו הבריות במרפסות ונהנו מרוח־הערבית הנעימה, הצוננת. ממרחק התנצנץ אור־הירח על־פני האגם, והרחק באופק, מעבר לאגם, נראתה הצללית של הישוב השכן. מן השדות הקרובים נשמע צרצורם של צרצרים לאין־מספר. משב־רוח קל הביא ניחוח גנים ומדשאות.

המהנדס פנה אל רחוב־קלאודיוּס. הבית הרביעי מצד ימין היה ביתו של יועץ־הגנזך. קארל צילצל בדלת. יהודית עמדה בפתח. “אה, כן, זה אתה, תיארתי לעצמי.” היא החזיקה בידה בדלת הפתוחה למחצה.

“יהודית, אני מוכרח לעזוב את העיר עוד הלילה; יש איזה צו, שאינני מבין אותו, ועל פיו…”

“כן, כן,” נכנסה יהודית לתוך דבריו, “כבר שמעתי על כך, גם ברדיו הודיעו.” היא ניענעה בראשה, דיברה בחפזון גדול, והחזיקה בדלת ביד ימין, בעוד רגלה השמאלית דחוקה בין דלת למזוזה.

“ובכן,” המהנדס כמו חיפש את המלים, “אין טוב אלא שתסעי אתי.”

“לא,” אמרה יהודית בתוקף, “לא,” וצימצמה את סדק־הדלת.

“טוב,” ביקש קארל להרגיעה, “אַת צריכה לארוז, כמובן. אצל הנשים זה נמשך תמיד הרבה יותר. ובכן, בואי מחר.”

“לא,” דחתה אותו יהודית, ובצדדה מבטיה הוסיפה, “לא אבוא בכלל.”

“מה זאת אומרת?” גער בה המהנדס והרים קולו מאוד.

“ובכלל, איזו התנהגות היא זו, להעמיד אותי כאן בחוץ?”

כנראה נהפך דיבורו של המהנדס כמעט לצעקה, כי עכשיו נפתחה דלת הטרקלין, וקארל הבחין בדמותו של יועץ־הגנזך. הלה נרכן קדימה וקרא אל עבר דלת־הכניסה: “אני מבקש מאוד שלא להפריע את מנוחת־הערב. אדוני, יזכור־נא שהוא עומד לפני דירה זרה! אגב, יהודית, סגרי את הדלת, אני חש ברוח־פרצים.”

“אדוני יועץ־הגנזך, אני מבקש סליחה, הלא אני הוא זה, המהנדס בּוֹק, אם רק ישמעני, יבין את התרגשותי.” קארל ניסה להדוף את יהודית מן הדלת, כאילו עיקר־העיקרים בשעה זו הוא להבהיר את המצב ליועץ־הגנזך. אבל יהודית התנגדה במרץ רב, והצטרף אליה גם יועץ־הגנזך, לבוש חלוק חום, ורגליו נתונות בנעלי־בית כבדות. גם היועץ השעין ידיו אל הדלת ואמר ברוגז: “וכי איזו התנהגות היא זו, להתפרץ לבית בכוח? כלום אינו רואה כלל, שאינו רצוי כאן בהחלט? אולי אני צריך להתקין שלט המכריז שכניסתו אסורה?”

“יהודית, יהודית,” נזדעק קארל, “את מוכרחה לפתוח לי, יהודית – אל מי אוּכל לפנות, אם לא אליך? אני מוכרח לנסוע מכאן – לבדי, וקשה מאוד לנסוע לבד.” כמו נתרשמה יהודית מן הדברים, פתחה את הדלת במקצת, וגם רמזה לאביה שלא יחמיר כל־כך.

“אה, קארל, הרבה אינני יכולה לעזור לך; טוב, אפתח את הדלת קצת יותר – כמובן, אין בא בחשבון שתיכנס, יודע אתה, אתה מוכרח להבטיח… בכלל, אני רוצה להיות לבד. הניחני־נא לבדי, השלם עם המצב, ידידותנו – זו היתה ואיננה עוד; היה נבון, לא כן? אתה נשאר בחוץ.” היא דיברה בנימה של רצון טוב, כמעט של תחינה.

בלא ברכת־פרידה פנה יועץ־הגנזך ערפו לקארל. הוא נרגע, לא חשש עוד שהמהנדס יתפרץ פנימה, ועם עמידתו לפני הפתח השלים. קארל בוק עוד שמע את קול נעלי־הבית נגררות על הרצפה, ושוב לא ראה אותו. אבל ליתר בטחון לא סגר יועץ־הגנזך את דלת־חדרו לגמרי.

קארל הביט ביהודית במבטי־תחינה. היא ניענעה ראשה בליאוּת. “אין טעם,” התחילה להסביר לו. “אדם מוכרח להיות מסוגל למתוח קו. אינני יכולה לחיות אתך.”

“ורק עכשיו את יודעת זאת?” התריס קארל כנגדה ביאוש. “הלא את ארוסתי…”

“מעולם לא הייתי ארוסתך,” נזפה בו יהודית, מתרתחת. “לא, לא,” חזרה ואמרה בעקשנות, “אתה משקר, קארל, משקר.”

המהנדס נשתתק. אותו רגע היתה יהודית קרובה אליו וגם רחוקה ממנו, כפי שלא היתה מעולם. נדמה היה לו, שהכל תלוי בהצלחתו לקרבה אליו. כמי שנאחז בכוחות אחרונים במאחז כלשהו, מישש בכפות־ידיו, כמחפש את ידיה של יהודית. היא נרתעה במקצת ונתנה ידיה על מתניה. “אנא, חדל מן הסנטימנטליוּת הזאת.” פניה היו סמוקים מאוד, וכמעט לא יכלה להביט בעיניו.

דבריה האחרונים הסבו לקארל כאב חריף. לא היה לו עוד מה לומר, עמד לפניה כמי שרואה נגד עיניו רק דרך יחידה. דרך אחרונה – והיא חסומה לפניו. ברגע זה לא מסוגל היה מבחינה פיסית לפסוע אף פסיעה אחת.

פתאום שמע את עצמו אומר, בקול שצלילו הזר החרידוֹ: “ובכן, אסע. אכתוב לך.” הביטה יהודית בפניו ואמרה: “לוּ הייתי מרשעת, הייתי אומרת: כתוב. אבל אתה צריך לדעת: אין טעם, לעולם לא אענה לך.” זאת אמרה בהחלטיוּת קרה.

המהנדס התכווץ. פנה ללכת. כל פסיעה, שהרחיקתוּ מן הבית, נדמתה לו כנצח. דימה בנפשו שקול הוא שומע – קולה של יהודית? ושמא אזנו הטעתה אותו? אולי רק הד היה מדבריו של תיאו – מי יכול להבחין? “דרך צלחה, קארל, דרך צלחה.”

באפיסת כוחות הגיע המהנדס אל תחנת־הרכבת. נשם נשימה עמוקה, הציב את שתי המזוָדות הכבדות על הארץ, וקינח את הזיעה מעל מצחו. באמת לא היה רגיל בכך – לשאת שתי מזודות גדולות מרחק רב כל־כך! עדיין לא הבין המהנדס, מדוע אי־אפשר להשיג מונית. כמה וכמה פעמים טילפן ולא היתה תשובה, ולא נראתה מונית לא בכיכר־השוק ולא לפני משרד־הדואר, שתי תחנות־המוניות היחידות בעיר. ולא היתה לו, למהנדס, ברירה אלא ללכת ברגל אל תחנת־הרכבת, ולשאת בעצמו את מזודותיו.

השעה היתה עשר וחצי, ונפש חיה לא נראתה בתחנת־הרכבת. בנין־התחנה עצמו היה חשוּך, וכל האשנבים היו סגורים. כממרחקים שמע המהנדס תקתוק של מורס מחדר־הקשר – סימן שבכל־זאת איננו אדם יחיד בבניין־התחנה. באי־שקט התהלך המהנדס אנה ואנה באולם־האשנבים,

ופסיעותיו התהדהדו על מרצפות־האבן.

הנה שמע רכבת מתקרבת בשאגה. הרכבת המהירה שלו עמדה לצאת מן העיר בשעה עשר וארבעים. “כנראה אצטרך לעלות בלא כרטיס, ולשלם תוספת, הלא אין פה נפש חיה.” אמר קארל בוק בלבו.

מיד הרים את מזודותיו. משונה היה בעיניו, שהוא הנוסע היחיד. בזהירות ניגש באפלה אל הדלת המוליכה אל הרציף והאיר דרכו בפנס קטן, חלוש, שהחזיק בשמאלו ליד המזודה. הנה נכנסה הרכבת לתוך התחנה. מבעד לדלת־הזכוכית התנצנצו אורות כחולים. נדמה היה למהנדס, כי הרכבת מרחיקה להתקדם בין הרציפים. החיש פסיעותיו ולחץ בחפזון על כף־המנעול. הדלת היתה נעולה. שאגת הרכבת נחלשה, נדַמה לגמרי. הרכבת המהירה לא נעצרה כלל – מה זה? ומדוע הדלת נעולה, מדוע כל האשנבים סגורים, מדוע חשכה בתחנה?

מבעד לזגוגית האיר פקיד־הרכבת לתוך אולם־האשנבים בפנס־נפט מפויח. מפתח חרק במנעול, הדלת נפתחה.

האיש התקרב, הניף את הפנס המפיים כנגד פניו של קארל, ושאל: “אה, אתה הוא הנוסע? טוב, אתן לך כרטיס.”

“סלח נא על שאלותי,” פתח קארל מהוסס. “מדוע כל האשנבים סגורים? ומה כל השינויים המוזרים האלה? אני עכשיו במבוכה גדולה: הרכבת המהירה, שלפי לוח־השעות יוצאת מכאן בעשר וארבעים, לא נעצרה כלל היום. אני מכיר את לוח־הזמנים, אני יודע שהיום לא תהיה עוד רכבת לעיר־הבירה. אבל התחייבתי לעזוב את העיר עוד הלילה, ועכשיו כנראה לא אוכל לקיים את הבטחתי.”

בעוד קארל מדבר, הציב הפקיד את הפנס על ארגז, וכל הזמן ניענע בראשו, כמו ידועים לו הדברים. אחר־כך השיב קצרות: “אתה תסע, תסע.”

המהנדס פיקפק: “אינני מבין כלום. אנא, הסבר לי; הלא תבין… הנה השעה כבר אחרי אחת־עשרה, האפלה הזאת מסביב, אין נפש חיה, הרכבת המהירה חולפת…”

“כן, כן,” שיסעו הפקיד, “אני רק יכול להבטיח לך, שתסע עוד לפני חצות־הלילה; הלא קיבלתי הוראה להוציא כרטיס לנוסע – וזה אתה – ולהקצות לו מקום. אבל אינני רשאי לתת לך כל הסבר נוסף.”

“אבל,” אמר קארל נדהם, “מותר היה לנוסע לבקש ידיעות.”

“אולי – היה,” אמר הפקיד. משך בכתפו והצית סיגריה. אחר־כך שמט זוית פיו השמאלית: “היה,” חזר על המלה והטה ראשו על צד שמאל. “מהיום אנחנו פקידים חדשים כאן. מה שהיה, איננו עוד. יותר איני יכול לומר לך.”

המהנדס ישב על ספסל. במרחק־מה ממנו ישב גם הפקיד. הנה שמע קארל קול רכבת מתקרבת. בחפזון קם על רגליו, אך הפקיד רמז לו שישב. “זו איננה בשבילך,” הסביר. לאחר דקות אחדות הגיעה עוד רכבת. עוד לא הספיק המהנדס לקום, והפקיד רָמז לו רֶמז של שלילה.

“וכי מה הרכבות האלה?” שאל קארל בוק. “הלא אלה אינן כלולות בלוח־הזמנים.”

“לא, בודאי לא,” אמר הפקיד ולא הוסיף.

יותר מחצי שעה כבר ישב המהנדס. עוד רכבות אחדות עברו ביעף בתחנה. פתאום קם הפקיד וניגש אל הדלת, ולקארל רמז שילך אחריו. קארל נטל את מזודותיו, והם יצאו אל הרציף. רכבת התקרבה ונעצרה, וקארל ראה שזו רכבת־משא. שלח מבט של שאלה אל הפקיד, אבל זה לא נתעכב והתקדם עד לקרבת הקטר. קארל הלך בעקבותיו, ויחדיו נעצרו לפני אחד הקרונות. קארל ראה לפניו קרון־בהמות. “הלא זו חוצפה,” נפלטו מפיו דברי רתחה, “הלא זה קרון־בהמות.”

הפקיד כמו לא שמע, ואמר: “הנה מקום לפניך. אני דורש ממך שתעלה.” קארל נדחק לתוך הקרון עם מזודותיו. בפנים מצא ספסל־עץ פשוט, שהציבו שם בשבילו. עוד ראה כיצד הפקיד לוחש משהו על אזנו של נהג־הקטר. נשמעה שריקה מן הקטר, ובטלטול חפוז נע הקרון. ברגע שעברה הרכבת על הגשר, נשמעו שנים־עשר צלצולים משעון הקתדרלה. הצלילים המתכתיים הכבדים הגיעו עד לקרונו של הנוסע הבודד.

פתאום חש קארל בוק, שהוא מיטלטל קדימה בכוח. לשבר של שניה נדהם, ומוכרח היה להזכיר לעצמו את מאורעות היום. נדמה היה שהרכבת נעצרת פתאום. היתה עלטה. קארל ניסה להביט החוצה מבעד לסדקי־האִורור של קרון־הבהמות. מפעם לפעם חלפו על־פני הקרון אורות קלושים בודדים, נשמעו קולות, וכנראה עוד האיר הירח, כי החשכה בכל־זאת לא היתה גמורה. קארל רצה לדעת את שמה של התחנה. עוד פעם ניסה להציץ מבעד לסדקים הצרים – לשוא. קם ונטל את פנס־הכיס החשמלי. שעונו הורה אחת וחצי. והנה ראה כי דלת־הקרון פתוחה. מכאן יכול לראות את התחנה כולה. גם כאן ניצבו זקיפים חיילים, כידונים על רוביהם. ובכן, הרכבת הגיעה רק לפ…!

קארל הירהר, אולי כדאי לו לרדת. את העיר עזב למועד שנקבע לו – אבל עכשיו רצה להפסיק את הנסיעה המשונה, הבלתי־נוחה, לסיימה. אולי עוד אפשר למצוא בעיר זו חדר צנוע במלון; אפשר לישון שעות אחדות, ולהמשיך את הנסיעה מחר ברכבת רגילה. בעצם עוד אפשר היה להבין את הענין; מתרקמים מאורעות חשובים, כנראה עורכים תמרונים בהיקף בלתי־רגיל – הנה שוב עברה ביעף רכבת־חיילים בתחנה – תיאו כמובן לא יכול לגלות לו סודות־מדינה. ובודאי לא יכול לצפות לכך מצד פקידי־הרכבת הזוטרים.

מתוך עיון זה ניטלה גם חשיבות העובדה, שיכלו להקצות לו מקום רק בקרון־בהמות. “הלא בנסיבות בלתי־רגילות כאלה נדרשות ממִנהל־הרכבות דרישות גדולות מאוד – זאת ידע תיאו. אבל אני צריך הייתי לעזוב את העיר תוך שעות אחדות – איני יודע מדוע – ולכן אמר תיאו לעצמו: ‘ובכן, יסע שעה וחצי בקרון־בהמות – העיקר הוא שלא יהיה עוד במקום לפני חצות.’ כן, כך הענין, כנראה,” אמר המהנדס בלבו דרך־סיכום, “אבל עכשיו די.”

נטל את שתי המזודות הכבדות, הציבן בפתח הקרון, וקפץ ממנו אל הרציף. הוריד את המזודות ורצה לגשת אל בית־הנתיבות. איש לבוש מדים שחורים עצרוֹ ושאל בחריפות: “מה מעשיך כאן?”

“רוצה אני ללון בעיר, כדי להמשיך נסיעתי מחר בבוקר ברכבת המהירה או ברכבת־מאסף. רואה אתה,” אמר קארל בחיוך קלוש, “באיזו צורה מוזרה הוצרכתי לנסוע עד פ… מן הסתם לא נמצא לי מקום, כי רכבות־הנוסעים דרושות לתכלית חשובה יותר. אין בפי טענות, כמובן – היחיד מוכרח ליטול על עצמו אי־נוחות של מה־בכך למען המדינה. אבל עכשיו אני עייף מאוד, היום שחלף הביא לי הרבה התרגשות ויגיעה, והייתי רוצה לישון מעט, כדי שמחר אחר הצהרים אוכל לחזור מיד לעבודתי במפעל־המכונות הגדול בעיר־הבירה. אה, סלח לי, אני מרבה לפטפט, אני המום לגמרי מן הנסיעה הזאת, ובאמת הגיעה השעה שאמצא לי מיטה.”

כל אותה שעה שדיבר קארל, עמד האיש רגוע והקיש בקצה מגפו הימני על המרצפת בקצב דיבורו של המהנדס. משנשתתק קארל, הסתכל בו האיש שעה קלה ללא אומר, לא כהביטוֹ באדם, אלא בחפץ לא־נעים. המבט, השולל ממנו תכונה אנושית, בילבל את המהנדס. המום הסתכל ברכבת־המשא, שהטעינו בה מכונות, וכמעט לא העז להביט באיש. והנה שמע: “הגיעה השעה שתחזור למאורתך, עוד מעט תמשיך הרכבת דרכה.” המהנדס הביט בו במבט של שאלה, ושלא־במוּדע היה בעיניו משום תחינה. לובש המדים השחורים אמר: “אם תעזוב את הרכבת כאן, אצווה לעצור אותך; ובכן – קדימה, בשבילך זו עוד הדרך הטובה ביותר.”

המלים האחרונות נשמעו רכות יותר, משום־מה, כמו הן יוצאות ממקור שונה מקודמותיהן. קארל נתן עוד מבט באיש – וזה צידד את עיניו.

קארל חזר אל קרון־הבהמות. לאחר שעה קלה זזה הרכבת. המהנדס ניסה להירדם. צינה תקפה אותו. הוא זקף את הצוארון של מעיל־הגשם; אחר־כך הוציא מעיל ישן מן המזודה, גילגל אותו בצורת כר, ושכב על הספסל. אלא שהספסל היה צר מאוד, וביחוד היה קצר הרבה יותר מדי. המהנדס זקף את ברכיו, עצם עיניו, והניח לקצב החדגוני של הרכבת הנוסעת להרדימו. אבל שנתו לא היתה שינה, אלא כעין ערפול־חושים, שבתוכו נשתלבו מאורעות־היום השתלבות מוזרה. רק עכשיו, בחלום־למחצה, היה בהם משום חרדה בלתי־נתפסת. ברוחו עבר עם תיאו ויהודית בנופים רבים ושונים, הם יצאו למסע, ערכו טיולים, והמהנדס נהנה ממחזות־הנוף המפוארים שנגלו לעיניו. אבל היתה זו גם התרוצצות עצבנית, כמו אין שהייה של רגיעה. מה קרובות היו הערים האלה זו לזו! למרחק רב ועצום נמתח האופק; באיזה אופן יכלה עינו להקיף פתאום שטחים עצומים כל־כך? עתה עמדו על פסגת הר, שקשה מאוד היה לטפס ולעלות עליו, ומחזה שאין כמוהו ליופי נפרש לעיניהם על־פני רכסי־הרים, יערות עצי־מחט וערים, עד לקו עדין לבן־כחלחל. “שם הים,” אמרו יהודית ותיאו פה אחד. “הים,” ענה אחריהם קארל המום, ונבהל – כי מעולם לא ראה את הים. ולא הבין: איך אפשר לראות את הים מכאן?

ופתאום נעלמו יהודית ותיאו, וגם מראה ההר נשתנה. בחרדה ראה אותו קארל. תלול מאוד, קרח, ירד ההר אל המישור. את המחזה הזה לא היה אפשר לשאת, וגם שטח הפסגה הצטמק מאוד עד שרחבו היה רק מטרים אחדים ומֵעבַרים פעורה תהום. קארל שכב על גחונו, כי תקפתו סחרחורת.

“איך אוכל להיחלץ מכאן?” שאל את עצמו. “אי־אפשר, ואני בודד לגמרי, כי יהודית ותיאו עזבו אותי.” ממרחקים, בקצה האופק, ראה את הקו הכחלחל הדהה, והנה הקו מתרחב והולך, ונדמה היה לו שלאט־לאט מתקרבים מי־הים. גם התחיל להחשיך, ופתאום – וזה נראה לקארל מחריד ביותר – ראה שני ירחים בשמים. צעקה רמה נתמלטה מפיו.

הוא הקיץ. עמוד־השחר כבר עלה, השעה היתה ארבע ורבע. המהנדס ניגש אל הפתח של קרון־הבהמות. הוא הכיר את הנוף, שהרכבת עוברת בו. ירד גשם דק, עוקצני, מן היערות הקרובים עלה אֵד כבד, ערפלי. הנה נתגלה כפר קטן, דל. היה רושם, שהכל ישנים בשלוה. הרכבת נסעה בעיקול ועברה על־פני אגם רוגע. ממרחק אפשר היה להבחין בקויהם של רכסי־הגבעות. הרכבת עברה על־פני גשר גבוה, למטה התפתל הנהר בפיתולים רכים, מגדל־הכנסיה של עיר־המחוז הסתמן על פני האופק. אחר־כך נעלם, המסילה נמשכה ליד שפת היער, הרכבת נסעה בגובה ניכר בתוך ארץ־הגבעות. הקטר התנשף בכבדות בעלותו בפיתול אחר פיתול.

האור התחזק. אבל עדיין ירד גשם, ואף שהעונה היתה של ימי־אוגוסט האחרונים, היה רושם שכבר השתלט הסתיו על הטבע. זעיר שם זעיר שם כבר נתערבו צבעי־החדלון ההדורים בעלוָתם של אילנות בודדים; שדות־השלף רבצו בעגמומית, נטולים שפעתם. מן הנירים נדף ריח של רטיבות ושל שריפת שיחים. אף כי הבוקר האיר מעט־מעט, היתה קדרוּת, ועגמומית כבדה נישאה באויר, כמו הטבע מתגונן מפני היום המתחיל.

הרכבת נעצרה בתחנה כפרית קטנה, סמוכה לעיר־המחוז. לפני בית־הנתיבות הקטן ניצבו שני חיילים, כידוניהם נטויים. בתמהון ראה קארל, שהם אנשים קשישים. לאחד היה זקנקן זרוּע חוטי־כסף רבים, לאחר היה שפם־אדירים, ושׂער־ראשו כסוּף. הם עמדו קפואים, כבובות־עץ, ועיניהם העייפות הביעו קהות עגומה, כמו הם מרגישים עצמם זרים מאוד ועזובים באותו בוקר גשום לפני בית־הנתיבות הקטן. כמעט לא זעו, ובכל זאת הסתכלו בסקרנות ברכבת־המשא ובנוסעה הבודד.

פתאום נשמעה המיה אדירה. התקרבה רכבת, שכנראה הוצרכה רכבת־המשא לחכות לה. גם היא נעצרה בתחנה הכפרית הקטנה. מלאה חיילים היתה. קארל ראה בדיוק את התאים השונים, נקיים מאוד ומסודרים בנוֹחוּת, ואת הנוסעים בהם. בקרונות הותקנו מיטות צרות, אבל נוחות; הוא ראה את הבחורים הצעירים צוחקים בעליזות ומפטפטים, מצחצחים שיניהם, סוחטים בשובבות מנות מופרזות של משחה לבנה על־פני מברשות־השינים שלהם, מקנטרים זה את זה, ומצב־רוחם טוב מאוד. לחלק מהם הגישו ארוחת־בוקר. היא נראתה משופעת. הבחורים לעסו במרץ, שתו קפה מספלים גדולים, היה שם מצב־רוח כפי שהוא מצוי אצל תלמידי הכיתות העליונות בשעת טיול. בסוֹפה של הרכבת ראה קארל כמה קרונות־משא ותותחים קטנים עליהם. הקנים הציצו מתחת ליריעות־חיפוי משוחות בצבעי־הסוָאה.

אחדים מן החיילים הצעירים יצאו אל בית־הנתיבות, ניגשו אל שני החברים הקשישים העומדים על המשמר, ודיברו אליהם במחווֹת־ידים חריפות ובמאור־פנים. הקשיש המזוקן ניענע בראשו בטוב־לב וחייך חיוך של ליאות. האחר גילגל וזקף קצות־שפמו, והביט נכחוֹ ברצינות.

החיילים הצעירים חזרו אל תאם. נשמע קול־זמרה, והרכבת זזה.

כעבור דקות אחדות יצאה גם רכבת־המשא לדרכה. בהגיעו לעיר־המחוז מצא קארל בוק את תחנת־הרכבת סואנת מאדם. כמעט בידי הכל היו מהדורות מיוחדות של העתון, ואחדים החזיקו מהדורת־הבוקר הרגילה בידיהם. מִפּתח קרון־הבהמות יכול קארל לקרוא את הכותרות המודפסות באותיות ענקיות: בליל אמש פרצה המלחמה.

 

ב. אל המנהל    🔗

רק בשעת־בוקר מאוחרת הגיע קארל אל עיר־הבירה. אך נדחק בינוֹת לים המדים השונים והמשונים בתחנת־הרכבת המרכזית ויצא החוצה, והנה עמד תחתיו תמה, אחוז הרגשה מוזרה.

לרגע כמו פיקפק – והפקפוק הטרידוֹ ביותר – האומנם הגיע אל עיר־הבירה הידועה לו היטב. בכל מקום שנשא עיניו, ראה המהנדס שינויים. קודם־כל נמשכו מבטיו אל מסקר־צבא עצום, שנערך ברחבת־הרכבת. מבואות הרחבה נחסמו, וזקיפים מיוחדים, לבושים מדים שונים בתכלית ממדי־המשטרה, שמרו עליהם שמירה מדוקדקת. יחידות מחילות רבים ושונים צעדו, תזמורות צבאיות רבות ניגנו. אזרחים מועטים היו ברחוב אותה שעה, ורק מיעוטם האירו פנים. מעל למִסקר טירטר להק של מפציצים כבדים.

המהנדס לא ידע מה יעשה. עייף היה מן הלילה של נדודי־שינה. את מזודותיו מסר לשמירה בתחנה, ובתיק־ניירות בלבד נדחק לאורך בית־הנתיבות אל אחד הרחובות. הוא נחפז להגיע לביתו, כדי לנוח לפני שילך לבית־החרושת. לפני־כן עוד רצה לסור לבית־הקפה, שהוא מורגל בו, ולסעוד פת־שחרית – רעב היה מאוד. אבל לכאורה לא היתה שום תקוה למצוא מעבר. כמתגנב עבר איפוא על־פני כמה מוניות חונות לפני בנין־הדואר, כדי לנסות ולעבור את הרחבה משם. אבל לובש־מדים הדף את הרבים, שרצו לעבור. קארל בוק נתן שלום אדיב לזקיף. החייל הצדיע, וכאשר קרא המהנדס בשמו של מפעל־המכונות המעסיק אותו, והזקוק לשירותו, אמר החייל באדיבות רבה: “כמובן, האדון המהנדס, זה ענין אחר. אולי האדון המהנדס זקוק למכונית? במקרה זה יש לי סמכות להזמין מכונית לכאן. אמנם יש מלחמה, אבל מי שעובד במפעל־המכונות, עובד בשבילנו.”

קארל הודה לו על אדיבותו ואמר, כי לעת חמורה כזאת אינו רוצה לנצל שירותים שאין דחיפותם המוחלטת מוכחת בשעה זו, כי קודם כל עליו עוד לעשות סידורים בדירתו הפרטית. “כרצון האדון המהנדס”. הזקיף הצדיע שנית, וכבר עמד קארל בוק מעבר לרחבה ופנה אל אחד הרחובות המסחריים הידועים לו, העולים מן הרחבה. הנה עברה עוד תזמורת צבאית ברחבה. פתאום ראה קארל, שלרחובות שמות חדשים, שלא שמע מעודו. הוא נתן עיניו בשלט החדש: “רחוב דאגוברט שטרֶפּקֶה” – משונה, אמר המהנדס בלבו, מעולם לא שמעתי שם כזה; מי יכול להיות אותו דאגוברט שטרפקה, שקראו את שמו על רחוב ראשי, רחוב־המלכים לשעבר? ו“רחבת בית־הנתיבות” הוסב שמה ל“רחבת־התותחים”.

מוזרות עוד יותר היו הכתובות על בתי־מסחר שונים. תריסיו של בית־מסחר גדול להלבשה נמרחו בזוהמה, ועל הדלתות ציירו כל מיני מפלצות מבעיתות, ומעליהן נכתב: “איש בצות, יועבר לכלא”. על־פני בית־קפה ראה כתובת: “מפלצת מעידן־הפחם, נדרש לייצור־סבון”, ומעל לחנות של סחורות־ברזל קרא: “אויב־עם מתפגר, מזומן לפושט־הנבלות”.

וכך הלאה, בסגנונות שונים ומגוּונים, לפני בתים וחנויות לרוב. ובינתיים חלפו החשמליות כקודם, והבריות קנו גם בחנויות המצוינות בציונים המשונים.

המהנדס נתקף התקף־עקצוץ נורא. היתה לו הרגשה, כמו מגרים אלפי עקצים דקים את עורו, עד שיצטרך לקרוע את הבגדים מעל גופו. הוא שכח לגמרי את רעבונו, רק להסתלק רצה, להסתלק, להגיע אל חדרו, כדי להימלט ממראה העיר, שנעשתה לו זרה, שהיתה לו כחידה. אמר לעצמו: “כן, זוהי עיר־הבירה, זו עיר־הבירה, הנה אני מתקרב לרחוב־השלום ואני פונה לשם.” אבל גם שם הרחוב הזה נשתנה. “רחוב גלוֹריוֹזוּס ויכטל,” קרא המהנדס וצחק: “כן, כן, אני חולם. כל העניין – הנסיעה, יהודית, תיאו – כל זה רק חלום; רחוב גלוֹריוֹזוּס ויכטל, אין כזה; דאגוברט שטרפקה, לא שמעתי מימי – רק חלום מבעית. די, אני רוצה להתעורר, ובכן, אני צריך לצעוק, הצעקה תחזירני לתודעתי…”

המהנדס תפס ראשו בין כפות ידיו. זיעה קרה כיסתה את מצחו. הוא התחיל לרוץ בכוחות אחרונים, רגליו היו כבדות כעופרת, שיניו נקשו אלה אל אלה, טבעות שחורות סובבו לפני עיניו, ידיו היו נטולות־תחושה, כבולי־עץ. כך הגיע אל חדר־המדרגות של ביתו. לא עמד לו הכוח לעלות מיד אל הקומה הראשונה, והוא ישב על מרצפות־האבן, להתאושש מעט. מעל למדרגות ראה את השלט המוּכר: “רופא שינים – ד”ר נֶכואטאל – קומה א'". זה היה בעל־הבית שלו. השלט הרגיעוֹ במקצת. כעבור דקות אחדות קם קארל בוק ועלה לאִטוֹ במדרגות. את חדר־הכניסה עבר כמעט בגניבה, כמבקש להסתיר את שובו. חרש פתח את דלת חדרו. הכל היה בו כמו שהניחוֹ. המהנדס חלץ נעליו, פשט את מעיל־הגשם, והשתרע על המיטה.

המהנדס עצמו לא ידע כמה זמן שכב כך. היתה לו רק משאלה אחת: ששוב לא יצטרך לקום לעולם. הסביבה, כפי שמצא אותה, היתה חדורה זרוּת בלתי־נתפסת כל־כך, עד שלא היה מֵעז להיפגש עמה. מפעם לפעם בחנו עיניו את החפצים שבחדרו. כן, כך היו מוּכרים לו מכבר. הארון מעץ־אגוז בהיר, דלתותיו דלתות־הזזה מזכוכית, ארון־הבגדים הרחב הכהה, המַכתבה הנוחה, שתי הכורסות העמוקות, מַקלט־הרדיו, ציור־האקוארל העדין על הקיר מתנת ידיד צייר, התחריט הגדול של כיכר־הארמון בעיר־הבירה עם כנסית תומַס הקדוש בסגנון־בארוק אצילי, המהנדס ניענע בראשו לחפצים ולתמונות. נאה מצדם שלא נשתנו, שלא עזבוהו. עיניו העייפות חיפשו את הספרים מאחרי דלתות־הזכוכית. הם ניצבו שם, בכריכותיהם הצבעוניות, רגועים. נאמנים ומסודרים. גם תצלומו של אביו המנוח ניבט בו מעל ארון הספרים. כך טוב: הוא בבית, והשאר – אותו לא רצה עוד לראות.

מרוב ליאות נעצמו עיניו של המהנדס. והנה הקיש מישהו בדלת. קארל בוק נרתע. הנקישות נתגברו. האדון דוקטור נכואטאל עמד בפתח.

“אה, אני מבקש סליחה מן האדון המהנדס, לא ידעתי שהוא נח. שמעתי אותוֹ נכנס לפני כשעה. ובכן, כבר חזר מן הפגרה! –כמובן, המלחמה, המלחמה – בבקשה, אל־נא יכעס, אני עצמי… הלא הוא צריך להבין – כל העניין קשה לי, קשה מאוד, סוף סוף אנו מַכּרים מכבר – כן… המממ – הלא האדון המהנדס יכול לתאר לעצמו…”

קארל הביט ארוכות ברופא־השינים. לשוא ניסה להבין את משמעות דבריו. הוא נתרגש מאוד, ופתאום שמע את עצמו שואל: “בעצם, כלום הוא בעל־הבית שלי, דוקטור נכואטאל?”

רופא־השינים חייך במבוכה. “כמובן, כמובן, אדוני המהנדס – הפרעתיו בשנתו, לא ישן דיוֹ, אולי חלם חלום עז…”

“חלום נורא, דוקטור, מחריד ממש, הכל נשתנה תוך שעות…”

“אני מבין, מבין, אדוני המהנדס, שום צרה אינה נמנעת מאיש – היטב אני יכול להבין לנפשו. אבל דוקא משום כך… וכי מה ברירה יש לי – נו, הוא יכול לתאר לעצמו…”

“שום דבר, שום דבר אינני יכול לתאר לעצמי, אינני רוצה לתאר לעצמי. רק לישון, לישון אני רוצה. אל־נא יכעס, דוקטור, כל הלילה כמעט לא עצמתי עין.”

“מכובדי המהנדס,” נכנס רופא־השינים לתוך דבריו, “אני מוכרח לבטל את שכירוּת חדרוֹ – כן, מיד. אני מבקש ממנו להזמין מוביל, שיוציא את הרהיטים מחר.” הרופא נשם מתוך הרוָחה.

“מה הענין?” שאל קארל בוק בתמהון. “ועוד מיד – הרי זה בניגוד לחוק!”

“דוקא החוק מחייב אותי לכך,” אמר עכשיו רופא־השינים בקול תקיף הרבה יותר, “יש בידי הודעה רשמית. לא אתוַכח אתו בעניני חוק…” המלים האחרונות כבר נאמרו בתקיפות מרובה. “אני מבקש ממנו לתת דעתו על העובדה.” ובזאת יצא רופא השינים מן החדר.

עכשיו נאלץ קארל לקום. “נוסף על הכל אצטרך עוד ללכת היום לחפש חדר…” התרחץ, סעד סעודה קלה במסעדה, ואחר־כך נסע בחשמלית אל מפעל־המכונות, כדי להודיע קודם־כל על שובו. הוא גם התכוון לבקש שיחה עם המנהל, כי אמר להציע תכניות לדגמים חדשים לגמרי של מכונות.

מפעל־המכונות נמצא על הגבול בין העיר עצמה ובין רובע־הפועלים. בטעות ירד המהנדס תחנה אחת מוקדם מדי. הוא ניצב לפני גשר מעל נהר רחב במקצת. הדוחק על הגשר היה רב מן הרגיל. שיירות ארוכות של מכוניות צבאיות עברו עליו, ארוכות לאין שיעור, כמו אין ראש להן ולא סוף. בזהירות הילך המהנדס על מדרכתו של הגשר, וטרטור המכוניות מרעים באזניו. למטה, על פני הנהר, שט זוג בסירת־משוטים; הסירה התנודדה רכוֹת, לאִטם חלפו גלי־הנהר החרישיים. בכיוון זרימת־הנהר, מצד ימין, הבחין קארל בצללית של כנסיה עתיקה יפה בסגנון־בארוק, הניצבת בפרבר, הרבה ירק נראה משם, ואוֹבֶך דק, כָּסוּף, של סוף־קיץ רבץ על־פני הוילות הרחוקות, שגגותיהן מכוסים רעפים אדומים. הלאה באופק נסתמנו הקוים המלבינים של רכס גבעות קרוב.

המרחב הקרוב הזה הקרין רגיעה מרובה, ובגעגועים נצמדו אליו עיניו של קארל. אבל הוא הכריח עצמו להסיר עיניו, ולאחר דקות ספורות עמד לפני בנין־המִנהלה הגדול של מפעל־המכונות. גם כאן ניצב משמר של חיילים, וקארל הוצרך להזדהות. אך נכנס לחדר־המדרגות הרחב והאַורירי, וראה מחזה מוזר. תחילה לא האמין למראה עיניו – אבל זו לא היתה הזיה. שני אנשים, לבושים מדים כמדיו של יִירגן, ניצבו במחצית הגובה של הקומה הראשונה ושפכו מדליים גדולים מי־מדמנה וכל מיני זוהמה כלפי מטה, על המדרגות ועל המשטח הפנוי שלמרגלותיהן. למטה עמד המנהל, חליפתו הטובה מלוכלכת כולה, שׂערוֹ גזוז כתספורת־אסירים, וקינח את הרצפה ואת המדרגות בסמרטוט מרופט, מגעיל. המנהל התנשף בכבדות, התאמץ לשאוף אויר, אבל כאשר היה מפסיק לשעה קלה, היו שני האנשים שופכים על ראשו כמות של מים מלוכלכים, כדי לדרבנו. מיד היה המנהל נוטל את הסמרטוט וממשיך בעבודתו. הגברים למעלה עקבו בשימת־לב מרובה אחרי מעשיו של המנהל, ואך מירק וניקה את המדרגות ואת הרצפה, ומיד שפכו עוד זוהמה למטה, והמנהל נאלץ להתחיל מבראשית.

זמן־מה הסתכל קארל בתמהון, שנטל ממנו את הדיבר, בשיתוף־הפעולה המשונה של שלושת האנשים. השנַים שלמעלה כנראה לא הרגישו בו; מן הסתם היו טרודים יותר מדי במשימה הרשמית שלהם. פתאום נתמלטה אנחה מפי המנהל, הוא הרים זרועותיו והתמוטט. מיד שפכו עליו האנשים דלי מי־מדמנה.

קארל ניגש במהירות והתחיל לטפל במנהל. זה פתח עיניו והסתכל בקארל בהבעה של ילד חולה לאחר יאוש. “אתכבד, אדוני המנהל,” אמר קארל מתוך קידה – ומיד הסמיק, כי בנסיבות האלה נראתה לו ברכת־שלום זו עגומה־מגוחכת. “המהנדס בוק, מה… מה….” מילמל המנהל בלשון כבדה. “לא לשפוך… לא להכות… די… אוֹי!” הוא העביר בוהן ואצבע על עיניו, כמבקש לגונן עליהן.

וקארל שמע עצמו צועק כלפי מעלה בקול נורא: “לחדול, שפלים! אני, המהנדס הראשי של המפעל, מצווה: לחדול!” השנַים ירדו מיד בדילוג על המדרגות, ובעוד קארל מתיגע להעביר את המנהל אל חדרו של השוער, גערו בו: “עליך להזדהות מיד.”

“עוד מעט תשמעו ממני עוד,” השיב קארל בנימה של תקיפות. לרגע היססו השנַים. קארל השכיב את המנהל על הספה בחדר השוער. המנהל עצם עיניו, וידיו נעו ברעדה בלא מטרה.

קארל ניגש אל שני לובשי־המדים והזדהה.

“זה אינו מספיק לנו. אם את זה אתה מציג, נעצור אותך בגלל הפרעה בשירות ובגלל פגיעה חמורה בבעלי־תפקיד. הלא אין כאן סמל רשמי כלל.” עכשיו הוציא קארל את מכתבו של תיאו והראה אותו לשנים. “זה עניין אחר,” אמרו, “אבל בכל־זאת תצטרך לתת את הדין – לא לפנינו, כי מה אנו לעומת הגאוּהאוּפטמן תיאו פֵּל! אבל כאן, במפעל, לא הוא מוסמך. כאן מחליט המנהל הראשי, שדרגתו דרגת אוֹבֶּרגאוּהאוּפטמן.”

“הלא זה הענין,” אמר קארל, “בעיני ראיתי אתכם מתעללים במנהל הראשי.”

“בן־אדם, בן־אדם, כלום אינך יודע מה נעשה?” נדהמים הסתכלו השנַים בקארל.

“כן, פרצה מלחמה,” אמר קארל בשקט.

“זה לא הכל,” הסביר הקשיש שבשנַים לקארל. “היכן היית אמש, ואתמול בצהרים, כאשר שודרו התקנות? מה שהיה בתוקף אתמול בבוקר נתישן היום באלף שנים.”

“לא אתוַכח אתכם – לי יש הוראות. הביאו אותי אל מנהל־המפעל החדש, עלי להתראות עמו.” השנַים נתנו בקארל מבטים חשדניים. הם ליווּהו אל הקומה השניה, ומיד הודיעו למנהל החדש על בואו.

בחדר הבהיר, המרוּוח, המרוהט ריהוט מודרני, שקארל בוק היטיב להכירו משׂיחות ומישיבות רבות, התרוצץ באי־שקט איש ממוצע־קומה, בחליפת־מדים מפוארת. כמה רגעים נדמה היה, שאינו שׂם לב כלל לנוכחותו של המהנדס, ולזה היתה הזדמנות לבחון אותו. המדים היו דומים למדי־גנרל, אלא שצבעם שחור, ועיטוריהם כגון הכסף. הצוארון היה מעוטר בעלי־אלון רקומים בחוטי־כסף. מכנסי־הרכיבה ההדוקים היו נתונים במגפים גבוהים מבריקים. כל הדמות היתה שרירית וצנומה. על הפנים התפשט חוָרון צהבהב, העיניים האפורות־הירקרקות התרוצצו על סביבותיו במבטים נוקבים עצבניים, חלפו על־פני קארל מתוך הערכה של בוז, ופנו הצדה. השׂער הבלונדי הבהיר – כמעט לבן – היה מסורק בקפידה בפסוֹקת; שפמפם בלונדי דליל צימצם בקושי את המרחק הרב מדי בין האף המחודד הדק ובין השפתים הצרות הקפוצות. האיש נעצר לפני המכתבה החוּמה הגדולה, והתחיל לחטט באחד התיקים. באגרופיו תלש מסמכים, קימטם והשליכם. במהירות גדולה התעופפו פיסות־נייר בחדר, ואחדות מהן נגעו גם בפני קארל. את המהנדס העסיקה מחשבה אחת בלבד: “אילו אצבעות רחבות וקצרות לאיש הזה – כמו קיצצו אותם בפצירה.” מעולם לא ראה קארל אצבעות כאלה.

פתאום התיז האיש: “אה, הנוסע שלנו הגיע, כן…” והוא התנשף בכבדות. אחר־כך הוסיף בנימה עוקצנית: “הנוסע החביב שלנו הגיע, חזר הביתה כביכול.”

פתאום עלה סומק על פניו, ועיניו הדוקרניות האפורות־הירוקות יצאו מחוריהן: “לעזאזל, בן־אדם, מי נתן לך הוראה להפריע פקידי־רשות בביצוע מדוקדק של משימתם? בשם מי העזת, נַנס עלוב שכמותך, לצייץ בבית־החרושת הזה? כמעט יש לי חשק לשלוח אותך מכאן ישר אל עמוד־התליה.”

אולם קארל נכנס לדבריו: “אני רואה שיש לאדוני שררה כאן. יש לוֹ שררה רבה מאוד; חש אני שמולוֹ אני חלש מאוד, חסר־אונים – אבל היתה לי זכות לעשות מה שעשיתי, אף חובה היתה עלי; כי אני המהנדס של מפעל־המכונות. וראיתי כיצד הדיחו את המנהל, מסיבות שאינני יודע אותן – אבל אני עצמי עודני עובד־המפעל, ומוכרח הייתי להתערב. כעת אני מתיצב לפני אדוני לעבודה, אדוני המנהל, והוא יכול להורות כרצונו. אני יודע – כבר מן הנסיעה, כבר מאמש – שהכל נשתנה. שוב אין תוקף לכל מה שהיה לו תוקף בעבר; הדבר מעציב אותי מאוד, אינני תופס, הכל הוא כחלום־בלהות. פרצה מלחמה, ולי לא היה מושג; כנראה זו מלחמה נוראה, המשנה את הכל מן היסוד. אדוני המנהל, אני עייף מאוד־מאוד; יכול הוא לשלוח אותי אל עמוד־התליה – אמנם איני יודע מדוע, הלא אף באופן פורמלי לא יכולתי לדעת, איזו מהפכה התחוללה במפעל. כלומר, גם לפי ההוראות החדשות, שהן בתוקף עכשיו, אי־אפשר להאשים אותי כלל.”

המנהל האזין באי־שקט לדברי המהנדס, ואחר כך אמר: “לא אתוַכח אתך בענין המצב החוקי. קודם־כל עליך לדעת שהמנהל הקודם ייתלה עוד היום; אולי כבר תלוהו בינתים. שנית, עליך להציג לפנַי מיד את מכתבו של הגאוּהאוּפטמַן פּל. רק תודות למקרה טכני אתה עוד חפשי. אתמול בשעה זו ניתן תוקף לחוק, שעל־פיו יש לעצור בני קבוצות אֶתניוֹת שונות, לטובת המדינה. נאמר שיש לעצור כל מי מהם שיימצא בחצות הלילה באיזה ישוב שהוא. גאוּהאוּפטמן פּל הניע אותך איפוא לעזוב את המקום – לא נבחן עכשיו את מניעיו שלו, אתה נמנה עם הקבוצה האֶתנית אויבת־המדינה – אבל משום שלא היית בשום ישוב, ניצלת ממעצר. רואה אתה – מקרה בלבד. כן,” המנהל משך בכתפיו, “יש לך היתר־נסיעה בלתי מוגבל…”

“אני מבקש סליחה, אדוני המנהל, אני יודע שאין לי זכות לדרוש הסברים, אני רואה שזו גזירה בלתי־נתפסת, כל ההוראות והנימוקים המורגלים הם כלא היו. אבל לפני שיחול בגורלי אותו מפנה בלתי־נודע, שבודאי איננו לטובה – כבר את המאורעות של יום אחד זה בלבד אי־אפשר לעכל מבחינה נפשית – אולי מותר לי בכל־זאת לדעת, לאיזו קבוצה אֶתנית מתכוונים, ומה חטאה – כי אני אינני רואה עצמי שייך לשום קבוצה אֶתנית מסוימת; אני מהנדס, אני אזרח נאמן למדינה, תמיד קיימתי את חובתי. אדוני מוכרח – אני מבקש – להבין דבר אחד. זה דבר נורא עוד יותר מן המוות: שאדם נלכד מכוח משהו בלתי־נתפס, בלתי־משתלב, המשמיד אותו. אפילו מושג קלוש אין לי, מה בעצם הענין; וזה מחריד. הטענה היחידה, שהעלו נגדי אתמול, היתה טענתו של גאוּהאוּפטמן פּל בענין אירוסי. – כן, זה לא היה מדויק. אבל חוץ מזה איני יודע כלום, לא כלום…” הדברים האחרונים נאמרו ביאוש גמור.

המנהל פרץ בצחוק. “אל תפטפט שטויות; מה לי ולאירוסיך? הסברים אין. יש רק תקנות. אין אנו חייבים תשובות ודין־וחשבון לאיש, חוץ מאתנו. כי אנחנו מאמינים רק לנו בלבד – רק לנו בלבד,” זאת צעק המנהל בקול נורא, “מאמינים רק בעצמנו, בכוחנו שלנו. הסירוֹנוּ מעלינו את הסיוט בן שנות־אלָפים. אנו מתנקמים נקמה נוראה בכל אגדות־הילדים האיומות, החונקות אותנו, אנחנו חונקים את הפחד, מפיצים פחד על סביבותינו, פחד שלא היה כמותו, דוחפים אותו לפנינו שיפול על כל העמים, על כל המדינות, על גבו אנחנו מתרוצצים, על אוּכּפו אנחנו יושבים. אוי למי שירצו לעכב את דהירתנו, הם יושמדו.” המנהל נשם נשימה עמוקה; בדבּרוֹ התרוצץ בחדר מפינה אל פינה. עכשיו הוסיף: “לא למענך אני אומר זאת – כרגע אני נהנה לדבר על ענין זה.”

המשיך המנהל: “עשינו מלאכה יסודית. במחקרינו גילינו הבדל יסודי של מהות בין הקבוצות האֶתניוֹת. הבינונו – כמו נשרו קשקשים מעל עינינו. זו היתה ההכרה הגדולה, הכרת־הדור. היו משפחות ותיקות בודדות, שלפני שנות־מאות הפיצו את הכזב הגורלי, ההורס את התודעה העצמית של האדם. מה הורו? תורה של רעל הצורב לאִטוֹ, לא חשו בו, כי רק מעט־מעט, בלי־משים, חתר תחת מדינות, הפך בני־אדם ליצורים רועדים, מיבבים. ‘לא תעשה, לא תעשה’ – עד אין קץ. הנה אותו משפט מחריד, בלתי־מוסרי: לא תרצח. – חא־חא!” המנהל חרק בשיניו, בזעם דילג ועלה על שולחן, וניפץ את הזגוגית שעליו. בהתנשפות הוסיף: “‘לא תרצח’ – והאדם מוכרח לרצוח, מוכרח, רק צריכים ללמד אותו לרצוח כהלכה, למען ידע להבחין, רֶצח מי מועיל ורצוי, ורֶצח מי מזיק ואינו רצוי. והפושעים האלה – מה הם היו מלמדים? אפשר לטפס על הקירות! ‘לא תרצח!’ באופן כללי: אדם, ‘לא תרצח’ בני־אדם – הנשמע מעולם משפט מטורף, נפשע כזה?” המנהל היה מרקד ממש מסביב לשולחן, תפס מאפרה גדולה והטיחה בחלון, שזגוגיתו התנפצה לאלפי רסיסים.

בקול חלוש יותר המשיך: “מעולם לא יכלו הבריות להגשים תורת־תועים זו בשלמותה; הכזב היה גלוי לעינים יותר מדי. מוכרחים היו להוסיף ולרצוח. אבל הם רצחו שלא כהלכה, רצחו בלא שיטה, רצחו לא את האנשים הטעונים רציחה, וכיון שרצחו במצפון לא־טהור, עשו מעשיהם לחצאים. הכל מלאכה לחצאים.” המנהל ניענע בראשו בעצב וחזר בקול מתנגן משונה: “מלאכה לחצאים, רציחה לחצאים, גניבה לחצאים, רציחה לא־מאורגנת, גניבה בלא שיטה, קשרים מבוישים – מה שפל, מה עלוב, אוי!” עיני המנהל נתכסו דוֹק של דבקוּת, קולו נעשה דק, מצפצף, הוא יצא מגדרו, כמו ריחף בדיבור מתרונן מרטט: “לא כך רצתה ההשגחה העליונה. היא יִעדה לנו יִעוד, אנו משלימים את המלאכה, אנו משמידים את מפיצי תורת ‘לא תרצח’, גואלים את הכוחות האמיתיים של האדם, מגבשים אותם בנקודה אחת, חונקים את הפחד במסע־הציד המשתולל, הנוטל את החושים, שבו אנו מפיצים את הפחד, מטילים את האימה, הכל אנו גורפים עמנו, איש לא יתאושש, אנו גואלים את המין האנושי.”

עם המלים האחרונות קפץ המנהל בדילוג גבוה ישר אל ספת־העור, וישב דקות אחדות בדממה, שפוף. אחר־כך שכב פרקדן, הניף רגליו ותופף בעקבי־מגפיו בקיר. לחץ על לחצן־פעמון. את קארל כמו שכח; הלה ניצב בפינה מול הספה, ולא העֵז לזוז. בדאגה שאל את עצמו, איך יחזור ויוציא מידי המנהל את מכתבו של תיאו.

התורן נכנס לחדר. המנהל הוסיף לשכב על הספה, רגליו נחו בשקט. התורן הקיש בעקביו ונשאר עומד קפוא. גם על פניו היה נסוך קפאון כשל דמות־שעוה. המנהל רמז לאיש שיגש אליו. הלה הפנה ראשו אל קארל והורה אליו באצבעו, דרך שאלה. המנהל שלל את השאלה ברמיזה של ביטול. התורן התקרב אל הספה, חזר והקיש בעקביו, ופניו נדמו שוב לשל בובת־שעוה. המנהל חיטט בכיס־החזה של מקטרנוֹ, שלף ממנו נייר מקומט, והושיטו לתורן. זה פלט הברות בלחישה, שנשמעו כמו “לירות בכולם מיד.” “כן,” אמר המנהל. התורן יצא.

“אה, כמעט שכחתי את הנוסע,” אמר המנהל. שלח מבט אל התקרה, אחר־כך הוציא מכיס־החזה סוכריות־מנתוֹל לבנות ונתן בפיו שלוש בבת־אחת. בפה מלא דיבר, בליווי קולות־מציצה רמים, עיניו מופנות למעלה: “המין האנושי מוטל בכף, וביחוד העם שלנו. פחד, פחד בלא־גבול, נטעו בלבות האדם. מה יכול אדם לעשות בעצמו? אמנם תורת־תועים זו טענה, שיש לה תשובות. אבל אלה היו תשובות־לחצאים, תשובות הסותרות את עצמן. כי אף את יסוד־היסודות, את מצוַת־היסוד של תורת־התועים, לא יכלו להגשים – והלא בזה היו צריכים להיבחן. לנו זה מובן, לא יכול להיות אחרת. ‘לא תרצח’ – השטות הזאת, כבר אמרתי, בהכללתה אי־אפשר להגשים אותה. ולא ביחידים מדובר כאן. אנחנו יודעים, שגם בקנה־מידה גדול לא היה אפשר כלל להגשים מטרה זו. נתהוו כיתות שוליות גדולות של אותה תורת־יסוד. חכמיהן, כוהניהן – הם היו פוקחים עיניהם, עוצמים עיניהם, הכל לפי הצורך. הוסיפו לרצוח – במבוכה, בהסוָאה, למחצה, לרביע – וזכו לברכה. כמובן, רואים – מיותר לומר זאת – שכמעט הכל היה מושתת על כזב, ובכל־זאת היו אומרים, ללא כל הגיון: מדבר שקר תרחק. כי,” פתאום ניתר המנהל מן הספה, ודילג בחדר אילך ואילך על רגל אחת, "האדם מוכרח לשקר, מוכרח, זו חובתו הקדושה, הוא מחויב לקיימה, לאחר שהבין למי הוא צריך לשקר. חכמה גדולה היא השקר – רק צריכים לחנך את האדם על השקר הנכון, צריכים לחנכו

בהדרגה בשבעת שערי השקר – הוי, איזו עבודה לאין־שיעור נחוצה, כדי לבשׂר את הכזב הקדוש, התכליתי, כתורת־אמת."

עתה פנה המנהל אל קארל, עין בעין, וירק בפניו את שיירי־הסוכריות.

“ועוד אין זה כלום,” המשיך הרצאתו, מתנשם בכבדות. "גם על מצפון דיברו, אבל זה היה מצפון של גומי. עלינו אינני רוצה לדבר; ברור שאנחנו מצפצפים על שטויות כאלה. אבל המבשרים עצמם – אימתי קיימו הם מה שדרשו? גם כאן אין לדבר על פרטים. אין לכך שום משמעות. ומה השיגו? פחד עדר, עדר נפחד, נבוך, כוזב־למחצה, רועד, שמצפונו רכרוכי כקריש. מפליא ממש מה הושג בכל־זאת. על אף הטמטום המזיד שתכליתו סירוס כוח־הרצון של המין האנושי.

“זו היתה הפתיחה, שנמשכה כאַלפּיִם שנה, לפשעים הבאים, פשעים של שואה. אין לשכוח, שדוקא המשפחות הותיקות, שאנו מיחדים אותן להשמדה סופית, הן וצאצאיהן היו התא הקדמון של ‘ריסוק־אדם’ זה.”

המנהל חזר וישב על הספה המרופדת עור חום. עכשיו היה קולו רגוע הרבה יותר. “דבר אחד אני אומר לך מיד: אתה רשאי לנסוע. אין בדעתי לבטל את היתר־הנסיעה הבלתי־מוגבל שלך. לא, לא מרחמנות או מאנושיות – אלה מושגים בלתי־מוסריים שאין אנו מכירים בהם – בהחלט לא, אלא מפני שיש לי רושם – אל תחשוב שזה עניין של רגש אנושי – יכול אני לצוות לתלות אותך מיד, אם אראה תועלת בכך – אינני יכול להימנע מן הרושם שאתה, דוקא אתה המושרש כולך בצד המנוגד – שאתה תבין אותנו. אתה, שאני רואה אותך כנציג המשפחות הותיקות – אתה תשיג את כוונתנו. וכי מי, אם לא אתה? כמעט – לוּ היה בלבי רגש כזה – הייתי אומר: חבל שדוקא אתכם אנו מוכרחים להשמיד. כי הנשענים על תורת־היסוד שלכם, הכיתות השוליות – הן לא יבינו לעולם. אבל אתה, הנוסע הנצחי שלי – הלא אתה יכול להבהיר את המצב לשוטים, שם בחוץ – השד יודע היכן ואימתי. גם בעינינו המצב נורא, נורא מאוד. לך אני יכול לומר זאת – כי באיזו דרך שהיא אנו נכנסים זה במקום זה בהיסטוריה של העולם: לנו הענין הזה אינו קל יותר מאשר לכם – אולי קשה עוד יותר. אנחנו החלטנו: שיבה אחורנית אין לנו.” במבט של צער הסתכל המנהל בתקרה: "אין שום שיבה כלל, זה הסוד האחרון של הצלחותינו, משום כך אנו מתקדמים במהירות מסחררת כל־כך.

"היתה אפשרות אחת. היא היתה הופכת אותנו למיותרים – יש לי אומץ־הלב להודות בכך. מה שאני אומר כעת, הוא בלתי־הגיוני, כמובן, זה משחק מחשבות שלי, כמו הזדמנות דמיונית של ההיסטוריה העולמית, שהחמיצוה: מלכתחילה היו צריכים להתיחס ברצינות נוראה אל תורת־תועים זו, ולעשות בכל הכוחות, בלא שום התחשבות, להגשמתה ולהשלטתה בעולם – לפני אַלפּיִם שנה וחצי האלף. התחלות היו אצלכם. אין אנו מתעלמים מהן. מתוך השמדתכם אנו מברכים על התחלות אלה; אנו עושים אותו דבר מן הקצה ההפוך, בכיוון ההפוך, באמצעים שונים, בדור שונה, באַמוֹת־מידה אחרות. לי מוּדע הדמיון, ולכן – הלאה הפרצוף המטיף. אתם איחרתם, איחרתם, איחרתם. לכן אין לכם עוד חזרה. על הכיתות השוליות המאוחרות שלכם, הרכרוכיות, המבוטלות, לא אדבר כלל. הן אינן מסוכנות כל־כך. מסוכן המקור, השורש, המשפחה הותיקה – היא תושמד.

"כן, הגרוע ביותר, פשע־המשׁוֹאוֹת! כאשר צאצאים מסוימים של המשפחות הותיקות הגיעו לשלב של ניוון, שוב לא האמינו בעצמם, בגדו בתורתם שלהם – או אז לא הודו שהמשחק אבוד. להיפך – הם, ששוב לא היה להם מה לעשות בעצמם, השחיתו את תורתם שלהם, נמלטו אל בין העמים כמבשׂרי אושר לאנושות, וכיון שהם עצמם היו מחוסרי־אחיזה ורקובים, חתרו תחת כל העמים, תחת כל המדינות, ועירערו אותם. הוי! האני־לא־כלום המסחרר דחף אותם מתוך בהלה שאחזתם, אל אחוַת כל הבריות. כך סילפו תחילה את תורתם שלהם, שאפילו תורת־תועים היא, יש בה אופי, ושאגו לחלל־העולם שני משפטים של תוהו־ובוהו: ‘כל בני האדם שוים’, ו’האדם הוא טוב‘. הנה הותרה רצועתו של השטן. ‘כולם שוים’ ו’כולם טובים’ זה, הנורא שבכל הכזבים, היה תולדת־האַיִן. במקום של אַיִן גמור אולי הכל טובים והכל שוים.

"ובהתאם לכך היתה ההתפתחות. אנו ניצלנו אותה. הכּינו את השטות בנשקה שלה, שנטלנוהו לעצמנו. באמצעים שלהם, באופן ליגלי, כן – איך היו מכנים את הטמטום הזה? באופן ‘דמוקרטי’ עד קצה הגבול.

"והנורא שבּכּל היה, שאחדים מראשי השוטים הללו האמינו בשטות הזאת. נטלנו מהם את אמירותיהם הנדושות. במלחמתנו נעזרנו בכזב הקדוש. לא האמנו במאומה אלא במטרתנו הנוראה בלבד. נלחמנו למען הכל – אותנו לא הטריד מצפוּן למחצה או לרביע. כמובן, אין אנו מאמינים באדם, הוא אינו קיים – הוא הפסיד את עצמו במשחק. אבל סוף־סוף רצינו לעשות משהו באדם זה – כאמצעי, לא יותר – משוחררים מן הסיוט, מעבר לפחד של שנות־אלָפים. לכן רתמנו את הפחד לפני מרכבתנו, וכך אנו משוטטים בה. המסע שלנו החל, ואין חזרה ממנו, בלא הבדל מה יקרה.

“אבל את נסיעתך איני רוצה לעכב. מן הסתם ברור לך, סוף־סוף, שכאן אין לך עוד מה לבקש. הזדרז. נראה, מי יגיע ראשון אל המטרה. מי זה יהיה – זאת אנו יודעים לא יותר ממך.”

המהנדס הבין. הוא יצא.

 

ג. הביתה    🔗

לצלילי “וישהראד” מאת סמטאנה

לאחר שעה קלה עמד המהנדס באולם בית־הנתיבות של תחנת־הרכבת הראשית. לא היתה, לו מטרה מוגדרת. אבל גמור היה עמו לצאת מעיר־הבירה. דקות אח­דות עיין בלוחות־האֶמַיל הגדולים הלבנים עם הכתב השחור, ולמד את שעות יציאתן של הרכבות. אבל אף אחת מן הערים המנויות שם, שהיו תחנות סופיות או תחנות־מעבר לרכבות, לא הבטיחה לו חסות. שמותיהן היו כמימים ימימה, אבל השמות הידהדו הד חלול בנפשו, וצלילי שמותיהם של אחדות מהן היו ככאב קורע־נפש, הד מדאיב של שייכות משכבר־הימים, שאבדה והיתה כלא היתה.

פתאום נתברר לקארל שהוא כמעט האזרח היחיד הנמצא בבית־הנתיבות; וכבר היה קרוב מאוד אל האשנב, בתוך תור של חיילים, שביקשו לקנות כרטיסים לרכבת המהירה המהלכת אל י׳. לשוא התאמץ למצוא בלבו הסבר, מדוע הוא רוצה לנסוע לעיר י׳, אבל כאשר ביקש כרטיס מן הפקיד, היושב אחרי האשנב, נאמר לו בגסות, שהיום אין מוכרים כרטיסים לאזרחים.

יצא המהנדס מבית־הנתיבות, ואת מזודותיו השאיר שם באחסנה. מקץ דקות אחדות הגיע אל סימטה צדדית קטנה, ששימשה תחנת־מוצא לאוטובוסים אל ישובים קטנים מרוחקים, שאין להם קשר־רכבות טוב. רק אוטובוסים קטנים, מיושנים, חבוטים ושחוקים – מזכרות עגומות מימים שחלפו – ניצבו על הכביש בערבוביה גמורה. בדומיה ובעזובה, שעמדו ברחוב הצר, היה כדי להטריד ולהפחיד. כממרחק רב הגיעו אל אזנו של המהנדס קולות משאון תחנת־הרכבת, כמו מעולם אחר. דאגה חדשה תקפה אותו: כיון שלא ראה נוסעים – אף לא איכרות על סליהן הגדולים, שהיו נוהגות לחזור באוטובוסים הללו מן השוק אל כפריהן – פעמים רבות בעבר היה עוקב אחרי תכונתן הקולנית־העסקנית – נתעורר בלבו חשש, אולי נועדו האוטובוסים הללו למטרות מיוחדות, ולא לנוסעים סתם. הלא לכאורה לא היו אותו יום נוסעים חוץ ממנו.

כמבקש מושיע הסתכל קארל בוק סביב; עכשיו שהיה שרוי בשלוה הנכספת, בדוּמיה שלשוא קיוה לה, היתה לו ללא־נשֺׂוֹא יותר ממערבולת המאורעות הסואנים, שאך עתה זה נמלט ממנה. בלא מטרה מוּדעת, כמו רגליו העייפות מוליכות אותו מאליהן, התקרב המהנדס אל האוטובוס המרו­חק ביותר ממרכז העיר. כאן נסתיימה הסימטה השקטה בקשת פתאום. מכאן נראו שיכוני־פועלים דלים, ובמרחק־מה – גושי הבנינים האפורים, כעין קסרקטינים, של מפעלי־האריגים. להפתעתו ראה בתוך האוטובוס, שצבעו אדום, פועלים אחדים, שלושה תלמידים – שני בנים ובת אחת, וליד ההגה של המכונית הישנה ישב הנהג, איש קשיש לבוש מדים כחולים וכובע־מצחיה כחול על ראשו, ונתעסק במה שנתע­סק. לבושו החגיגי־כמעט של המהנדס – הוא לבש אותו לקראת הפגישה עם המנהל – נבדל מאוד מבגדי־העבודה של הפועלים המוכנים לנסיעה. הנהג נתן דעתו על עמידתו המהוססת, המפקפקת של הנוסע שאינו יודע להחליט, ורמז לו רמז של זירוז לזר ושל קוצר־רוח מצד הנהג, ומיד שמע אותו קארל בוק אומר: "וכי למה אתה מחכה, למה אתה מחכה? אולי לא נאה לך?״

“זה – בודאי לא,” אמר קארל, “מי יחשוב על נוי או על נוחות בימים סוערים בלתי־רגילים אלה? אבל לא ידעתי, אם בכלל אתה נוסע – הלא כיום העיקר הוא שישנה אפשרות לנסוע. הרכבת, למשל…”

סבלנותו של הנהג פקעה. הוא נכנס לתוך דבריו של הנוסע החדש – המהנדס נכנס בינתים לאוטובוס – ואמר: “מי מדבר על הרכבת? בן־אדם, אין זמן בשבילך, שב, קדימה! אנחנו נוסעים. – אה, בעצם, לאן אתה רוצה לנסוע?”

“בעצם אינני יודע בעצמי,” נתמלט מפיו של קארל בוק. הוא רק רצה להסתלק מעיר־הבירה, אבל לא קבע לעצמו שום מטרה מוגדרת. אמנם בהיותו בבית־הנתיבות חשב לנסוע לי׳, אלא שמטרה זו נראתה לו נטולת כל טעם. כעת צחק הנהג, וכמדבר אל הפועלים ואל הילדים מעל ראשו של המהנדס אמר: “נו, נוסע נאה שאינו יודע לאן הוא רוצה להגיע!” הכל פרצו בצחוק עליז – ביחוד הילדים – וקארל אמר במבוכה, כמתנצל: “הלא אנשים מעטים כל־כך באוטו­בוס­ סבור הייתי שעוד יש לי שהות לשקול.” בו ברגע התגברה מבוכתו לאין־שיעור, כי נתברר לו שדיבר שטות, ביחוד ששמע “הוהו, הוהו” מפיות הילדים, והפועלים נעצו בו מבטים של תמיהה. ביאוש מילמל: “סליחה, עבר עלי לילה ללא שינה, כל הזמן בדרכים… מאורעות של היום…” הוא נשתתק.

הנהג הוסיף ואמר: “האוטובוס כבר יתמלא, כבר יתמלא, מחוץ לעיר – אל תדאג, לא יהיה מחסור בנוסעים, הם יראו עצמם מאושרים. קדימה, נוסעים!” המהנדס קם בחפזון והזדרז לומר: "אני נוסע עד התחנה הסופית, כמובן – עד התחנה הסופית – איך יכולתי לשכוח!״

במהירות מתונה עבר האוטובוס ברחובות הצרים, על־פני שיכוני־הפועלים ובתי־החרושת; כבר היתה שעה מאוחרת של אחר הצהרים. פתאום נזכר קארל בוק, ששכח את מזודותיו במדור שמירת־החפצים של תחנת־הרכבת, ושהוא נוסע בלא שום חפצים. בהלה זו פגה מפני הרגשה של הרוָחה מרגעת; כמו סרה ממנו מועקה של סיוט־לילה: העיר, שבפתאומיות כזאת נעשתה לו זרה להחריד, נשארה מאחוריו.

בחוץ, באור השמש החביבה של אחר הצהרים ביום של סוף־הקיץ, שוב לבש הכל את דמותו הישנה, המורגלת מכבר. הכביש עלה עליה מתונה, האוטובוס עבר בכפר שקט, על־פני בתים קטנים, נמוכים, עם גגות־רעפים אדומים. במרכז הכפר נעצר. כפריים אחדים עמדו לפני פונדק וחיכו לאוטו­בוס, ולפניהם סלים ובהם עופות חיים – אוזים ותרנגולות. בו ברגע שנעצר האוטובוס, פרץ מתוך הפונדק קהל־אנשים, שחזותו כשל קהל־עירוניים. הם חשו אל האוטובוס, וקארל בוק נחרד למראה פניהם הנפחדים. כולם נתפסו למרוצה פראית, כנרדפים, הם גררו עמם מזודות בכל המידות, מילאו את הרחבה הקטנה לפני הפונדק, והביטו באוטובוס במבטי־כיסוף. רק עתה הבין המהנדס את מלוא משמעותם של דברי הנהג לפני שיצאו לדרך. אכן האנשים האלה נראו כאילו יהיה זה להם שיא־האושר, אם יימצא להם מקום באוטובוס הקטן.

הנה! שוב שמע קארל בוק את הקול המחריד, שצריחותיו עולות וגוברות על הכל – הקול הזה שהשתרר על עיר־ הבירה, וכבר קיוה כי נמלט ממנו. הקול התהדהד בתרועה מן הרמקול של הפונדק, ולמראה הבריות הנדחקות והנדחפות ביאוש היה רושם, כי הקול הוא שגירשם מן הפונדק. פתאום נדם הקול.

האוטובוס ניצב תחתיו, ומסביב לו צבא המון־האדם העגום, שרק מעטים מתוכו יכלו לקוות שיכניסום. הנהג עדיין לא פתח את הדלת, הוא שירבב ראשו מן החלון, הסתכל בקהל, רטן לעצמו: “הלא אין שום טעם,” ואחר־כך שאג כלפי ההמון: "הסתלקו. קודם יגשו המקומיים. אחר־כך נראה, למי יישאר מקום!״

הכל עמדו דמומים והמומים, כילדים קטנים נזופים, והיתה דומיה גדולה, מעיקה. השעון של מגדל הכנסיה הכפרית הקט­נה צילצל באטיות, בכבדות, חמש פעמים. נשמע געגוע של אוזים, דלת־האוטובוס נפתחה, ונכנסו כפריים נושאי סלים ותרמילים; הם קנו כרטיסים, התנשפו, ישבו ברחבות על הספסלים הפנויים. קארל הריח את ריח־העור, הנודף ממכנסי־האיכרים שלהם, ואת ריח הטבק הלח שבמקטרותיהם הכפופות הקצרות. על־פני המחכים בדומיה בחוץ התפשט היאוש. קארל הסתכל בהם, ואף שלא ראה איש מהם מעודו, נראו לו כולם כמכרים מכבר. כולם־כולם – צעירים וקשישים, גברים ונשים, נערות ונערים – הביטו בו, בקארל בוק, כמפרצוף אחד, שפחד לא־יתואר פרוש עליו עם זיק־תקוה דועך והולך. פתאום נתקף קארל כאב צורב, עיניו חיבקו את כל העומדים בחוץ, וכששמע את החבטה של סגירת דלת־האוטובוס, נזדעק ביאוש באזני הנהג: ״הלא תכניס את האנשים!״ הנהג פנה באדישות אל קארל, הורה באצבעו כלפי חוץ, ושאל בלגלוג: ״האנשים?״

“כן,” השיב קארל תשובה הפוזה, “כלום אינך רואה את מצוקתם?”

“מה זה עניני… ובכלל,” הוסיף הנהג בגסות, “אני ולא אתה יודע, מי יכול לנסוע אתנו. יש עוד תחנות. אבל אם זה לא נאה לך…”

“הריני יוצא,” נתמלטה אמירה מפי המהנדס. “אני מוכרח להרגיע את האנשים האלה.”

“כך, כך,” היתה תשובתו הקצרה של הנהג, “אנחנו נוסעים, גם אתה תסע.” וכבר זז האוטובוס, דומם נסוגו הנשארים, וגל של בכי דק, מזדמר, מרטט הגיע כמו מגגות הבתים אל אזנו של המהנדס.

כל אלה הם מציאוּת עכשיו, ככל שהם נראים בלתי־נתפסים – אמר המהנדס בלבו; כעת זוהי ההוָיה הממשית היחידה, דומה במקצת לחלום־בלהות, אלא שאין יקיצה ממנה. מפאת האירועים הבלתי־רגילים, שרק בהדרגה לבשו לבוש של הֶרגל, או משום שהכריעתּוּ העייפות, לא נתן קארל בוק דעתו על הסביבה. כבחלום־בהקיץ הרגיש, שהוא מיטלטל אילך ואילך, לעתים אף דימה בנפשו שהוא נוסע אחורנית, ואמר בלבו: “הלא אין מתקדמים, הנסיעות אין להן מטרה, הן נעשו שרירותיות, איני יודע לאן מוליכים אותי – העיקר הוא שאני נוסע.”

שדות ויער, בתים בודדים וכפרים, מעלה ומטה; כפעם בפעם – לפרקים גדלים והולכים – נעצר האוטובוס ונכנסו כפריים בודדים. גם את שאר הנוסעים שוב לא ראה קארל בוק כבריות נבדלות. קרובים נראו לו וגם רחוקים; מלים הגיעו אל אזניו, אבל לא אליו נאמרו – קרעי־שיחה שריחפו סביבו. הפרצופים ניטשטשו ונעשו זרים לו, ואיש לא ישב לידו.

עתה נעצר האוטובוס בכיכר־השוק של עיירה. בעינים ליאוֺת הסתכל קארל בוק החוצה; הוא איבד את האוריינטציה, וביקש להתמצא. כן, זו היתה עיירה לא־קטנה, בתיה עתיקים ולפניהם אכסדרות מסוככות בירק, כנסיה גדולה אפורה־קודרת, מתנשאת כתובעת יראת־כבוד; במרחק מועט מתנש­אות גבעות מיוערות עגמומיוֹת מעל לעיר ולסימטותיה המעו­קלות, גבוה־גבוה מעל לכיכר־השוק, בדרך אל הטירה. המיית הנהר הקרוב – הלא כל אלה היו ידועים לו. אה, רק עכשיו חדר לתודעתו של המהנדס, כי זו עיר־המחוז ט׳! שנים רבות־רבות – עתה נראו לו כיובלות – חלפו מאז ביקר בה קארל הנער, בטיול של בית־הספר. משונה, אמר לעצמו, משונה מאוד־מאוד, ורגש מעמיק של יסורי־נפש שטף אותו – זה היה לפני עשרים שנה, כן, עשרים שנה – המספר נראה לו מועט עד כדי גיחוך – זה היה באביב, מן הסתם במאי או ביוני – טיול של בית־הספר, כן – של בית־הספר! ט׳, כן – ט׳, והכיתה, ואַלבּינה, אַלבּינה ששׂערה בלונדי־לבן, וטוני ומַניה, אלוֺאיס, יוזף… בבית־החרושת לנייר שבעיר סיירו; ואחר־כך בפונדק, לא הרחק מכאן, ליד תחנת־הרכבת, לימונַדה אדומה וירוקה, לחם בחמאה, ביצים שלוקות. אחר־כך המורה, המורה פּטאצ׳ק – הם שרים במקהלה, בשלושה קולות – התושבים זוקפים אזנים, פּטאצ׳ק מתגאה בתלמידיו. קארל שר קול שלישי, אבל הוא רואה רק את אלבינה, את שׂערה, והוא מחכה בגעגועים לסיום הזמרה; כי אז מותר לאלבינה לצחוק, ולצחוק זה הוא נכסף כל־כך. אז מאירים פניה, זוהֵר שׂערה; היא אינה יודעת, אסור שתדע – הוי, לוּ יכול היה לגעת בשׂערה. הנה! למעלה, אי־שם במרחקים, מדרום, קרחת ביער. קולו של פּטאצ׳ק: ״שימו לב, ילדים! שפיפון."

עכשיו יודע המהנדס – זו ידיעה מתוקה־עגומה: הוא בקרבת נופי־ילדותו. מכאן עד פ׳ שלושים קילומטר. אבל כבר זמן רב לא היה בפ', עשר שנים; אז עוד חי אביו. ואמו הזקנה יושבת עכשיו בנ׳.

החנויות בכיכר־השוק עודן פתוחות, השעה שש וחצי. והכל נראה כאז: בית־המרקחת בכיכר־השוק, המלון, הסַפּר מימין למטה, הבתים העתיקים, הכנסיה הגדולה המעוטרת כיפה, מלמול גלים של נהר קרוב. גם בני־האדם היו כאז, ומרכבה ישנה – וילדים משחקים מסביב לבאר הישנה – פסל־הקדוש מעטר אותה!

נימות־כינור ותצלילי־נבל רכים, עדינים, רווּיי־כיסופים – ממרחק, חלוּמים, מתמוגגים: “וישֶׁהראד” לסמטאנה. לא אותו קול מחריד, צורם־מנבח. רוֹך, נהירה של כיסופים, מרחוק ומקרוב, בתוך כיכר־השוק, מתפרשׂת במלואה – כלי־הנשיפה מעץ, הכינורות והצ׳לות ותצלילי־הנבל. הזמן והמרחב כמו בטלו – ריח מאפה טרי, וריח סמים חריף, מַשב צונן נעים של אויר מן ההר, מן הנהר ומן היער. מזַמר ומנגן היער, חולמים ההרים והטירה, ששוטפים אותם ונושאים אותם הצלילים המנחמים־המבטיחים של הכינורות, של הצ׳לות, של החלילים והקלַרניוֹת, ומעל כולם תצליל־הנבל.

“אנה, אנה מוליך אותי המסע? בחזרה אל הילדות, אל המולדת, אל המקור? ומהו? פעם ידעתי.”

שנַים נכנסים לאוטובוס – אשה באמצע שנותיה, לבושה בפשטות, ואחריה גבר ישיש, פניו צהובים־נפולים, כעין שק של קפלים, העינים כקוים אפורים עגומים. על ראשו מגבעת רחבת תיתורה, ידיו דקות־גרומות, מזוָדה קטנה. מביט סביבו באדישות – זיק פתאום בין הקוים הקמוטים העגומים – הוא יושב ליד המהנדס.

האוטובוס ממשיך דרכו. פני הישיש האדישים, המצומקים, כמראה רוח־רפאים, מעוררים ענין רב בלב המהנדס. ממעמ­קים נישא זכרון ישן, משוקע, גל־רגשות מתנשא בגעש מן העבר אל ההווה – עוד מבט מסכם את תמונות־הזכרונות, מקיף את פני השׂק – והרי בטחון: יארוּשׁק הוא, יארוּשק הזקן, מנהל בית־ספרו בימים ההם, מעיירת־מולדתו וראשית־ילדותו.

"עודנו חי, צריך להיות כבן שמונים. עשר שנים לא ראי­תיו; לא ידעתי שעוד הוא חי. כל הענין לא מובן – הנסיעה הזאת! אתמול עוד בנופש – ואחריו הלילה, ובואי לעיר־הבירה, התיצבוּתי אצל המנהל, וכעת – יארושק! גם הוא מנהל, מן הימים ההם, ימי־ראשית!״

יער, יער־אשוחים עבות, אור־פז של שמש ערבית מתנצנץ בינות לאמירים, יער עבות, מגונן כאם, חובק בזרועות־מולדת, בית־ציידים נידח, נביחות־כלבים וזמרת־צפרים מרחוק, פתאום – קרחת, שיחי־אַברַשׁ; בודאי גדלות כאן פטריות חריפות־טעם ואוכמניות, ואולי עוד נותר פטל פה ושם, אבל מתקרבת העונה של פירות ורד־הבר והשזיף הקוצני – כבימים ההם – וריח שדות־שחת קצורים עומד באויר. הנה! בקצה המרחק עולה הכביש, משולש מחודד מאיר בצבע־כסף אפור – מגדל הכנסיה של הכפר ק׳. שם בית־הניסור, האחוזה ליד האגם, קארל הוא ילד בן תשע. יום א׳ של קיץ, ביקור אצל הֶלמוּט, בנו של בעל־האחוזה. אז ועכשיו, שם וכאן – הכל אחד. העוד הלמוט חי? ההיה מקבלוֺ בביתו? ואולי גם הוא לא – אולי זה קץ המסע? לא, לבו לא ניבא לו שישוב הביתה. האומנם שב הביתה?

פתאום – שיעול קל של הישיש, כעכוע קצר, מלים נלחשות בלא נימה: “הנה, הלא אתה קארל בוק, הממ…” לאחר שהייה קלה: ״אדוני המנהל – האומנם הוא?״

“בודאי, בודאי, חביבי. הנה, הלכתי לבקר אצל אחותי הצעירה, האלמנה דוֺהנאל, בודאי אתה מכיר אותה – סלח לי, אני מדבר בלשון ׳אתה׳ אל כל תלמידי לשעבר. – נו, בן לילה, מלחמה זו! אין טוב מלשבת בבית. שום דבר אינו בטוח, שום דבר. הנה, תמיד אמרתי: הבריות חיות בלא דאגות – בקלות־ראש – חא־חא־חא! מתחתנים, פרים־ורבים, הנה! יארושק אף פעם לא הסתבך בכך, תמיד אמרתי לכול­כם – אמרתי לבריות כבר לפני מלחמת־העולם הראשונה, חיכיתי – אה, אז היית ילד קטן. – – הנה! עכשיו הותרה רצו­עת השטן,” ובהטותו את פני־הישיש המצומקים שלו אל אזנו של המהנדס הוסיף: "באמת הותרה רצועתו, אתה שומע? של האנטיכריסטוס.״ ובלחישה מרשרשת: “הנה, לא התיחסו לכך ברצינות. נאורים כל־כך היו, ׳אנשי קידמה׳, חברי היו מלגלגים עלי, על הריאקציונר שכמוני – ואתם, המשפחות הותיקות, לא הבינותם את אותות־הזמן. אמור לי, קארל, הַאֵר עיני ישיש שאיננו משלכם, אבל תמיד דרש טובתכם. איך אפשר להבין, איך זה עולה בקנה אחד – צאצאי משפחות ותיקות, משפחות מדורי־דורות – הלא יש כאן נסיון־חיים, חכמת־חיים מדורי־דורות – ובכל־זאת: לכרוע ברך לפני איולת זו שקידמה שמה! הנה עכשיו השיג אתכם האסון – אני רואה שאתה עוד רשאי לנסוע. רק מעטים מאוד מבני המש­פחות הותיקות רשאים; צריכים היו להקדים ולנסוע, להקדים הרבה, לנסוע אל מכוֺרתם – הרחק, הרחק, עד לים המכחיל. הקילותם ראש…” שׂק־הקמטים האפור־הצהבהב עם שני הקוים הכהים, העצומים בעגמוּמית, פונה מפני המהנדס, סנטרו של יארושק נוקש בחזהו הצנום, הוא דומה למומיה מצומקת, המשוחחת עם עצמה שיחת־רפאים: “גם אנחנו הקילונו ראש, חשבנו שבטוחים אנחנו, פיטפטנו על קידמה וחירות – אש בוערת, אש, אוכלת קודם־כל במשפחות הותי­קות, אבל האש מתפשטת – בלהט אש עמומה מאיר האנטיכריסטוס, מלכותו קרבה. שום דבר אינו בטוח.” יארושק מגחך גיחוך צרוד: “גם לא מלכותו שלו.” ובהרימו מבטיו פתאום אל קארל בוק:

״לאן דרכך, נערי?״

“אינני יודע, אדוני המנהל, אני רוצה הביתה…”

“הביתה, הנה, הביתה,” יארושק מנענע ראשו, "זה לא ברור, לא, גם זה אינו בטוח, כי מה שהיה ׳בית׳ אתמול, שוב איננו בית היום. לא עמדת על כך?״

“כן, אדוני המנהל. היער עבות והולך, אנחנו מתקרבים לפ^׳. אני רוצה ללכת אל אמי, היא יושבת בנ׳.”

“בנ׳, בנ׳ – הנה מה אומַר לך? אל אמא, אתה אומר, אל אמא – גם זה אינו בטוח – כבר שום דבר אינו בטוח. הבט, שם מאחורי ההר, למטה־למטה ליד הנחל, מכאן אי־אפשר לראות את הנחל, אל תתאמץ, אין טעם – כוונתי מעבר לשדות־השלף,” אמר יארושק והורה באצבעו הצנומה בכיוון השמש השוקעת. “שם יש גיא צר, ובתחתיתו המים, הנחל הקטן. הלאה משם בקעה קטנה. נוף קשה ופראי. ששה בתים יש שם בסך־הכל. זוהי דוֹאוּפּקוֹב…”

״דוֹאוּפּקוֹב?״ חזר המהנדס בנימת־שאלה, ״ דוֹאוּפּקוֹב? אה, מתי שמעתי שם זה?"

“דוֹאוּפּקוֹב,” מילמל יארושק, “הטוחן שם, יארומיר הזקן. אתה זוכר? הנה, הקשב ואספר לך, אספר לך.”

והישיש פתח, לאט, מהורהר, כמדבר אל עצמו: "כן, זוהי טחנה בודדת מאוד, רחוקה מאוד־מאוד מן העולם. ולו אפשר היה מה שאי־אפשר במציאות, שאדם יעמוד פת­אום בדוֹאוּפּקוֹב, בלא לעבור בכפר מ׳ או בכפר ל׳, הוא יחשוב את הטחנה על בניני־השירותים שלה, האסם הרחב, הרפתות והאורוות, כמקום הנידח שבעולם. כאן מתגלה רכס־ההרים שלנו ביופי פראי־קודר, שבו רואים אותו רק לעתים רחוקות. המדרונות התלולים מגודלים יער עבות נרחב של עצי־מחט, ובשולי היער מתנשאים מצוקים אפורים, זרועים כתמי טחלבים ירוקים וניבטים בחומרה אל הבקעה הקטנה, שם ניצבת הטחנה ליד הנחל, הזורם בבהילות. מסביב רק יער, ועל־פני הגבעות משתרעים שדות־בר ושדות־מרעה. בכל מקום שתעמוד בסביבה הקרובה, לא תראה שום כפר ואף לא כביש. רק שבילים צרים, שבקושי יעבור בהם רכב, ודרכים משניות זרועות מהמורות מוליכות מן הטחנה אל העולם הגדול; ורק במרחק ניכר מגיעים עורקים נימיים ניד­חים אלה של רשת־התחבורה הגדולה אל כביש ממש.

"הרבה שיחים קוצניים קשים גדלים בסביבתה של דוֹאוּפּקוֹב. ההזנת פעם עיניך, חביבי, בשפעת הדר־צבעיהם בסתיו? השאפת לתוך ריאתך את ניחוח פירות־הבר, העש­בים והדשאים? עוד מעט זה מתחיל, בעונה זו, בעוד שבועות אחדים. – כן, האודם הזוהר של פרי ורד־הבר בסתיו, פירות־בר קטנים, שצבעם הצהוב מאדים והולך עד שהוא כתום – העירוניים אינם מכירים אותם, אבל ילדי הכפרים מרבים ללקטם. והכחול הכהה, שחרחר כקטיפה, של פירות השזיף הקוצני, שבימי־סתיו קרים מכסה אותם דוֹק תכול. ובימי־סתיו צלולים, כאשר נגד השמש שלאחר־הצהרים עולות משדות תפוחי־האדמה תימרות־עשן כבדות מן המדורות, שצולים בהן תפוחי־אדמה, ומעליהן מחול גצים שיכורים־מתנוצצים – אז שטופה דוֹאוּפּקוֹב פאר־גונים משתולל, בול­מוס של צבעים. גצים רוחשים בודדים תועים מגיעים עד לפירות הננסיים האחרונים, הירוקים־הצהבהבים, של עצי אגסי־הבר, הגדלים שם.

"כך זה יימשך עוד זמן־מה. עוד מעט ישתלטו שם הגשם והכפור המוקדם. אז רובצת על הנוף אפרורית כבדה, דוממת, לחה; קדרות חמורה, עצורה, של רכס־הגבעות מעיקה על הטחנה, על הנחל, מסתתרת בעצי־המחט המהבילים של היע­רות, ניבטת מבעד לנצנוצים האחרונים של העלים הקמלים.

“עד שיורד שלג ראשון, בדרך־כלל כבר באמצע נובמבר. או־אז מוקפת דוֹאוּפּקוֹב רק בדידות מלבינה־מבריקה; דממה כסופה־מבזיקה, שמפעם לפעם מפלחת אותה צריחתם של עורבים שחורים ענקיים. רוחות חריפות, צורבות, עורמות את פתיתי־השלג לערימות, המתנשאות על שפות השדות כקירות מלבינים כסוכר. רק לעתים רחוקות מאוד נשמע צלצול צלוּל־עליז של פעמוני מזחלת רצה על־פני השלג.”

יארוּשק כיעכע בגרונו, השתעל שיעול יבש קל, ואחר־כך שאל כמפקפק: "הנה השם דוֺבּרוֺווֺרלני, יארוֺמיר דוֹבּרוֹווֹלני, זכור לך, אני מקווה?״

״השם – כן, אדוני המנהל, כן, כן – המממ… זה מרגיז: אני שומע אותו כממרחקים – דובּרוֹווֺלני, משהו מלפני זמן רב, בלבי איננו מתקשר בשום דבר."

“הנה אתה רואה,” אמר יארושק, “אנו נוסעים בתוך יערותיו, כביכול, ולפני שנה או שנתים אולי היה מטייל כאן… ובכלל – יָדעוּ עליו; ועוד לפני עשרים או עשרים וחמש שנה! הוריך, נערי, הכירוהו מקרוב – ומי בסביבה זו לא הכירו? וכבר נשכח מן הלב! אפילו אצלך, שיש לך זכרון טוב כל־­כך, רק מתהלך שמו, כתועה.”

“אה, כן, הלא אמר אדוני, הוא היה הטוחן הזקן.”

"כך, כך – ולולא אמרתי? – הנה אין שום דבר מובטח; הכל חולף. – אבל אז, בימי מלחמת־העולם הראשונה ובשנים שלאחריה – אלה היו שנותיו הגדולות של יארומיר דוֹבּרוֹווֹלני. בעצם היתה זו מלחמת־העולם, שהקנתה חשיבות לדוֹאוּפּקוֹב. הכל היו באים אל הטוחן ממרחקים, מן המחוזות י׳ וט׳. אה, האדונים מן המשפחות הותיקות – ׳דוֹד׳ היו מכנים אותו, או ׳אדון טוחן׳. כן, כן, אף־על־פי שלא מעט היו מת­גאים בשוני שלהן, שלהם עצמם היה חלק לא־מבוטל בהפגתו, כדי לחזור ולהדגיש את השוני המפוקפק הזה – כמובן בצורה המשונה והבלתי־נסבלת ביותר – ראשי המשפחות הותיקות האלה, הנכבדות לשעבר – עכשיו היו עולים לרגל לדוֺאוּפקוֺב. – אה, אמור לי, נערי, וכי מה ענינו של שוני, שאיבד את תכנו העמוק? – זה רק דרך־אגב, מפני שעכשיו הופנה השוני הזה נגדם בצורה נוראה כל־כך, שאין הדעת משיגתה.

"אז היו רצים אליו עד שנשתחקו רגליהם, אם כי היו רואים את עצמם שוים לאדוני הטירה, והיו מצווחים עד שניחרו גרונותיהם, כדי להשיג מעט קמח. מהם היו באים בכרכרותיהם, אחרים היו הולכים ברגל את עשרת הקילומטרים. מתנות היו מביאים – פעם רוּם, פעם יין, גם ראשי־סוכר, שנעשו נדירים ויקרים, עטופים בנייר שחור מבריק, היו סוחבים אתם לדואופקוב. ופשוטי־העם, בעלי־המלאכה, הקצבים – הללו היו מביאים נקניקים כדי להחליפם בקמח. דוֹבּרוֹווֹלני נעשה אדון גדול מאוד. כן, גם פקידי הטירה, החבורה היהירה הזאת, למדו להעריך את דואופקוב; כמוהם כגברות מן המשפחות הותיקות היו נושאים על גביהם את הקופות הגבוהות. ומדברים היו ׳אדון טוחן׳ כאן, ׳אדון טוחן׳ שם, והיו מבקשים יפה ובנימוס, ואפשר היה להתגלגל מצחוק, כיצד היו הגבירות הנכבדות הללו עולות זו על זו באדיבותן. כן, חביבי, כבר אז התחיל שינוי־ערכים גדול, הכשרה גדולה. למרבה הצער לא הבינו התלמידים את משמעותו. עדיין היו הבריות חשות עצמן בטוחות מדי, אף שצריכות היו להרגיש, כי מתקרב קצו של העולם הישן. אבל המשפחות הותיקות, שנגעו בדבר ראשונות – הן לא הבינו.

״לקראת סוף שנת 1917 עשה דוֹבּרוֹווֹלני עוד מעשה. הוא היה יכול להעֵז. כולם היו נתונים בכף־ידו – גם שומרי הסדר הקיים. אז התקין בחזית טחנתו אותה כתובת באותיות ענ­קיות, רחבות, שחורות כזפת, שהעניקה לו סיפוק יותר מכל מתנות־ההוקרה, שאפשר היה לתת לו. עכשיו יכלו לקרוא שם: ׳עצמת אויבי־העם מתמוטטת והולכת׳. – מבין אתה חביבי, זה היה דו־משמעי מאוד, נועז – ובעצם היה חד־משמעי.

"ויארוֹמיר הזקן נהנה מהבעת־פניהם הנבוכה של אורחיו המכובדים, הזין עצמו בהתמרמרות האילמת, והיה מקדם פניהם בכניעות מיוחדת: ׳אשק לידך, גבירה רבת־חסד!׳

"לא עבר עוד זמן רב עד שנתברר כי הצדק עם הטוחן הזקן. מה שנקרא אצל הבריות: ׳הצדק אתו׳. הסדר הישן התמוטט. החל פטפוט קל־ראש, חפוז, על אודות החירות החדשה. כל הבריות גילו פתאום, עד מה העיק עליהן הדיכוי עד כה. חברי עלו זה על זה בשכרון של נצחון הקידמה. בעינַי נראה כל זה בלתי־בטוח, ואשר לצדק שנישא בפי כל – וכמובן בקול רם מדי כתמיד בפי האדונים מן המשפחות הותיקות – לי נראה זה ענינו של האֵל.

"אבל יאן דוֹבּרוֹווֹלני, בנו היחיד של הטוחן הזקן, חזר מן המלחמה עטור־נצחון. האותיות העבות, השחורות כזפת, בחזית הטחנה הקבילו פניו בתרועה.

"הזקן הסתפק בכך. קרוב היה לשנתו הששים. המלחמה ריככה אותו. חלומות־החירות שלו, כיסופי־חייו – הנה נתגשמו. הידידים מן המחתרת, שהיו מלוכדים בימי־המצוקה של המלחמה הממושכת, הכירו אותו כ׳זקן מדואופקוב׳. עכשיו רצו לעשות לו כבוד. כללו את שמו ברשימת־המועמדים של מפלגת־החירות: ׳יארומיר דוֹבּרוֹווֹלני, טוחן בדוֹאוּפּקוֹב׳. כך נפוץ השם דואופקוב בעולם. – אמת, ענין רשימת־המועמדים היה מגוחך במקצת, בעצם לא היה רציני כלל. כי שמו של הזקן נמצא ברשימה במקום שלא היה לו שום סיכוי. אבל כשם שבעבר הקרוב עשתה כתובת־המרי בחזית טחנתו, שהיתה זעקת אתגר פוליטי לארץ כולה, פרסום לשמו עוד יותר משנעשה לו מהתנהגותו התקיפה בעסקים, כך הפיצו עכשיו לוחות־המודעות בכל ישובי המדינה את שם הזקן וטחנתו.

"לאחר זמן־מה פרש הזקן מעסקיו והעבירם לבנו. מפעם לפעם עוד היה מעיין בפנקסי־החשבונות, אך בדרך־כלל היה מניח לבן את ניהול הטחנה.

"מתעסק היה בגן, משוטט בשדות, בקיץ היה ממולל שבלים בין האצבעות לבדוק, הנתמלאו כהלכה. היה לו עוד עיסוק מוזר, שלא יכול לחדול ממנו. האֵל יודע שלא היה זקוק לכך, אבל הוא היה עוסק בו בהתלהבות: מלקט היה אצטרובלים מלוא־שׂקים ונושאם הביתה, ולא היה נרתע מלשׂוח. ׳זהו דלק משובח,׳ היה אומר, ׳בילדותי, כשעוד היתה דלות הרבה בארץ – מי היה חולם אז על הסדר החדש, שמברכותיו אנו נהנים כיום – היינו מסיקים כמעט רק באצטרובלים; אנו הילדים היינו מלקטים אותם יחד עם הורינו. לא צריך לשכוח. אמנם באו זמנים חדשים, החיים קלים ובטוחים יותר, העם כמעט הגיע לקץ דאגותיו – אבל חסכון ועבודה נחוצים תמיד.׳

"חלפו שנים. מתחילים לשכוח את דואופקוב. רבים מן האדונים בני המשפחות הותיקות ומאדוני הטירה, שהיו מבקרים בדואופקוב, הלכו לעולמם. גם כמה מנשיהם כבר אינן בין החיים. ושאר בני העיירה כבר אינם זקוקים לטחנתם. היא מוסיפה לעבוד רק בשביל כפרי־הסביבה. האיכרים ממ׳ ומל׳ מוליכים את תבואתם לדואופקוב, אל יאן דוֹבּרוֹווֹלני. הוא מקבל אותה וטוחנה לסולת־פז ולקמח לבן כשלג, שממנו אופות האיכרות עוגות של יום א׳ וחלות מתוקות של חג־המולד. לאלה יפה קמח־חיטים. והשיפון מספק קמח בהיר וכהה, שממנו אופים את הלחם הכפרי הריחני, עוגות־דבש ודובשניות.

"אז ניצב הטוחן הזקן, צנום וגרום, לפני הטחנה, ומקדים שלום בחביבות לאיכרים. בפיו המקטרת הארוכה; הוא טופח על שכמו של כל שכן ושואל לשלומו של כל אחד. אם יש ילד בין הנוסעים בעגלת־האיכרים, הוא מרים אותו, מחבקו, מרשה לו למרוט את זקנקנו המלבין. לאיכרים הוא אומר ברוח טובה: ׳אני מקווה שהאֵל יניחני עוד זמן־מה לראות בעיסוקיכם.׳ הוא אומר זאת דרך־אגב, אבל פניו מַרצינים. לילדים הוא מגיש תשורות קטנות – תפוח, כמה אגוזים, לעתים עוגית קטנה.

"איכרי הכפרים אוהבים את הטוחן הזקן. מתחילים לכנותו ׳אבא טוחן׳. וזהו כינוי ארוך, ולאחר שנים אחדות נותר ממנו רק ׳אבא׳.

"חלפו שנים. האותיות הרחבות בחזית הטחנה עודן שם, במִריָן. אבל שוב אינן בגדר אתגר, והן מחוירות והולכות. יארומיר הזקן צנום וגרום עוד יותר. בעמדו לפני הטחנה מתנדנד ראשו במקצת; דמותו הגבוהה שחוחה, הזקנקן מרטט.

"יש עוד ישובים בארץ, שניצבים שם לוחות־מודעות יש­נים, על כרזותיהם הישנות. במשך שנים אין מדביקים שום כרזה חדשה. לא את כל הכרזות הישנות מוחים הגשם והשלג – ויש וכרזה ישנה מאוד מוסיפה להכריז דברים כמו הם מעכשיו, ובאמת אינם קיימים עוד.

"עוד יש ישובים בארץ, שעל לוחות־הכרזות שלהם עוד קוראים כי יארומיר דוֹבּרוֹווֹלני, טוחן בדוֹאוּפּקוב, הוא מועמד מטעם מפלגת־החירות. אולי קוראים זאת האיכרים הצעירים ביום א׳, לפני שהם נכנסים לכנסיה, אבל אין הדברים אומ­רים להם כלום. אינם יודעים, מי הוא יארומיר דוֹבּרוֹווֹלני. אינם יודעים היכן טחנה זו של דואופקוב. אף־על־פי־כן הם קוראים – כי הם מתיחסים ביראת־כבוד לכל דבר מודפס.

"גם הטוחן הזקן מרבה עתה לקרוא. עתונים, ספרים מימים עברו, כמובן כתבי־הקודש, וגם ביוגרפיות. יש לו מקלט־רדיו נאה, המקשר את הטוחן אל עולם ומלואו. בערבים הוא יושב שעות בחדרו לפני המקלט, שומע הרבה מוסיקה, מאזין לחדשות מכל העולם שהאֶתר נושא אותן אליו, לדואופקוב.

לעתים הוא מנענע בראשו, וזקנקנו מרטט יותר מן הרגיל. העולם בחוץ – דומה שנשתנה שינוי מוזר. ׳איך אפשר?׳ מהרהר הטוחן. ׳איך זה עולה בקנה אחד? מנגנים מוסיקה טובה ויפה כל־כך, ומדברים דיבורים מחרידים כל־כך. אה, לפעמים אין זה כלל דיבור של בני־אדם, אלא נביחות ויללות של חיות־פרא! דיבורים כאלה, קולות כאלה לא היו שומעים בימים ההם.׳ ומקלט־הרדיו מביא לו לעתים קרובות צער יותר מהנאה.

"למחרת ערבים כאלה נמשך הטוחן הזקן עוד יותר אל היערות. שם רק שם הכל כפי שהיה. ובשנה זו האביב יפה במיוחד. לעתים קרובות הוא משכים קום, עורך טיול־של־שחרית, מקדים שלום לאשוחים עתיקים, כמו מכרים־מכבר הם, ממשש אותם בזהירות, בחיבה. לפעמים הוא משתהה יותר אצל אחד העצים, משעין ידו הרועדת אל הגזע, אומר אליו בקול חלוש: ׳כך אני מכיר אותך מילדותי. איתן אתה, כן, איתן, אפשר להישען עליך, ולעולם אינך מועד. כן׳ איתן אתה, איתן מאוד ובטוח.׳

"מוזר הדבר בעיניו: שנים רבות כל־כך הוא רגיל בכל אלה, ובכל־זאת הם נראים לו חדשים – כמו שומע בפעם הראשונה שירת צפרים, קריאת הקוקיה; ובעדר הצבאים, שנתקל בהם במפתיע ביער, הוא מסתכל בהתפעלות ומחייך באושר. וכשהוא נפגש בשולי השדות באיכרים העובדים, הוא מברכם בחביבות: ׳יעזור לכם האל!׳ וכל שומעיו, שהכל מכירים אותו, משיבים בחגיגיות: ׳הלואי, אבא.׳

"אחר־כך הוא הולך הביתה, עובר על־פני הנחל של הטחנה, משתהה שעה קלה על שפתו, מתפעל מן הגלים הקלים של המים הצלולים־השקופים, מן החלוקים הרחוצים, המלוטשים, מן הנצנוץ הכסוף־הזהוב של הדגים הקטנים. ׳הרבה דגים, הרבה־הרבה דגים השנה,׳ הוא לוחש לעצמו, ׳שנה נאה, שנה ברוכה.׳

״לפני הטחנה הוא נעצר; האותיות הרחבות בחזית הטחנה נפגמו במיוחד בחורף זה, והן מתחילות להיטשטש. – הנה הוא נזכר במקלט־הרדיו. הטוחן מדואופקוב מנענע בראשו. הרדיו מהנה אותו רק לעתים רחוקות. כן – כאשר הוא זוכה לשמוע את הסימפוניה הרביעית לדבוז׳אק, או את הפרק השני, העצוב, מן הסימפוניה השניה! אלה, והמחזור ׳מולד­תי׳ לסמטאנה, חביבים עליו ביותר. כמובן הוא אוהב גם מוסיקה אחרת. בשחרותו היה מושך בקשת, כנר לא רע היה. מכבר איננו יכול עוד – הידים רועדות. ׳הממ – המוסיקה היא כמו שהיתה. רק עליה צריכים לסמוך ועל היער. היא הנשמה של היער, של הנוף, של המולדת, של האצילי שבאדם. אבל לשונן של הבריות כמו נשתנתה. הענינים שוב אינם תואמים. ואולי הלשון החדשה הזאת משנה גם את המוסיקה? כלום איננה נשמעת עגומה הרבה יותר מבעבר? כמו לחנים של פרידה – אולי אותה משלחים? אולי המלים הקשות, הרעות, המצעקות, מביאות עליה מיתה?..׳

"במאמץ גדול זוקף הטוחן את ראשו הצנום. נושם נשי­מה עמוקה, ונאנח: ׳אה, אויר נהדר, אויר נפלא.׳

"ערב אחד, אחרי יום־אביב מלא זהרה, השעה כבר מאוח­רת מאוד, יושב הטוחן לבדו ליד מקלט־הרדיו שלו. הכל ישנים, והזקן מוקף דממה חגיגית גדולה. חלון חדרו פתוח. שם, מעל ליער, תלוי סהר חיור. כוכבים לאין־מספר מתנו­צצים. רוח קלה, חרישית, של סוף מאי מלטפת את האמירים של עצי־המחט הגבוהים ביער העבות. מַשביו הרכים, הלטפניים, מביאים את ניחוח הארנים אל חדרו של הטוחן. נחל־הטחנה ממלמל מלמול עמום, חולמני, מתנגן. מלמולו מרדים את הישיש, אבל אצבעותיו מוסיפות לסובב באופן מיכני את כפתורי־המקלט. כן, הנה הצלילים הערבים הידועים של כלי־העץ – החלילים, האבובים והקלרניות, מן הפרק השני של הסימפוניה הרביעית. הקול־היער הוא, קול־המים, קול־הכוכבים, או שהעצבוּת הגואלת יוצאת מתוך המקלט? אה, כן, האצבעות, האצבעות המרטטות, מסובבות את הכפתורים.

"פתאום נרתע יארוֹמיר דוֹבּרוֹווֹלני. הוא התנמנם במקצת, ואצבעותיו העלו שידור אחר. קול נורא, הנפלט מן המקלט ומשתלט על הכל, מעביר עליו צמרמורת. – – מה זה? עדיין הוא שומע את ההמיה הקצובה הידועה של הנחל – ומעט־מעט היא נדַמה. נעלם הירח, נעלם היער – הקול השתלטני, המתדרדר, הקשה, המהדהד, כמו חונק אותם, מכסה אותם, בולעם. חולשה תוקפת את הטוחן, לסתותיו מרטטות: קול כזה לא שמע מעודו. מאין הוא בא? מי שולחו אליו עד כאן, אל הטחנה הנידחת הזאת? היכן הטחנה שלו? והיכן הנחל? כלום ניצב עוד עץ ביער העתיק?

׳"ישו, מַריה, ישו, מַריה, מאימתי הבריות מדברות כך? קול כזה עוד לא היה מעולם. הדברים? אה, הם אינם חשו­בים. לפני שנות־אלפים אפלות, רחוקות, בראשית האנושות – אולי היתה כזאת; בחלומות־ביעותים נשמעה בשׂורה מחרדת כזאת…׳

"הישיש חש אל החלון. ׳אויר, אויר! אבינו שבשמים, רחם על נשמתי!׳ אחרי־כן הוא מתמוטט. למחרת מצאוהו מוטל מת ליד החלון. חיוך של אושר נח על פניו, רגיעה ואושר שלא מן העולם הזה היו נסוכים עליהם.

“והעתונים בישרו לכל, שיארומיר דוֹבּרוֹווֹלני, הטוחן מדוֹאוּפּקוֹב, הלך למנוחת־עולמים. והיו מי שקראו את הידי­עה והירהרו: ׳ דוֹבּרוֹווֹלני – אימתי שמעתי שם זה? ודוֹאוּפּקוֹב, דוֹאוּפּקוֹב – היכן מקום זה?”

יארושק נשתתק. מכוּוץ ישב תחתיו, ידיו המצומקות, המקומטות, נתונות על עיניו, ושעה ארוכה דימה המהנדס בלבו שהישיש נרדם. חושיו של קארל בוק נתערפלו, והוא שקע במצב שאין בו זמן, בתודעה שונה בתכלית מן הרגילה, תודעת ניכור גמור של כל הקרוב. ביחוד שעל אף דמדומי־הערבית, שהתחילו לרדת על הארץ, ראה עכשיו מרחוק את הצלליות של הטירה ושני מגדלי־הכנסיה בעיירת־מולדתו. אכן הם כבר נמצאו בכביש מעבר ל״יער השחור", ועוד מעט קט בודאי יגיע האוטובוס אל העיירה. "עוד מעט אני ׳בבית׳,״ הירהר קארל בוק – ובו בזמן חש שזוהי טעות. בלא ספק יימשך מסעו, תחילה אל אמו – ואחר־כך? – תשובה לא ידע.

שוב שמע, סמוך לאזנו, את קולו של יארושק: "הנה הטוחן הזקן טעה טעות יסודית, אתה מבין, חביבי? גאה ושמח היה בחידושים, האמין בקידמת האנושות, ולא הכיר למדי את הבריות. רואה אתה? הקול, אותו קול צרחני וצווחני, קטל אותו. כמו לא היה קול זה קיים מעולם! בתוך־תוכו של האדם היו חבויים הנַבחנוּת הפּוֹעה והקרקור – זאת היה צריך לדעת. אולי האמין הטוחן הזקן יותר מדי באדם, ופחות מדי באלוהים. זה היה משותף לו ולמשפחות הותיקות. – – אבל, יודע אתה, הן בכל־זאת היו צריכות לדעת. אתה מקשיב לדברי, או אולי אתה ישן?״ יארושק מרט בקלות את תנוך־אזנו של המהנדס, כמנהגו כאשר קארל עוד היה תלמידו: "ובכן, שמע, הטוחן חש עצמו בטוח כל־כך, גם אתם, אנשי המשפחות הותיקות, סבורים הייתם שאתם בטוחים; הרבה שכחתם מחכמת־הדורות שלכם, אולי מפני שכך היה נוח יותר, נעים יותר – אבל לכל הפחות ידעתם את תפילותיכם העתיקות, על הארץ הגדולה, על האש האוכלת, על אי־שקט נצחי, על נדידות ומסעות. אה, מטפחים הייתם את המסעות, אלא שניטל כיווּנם. בעצם יש ודאות גמורה, שפנו בכיוון הלא־נכון. – – הנה קום, התעורר, חביבי. הלא הגענו. כלומר, אני הגעתי. אתה – רק דרך־עראי, בקרוב תצטרך לנסוע הל­אה, כן, הלאה – אתה שומע?״

קארל נרתע, ולא האמין למראה־עיניו. האוטובוס נעצר בכיכר־השוק של העיירה. הנוסעים יצאו. כאחוז־סחרחורת נלוה אל הישיש. כבר היתה חשכה. ושוב נשמע קולו של יארושק, חרישי וצלול: "בוא עמי, לביתי. אורחי אתה. אלי לא יבואו. – אה, אולי לשם אתה רוצה? למלון של בּובֶּק? היזהר! שם מתאכסנים ׳האורחים היקרים׳ שלנו. אינך רואה את שתי המכוניות הזרות? לא, לא, אל תעשה זאת, בני. ׳האורחים היקרים׳ גם כאן־חא־חא, אתה קרוב שלי, כביכול. הבינות? בוא, הזדרז!״

מן הרמקול של המלון הקרוב נשמע הקול המחריד. הוא עורר את המהנדס מחלומו־בהקיץ. דומם נלוָה אל המנהל הישיש.

הם עברו את הראשון משני גשרי־האבן, המוליך מעל לנהר אל החלק העליון של כיכר־השוק, לביתו של המנהל הישיש. “זו בו־זמניוּת קסומה, מזיגת־רפאים של עבר והווה, של כאן ושַם – שיבה מאוחרת, בלא חסד,” הבזיקה מחשבה בלב המהנדס והעבירה בו צמרמורת, בלכתו בעקבות יארושק הגורר רגליו על המרצפת.

בוֹ־זמניוּת מכאיבה, מעיקה־מבלבלת, של עבר והוֹוה; צלילים קדומים, מנוּכרים כעת, של חסות ביתית בעבר; ליָדם – המלמול המרדים של הנהר הקטן, ציוץ קולני, רם־חצוף, של הצפרים בדומיה הצוננת, הלחה, התמימה של השכמת־בוקר בימי סוף־קיץ. ממרחקים – שקשוק גלגליה של עגלה בודדת. קריאת תרנגול. אחר־כך הצלצול המתכתי הכבד של שעון־מגדל.

ריח של פשתן ישן, של רהיטים ישנים, של קירות שלא מכבר סוּידו, ניחוח בשׂים של ירק־הקוקיה, ומבעד לכל – הריח האטום החביב, מין ריח מק, של בתים ישנים בעיירות ובישובי־שוק עתיקים. הכל כפי שהיה, ובכל־זאת – בהתכווצות הזמן, באחדות המנכרת של כאן ושם, של קרוב ורחוק, נולדת זרוּת מבלבלת, מסחררת, המקיפה את הידוע והמוּכר באחיזת־רפאים. זו הקרבה המוּפרת, המקוֹררת, של עצמים מוּכּרים הקופאים דוּמם, זו החביבות הדוחה של סביבה, שנשארה כפי שהיתה; ובכל־זאת נשתנתה נימת־הרגשות היסודית שלה תכלית־שינוי – בה אורב הטירוף, אורבת מלכו­תן של רוחות־רפאים מפתות, חונקות.

לאחר שינה עמוקה, כבדה כעופרת, מדלג קארל בוק ממיטת־העץ החומה־הכהה. ניגש לחלון – כן, הנה ניצבים בתי כיכר־השוק, הם דמומים כנגדו. דבר אינו זע. הוא קורא את שלטי־החנויות הישנים: קארל אנטון הרם, סחורות־ברזל, כלי־בית; לידו: יוזף סטראדאל, מכולת ומעדנים. מעט הלאה: פראנץ סמוֹליק, סַפר, סף של פליז נוצץ משמש לו סמל. בילדותו היה קארל סבור, שהוא מזהב. – העוד האנשים האלה חיים? אינו יודע. למטה, ליד המים, חזית־הרנסנס העתיקה, האפורה־הירוקה, של בית־המועצה, שאצות־המים כירסמו בה. מעבר לנהר הקטן – הבית הגדול, צבעו צהוב כהה, בטעם פגום, שבו שוכן מלון “העיט השחור”, מלונו של בוֹבֶּק. כן, את המכוניות הזרות הוא רואה בבירור מן החלון של הקומה הראשונה. – מעבר משם, גבוה־גבוה, מתנשאת הקאפלה העתיקה בתוך החורש. משמאל למלון – רחוב; הבית השני, שגגו גג־רעפים, היה בית־הוריו. מי ומי הדרים בו עכשיו?

שעה ארוכה ניצב המהנדס ליד החלון; אחר־כך הוא חוזר למיטה כבמנוסה, טומן ראשו בכר. – לישון, ולא להתעורר עוד! די מסעות בלא מטרה! הנה! פסיעות של רגלים נגררות על הרצפה בחדר הסמוך. אחר־כך – צרור־צלילים מפסנתר־הכנף הישן. קארל בוק מצטמרר, הוא כמו צף על גלי־הצלילים האלה, ודומה שקשה מאוד להחזיק את הראש מעליהם. כי ממעמקים הם מסתערים עליו ומבקשים לסחפו עמם. והלא אלה הם אותם צרורות־צלילים היוצאים מתחת אצבעותיו של יארושק, שכילד קטן, ואחר־כך כנער מתבגר, היה מאזין להם מתוך רעד של דבקות, בהשכמת הבוקר, עת היו הכל ישנים ורק קארל שוכב ער במיטתו. מבעד לחלון הפתוח היתה נגינתו של יארושק נוהרת משם, מלמעלה, אל חדר־הילדים. – בלבול מבהיל ומתיקות עצובה יש במזיגה זו של אז ועתה, בהישנותו של הבלתי־נשנה, שהוא מה שהיה ובכל־זאת שונה. זוהי מולדת, זו ילדות, זו חסות שחוסה ילד בבית־הורים. זהו הניחוח המתוק, הכבד של פריחת התרזות, התחושה העמומה של כיסופים לא־נודעים ושקיעת פתאום במעמקי דמדומים ממושכים לא־מושׂגים, הפעורים לאין־שיעור בין האני שאין חקר לו ובין עולם־המסתורין. – הוי, לוּ נסחף אחת לתמיד בשטף האושר הבולעני של עבר שנע­שה הווה, בזו מיטת־הילדות הגדולה, המנוּכרת, לוּ טבע טביעה גואלת בחסות של נימות־ילדות שוטפות־חולפות! – כך מנהגו של יארושק זה שנות־עשור. כמנהגו היום, בבו­קר השני של מלחמה זו, כך מנהגו יום־יום. הישיש שוקע במוסיקה של עמו, של מולדתו; אצבעות־הרפאים המקומטות, המצומקות, מפיקות התרוננות ותרועות. היום הוא מנגן כמעט בפראוּת, כאחוז טירוף – יחיד הניעור בהשכמת־בוקר זו. כמו שכח את אורחו, הנאחז בעוית במיטתו שבחדר הסמוך כמי שאיבד כל אחיזה על־פני כדור־הארץ, כמו מתמוטט הקרקע, והוא וכל העצמים מסביב שרויים בריחוף מסחרר. הישיש אינו יודע זאת. קטע רודף קטע, מנותק מן הזמן ומן המרחב.

פתאום נפסקת הנגינה ״דינג – דינג – דינג – דינג". פעמון־הכנסיה קורא לתפילת־הבוקר.

יארושק קם, מצטלב באצבעותיו הרועדות, ממלמל תפילה. כך הוא שוהה שעה ארוכה, עיניו עצומות, שקוע בתוך עצמו, פניו המצהיבים – ים של קמטים.

ופתאום, כמו הונמכה קומתו, נצטמקה, הוא ניגש עוד פעם אל פסנתר־הכנף וראשו מרטט, הוא מסתכל בפארטיטורה של סמטאנה ״פרקים מחיי״, ומהמה לעצמו בעגמומית־מה: כן, הוא צריך להעיר את קארל. “ישן רגוע מדי, כנראה – לא יועיל דבר, מוכרחים להכינו לדברים שונים – מצער, מצער מאוד, אבל מי יבשר לו את הבשורה, אם לא אני? הממ, הוא רוצה אל אמו, ולבו אינו ניבא לו שהיא כאן, קרובה מאוד. הממ, בסביבה מוזרה במקצת, שונה מאוד. אבל מה נשתנה, בעצם, מאחר ששום דבר לא היה ודאי? הבל, הכל הבל.”

שעה קלה ישב הישיש על שרפרף־הפסנתר. עיניו שוב קוים אפורים־עגומים. כמת הוא יושב, כמת לפני הפסנתר, כמת בבוקר של סוף־קיץ.

צלצול מן הדלת מחריד אותו. אה, כן, העוזרת הזקנה! ובכן, עכשיו הוא צריך לשוחח עם קארל. הישיש ניגש לדלת של חדר האורח. לא היה רוצה לעבור במסדרון. “אמנם על פאני אפשר לסמוך, אבל ככל שימעטו לפטפט, כך ייטב.” מקיש בדלת, חוזר ומקיש. אין מענה. יארושק מודאג: “הנה אין מועיל – הממ.” הוא פותח את הדלת. “אה, עודך ישן?” אבל מבט אחד מלמדו, שלא כן.

תחילה מבוכה מסורבלת; אחר־כך מנוד־ראש קל, ולבסוף בהחלטיוּת: “בוקר טוב, הנה במידה שיש עוד כזה – אתה צריך לקום. חביבי! צריך אני לשוחח עמך. על המשך דרכך.”

“כן׳ זה הענין, אדוני המנהל, נראה לי שאיננה נמשכת. לי, על־כל־פנים, נמאס. ואולי בזכות השינה המרעננת נמאס עלי המסע המשונה הזה. אתמול ושלשום הנחתי להם להסיע אותי אילך ואילך, כמו בסחרחורת. והנה הגעתי לפ', מודרך ביד המקרה כביכול – כלומר, הגעתי אל מכורתי, או נגרפתי אליה; מה ההבדל? – לו, אדוני המנהל, כמובן לא אגרום קשיים. מיד אקום, אלך לסעוד פת־שחרית במלונו של בּובֶּק – על אף האורחים הזרים; אולי לא ירצו לאכסן אותי שם, כי מי יכול לעמוד על כל היקף התקנות החוקיות החד­שות­ ובכן, יעשו בי כרצונם…”

“שטות, חביבי, שמע בקול מורך הותיק – זוהי שטות, זוהי חולשה, הכרה לקויה של המצב. קודם־כל העיקר: לא הגעת אל מכורתך ממש. המשפחות הותיקות הגיעו לכאן ממקום אחר לפני דורות רבים. – הנה, חביבי, בנסיבות אחרות לא הייתי מדבר על כך, אתה בודאי לא תבין אותי שלא כהלכה – הלילה היתה לי הזדמנות רבה להרהר בכך – אבל המסע שלך יימשך.”

“כן, אולי עוד אל אמי, אם יניחו לי.”

“הנה, אל אמך – על זאת עוד נדבר. אבל לא זה העיקר. עוד פעם: אני כאן במכורתי; אני אינני יכול להסתלק. אולי גם אני הייתי רוצה, חא־חא – יהיה שמח מאוד אצלנו כאן. אף־על־פי שאני אינני מן המשפחות הותיקות. – אבל, קודם־כל, אני זקן מאוד־מאוד, ואינני חשוב. ובכלל: אנחנו נעמוד בזה, בכל ה׳שחרורים׳ האלה. – אֵלי! עוסק אדם כל ימיו בהוראת הקריאה והכתיבה – ולעת זיקנה מתברר לו שניטלה משמעותן של כל המלים. ׳שחרור׳ הם מכנים זאת, ׳שיבה הביתה׳, ׳השתלבות׳. גם על ׳חילוף ערכים׳ הם מדברים. מה פלא! אחרי שבמשך שני יובלות דיברו על ׳קידמה׳ – וזו היתה, במחילת־כבודך, ראשית־השגעון. – ובכן, חביבי, התכו­נן, אני מחכה לך בחדר הסמוך. פאני – הלא אתה זוכר אותה – תכין לנו פת־שחרית. אחר־כך נמשיך בשיחה.”

הישיש הניח את אורחו ויצא.

״ובכן, אכול כהלכה! שומע אתה? הטוחן הזקן טעה טעות גדולה. ולא רק הוא. – אבל כרגע אין זה חשוב כל־כך. זהו רק אחד הרקעים, אם אפשר לומר כך, ולא הרקע בה״א הידיעה למאורעות הנוכחיים. הנה, כשם שיש מקורות אח­דים – ואתה מוכן לראות רק את המקור האחד, את הקרוב ביותר כביכול. ראה, זהו מזל נדיר, אולי גם התחייבות חמו­רה, אפילו שליחות, שזכית בהם, שהוטלו עליך. מתכוון אני להיתר־הנסיעה הבלתי־מוגבל, שסיפרת לי עליו. בעצם שיערתי כך. וכי איך היית יכול לנסוע באותו אוטובוס? הלא כל אלה נגמרו שלשום, פרט ליוצאים מן הכלל. ובכן: אתה נבון למדי, שלבך יינבא לך גם את הגבולות של ׳היתר־הנסיעה הבלתי־מוגבל׳. זהו היתר בלתי־מוגבל בכיוון אחד. הלאה מכאן, הלאה מן הארץ הזאת. כאשר מעיינים במציאות החדשה – ורק לה יש תוקף כאן – הרי זה סיכוי בלתי־רגיל."

"ואין בדעתי לנצלו. רואה הוא, אדוני המנהל, כבר בדרך נראה לי כדבר מביש, שאותי קלט האוטובוס, ואת האנשים המתחננים לאין־מספר השאירו. עכשיו שישנתי כל צרכי, עמדתי על מלוא עייפותי הפנימית. – אין טעם, אדוני המנהל; כמה פעמים צריך אדם להתחיל מחדש את חייו? לאן יוליך המסע? מה טעמו? וחוץ מזה: כלום לאמי יש ׳היתר־נסיעה בלתי־מוגבל׳?״

פניו של יארושק התכסו עגמומית כבדה, וקשה היה לו להשיב. הוא הפנה ראשו הצדה. המהנדס החויר. “ראיתי תשובתו, אדוני המנהל.” המנהל ניענע בראשו ועצם עיניו. אחר־כך, שקט ומאושש מאוד: “אבל את אמך תראה עוד היום. היא רוצה שתסע.”

“אבל יש בני־אדם שלא נועדו לנסיעות. אני, למשל, אדוני המנהל. מוכרחים לשים קץ – כך או כך. ובכלל, כל הענין אינו מובן. מאימתי אמי כאן? מה הניע אותה לעקור לכאן? והיוכל לומר לי, בבקשה, היכן בדיוק היא נמצאת? כל הענין אינו מובן לי.”

“כך היה מאז ומתמיד. הצדק אתך, באמת – אבל במובן מקיף יותר. כי מעולם לא היה דבר מובן – הדברים רק נראו מובנים. – תמיד היו מתרחשים כל מיני מאורעות; אחרי־כן היו מכנסים את האירועים, ובונים מהם בתי־קלפים נאים של משחק־החיים. לזאת קראו ׳מובן׳, ׳בעל־טעם׳, ובכל־זאת היה הכל מסתורי ובלתי־מושג. זכור את הטוחן הזקן! לוֹ נראה הכל ׳מוּבן׳; ולבסוף מת מאי־הבנה קלה כזאת, או מהתגלותו של הבלתי־מובן, של אי־המושׂכל הגלמי, המתקן. כן, באמת הכל בלתי־מובן. זה הדבר החשוב ביותר שצריך שׂכלנו ללמוד.”

“אבל אני מתכוון למאורעות שני הימים האחרונים – התמורות בעיר־הבירה, מעצרי, שחרורי, הביקור בבית־החרושת, המלחמה הזאת, הנסיעה והשיבה הביתה, האורחים היקרים החדשים, מה שאדוני מרמז ביחס לאמי, התמוטטות הסדרים הישנים, הביצוע החמור המחריד של חוקים חדשים, שקיעת העולם הישן…”

“…שלא היה קיים מעודו, חביבי – כלומר, מה שנוהגים לכנות קיום – אף שבכל שניה עוברות מיליוני בריות – שלא לדבר על בני־אדם – מחיים לחדלון ולהיפך. אמת, מנקודת־ הראות שלנו הכל בלתי־מושג, ובודאי גם להבא לא נשיגנו. משורר גדול, מבני הארצות האלה, הכיר כל זאת הכרה מעמיקה וביטא את הדבר ביטוי נאה מאוד: ׳החָזק מסוגל להיכנע בצייתנות, החלש מסתער על כך בקוּבלנוֹת, והאדם הפשוט תמה תמהון קהה בּהִתרחש הנורא, או שהוא יוצא מדעתו ושוֹגה בחטאים.׳ הנה הברירה לפניך.”

“ובכל־זאת יש מדרגות שונות של הבנה, כשם שיש מדר­גות רבות מאוד של בלתי־מובן. והנה גם המובן בדרך־כלל נעשה בלתי־מובן.”

“אה, בני, לְמה אתה מתכוון? הלא האורחים היקרים שלנו ׳מסבירים׳ את הכל יפה מאוד, אף שיש להם צורה מוזרה־משונה של הסברת מעשיהם ופירושם, צורה שאנו איננו רגילים בה. – מילא, אין צורך ליפות את הענינים. הלא אלה ׳הסברים׳ מחרידים, בטלים, כוזבים, שכּמוֹתם עוד לא ידעו הבריות. תורה זו ופירוש־החיים ייעלמו בקרוב. זוהי תורת האנטיכריסטוס – זאת כבר אמרתי, אבל יש לה היסטוריה, יש לה אבות; לא מאתמול להיום פרצה. – אבל די בכך לפי שעה! ובכן דע: כינסו את כל בני המשפחות הותיקות, מסביבה של כמה מאות קילומטרים, ושיכנו אותם כאן, בבתים ישנים ובצריפים שהוקמו עתה; זה מאוס מאוד. גם אמך נמצאת שם. קומץ מאושרים – שאתה אחד מהם – קיבלו היתרי־מסע בלתי־מוגבלים, מטעמים בלתי־מובנים, שבכל־זאת אינם חסרים הסבר נבון. מסיבות, שלא הייתי רוצה לעמוד עליהן כרגע, נדמה לי שלא כדאי להניע אותך לבקר אצל אמך מיד. דירתי עומדת לרשותך. הדיבורים על ביקור במלון, שם ממול, בודאי אינם רציניים – אלא אם כן החלטת החלטה סופית לותר על הנסיעה. בודאי אין צורך בהסברים מפורטים, כדי להמחיש לך את מלוא המשמעות של החלטה כזאת. מוטב שלא אעביר תחת שבט־הביקורת את התבונה האובייקטיבית של החלטה כזאת, את טעמה ומוסרה. אם תישאר כאן, לא תועיל לאיש.”

״באיזו צורה נבונה ומובנת הוא מסביר לי את כל אלה – מול עולם של דברים בלתי־מובנים בתכלית," ענה לו המהנ­דס בלגלוג עגמומי, “כמו חשובה התנהגות נבונה ובעלת־טעם של היחיד בעולם של הבלתי־מושׂג וחסר־הטעם.”

“כן, יש לה חשיבות, תמיד יש חשיבות לנבון, כאשר רק יודעים את הגבול. והמכבד גבול זה ביראת־כבוד – בניגוד לסוגדים לאגדת־הקידמה – הנכנע לבלתי־מושג,” ויארושק הניף את זרועו הימנית בתנופה רחבה, כמי שמורה אל הבלתי־מוגדר, “אין בכך לעולם – אני מדגיש: לעולם – משום התכחשות לשׂכל.”

והישיש סיים באטיות רבה, בחגיגיות נוקבת: “יותר מבע­בר אנו זקוקים כיום לתבונתנו בעולם, שמתוך התכחשות שחצנית לגבולות התבונה ולתקפה הטיל עצמו לתוך דמדו­מים קמאיים, לתוך תהום הטירוף המפתה. – למרבה האסון, חביבי, נתחלפו להם כאן שני ענינים. כיום בזים לתבונה במקום שהיא אמצעי־הגאולה היחיד. אלא שצריכים לדעת, היכן היא גואלת, והיכן איננה גואלת.”

“אינני יכול עוד, אדוני המנהל, הנה לפני איני רואה כלום – וזה הכל; במציאות זו, המקיפה אותנו, מחוירים כל ההבדלים.” קארל בוק הביט לעומתו במבטים בוהים. “רק רוחות־רפאים של מוּדעוּת־מכבר מרחפות מסביב לי כאן – ומעבר להן יש רק חדלון וחרדה.”

יארושק נענה לו בעינים עצומות, ראשו שעון על ידיו, חרישית, כמדבר מבעד לאצבעותיו הצהובות־הגרומות: “לא, לא, אני רואה הרבה – לך, לנו, לכולנו. לא לכולם זהו אותו חזיון; אבל חלקים רבים ממנו אתם נוגעים בהם כמונו. אני אומר לך: לא הקיץ הקץ על המשפחות הותיקות, כי גם אנו לא הגענו אל הקץ. גם אנו נוכל לחיות רק כל עוד ישנן משפחות ותיקות. קשורים אנו בהן קשר מוזר, קשר גורלי מעמיק. ממעמקים מוֹצאֵנו מהן, והדעת – היא חיה בתוכ­נו, רבים בקרבנו לימדה יראת־כבוד של פליאה, והיא הולידה אצל ההמון העצל את השנאה הבהמית הקהה, את השנאה הרצחנית והמתאבדת, של העדר הקמאי שנתפס ליצריו המתעים אותו. ושנאה זו התלקחה והיתה לתבערת־תופת, משחדלו המשפחות הותיקות מלהאמין בעצ­מן, ובכל־זאת החזיקו כדרך שהחזיקו בשוני שלהן. – זה היה הגורם הגורלי ביותר. הנה עכשיו תצטרכו להתחיל מחדש, והחדש יצמח מן הישן. ואם לא – או־אז יקיץ עליכם הקץ, וגם עלינו. – ׳האורחים היקרים׳ שלנו משיגים רק מחצית אחת של האמת. זה, כמובן, גרוע יותר מכאילו לא היו מבינים כלום. אבל גם אתה אינך מבין את כל אלה – כלומר, רוצה היית ׳להשיג׳ את הענינים, כפי שרגילים להשיג ולהס­ביר על דרך־השיגרה. הלא חכמתנו כבר נסתרה. – אולי תלמד לקח מן הביקור אצל אמך. אבל רק לפנות־ערב נוכל להגיע אליה. גם ההיתר המיוחד, שיש בידך תודות לגאוּהאוּפטמן פּל, לא יועיל הרבה לפני־כן. ולא עוד אלא שתצטרך להזד­הות בכל רגע, וללא צורך תחשׂוף עצמך לאי־נעימויות חמורות מאוד. התאזר בסבלנות; אולי נצא לטייל מעט – בשבילים הישנים, אל הר־הטירה, דרך שדרת־הערמונים. שם, למעלה, לא יטרידו אותך. למעני. לא כן, אם תנסה לחדור בשעות־היום אל מחנה־המנודים. – גם בערב יהיה צורך באמצעים בלתי־רגילים, כדי לאפשר לך את הביקור. כבר סיפרו על כל אלה אתמול ושלשום. מילדותך אולי אתה זוכר את הגברת שוּלטאל, האלמנה שוּלטאל. לפני כחמש־עשרה שנה עוד היה בעלה חי. אתה רואה אותו לפניך? כן, אתה מנענע בראשך. אני כמו רואה אותו לפני עיני – איש גבה־קומה, שחוח במקצת, חולה־קצרת, שפיקת־גרגרתו בולטת. שולטאל הזקן, לשעבר יצרן־נעלים וחוכר מונופול־הטבק הממלכתי בסיטונות, לא אהב את הזמן החדש, שׁכוּר־הקידמה. לא רק משום שנישלו אותו ממונופול־הטבק ומסרוהו בידי אחד מאותם נביאי־ההמון פשוטי־העם, שבכל הפשטוּת הפוֹעלית גנב מן המדינה. – לא, שולטאל חש בלבו, כי העולם של בטחון וסדר, כפי שנהגו לומר, חדל עם מלחמת־העולם הראשונה. טעותו היתה, כמובן, שהניח כי היה קיים מעודו. – טוב, כל ההבחנות האלה אינן חשובות כרגע. שולטאל הלך לעולמו כעבור שנים אחדות, עוד לפני אביך. אני שמרתי ידידות לאלמנתו. לפני שלושה ימים שיכנעתי אותה – כמעט ברגע האחרון, אם תרצה – שתסע מכאן. תחילה אל אחותי, מרת דוהנאל. משם הבאנו אותה למקום־מבטחים. מעטים, מעטים מאוד בתוכנו ידעו כבר לפני שבוע, מה עומד להתרחש. לא הייתי אומר, שידענו את כל הפרטים, לא – כי מי מסוגל אף לשער את מלוא־האמצעים של השלטונות ואת דקדקנותם הבלתי־רגילה! אבל אם אפשר לומר כך: את הקוים הכלליים יכול היה לנחש כל מי שהיה רגיל כל ימיו שלא להתפתות לבטחון של שטוּת. כן, בנוגע למשפחות הותיקות – נו, ביחס לגורלן העתיד בעולם של הסדר החדש לא היה בעצם מקום לשום ספק ממשי.”

“והנה לבי לא ניבא לי דבר – והלא צריך הייתי לעמוד על סימנים לא מעטים. הכל בא במפתיע כל־כך, וגם עכשיו אינני מסוגל לעמוד על ההקשר…”

“אין גם צורך, חביבי; לך יש רק אפשרות אחת: לנצל את היתר־הנסיעה שלך, מיד אחרי הביקור אצל אמך. אבל הרשה־נא לי להיות בקי במקצת בענינים. גם לי לא באה ׳ידיעה׳ זו בקלות. הרבה עמלתי עליה כל ימי. – הנה, מה אפשר לעשות כאן? מאז השתלטו ׳האורחים היקרים׳ על כל ארצנו, צריך היה גם עיור לראות וללמוד, מה ענינם של ׳בטחונות׳ האלה. ולמען תדע: גם הביקור, הנכון לך איננו ענין כלל למושגים הישנים של ביקור ושל פרידה – והלא בזה מדובר. מכל הבחינות זה ביקור חד־פעמי, מיוחד במינו, שעליו תצטרך למסור דין־וחשבון. לא כאן, כמובן, אלא שם, כשתגיע למטרת נסיעתך – ואולי שם ישתדלו לאחר זמן לשכוח את הכל. – כי לא קל יהיה להוסיף ולחיות עם ידיעה זו, עם הידיעה שתצמח מן הביקור. בודאי לא יהיה אפשר. – לכן, רואה אני, ישתדלו גם שם לשקוע בשכחה, אף שאחד מן המשוררים שלכם הזהיר אתכם: הוא ידע, ששכחה היא אֵם הכפירה והמינוּת. – כן, גם שם ישכחו; ויקומו נביאי־שקר, שיטיפו לשכחה ויכנוה ׳ברית אחוַת־עמים׳. כל אלה אני רואה בעתיד. אבל אתה – ביקור זה יפקח עיניך עד סוף ימיך, והחזיון שתראה יחזור וייוָלד בנפשך כפעם בפעם, למען תזעק באזני העולם את האמת הגדולה על ביקור זה. אולי יתלקחו אז החזיונות האלה בלבות הבריות, וביחוד בלבותי­הם של שרידי המשפחות הותיקות. – זה מעייף מאוד, חבי­בי. – אה, מקישים בדלת. – טוב, טוב, פאני, הצדק אתך. כבר זמן רב אנחנו יושבים כאן, אחרי פת־שחרית. סלח לי, חביבי. לא השגחתי כלל, אם אתה אוכל כהלכה.”

באמת אכל המהנדס אכילה מרובה, בלא שהוא עצמו השגיח בכך. בימים האחרונים לא היה שׂם לב לארוחות קבועות, ועוד לפני שהחלה השיחה עם מארחו כמעט סיים את ארוחת־הבוקר. עכשיו שנשתתק המנהל, הרגיש קארל בכבדוּת משתקת העולה בתוכו, כמו שיכור הוא. רגע אחד חשב בלבו: הנה אני יוצא מדעתי, כנראה.

“פאני, כמובן, זו היא, היא מפנה את השולחן, וזה יארושק, ואני חזרתי הביתה, לפ׳ – חזרתי הביתה!” הוא התפרץ בצחוק מר. “עדיין אני אני, ואני רוצה לבקר אצל אמא, במחנה ההוא – קארל אנטון הֵרֶס – סמוֹליק הסַפּר – שם למע­לה הקאפלה, הנחל – הגשרים; יהודית! כן, יהודית! טיולנו ביער־הקיסר. – נסיעה – שינה – שינה – תצלילי וישהראד – הקול – קול־האדון – קול־אדוניו – מי האדון? אדוננו, רחם עלי, רחם עלינו! אדוננו? אין טעם.”

פתאום הוא נרתע. יארושק נתן ידו על כתפו, נרכן אליו: “חביבי – הנה, לא צריך לחלום! זו מציאות, אבל לא מצי­אות אחרונה! עליך להיות שקט, לסגל לעצמך שקט פנימי גמור! לֵך, לֵך עכשיו לחדר הסמוך. אולי – אל תצחק לזקן כמוני – אינך צוחק – לא – אולי תנסה להתפלל, כפי שלימד אותך אביך. נסה־נא, טוב? – כך, לֵך עכשיו – ועוד יהיה מחר טוב יותר לךָ, לכולנו. – איך נאמר בכתבי־הקודש? ׳לך לךָ מארצך וממולדתך ומבית־אביך אל הארץ אשר ארַאך׳.”

 

ד. סיכום    🔗

לצלילי מוצארט, ק. 622

אחר הצהרים. לאט, דוּמם, הם מטיילים. על־פני הכנסיה הגדולה, לאורך כביש־ההר העולה. עוברים־ושבים נותנים שלום למנהל הישיש. את אורחו אין איש מכיר. הוא בוחן את הבתים המוכרים מכבר. כמעט לא נשתנה דבר. כן, לביתו של צֶ׳ך הקצב גג חדש. בניני־הטירה מתגלים לעין. המוּכר־מכבר לובש זרוּת גדלה והולכת, מעיקה־מבלבלת.

אופנוע חולף ביעף. רוכבו הזר, במדים שחורים, ואופנועו הם כיצור אחד, המתפרץ קדימה כרוח־רפאים וסולל דרך להשמדה. – לשבר של שניה הוא נמצא ליד עגלת־איכרים טעונה שחת, שצמד־בקר מושך בה בשוּבה ונחת. טרטור מתנפץ־קורע, מחריש־אזנים, זורע אימה, מתפרץ מתוך ענן־צחנה אפור, גלי, נמוך, שמתגברים עליה ניחוח־השחת המתוק־השלֵו והשקשוק המיושב של העגלה המהלכת לאטה. – במרחק פּגים הניפוץ והנביחה החדה של האופנוע, והגעיה הממושכת של הבהמות מכסה אותם. – אופנוען, אדם־של־מנוע, אדם־של־מכונה, רוכב־מכונה של אחרית־הימים, יצור המקרע אדם וטבע, המצמד אדם ומכונה.

גבר לבוש בלוֹיים, לבן־זקן, ישיש, נשען על מקל מסוקס ומעוקם. תרמיל גס מפשתן מלוכלך, מטולא, תלוי על צוארו. “כסוס זקן, חיגר, צולע, מנוון, ששׂק־המספוא תלוי לו לפניו,” אומר קארל בלבו. שׂערות הזקן לבנות־ירקרקות, זרועות כתמים ואיים צהובים־מלוכלכים. מגבעת מרופטת, רחבה מדי, שצבעה דהוי עד לבלתי־הכּר, התיתורה מכורסמת ומושפלת עד שהיא מכסה כמעט לגמרי את המצח והעינים. מחזה מציק הוא החפזון של צליעה מזורזת, כאילו נותר לזקֵן זמן לאין־שיעור. "כן, כך הם הולכים מבית לבית, מדלת לדלת; משחר־ילדותי אני מכיר אותם; תמיד היה זה מטריד אותי. – אולי זה הוא? או לא? הייתכן שעודנו חי?״ והיא, האשה הצנומה נפולת־הלחיים שפניה אומרים רעב תמיד – אותה היינו מכנים סתם “הקבצנית” – והלא היו גם אחרים! אבל היא, מטפחת שחורה קרועה על ראשה, עיניה מתחננות, נפוחות מבכי – אה! עיניה המתחננות הנפוחות של הקבצנית! כלום לא ננעצו בו אתמול שבעתים ושבעים־ושבעה לפני הפונדק הכפרי, עת נתנו הכל את עיניהם באוטובוס המציל, כמתחננים לגאולה? – כן, זו היתה עינה של הקבצנית: רעָב, רעב וחתירה לקיום הנפש – אז ושם. – אבל האֵם היתה משככת את הרעב. אמו שלו, של קארל. – צלחת־חרסינה לבנה, כף, מרק מכוסה עיני־שומן. עין כנגד עין – עין רעבה, עין בוכיה בוערת ברעב – וכנגדה עין של שומן. יד ימין אוחזת בכף, יד שמאל מחזיקה בפרוסה גדולה של לחם־שיפון. – הוא שומע את קולות השׁרִיפה והמצמוץ באָכלה. שומע התנשפותה של הקבצנית באכלה. התנשפות שיש בה משום רעד של פחד – פחד מפני הרעב הבא.

“קחי את אלה,” אומרת האם, ונותנת לקבצנית עוגיות קטנות, “לילדים שלך,” מוסיפה האם. – "מי דואג עכשיו לאמי? היש לה מרק ולחם, היש לה עוגיות?״

סחרחורת אוחזת את המהנדס. הוא מתאושש, ידו נשענת אל קיר. “אלף פעמים ישלם לך האֵל,” הוא שומע כממרחקים.

״אה, הלא הקבצנית מתה מכבר. אז עוד הייתי ילד!״

הנה – הצליעה המזורזת קרובה מאוד. אין עוד ספק – זה הוא. מי זה?

“באמת מבקש יפה…”

כן, זה הוא: ״באמת מבקש יפה…״ ״מנשק ידו, אדון מנהל!״ יארושק מושיט לזקן מטבע; קארל, נרגש ביותר, מחטט בכיסו, מחפש את ארנקו.

“אלף פעמים ישלם לכם האֵל!” ובנימה חדגונית: “וגם אשתדל מאוד לפי מצוָתך לחיות.”

מתרחק בצליעה מזורזת, בנקישות חדות של מקל־הקבצנים.

הנה הם קרובים לבית־הספר. "האומנם זה הוא, אדוני המנהל? העודנו חי?״

“בודאי, זה הוא. הלא אתה מכיר אותו, חביבי!”

“בודאי – אה, איני יודע כלל מה שמו. היינו מכנים אותו ׳באמת מבקש יפה׳.”

״הנה, זהו באמת: בעינינו לא היה דרוש לו שם. אבל זה, חביבי, לא היה טוב, והרעה נשארה בעינה: צריכים היינו לדעת את שמו. זאת החמצנו, ועכשיו מאוחר מדי. הלא תודֶה – ׳באמת מבקש יפה׳ איננו שם. אבל אנו הסתפקנו בו. מי יודע, אולי הוא עצמו כבר שכח את שמו. – מפליא הוא שהמשפחות הותיקות, שתמיד היו מדקדקות כל־כך במסירה מדוקדקת ונאמנה של השמות, הניחו לנו לשכוח. – ומשונה שדוקא עכשיו, מאוחר כל־כך, אתה מזכיר לי מחדל זה."

“לעולם לא מאוחר, אדוני המנהל.”

“כן ולא – לפי זוית־הראיה. הצדק אתך – מבחינה מוחלטת לא מאוחר, וגם בנסיעתך אתה צריך ליטול עמך ידיעה זו. – אבל אני מהרהר במצב כולנו כרגע, וביחוד במצבן של המשפחות הותיקות. את כולן הופכים עכשיו לנטולות ­שמות.”

ולמראה מבטו השואל של המהנדס הוסיף: “כל אחד נחשב רק מספר. שמותיהם אינם חשובים עוד. אבל המצב גרוע הרבה־הרבה יותר: אפילו הם ׳באמת מבקשים יפה׳ ביותר, אין בכך תועלת.”

למטה משמאל, על גבעה, מוקף חורש, ראה קארל את בית־המחסה לעניים. בגלל מקומו הנאה היו מכנים אותו, דרך לגלוג, “הוילה של העניים”. מעולם לא נכנס קארל לבית ההוא. בטיולים עם הוריו ואֶחיו לאורך הנהר הקטן, עד לממלכתו הגדולה של שימאנֶק הטוחן, היה קארל מרים מב­טים נפחדים אל הבית. עוד עכשיו, בהתקרבו אל בניני־הטירה, הוא רואה בעיני־רוחו את הכבסים העלובים של הקבצנים מתיבשים בשמש. וילדי הקבצנים, קרועים ומלוכ­לכים – לעולם אין יודעים, אם הם משחקים או מתכתשים – רודפים זה אחר זה, וגם כשכבר קר, אינם נועלים נעלים. – תמיד שומעים צעקות ומריבות מתוך הבית, עצב ועגמומית מקיפים אותו; בית של חוֹסר־ביתיוּת. – גג־הרעפים האדום, המסביר־פנים, של הבית בּינוֹת לארנים המוריקים אך היה מגביר את רגש־החרדה בלבו של הילד קארל. הצבע העליז־המזמין של בית־המחסה אך היה מעורר יתר פחד וסלידה, היה מזכיר את הכורסה המרופדת הרכה של רופא־השינים, ואת תות־השדה המגודל, האדום־הלוהט, בינות לקברים בבית־העלמין הישן ביער. אבל ילדי בית־המחסה היו אוכלים בהנאה את תות־השדה מבית־הקברות. –

שני המטיילים התקרבו אל גן־הילדים, שפעם היה שייך לתחום־השׂררה של הטירה, ולתמהונו הרב ראה קארל משׂאיוֹת אחדות, דחוסות בני – אדם, ניצבות לפני הבנין של גן־הילדים הקוֹלאלטי. – גם יארושק הרים עיניו, מופתע. כמלוא־העין, משמאל לגן־הילדים שקארל ואחיו ביקרו בו לפני שנים רבות כל־כך – בכביש המוליך אל י׳, וימינה אל שדרת־הערמונים שהיא החצר החיצונה של הטירה, ניצבו בכל מקום, בצפיפות, מכונית ליד מכונית ובתוכן בני־אדם דחוסים – גברים ונשים, נערות ונערים, ילדים פעוטים ותינו­קות, לאין־מספר, וכולם מביטים בקארל כבעין אחת ויחידה קהוּיה־עמומה, מיואשת־ללא־תקוה. “אבל זו שוב איננה עינה של הקבצנית,” חלפה מחשבה במוחו, “זו גם עין שונה מעינם של המחכים לשוא מאתמול. – אה, בעין זו איני מסוגל להביט.”

“כי לא יראני האדם וחי” – כי אין אדם מסוגל להביט בצלם־אלוהים שנתבזה באדם, ביצור־האֵל שנאלם מענוּת ומפחד – כי דומיה נוראה מילאה את החלל הגדול. – אבל העינים לאין־מספר, שנתמזגו כעין אחת המבקשת את האֵל וגם נואשת ממנו, נתקעו בפניו של קארל בתמיהה, כמעֵבר לכל מה שמסוגל האדם לחוש. – סרדיוטות במדים, נשקם בלתי־נצור בידיהם, התהלכו אילך ואילך בפיסוק־רגלים. – בין גן־הילדים לשדרת־הערמונים ניצבה כנסית־הטירה כמימים ימימה, ומגפיהם הכבדים של הסרדיוטות הקישו בקצב מוזר, בלתי־תואם, לצלילי האורגן מתוך הכנסיה. השעה היתה שעת אחר־הצהרים של שבת. –

פתאום התחילו הסרדיוטות לדלג ולקפץ בהשתובבות, הניפו את נשקם אל על, אף כוננוהו מתוך חיוך רחב אל האסירים הדחוסים בעמידה, שלשוא התאמצו להחזיק מעמד בתוך המשאיות, שבשבכות־ברזל ובחבלים הפכו אותן לכלו­בים. לובשי־המדים המרקדים־המדלגים שאגו במקהלה: “הביאו אלינו את הילדים! הביאו אלינו את הילדים!”, ובצחוק היו מורים באצבעותיהם חליפות אל בנין גן־הילדים ואל הכנסיה.

וקבוצה מרקדת אחרת שאגה: ״הוי, כל צמא, לכו למים!״, ואלה היו מורים באצבעותיהם אל הבאר לפני כנסית־הטירה, והיו מרמזים לדחוסים במשאיות, שיקרבו אל הבאֵר. צינורה הרחב, הארוך, של הבאר פלט מים צוננים, זכים ככסף, בזרם רחב אל שוקת־אבן גדולה. כאשר ריקוע־המגפים והשאגות היו נפסקים לרגע, היה קארל, דחוק בגומחה של אחד מבניני־ השירות של הטירה, שומע את שכשוך־המים ואת המיית האורגן. אבל האנשים לאין־מספר, הדחוסים לתוך המשאיות־המכלאות, היו אילמים, אלא שעינם צרבה את פניו של קארל. הוא לא יכול לשאת את העין הזאת והפנה ראשו הצדה. אז רק אז חש, שהוא לבדו. רק לובשי־המדים המדל­גים, השואגים, המשיכו במחולם המפחיד, ודיקלמו פסוקיהם במקהלה. – יארושק נעלם. כלום איבד אותו קארל? – לשוא חיפשׂוֹ במבטיו.

הרקיעות והדילוגים נעשו פראיים עוד יותר. הסרדיוטות שרו:

״אנחנו מסיעים את האדונים אל הטירה, אל הטירה;

״את הילדים מביאים אלינו. –

״הוי כל צמא, לכו, לכו למים! חא־חא־חא!

״לטירה, לטירה אנו מסיעים את האדונים!

״למים, למים אנו מביאים את הצמאים!

"הילדים, הילדים – הם באים, הם חשים אלינו.

“יחי גואלנו, הגואל אדם מהיות אדם. יחי, יחי!”

קארל שמע השתוללות של יריות, שנתערבו בשאגות הצרודות. הוא חש עצמו קופא, ונתמלא אדישות לא־תתואר. רצה לצאת מן הגומחה, אבל לא היה מסוגל להניד אבר. – פתאום חש דקירה לוהטת בפניו – ברגע שפנה אל הדחוסים במכוניות, וכוחותיו עזבוהו: בין האלמונים המרובים הכיר את אֶחיו ואחיותיו. – עוד שמע קול רעש גדול, נדמה היה לו שכל המכוניות זזות. טרטור מתגלגל ממושך, ממושך, נגוז והולך. – אחר־כך דומיה גדולה. – כשהתעורר מעלפונו, מצא עצמו מוטל לפני הכניסה לדירות פקידי־הטירה. לבדו.

קול נגינת האורגן מכנסית־הטירה הגיע אל אזנו, וקול שכשוך המים מבאר־הטירה.

משמאל האירו מחזית־הבנין אותיות־הזהב של השלט: “גן־הילדים של עמנואל פון־קוֹלאלטוֹ”.

״הוי הוי, סוּסוןֹ! סוּסוֹני! יוזף זֶלֶני הסוּסוֹן, דיוֹ! דיוֹ, סוסון – הוי! פּררר." – ניחוח כבד, מתוק, מחַיה־נפשות של רכפה, פרחי־רכפה קטנים, צהובים־כהים, חומים־אדמדמים בהירים, בגן הפרי והפרחים, הנראה גדול לאין־קץ, של מעון־הילדים על שם פון־קוֹלאלטוֹ. – פריחת תפוחים, פריחה לבנה־מאדימה, מדיפה ניחוח חריף, דומדמניות אדומות־זוהרות, גרגרים אדומים־מבריקים בין השיחים הירוקים.

״פּררר, יוזף, עכשיו אני הסוסון שלך – אבל רק פעם אחת מסביב, מסביב לכל הגן. – אחר־כך אל הנדנדות! הוי הוי, סוסוני, קארל סוסוני!"

המתופף מכה בו הוא מכה בתוף הנערים הגיעו, צאו כולכם לרחוב! חיילים נהיה כולנו

ורובה וחרב לנו הולה הולה, היי! איש אל יאחר!

״העלמה בּוֹזֶ׳נה, היכן יוזף?״

“הוא חולה.”

“אבל אין לי היום סוּסוֹן.”

“חפש לך אחר.”

״אבל אינני מוצא, אף אחד לא רוצה להיות סוסון שלי.״ –

״העלמה בוז׳נה, במה חולה יוזף? מה כואב לו?״

“יש לו אסכרה.”

״מה זה?״

״זו מחלה קשה; יש לו כאבים בגרון.״ –

קארל שומע את צלילי תיבת־הנגינה של האלאדה הזקן. את השיר הוא יודע. האלאדה מנגן מול כנסית־הטירה: ״כאשר האביב מבעד לחלון…״ היום נשמע השיר כמו בכיה:

“בימים ההם, מה אהבתי אותך, נשמתי.”

כן, זו אותה מנגינה. קארל מסתתר אחרי שיחי הדומדמניות ובוכה.

״העלמה בּוֹזֶ׳נה, היכן יוזף?״

“הוא לא יבוא עוד.”

״מדוע? מתי יבריא?״

“הוא לא יבריא עוד.”

“מדוע, העלמה בוז׳נה?”

“כי הוא מת.”

“מה זה?”

“אתה יודע, מת קוברים באדמה. הלא ראית קבורה.”

״העלמה בוז׳נה, יוזף כבר לא יבוא אף פעם, אף פעם?״

“לא, קארל, לא יבוא אף פעם…”

הוא משתתק. אבל לבכות איננו יכול.

מסע שאין לו סוף. חיילים כמלוא העין. קצינים במקטרנים כחולים רוכבים על סוסים המזדקפים על רגליהם האחוריות.

כוכבי זהב וכסף מתנצנצים על עיטורי צוארוניהם. אין סוף, אין סוף.

"אמא, מאין באים החיילים?״

“מתמרונים.”

״מה זה?״

“הם מתַרגלים, אתה יודע, כדי שיהיו חיילים טובים.”

״לשם מה, אמא? מי שולח אותם?״

“אולי תהיה מלחמה, חס־וחלילה. הקיסר, אדוננו רב־החסד, שולח אותם. הוא גם ראה את התרגילים שלהם.”

"זהו הקיסר מן התפילה לשלום הקיסר? ׳האל הכל־יכול, ריבון־העולמים, הבוחר במלכים וחולק להם שלטון… ברך את הקיסר שלנו…׳ "

“כן, זהו.”

״והקיסר רוצה שתהיה מלחמה? מה זו מלחמה, אמא?״

״לא, בני, הקיסר אינו רוצה שתהיה מלחמה. מלחמה – זה דבר רע מאוד. אבל בזמננו לא תהיה מלחמה."

״אמא, את רואה? הנה עוברות עגלות עם חיילים עם תח­בושות. הביטי, הביטי, הנה אחד שוכב על עגלה פתוחה. רואים את הדם… הוא בא מהמלחמה? ושם, האחרים, הם חולים ועצובים. – הביטי, גם הסוסים חולים ועצובים. קודם היו החיילים שמחים; הם שרו שירים; התנוצצו בכחול ובאדום ובכסף ובזהב; הם היו יפים ושמחים. עכשיו הם עצובים, מלוכלכים, חולים. אני רואה דם. – אמא, אני מפחד. את שומעת? אני שומע אותם בוכים – את שומעת? הביטי, דם!״

“אבל, קארל, זה רק נדמה לך; סור מן החלון, בוא אלי. בערב נלך לשדרת־הטירה, והחיילים ינגנו.”

“אמא, אני רואה דם והרבה־הרבה חיילים מתים.”

“בוא, שחק בסוס־העץ שלך. אתה חולם, ילדי.”

גדולים, זהובים, זקופים בגאוה, על גבעולים ירוקים חזקים. ריח־צוף כבד וזמזום רב־קולי, ומעליו הזמזום העמוק של דבורת־בר. – שדה־תבואה, ששבליו כורעות ברוח, צמוד לשפת היער. אותו יער מסתורי של עצי־מחט, העולה תחילה מעט־מעט ואחר־כך בתלילות, הרחק־הרחק מן העיירה, מעבר לבקעה המוארכת שבה זורם הנהר הקטן. הרחק מעבר לצלב־הדֶבר החוּם הגדול צומח יער של עצי־מחט במדרוני־הגבעות, מעורב במדשאות מסולעות מגודלות עשבים גבוהים ופרחי־בר, וקרחות זרוּעות שיחים וטחלבים.

גדולים, זקופים בגאוה, נישאים על גבעולים ארוכים, וריח־צוף מתוק, כבד, מסביב.

האחים והאחיות הגדולים – כמעט מבוגרים – לקחו אותו עמם אל הר־האוֹחים.

פטָלים! כמה פטלים, רבים כל־כך! אבל ההר מתנשא לגו­בה, להחריד. תלול, אימתני הוא מזדקר מעל לבקעה הירוקה־הדשנה. הרחק למטה רואים את הנהר הקטן הזורם בבקעה בעניבה רחבה; אבל לקארל הוא נראה רחוק מאוד, ובראותו את מגדל־הכנסיה הרחק מתחתיו, מעבר לבקעה, נדמה לו שההר גבוה ותלול להחריד. הוא שומע את קולות האחרים – הם התרחקו. – ניחוח של פטל, בוצין גדול, זהוב, זקוף – בדד, כמותו. – הזמזום וההמהום מסביב מחרידים אותו. שם מימין – הלא זו האוֹבּוֹרה, יער־האחוזה הנידח, האפל. הוא דומה למפלצת שחורה, מוארכת, מסוכנת, מוכנה לזינוק. שם קרה הדבר – לפני כשבועים. דיברו עליו בעיירה! באובורה השחורה השפופה, המוכנה לזינוק, הרג סואטוֹן כוֹרת־העצים את אשתו בגרזן. אחר־כך תלה עצמו על אחד העצים. שלושה ילדים הניחו. קארל הכיר את הילדים. הוא רואה את הגרזן, את הראש המפולח של האשה, השותת דם, את הבד שסואטון תלוי בו. מדוע עשה מה שעשה? – אוי, קולות הגדולים נשמעים מרוחקים כל כך! – בוצין בודד, זהוב, גדול, מזדקר בגאוה, על גבעול ירוק חזק. מעיק ניחוח־הצוף הכבד שלו, זמזום רב־קולי אימתני – אימתני ההר, אימתניים המצוקים. – אי – אפשר להתקדם אף פסיעה אחת. נוראה תלילות המדרון של המצוק החלק, המכוסה שכבה דקה של טחלבים, תהום של חדלון פעור למטה, לצד העניבה המתנוצצת, אל הירוק המפ­תה, העמוק, המסוכן של הבקעה. ושם, חַית־היער השחורה השפופה המוכנה לזינוק – הגרזן המגואל בדם, האשה המתה, סואטוֹן תלוי בבד־העץ. ממרחקים נראה מגדל־הכנסיה של עולם שאבד ואיננו, ואין להשיגו עוד.

שטוף־זיעה הוא יושב על סלע חלק, נאחז בידיו בקרקע, שומע עצמו מצעק…

"קארל, קארל! מה יש?״

“אינני יכול עוד.”

“אנחנו באים, מיד אנו באים.”

עד מהרה הם מגיעים אליו. הוא אינו מבין, מה היה לו.

״וכי מה יש לך?״

“אינני יודע.”

הגרזן, האֹובּוֹרה, המתים, חית־היער השחורה, השפופה, המוכנה לזינוק – מגדל־הכנסיה המרוחק…

בוצין זהוב, נישא בגאוה, מדיף ניחוח – צוף, על גבעול ירוק חזק.

פטלים אדומים־לוהטים, בשלים מדי, רכים – כמו דם, דם קרוש…

פקעת־אדם סבוכה, עגומה־נרגשת. עיצומו של קיץ, חופ­שה ראשונה מבית־הספר. – זמן מעוּות, משולל התיחסויותיו המורגלות, המשלבות את הילד במקומו. – הנהר הקטן כמעט חרב במקומות הרחבים ביותר; תחת גשרי־האבן הישנים, המעוטרים קדושים נאיביים בסגנון הבארוק, עומדות שלו­ליות­ – שלוליות מכוסות אצות מלוכלכות. המים העכורים כמו עומדים, כמו הקפיאם הקיץ.

פקעת־אדם סבוכה, עגומה־נרגשת בכיכר־השוק. – הצטחקות צרודה, מעושה, של בחורים צעירים, בכי עצור של אמהות ונשים הנפרדות מהם. –

כרזות גדולות: “כרוז הקיסר”. קארל כבר יודע לקרוא. “אל עמַי”. – הקיסר קורא לבני־ארצו לצאת למלחמה. הם צריכים לחוש לעזרתו: “אל עמַי”.

הנה הם, העמים. – מפונדק “העיט השחור”, ממלונו של בּוֹבּק, נשמעת זמרת־שיכורים. – אֵדֶר השוטר. – זמרה יבבנית מהוססת, צוָחה מלַמלמת בתוך הפונדק; לפניו – אדר השוטר. ריח של יי״ש, ריח של בירה ישנה, ריח של בני־אדם מזיעים.

בצד, לא הרחק משפת הנחל, עגלות מכל הסוגים – עגלות־איכרים, כרכרות, גם מרכבות בודדות מצוידות בקפיצים. בעיני הילדים נראית שורת־העגלות ארוכה עד אין־סוף, למעלה עד סימטת־הצפרדעים, למטה לאורך שפת הנחל בכיוון אל י׳, עיר־המחוז.

הנהר כמעט חרב, אפיקו זרוּע שלוליות מכוסות ירוֹקת מלוכלכת.

פרידה חפוזה, נפחדת. – הנה הם עומדים, רבים מהם מכיר קארל: אוֹטוֹ צייזל, לוּדויג צייזל, אוֹסוַלד ברטשניידר, ליאוֹ שוּלטאל. לידו אדון שולטאל הזקן, חולה־קצרת, קומה גבוהה שנשתוחחה, פיקת־גרגרתו בולטת. – גם מרת שולטאל האם; היא בוכה.

במרוצה, כמו מרחפת־מעופפת, שטופה דמעות, באה אליאונורה צייזל. אצבעה המעוקמת מנקרת באויר דרך־איום; היא רוצה להתנפל על בנה אוטו; אבל בהתרגשותה העצומה היא מחבקת ומנשקת בטעות את יאן מירובסקי, בנו של מירובסקי האופה.

גם טיטינקה כאן; טיטינקה המגמגם. הקיסר נזכר בו. חבורת־ילדים מקיפה את טיטינקה. לא אב לו ולא אם. אלמוני הוֹלידוֹ שלא מן הנישואין. אמו מתה לפני שנים רבות. טיטינקה קרוב קרבה כל־שהיא לאדר השוטר; אבל זה איננו רוצה שיזכירו לו את הקרבה. – גם עכשיו נמנע אדר מלהיפרד מטיטינקה.

וטיטינקה משעשע את הילדים. הוא מספר להם על התות­חים הגדולים ועל התותחים הקטנים; מחקה רחישת הקלי­עים; וכיון שהוא מגמגם, נשמעים הדברים משעשעים במיוחד. – מעולם לא חש עצמו טיטינקה גאה וחשוב כבשעה זו. כן, הוא צריך לחוש לעזרת הקיסר. – "הק – ק־ק־קיסר אדוננו ק־ק־קרא ל־לי וא־א־א־אני מ־מ־מציית. – הנה א־א־אתם יכולים ל־ל־לקרוא!״

הנה נאמר: ״אל עמַי״. –

פקעת־אדם סבוכה, נרגשת, בוכיה. – הם עולים על העג­לות; הסוסים מושכים וזזים. הגברים מנפנפים בידיהם, העגלות מעלות אבק; שיירת־העגלות נראית אין־סופית, בלוּעה בענני־אבק. בליל־קולות ונפנוף־ידים כממרחק רב. טרטור־העגלות פג והולך.

לאִטם הולכים האנשים הביתה.

כיכר־השוק נראית שוממה, שטופה דמעות. הבתים הזקינו. ריח של גללי־סוסים.

הכרזה הגדולה עודנה מכריזה: “אל עמַי”.

קארל ניצב על שפת הנהר הקטן החרב, המכוסה ירוקת מלוכלכת.

מתחת לגשר־האבן האמצעי, על קדושי־הבארוק מרציני המבטים התמימים, נסחפים לאטם דגים לבנים־נוצצים במורד הנהר, בכיוון שבו נעלמו העגלות. עכשיו, שהם מתקרבים בהדרגה, רואה אותם קארל היטב. הם צפים ובטניהם המלבינות־המכסיפות כלפי מעלה, תפוחות. –

שׂדרת־הערמונים! הגן האנגלי! משמאל – הבנינים היש­נים, הנכבדים, המרוּוחים של משרתי־הטירה, והאוּרוות של הנסיך. למרחקים נראה סמל־השׂררה של הנסיכוּת, סמל שחור־לבן. – מימין, בצד שדרת־הערמונים, מגרש־הטניס, מוקף גדר־תיל השומרת על מרחק וסיוּג מפשוטי־העם המטיילים בשדרה. פני־ילדים תמהים, מביטים ביראת־כבוד. הרוזנת מיָה, הרוזנת פִּיָה, הרוזן רֶנֵה, וביחוד הרוזנת אליזבט הקטנה, החביבה. אסור בהחלט להיכנס למגרש־הטניס. רק נערי־הכדורים מכירים אותו מבפנים.

אבל לעתים עף כדור אל מעבר לגדר. אז נחפזים הילדים שבשדרת־הערמונים להחזירו לתוך מגרש־הטניס.

הרוזנת פִּיה מנענעת רק בסנטרה, כאשר היא מקבלת את הכדור. הרוזנת פיה כמו מרחרחת בחטמה הדק, המעודן, לעבר הילד שזרק את הכדור. הרוזן רֶנה אינו מניד עפעף, ומרים את מחבט־הטניס שלו לאות־תודה. אולם הרוזנת אליזבט, הרוזנת הקטנה סמוקת־הלחיים שראשה מתולתל תלתלים חומים, שולחת צחוק חביב אל הילדים ומשיבה להם “תודה רבה” בנימה של עליזות וחברות. ואמנם היא חביבה במיוחד, הרוזנת הקטנה – לא רק על הילדים, אלא על העיירה כולה.

היא יוצאת רכובה על פּוֹני שחור, ועוצרת אותו, כאשר היא נפגשת בדרכה בילדים המבקשים ללטפו. – פעם, כשזממו הנערים בני פקידי־הטירה וחבריהם מן העיירה להתגנב לתוך הגן האנגלי – זה היה אסור תכלית־האיסור – והרוזנת אליזבט עסקה אותה שעה בהאכלת הברבורים של בריכת הגן האנגלי, באה פתאום במרוצה ופתחה לנערים את שער־הגן. – היא הוליכה אותם אל הבריכה, שיוכלו לראות את הברבורים מקרוב ולהתפעל מהם, והלכה עמם אל החורש האפלולי מעבר לבריכה. מופלאים היו בעיני הילדים העצים הגבוהים במיוחד, שהרוח מאוושת בצמרותיהם. “הכל כשוף,” אמר קארל בלבו. הוא שמע את צִוחת הברבורים, את צחוקה של הרוזנת אליזבט. פתאום נעצרו לפני שׂבכת־שער נמוכה מברזל, שמאחוריה מדרגות יורדות. “רואים אתם את המדר­גות?” אמרה אליזבט. “הנה שם ההר ועל ראשו הקאפלה הישנה. הרחק מתחתינו הנהר הקטן, בתי העיירה, ׳יפי הנוף׳ שאתם רגילים לראות מקצה שדרת־הערמונים לפני הכניסה לחצר־הטירה הראשונה, שם ליד הסוכה. – נו, את זה אתם יודעים; והמַראֶה משם על כל העיירה, על היערות וההרים – גם הוא אינו חדש לכם. – כן, המַראה משם יפה יותר מאשר מכאן, מן הגן האנגלי. – אבל מכאן מוליכה מִנהרה אפלה, שיורדים בה במדרגות רבות אל מתחת לאפיק הנהר ומתחת לעיירה, עד מרגלות הר־הקאפלה. בימי־מצור יכלו אנשי הטירה להימלט דרך המנהרה בשעת הדחק. כך נמלטו בימי המצור השבדי, כמעט לפני שלוש מאות שנה. לֶנדֶל, שומר־הטירה, הראה לי פעם את המנהרה. הוא לקח עמו פנס גדול. מיה, פיה, רנה ואני ירדנו; המון מדרגות ירדנו. היה אפל נורא ומפחיד, אבל יפה מאוד. אולי פעם אראה לכם את הדרך – אבל שלא ידע אף אחד. וכל אחד מכם צריך להביא נר גדול מן הבית.”

כן, הרוזנת אליזבט הקטנה, החביבה, סמוקת־הלחיים. עכ­שיו רואה אותה קארל לפניו, בעמדו בפינת “יפי־הנוף” של שדרת־הערמונים. התמונות הישנות, החדשות! שיבה של מה שאינו שב לעולם. הבלתי־מובנוּת של המובן ביותר!

הרוזנת אליזבט! יום־סתיו קודר. “השמים מתעטשים,” אומרות הבריות – כוונתן לגשם דקיק.

הלוָיה נראית לילדים כמו אין לה סוף. התלמידים לבושים בחגיגיות־של־אבל. פקידי־הטירה הרבים – כולם לבושים שחורים. קלוּסאצ׳ק היועץ, נֵווֹראל המנהל, נאגלר הממונה על החכירות, ראש־היערנִים, העוזרים, מועצת־העיירה, ראש־העיר, המורים – תהלוכה שהעין אינה עשויה למוֹד אותה, לוָיה.

גשם דקיק, כחוטים.

בראש צועדים כלי־הקודש: הדיקאן, הקאפֶּלנים בכל הדרם – האב סֹואוּטוֹר, האב קוּצֶ’רה, קוּצ׳רה השמן, האב ראנדוּלה הצעיר הצנום.

* * *

מנגינות־אבל. בפסיעות מדודות צועדים חברי משמר־הכבוד של חברת־הקבורה, בידיהם פנסים שחורים קבועים על מוטות, כובעים שחורים, שלוש־קצווֹת, על ראשיהם. אור־ נרות אדמדם, מהבהב, בתוך הפנסים המשושים. כובעים שלוש־קצווֹת שחורים־מבריקים, וגבוה מעל הכל נישא ארון לבן, מכוסה פרחים. – כובעי־לַכּה שלוש־קצווֹת, שחורים־מבריקים, טבולים בלובן כסוף מבהיק, ופרחים בינותם.

גבוה מעל לַכּל – הארון הלבן על פרחיו.

הרוזנת אליזבט הקטנה!

אחריו – האדונים, משפחת הרוזנים, פקידי־הטירה, כל העיירה. לוָיה שאין לה סוף.

גשם דקיק, כחוטים; “השמים מתעטשים!”

הרוזנת הקטנה!

הכל היה מהר מאוד; יומַים היתה חולה. דוקטור פֶּניאז לא ידע להושיע; גם לא הרופא הראשי מעיר־המחוז.

כובעים שלוש־קצוות שחורים, משוחים לכה מבריקה. אור־נרות מרעיד בפנסים המשושים, הקבועים על ראשי מוטות שחורים. – גולגלות־מתים נבובות, מוארות אור קלוש, אומר קארל בלבו.

גבוה מעליהם הארון הלבן, המעוטר פרחים – העליה השמימה – מלאך לבן – קוברים את המלאך הלבן.

קהל אין־סוף פוסע חגיגית, לאט־לאט. "השמים מתעטשים״; גשם דקיק כחוטים.

הרוזנת הקטנה, חוּמת־תלתלים – סמוקת־לחיים – מתה. – לא מובן. – אי־שם באוּרווֹת עומד פּוֹני קטן, שחור, גלמוד.

“אבינו שבשמים…”

“מרים הקדושה…”

ערמוני־בר חומים־בהירים מצוחצחים־מבריקים, בתוך קליפה ירוקה קוֹצית. ריח־מק מתקתק של עלים חומים־אדומים מרקיבים בשדרת־הערמונים בסוף ספטמבר וראשית אוקטובר. – הם מלקטים את ערמוני־הבר החומים־הבהירים עם הכתמים הלבנים, מלקטים ומסירים את הקליפה הירוקה הקוצית מן הערמונים שעדיין לא השילו אותה. ניחוח ערמוני־הבר, ניחוח שיש בו נועם פראי חריף! הוא מתמזג בריח־המק המתקתק, הכבד־הקהוּי של העלים האדומים־החומים המרקיבים. שרשראות של ערמוני־בר בסוכות־הגן הרטובות מגשם.

בשעות המאוחרות שלאחר־הצהרים נוסעים הילדים אל שדות תפוחי־האדמה. טיולים של שמחה ואושר.

אחר־כך, בשעת צליית תפוחי־האדמה: “המלחמה תיגמר בקרוב.”

“אבינו היה אתמול בעיר י׳. הכל מדברים על זה. – אבל גם הקיסר קצוֹ מתקרב.”

לא ברצון שומע קארל דיבורים כאלה. רוצה היה לסתור דבריו של יוזף, אבל הוא שותק. “כן,” מוסיף אלוֹאיס טוּנה, “הצדק עם יוזף. גם אם זה לא מוצא חן בעיניך, קארל. אני יודע, ׳המשפחות הותיקות׳ הן בעד הקיסר ונגד הרפובליקה.”

קארל שותק; הוא עוקב אחר עמוד־העשן העולה, ושולח מבט למרחקים. “אבל אתה צריך לומר משהו – אז אמור: אתה לא בעד הקיסר?” דבריו של אלואיס טוּנה נשמעים כאתגר.

קארל מחזיק את שמאלו בכיס מעילו ומשתעשע בערמון־בר חלק. הוא מתעלם משאלתו של טונה: “האל הכל־יכול, ריבון־העולמים, הבוחר במלכים והמאציל עליהם הוד והדר… ברך את אדוננו, הנמשח, הקיסר שלנו…”

זוהר גדול, על־אנושי, מקרינה המלה “קיסר”. רואה הוא את דיוקנו של הקיסר שטוף־אור, כוכב מבהיק, דמות הקיסר מוקפת עדיים זוהרים פרושים עד אין־סוף, עשויים מפרחי־כפור דקים על־ארציים, ואחריו שטח מזהיר, חָלק כראי, עולה ומתמזג בשמים. הוא שומע את המלים “קיסר – מלך…”

מלך־הצבאות… גצים מזנקים, הבהוב מסביב, זיקים בכל מקום – קיסר; סחרחורת תּוֹקפתּוֹ.

״שמע, קארל, מה אתה תוקע את העינים באש? הי! איך זה עם הקיסר? כן! אתה, בן המשפחה הותיקה?״

קארל נרתע, ממלמל: “הקיסר, כן, הקיסר, ראיתי את הקיסר, קיסר־העולם, הכל־יכול…”

“אתם שומעים?” שואג אלואיס טוּנה, “יוזף וֶנצֶל, את הקיסר הוא ראה; זה מצטעצע עם הקיסר המחורבן שלו!”

קארל נדהם, אבל הוא שותק. שׂמאלוֹ משתעשעת בערמון־הבר. בעת שנוסעים הביתה, שולף אלואיס טוּנה דגל קטן אדום־לבן מכיסו, מניפו מעל לשדות, ומעוות פנים כלפי קארל. אחר־כך, בלגלוג מתגרה: “מה, קארל, אתה לא רוצה לספר למשטרה? מה?”

קארל מנענע בראשו ומסתגר בשתיקתו. רק ידו משתע­שעת בעצבנות בערמון־הבר החום, הממוֹרק.

ערב. ערב גשום של סוף אוקטובר. צדקו אלוֹאיס ויוזף: אין עוד קיסר. לפני ימים אחדים ביקר טוֹמאן הסנדלר בטי­רה, כנציג־העם. כל העיירה ידעה על שיחה זו: “הלא ביטלו את תארי־האצילות, לכן אמרתי לו בפשטות: אדון קילמאנסאֶגֶה. – כן, שתדע, אדון קילמאנסאגה, העם הפשוט, שבשמו אני מדבר, דורש חלוקת הנחלאות של האדונים. מוטב לך שאתה תפתח בחלוקה ביזמתך שלך, כביכול, שאם לא כן אין אנו אחראים לכלום. אולי תהיה מהפכה. – בבקשה, אדון קילמאנסאֶגה. ואת האספקה לעובדי־הטירה יש להגדיל מהיום. כן, בבקשה, להגדיל, אדון קילמאנסאֶגה.”

טומאן נהנה בלא שיעור מסיפור זה, ולא היה חדֵל מלחזור עליו עוד ועוד, והיה מוסיף: “אה, את פרצופו של הרוזן – סליחה, של קילמאנסאֶגה הייתם צריכים לראות! הוא רתח מכעס, ומשך באצבעות הגדולות שלו, כאשר אמרתי לו פשוט ׳אדון קילמאנסאֶגה׳ – אני, טוֹמאן הסנדלר. ׳אדון קילמאנסאֶגה”׳ אמרתי, כאשר לא הזדרז לענות, ׳אדון קילמאנסאֶגה, הכוונות שלי אליך טובות, אי־אפשר לעשות צחוק מן העם. יש דוגמות, אדון קילמאנסאֶגה, הלא איש משכיל אתה, מה אני צריך לספר לך הרבה? עכשיו החלה תקופת העם, אם אפשר לומר כך, תקופת ההמונים העמלים – ובעד האצולה נותן העם, במחילת כבודך, חרבון אחד גדול.

״׳כן, אדון קילמאנסאֶגה, הזדרז, היֵה דוגמה ומופת! האמן לאיש־העם, לטוֹמאן הסנדלר – זו רק התחלה! זכור מה קרה ברוסיה! ובכלל אני אגיד לך: העם מצא את עצמו, האצולה גמרה את הקריירה, והכמרים – העכוזים המחורבנים האלה – אותם נשלח לעזאזל עם אלוהים שלהם. אלוהים – זה אנחנו! אדון קילמאנסאֶגה, זו רק ההתחלה של התגלות העם. ובכן, מה בדבר חלוקת הנחלאות והגדלת האספקה?׳ ומה אני אגיד לכם, אנשים – הוא ויתר יפה מאוד. – אני התפעלתי כל־כך מעצמי, עד שאני שכחתי את העקרונות הסוציאליסטיים שלי, וכשהלכתי, אמרתי לו: ׳מנשק את היד, האדון הרוזן׳! – – ״

בבית מצב־רוח מעיק, קודר. האב קורא בספר, מדפדף בעצבנות. האם שולחת מפעם לפעם מבט אל החלון. נקישה בדלת. נכנסת השכנה, מרת קוֹאוּז׳ינסקי: “הנה הבאתי לכם ספר, שבדרך־כלל אתם לא אוהבים. עכשיו תלמדו לאהוב אותו. הנה קִראו על האדון, שלימד אהבת־האדם. – אז לא תהיו עוד מן ׳המשפחות הותיקות׳, ושום דבר לא יקרה לכם. ואם לא, לא תזכו פה לאהבת־האדם, ויכול להיות לכם סוף רע אני רוצה בטובתכם. שימו את הספר על השולחן – הוא כמו קמיע. תקראו בו בשקידה, ואת השאר יסדר אדון קוּצֶ׳רָה הכומר.”

האב והאם מסתכלים באשה במבטים חמורים, ומסרבים לקבל את הספר.

מרת קוֹאוּז׳ינסקי חוזרת ואומרת: “לטובתכם אני מתכוונת. הנה קחו את הספר.”

האב, בנימה של דחיה: “די! צאי מביתי, בבקשה!” הזקנה מסתלקת.

האב מוציא מן הארון ספר עתיק. מצית מקטרתו וקורא בספר.

בליל־קולות מהמה מן הרחוב, האם וקארל רואים ים־אדם אפל, גועש. הוא שוטף ומתקרב, שומעים זמרה מעורבת בצעקות. פנסים סיניים אדומים־צהובים מאירים בתוך האפ­לה המעיקה של ערב לח בסוף אוקטובר. תחילה – הֶבהקים בודדים מהוּססים, אחר־כך – לאין־מספר מעל ראשי ההמון המתקרב.

״תחי הרפובליקה! תחי הרפובליקה!״

ואחרי – כן צריחה פראית־צרודה: "בוז למשפחות הותי­קות!״

הצריחה מתגברת, היא רמה יותר, אימתנית יותר: “בוז למשפחות הותיקות! הלאה המשפחות הותיקות!”

האם וקארל נרתעים מן החלון.

דומיה מעיקה בחדר.

״הלאה המשפחות הותיקות!״

חבטה רסקנית. אבנים עפות לתוך החדר. השמשות נופצו. ושוב אבנים.

“בוז למשפחות הותיקות!”

אחר־כך מטר של ערמוני־בר חומים, מצוחצחים.

לקארל נדמה שהוא שומע קולות חבריו מבית־הספר.

האם אומרת: “ילדים, בואו למטבח, מאחור.”

קארל חש זרוּת גדולה. סיפורים ישנים מתעוררים בלבו. הוא רואה ארץ אחרת, זרה, חמה. פס עדין, כחול־חריף, של ים, וגבעות קרחות רכות. שמים גבוהים, חמים, זוהרים, איל­נות ופרחים זרים, וכותל גבוה, אפור, עתיק, מכורסם שיני־ הזמן.

פס־ים כחול־חריף ליד גבעות קֵרחוֹת רכות.

“כאן שוב אינני בבית,” אומר קארל בלבו. ופס־הים העדין, הכחול, והגבעות הקרחות הרכות מתקרבים והולכים. מעל לכל – שמים גבוהים, חמים, זוהרים.

האב מוסיף לקרוא בספרו. מבעד לפתח המטבח שומע קארל את טרטורם של ערמוני־הבר.

“הלאה המשפחות הותיקות!”

“הלאה המשפחות הותיקות!”

אחוז שרעפיו יצא קארל בוק זה כבר משׂדרת־הערמונים; כמו בחלום היה מהלך מחוץ לעיירה עד שסובב את החומה החיצונה של הטירה מצפון וממערב, המקיפה את הגן האנגלי המסתורי, את האגם ואת בניני־הטירה העצומים וכל בניני־השירות שלה, וכבר הגיע סמוך לבנין הירוק־האפור של מבשלת־השכר הגדולה. מכאן מוליך הכביש הראשי לעיר י׳. שמאלה הוא עולה אל עיר־המחוז י׳, וימינה הוא יורד אל העיירה.

קארל הסתכל בשעון – שש פחות רבע. הוא לא האמין למראה־עיניו: האומנם חלפה רק שעה אחת מאז עזב אותו יארושק? – זה נראה לו בלתי־מוּבן בכלל. החלפו שעות, ימים, חדשים, או שנים? קארל בוק קירב את השעון אל אזנו – השעון פעל כהלכה. – ומאין הצעקות הפראיות הללו? “הלאה המשפחות הותיקות!” – “בוז למשפחות הותיקות!”

אותן הצעקות כאז, לפני עשרים ואחת שנה – רק פראיוֹת יותר, לא־אנושיוֹת כמן הספירה של החוץ־אנושי. מאין? מסביב, כמלוא־העין, לא נראה איש. – הנה ניצב קארל בוק על הכביש המוליך לעיר י׳ – בשחר־ילדותו נהגו הכל לגלוש במזחלות במורד הכביש הזה – ואף שמובן מאליו היה שיפ­סע וירד, לצד העיירה, נשאר עומד תחתיו, כמו נשתרשו רגליו בקרקע, הביט על סביבותיו בהיסוס ובערבוב־חושים, כמו מצא מראה בלתי־צפוי המרתק את כל שימת־לבו. – ואכן, בהיות כל מקום וכל פינה מוכרים לו היטב, היה מקום לפליאתוֹ.

הסביבה כמו נשתנתה בתכלית. מימין לכביש, מַהלך חמש דקות ממצבת וַצלאב הקדוש, נעלמו השדות; לצד צפון־מזרח, כנראה כרתו את היער, ומסילות־ברזל שלא היו שם בעבר הורו על קיום מִתקן־רכבות, שלא היה קיים בשעתו. בקצה האופק נסתמנו אחוזות, שקארל לא ראה אותן מעודו. הלא הוא הכיר את כל הכפרים בסביבה. אולם האחוזות האלה, שנראו מתרחבות והולכות ומתרבות והולכות, לא היו שייכות לעיירה; וגם לא היה להן כלום עם הבתים המרוחקים מאוד של הכפרים ק׳ ול׳ – אה, הרחק־הרחק מעבר לל׳ ולמ׳ הוליכו השבילים אל הטחנה של דוֹאוּפּקוֹב… אבל מהו מתקן־רכבות מוזר זה? לאן הוא מוליך?

מחשבות אלה נדחקו הצדה בבת־ראש, כאשר עלה קארל, בחפשו הסבר או אוריינטציה חדשה, מטרים אחדים מעל כתף־הכביש, עד שעמד בגובה של מסילות־הברזל, שקודם ראה אותן מלמטה. לא זו בלבד שנתברר לו כי הנחלאות המוזרות, שכנראה הוקמו לא מכבר, נרחבות הרבה יותר מששיער תחילה, אלא שחזיון בלתי־מובן בתכלית ריתק את שימת־לבו של המהנדס. במרחק רב ראה מגדלים שחורים־אפורים, רחבים מאוד, מזדקרים מעל לרמה הגלית, מגדלים שכמותם לא ראה בשום בית־חרושת בכּרך. תימרות־עשן ענקיות עלו מהם השמימה והקדירום למרחק רב מסביב; מעובות יותר ויותר התקדמו תימרות־העשן והנמיכו באיום עוין על־פני הנוף הדומם. "אֵילו מתקני־חרושת יכולים אלה להיות? מה אפשר ליצר כאן?״ מעובים יותר ויותר, בגלים אחר גלים, שחורים־אפורים, התפרצו ענני־העשן, כמבקשים לבלוע את נוף־המולדת. בעָתה אחזה את המהנדס. הוא פנה לצד מזרח. שם עוד ניצב היער. ובקרחת בתוך היער – זאת ידע – משתרעים שני בתי־הקברות העתיקים.

“הלאה המשפחות הותיקות!” בתרועה של גיל נשמעה השאגה המחרידה מלמטה – בודאי מן הפונדק “תחנת־הדרך העליזה”, לפני המַפּחה.

“אבל אני צריך להגיע אל אמא,” אמר קארל לעצמו, וירד מן הסוללה הנמוכה של מסילת־הברזל אל הכביש. כעבור דקות אחדות עבר ליד הפונדק “תחנת־הדרך העליזה”, וראה שהוא שורץ לובשי־מדים זרים. למרבה הפליאה הניחו לו לעבור באין־מטריד. עבר על־פני המַפּחה – סגורה.

“הלאה המשפחות הותיקות!”

עכשיו נכנס לרחוב המשפחות הותיקות. היתה דומית־מוות. כל החנויות היו סגורות.

הרחוב היה שומם. כל התריסים מוגפים. לא חיה ולא עוף ברחוב.

עגלות אפורות גדולות, גדושות רהיטים וכל מיני כלי־בית. איש לא שמר עליהן.

מימין, אחרי המַפּחה, המשק הידוע של האלמנה באנג, על רפתותיו. הלא זה ביתו של פריץ, חברו לספסל־הלימודים; לפני כעשר שנים נשא אשה.

לא כלום. דומית־מוות; שער־המשק נעול. אין געיה של פרות. אין קולות־אדם.

גבוה מעליו – הטירה.

הלאה, הלאה! חוץ משכשוך גלמוד של הנהר הקטן עומדת מסביב דומיה קפואה ומקפיאה.

מעבר לרחוב, משמאל, שלט: מ. שוארצשטיין. גם הבית הזה סגור. קורת־ברזל מהודקת לתריס־החנות.

בית ישן בסגנון בארוק, בעל חזית נאה. "בית־הארחה. הבעלים: מ. פליישנר״. סגור. מת. –

קארל הגיע אל גשר־האבן התחתון, המעוטר פסלי־קדושים בסגנון בארוק. מלמטה שוב הגיע אל אזניו הפזמון החוזר המבעית:

״הלאה המשפחות הותיקות!״

אחר־כך – נגינה צבאית.

הקול המנבח, הגוער, הפולט מלים מנופחות, יוצא מן הרמ­קול.

גשר־האבן הישן. הנהר הקטן זורם לאטו. שיחים ירוקים־דשנים גבוהים בשפה ממול, ולמעלה מזדקרת הטירה. מעבר לגשר, משמאל לדרך המוליכה אל כיכר־השוק, מזדקרת גבעה ולפניה בתים קטנים. משם מוליכה הדרך אל גבעת־הקאפלה.

פתאום – דמות מטושטשת, במעלה הגבעה, פונה אל קארל. כלום היא רומזת לו?

אי־אפשר להבחין.

קארל מתקרב במקצת אל הדמות.

היא כמו מחוסרת־צורה. עכשיו כמעט ברור לקארל, שהיא רומזת לו בידה.

הדמות ניצבת למעלה על הגבעה. משם מוליך שביל אל הקאפלה הישנה. השביל היה משמש תהלוכות דתיות. עכשיו לא נראה איש גם שם, חוץ מן הדמות המחוסרת־צורה.

״זו אשה," אומר קארל בלבו. ״מה היא רוצה ממני?״

ביקש להתקרב אליה, והיא כמו מתרחקת והולכת. קארל התחיל לרוץ בכל כוחו.

״הלאה המשפחות הותיקות!״

״בוז למשפחות הותיקות!״

מלמטה – ההמיה הדקה של הנהר הקטן.

נגינה צבאית.

עכשיו הוא מכיר את הדמות. זו מרת באנג הזקנה.

נדמה היה לקארל, שמרת באנג רומזת לו בידה מלמעלה. עדיין נשתברו אל אזניו צלילי המַרש הצבאי, הבוקעים מרמקולים רבים. קארל היסס. הוא נשם נשימה עמוקה. בין נגינה לנגינה שודרו חדשות – הכל באותו קצב־דיבור גערני, שכבש את האֶתר בבירה. ועם זאת שמע קארל את השכשוך הרך והרגוע של הנהר הקטן, ופסלי־הקדושים התמימים בסגנון הבארוק שעל גשר־האבן הישן ניבטו שקטים ורציניים אל גבעת־הטירה. הטירה עצמה לא נשתנתה, נזדקפה גבוה מעל לעיירה, בניני־השירות שלה פרושים למרחב, כמו חוב­קים את העיירה בזרועות איתנות. לפני קארל התגַבּה הכביש והלך. מבטיו נגעו במרת באנג. שוב היה נדמה לו, שהיא קוראת לו בשמו. אבל כמעט לא היה אפשר להבחין, מאין באה הקריאה – מן הרמקול או ממרת באנג.

שוב רמזה לו מרת באנג מלמעלה, הפעם רמיזה תקיפה במיוחד. בגניחה קשה פלטה את האויר מגופה השמן. עטופה היתה בלויי־סחבות, רגליה העבות, התפוחות, נתונות בנעלים שחוקות וקרועות.

עכשיו הלך קארל אחריה, בחפזון רץ בכביש העולה. הנה ראה את מרת באנג נכחוֹ. דמעות ניגרו על לחייה, שדמו לשׂקים מקומטים. ניענעה ראש מצד אל צד ואמרה בקול־נהי: ״וכי איך הגעת לכאן, קארל, איך הגעת לכאן?״

“באתי באוטובוס, מעיר־הבירה, לא יכולתי לסבול שם, הרכבות אינן מסיעות אזרחים, אבל שאבוא לכאן – זאת לא ידעתי, לא, עמדתי על כך רק כאשר נקרו לפני היערות הידו­עים מכבר, וגם אז עדיין פיקפקתי, כי כאשר חוזרים הביתה פתאום, בלא הכנה, הרי זה דבר שקשה מאוד להבין; והלא גם אבי איננו עוד בחיים – בודאי, אעלה על קברו; אבל אמי, היא גרה במקום אחר, בנ^,, ובעצם רציתי לנסוע אליה. כן,” ניענע קארל בראשו בתנועות אטיות, “רציתי אל אמא. אבל בינתים נודע לי, שגם אמי נמצאת כאן, באיזה מקום שהוא.” נשימתה של מרת באנג היתה כעין טרטור, ובקול מחרחר חזרה אחריו: “אל אמא, אל אמא – הלא לכן קראתי לך.” היא פנתה עורף לקארל, רגליה התפוחות הריצו את גופה חסר־הצורה, המתפרק, במהירות מבעיתה.

המהנדס הלך בעקבותיה; מאוד נאלץ להיחפז, לבל תיעלם מרת באנג מעיניו. במפתיע פנתה אל סימטה צרה, שקארל הכירה משחר־ילדותו; מכאן הוליכה הדרך אל הקאפלה על הגבעה מול הטירה. אבל פתאום לא התמצא עוד קארל. הדרך עלתה בתלילות בלתי־שכיחה, גופה של מרת באנג עלה ביעף, הטירה ובניני כיכר־השוק נראו מלמעלה גדולים ויפים הרבה מן הרגיל. שוב לא היתה זו ריצה: מרת באנג עלתה כדחופה בכוח־מנוע, וגם הוא, קארל, חש עילוי בלתי־ידוע, כוח מסתורי דחפו קדימה, כמו רק כוח זה יודע מטרת מסעו. אחר־כך נתגלה היער שבו בתי־הקברות. בבהירות גדולה ראה קארל את מצבת אביו לפניו. במרחק רב משם נעצרה מרת באנג. גם קארל נעצר, מבטיו ליטפו את חומת בית־הקברות, מצבות לאין־מספר ראה לפניו, הרבה יותר משהיו בבית־הקברות מעודו; בית־הקברות עצמו התפשט לאין־סוף על־פני המדרון המיוער, וגם למטה, בבקעה, עוד ניצבו מצבות עד מעבר לכר־הדשא, הבהיקו בלובן אפרורי לאורך שפת הנהר הקטן, ושמש־של־ערבית האירה את השמות המשוחים בצבע־זהב על־פני המצבות. הרחק למטה, בבקעה, ניצב צלב־הדֶבר מעץ חום, כמראהו תמיד, אלא שעתה הזד­קר בגודל בלתי־משוער על־פני הנוף.

קארל נאחז תמהון גדול; מעולם לא העלה בדעתו שישנו בית־קברות גדול כל־כך. מה יפה היתה הטירה, על הגבעה ממול. מגדליה נתרבו, דומה היה שהיא גדלה. פתאום הוארה כל הטירה באור־יקרות, מכל חלונותיה. היתה, דומיה גמורה, והאורות המרובים של הטירה האירו את בית־הקברות האין־סופי.

שוב רמזה מרת באנג ממרחק, ביד כבדה, נוקשה. היא טסה בפנייה ימינה, והמהנדס נדחף בעקבותיה בכוח מסתורי. נעלמו היער, בית־הקברות והטירה; הנה הם בסימטת־מגורים עלובה. אחזו פחד, שבמציאות היה מגוחך: הלא זו הסימטה, שכילד היה מוקיר רגליו ממנה! בתיה נמוכים, רעועים, צחנה נודפת מהם; זוהי סימטת־הצפרדעים, שמרת באנג הוליכתו אליה בדרך־עקיפין רחוקה. נוזל דלוח ניגר מבין האבנים בצדה השמאלי של הסימטה. מבקתת־חומר נמוכה, מכוסה גג של קש, בקעה צעקה צרחנית, אחר־כך נפסקה, ולאחר זמן־מה נשמע בכי־תמרורים של ילדים. מרת באנג האטה את ריצתה. הנה עבר קארל על־פני בית מתמוטט למחצה; הבית היה מוכר לו, וצמרמורת עברה אותו. הטיח נתקלף לגמרי מן הקירות, וכתמי־עובש ירוקים התפשטו בהם. בסימטה זו התגוררה חלאת־העם. וכילדים היו מקיפים ביחוד את הבית הזה תמיד בקשת גדולה. בבית זו התגוררה קראוארני הזקנה עם שתי בנותיה. “כלפי חוץ” עסקה באפיית דובשניות. על השער הירוק השבור עדיין ראה קארל את הציור הידוע לו מכבר של דובשניות בצורת־לב. אבל לא היה איש בעיירה שלא ידע את עיסוקן האמיתי של מרת קראוארני וביחוד של בנותיה.

קארל השיג את מרת באנג, שניצבה לפני הבית. היא נגעה בזרועו של קארל ואמרה בקול שורקני: "אתה רוצה אל אמא, כן, תצטרך לעבור כאן,״ ורמזה אל החצר של בית־קראוארני. קארל ניענע בראשו ואמר: "אי־אפשר "

“לא אוכל לעזור לך, קארל, הלא אתה רוצה אל אמא.” כבר הניחה ידה על כף־המנעול ופתחה את השער. נדחף כורח נורא הלך קארל אחריה. הוא שמע קולות צרחניים של שיכורים.

המראה נשתנה. לפני קארל נפתחו סימטות מעוקלות, שלא ראה אותן מעודו, והן שרצו אנשים לבושים בלויי־קרעים, נאנקים; הם התרוצצו מקוֹננים, ביד כל אחד מזוָדה קטנה. ביניהם התרוצצו לובשי־מדים והנחיתו עליהם מכות באלותיהם. ליד פגר של כלב היה מוטל ילד מת. איש לא טיפל בו. זקן גוץ, רועד, חסר־שינים, החזיק בידיו צרור זרדים יבשים ומילמל: “אשתה עוד פעם קפה חם.” נערה יפה, כבת שש־עשרה, יצאה בריצה מבית־קראוארני, בצעקות מחרידות. לבושה היתה כתונת־לילה בלבד. היא מרטה שׂערה, אחר־כך התמוטטה וצנחה לארץ בלא רוח־חיים. ילדים קטנים טיפסו ועלו במעקות־הברזל, וביקשו להסתתר בגומחותיהם של בתים רעועים. לובשי־מדים דילגו אחריהם, גררום החוצה והטילו אותם כסחורה מתה על קרון שחור גדול.

“בוא כבר,” אמרה מרת באנג. "אנחנו התרגלנו בכל אלה מכבר. קודם־כל אתה מוכרח לעבור בתוך בית־קראוארני, ככל שייראה לך הדבר קשה. אמנם סבור היית, שחסכת זאת מעצמך – אבל זו טעות. בית־קראוארני הורחב, כביכול. הוא קיבל מעמד רשמי, ונעשה מוסד נכבד מאוד בעולם של הסדר החדש. אבל בינינו לבין עצמנו – הלא גם בעבר היה קיים, כפי שאתה יודע, ואנחנו הכרנו רק סניף קטן, סניף לא יָציג ביותר, של המפעל. אמא קראוארני, היא עוד חיה, חביבי, ובריאותה משתפרת והולכת, היא זכתה לכבוד גדול, והיא ראש־הממונים עלינו. אל יטרידו אותך ענינים מוזרים במקצת לכאורה, קארל, אל תעריך אותם בעיני אדם מן העולם שחרב, כי הרבה מאוד מתרחש תוך ימים אחדים. ואין דומה יום ליום מבחינת גודש המאורעות והחוָיות. יש ימים הנמשכים מאה שנה ויותר – מבשרנו חזינו. אולי יש כאן היפוך משונה של פסוק מכתבי־הקודש; פסוק מן המקרא, שלמדנו כולנו מפי מורנו, אביך המנוח, לבש פרצוף שנש­תנה. אך כמעט מגוחך הוא – אם עוד אפשר לדבר כאן על גיחוך – שאני האשה הזקנה, שעוד הייתי תלמידתו, צריכה להזכיר לך, לבנו, את הפסוק הזה, את המאמר הזה. בקיצור, איך נאמר שם, באותו עולם שהוא כאן, אבל לנו הוא רק נראה עוד כרוח־רפאים, איך קראנו כאן – שם, שלשום, לפני אלף שנה? בודאי אתה יודע, ואני רק אומרת את הפסוק לעצמי, כדרך שאני וזולתי – כולנו – אומרים לעצמנו דברים הרבה, רק כדי להבהיר לעצמנו, שיש צורך לפרש את הכל פירוש חדש:

" ׳כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור, וכאשמורה בלילה׳.

"נו, מנקודת־הראות שלנו ושל עולמנו זהו באמת אוֹשר מגבוה. אלא שאנו נחלנו את היפוכוֹ: יום אחד בעינינו כאלף שנה שאינן עוברות – על אחת כמה וכמה אשמורה בלילה!

"כן, אביך שם – אפשר לקנא בו. אבל הוא הניח אותנו, עם כל התורות, עם כל כתבי־הקודש שאנו צריכים לפרשם פירוש חדש לגמרי – ואין אנו יכולים. מזמן לזמן מתגלית לנו משמעות חדשה של פסוק זה או זה, אבל איש אינו יכול להביא לנו כאן תורה, איש…

"רואה אתה, קארל, עוד מעט ירֵד הערב, והלא נשלחתי להדריך אותך בדרך אל אמך. – כי כולנו כאן, בצריפים החד­שים הללו, בגושי המבנים המשונים, שבעצם אי־אפשר להגדירם כרובע־מגורים, כיון שאין לדבר כאן כלל על מגו­רים בהוראה המקובלת – אנחנו כאן קרובים כל־כך אל גבולות עולמנו הישן, ובכל־זאת אנחנו במקום אחר, שונה בתכלית. בודאי אתה סבור, שאנחנו נמצאים כאן, בדמדומים, ואני מדברת אליך, לא הרחק מן הקאפליצ׳קה, מן הקאפלה, ועוד לפני זמן קצר – כאשר קראתי לך – פסעת ברחוב השו­מם של המשפחות הותיקות. אבל כבר הסברתי לך, שמושגיך על אודות הזמן נתישנו – לנו התמתח הזמן והשׂתרע, הוא חדר לתוכנו ואנו לתוכו. ואלה הם זמנים שונים מאוד זה מזה – הזמן המוסיף לחיות בתוכנו, והזמן החדש, החיצון, שהוטלנו לתוכו במפתיע. – עכשיו אנו מסתכלים מקרבה מרוחקת לאין־שיעור, מנוּכרת, אל מה שבעבר – אתה תאמר: עוד לפני ימים אחדים, אבל אין לזה חשיבות – היתה לנו מולדת, עולם שחוסים בו. אה! בודאי אתה סבור שאנו רואים כאן את מגדל־הכנסיה – כן, שם למטה – ואת הטירה ממול, מעלינו? אולי כן – אבל אתה תודה שזוהי אותה טירה ובכל־זאת טירה אחרת, טירה זרה, מורחבת, גאה־דוחה. וכלום ראית מימיך את הטירה מוארת אור מבעית כל־כך?״

מרת באנג נאנקה; היא התנשפה, ועיניה התפוחות נתבלטו בפניה המנופחים.

“בוא, בוא!” היא נגעה בקוצר־רוח במרפקו של קארל בוק. "מכבר עברנו בבית־קראוארני, עכשיו משתרע לפנינו מישור נרחב. אתה רואה את האורות הקטנים לאין־מספר?״

קארל בוק נזכר במבנים המשונים, שעוררו את שימת־לבו קודם־לכן – מתי זה היה, בעצם? – וגם שמע שריקת־קטרים, ומעל לאופק הרחוק התגלגלו ענני־עשן אימתניים, ענקיים, שחורים־אפורים, והקדירו על הבתים הזרים הרבים ועל אוֹרוֹתיהם הקטנים המתנצנצים. לרגע נקלשו ענני־העשן, ומיד נראו לעין מגדלי־החרושת העצומים, המזדקרים, והיה רושם שהם גדלים והולכים, כמו מגביהים ומתרחבים ובול­עים את הנוף של ערבית ואת שמי־הערבית. קארל חש בעָתה חונקת עוד יותר מקודם. – בהמשיכו דרכו עם מרת באנג שוב עבר ליד מסילות־ברזל, שאת משמעותן לא השיג. מעל לכל נתלה ירח בזריחתו, מכוסה אובך, ובקצה האופק הנראה נתגלה פס כסוּף־דהה.

שם, שם, רואה אתה, קארל, שם הים. עוד תגיע לשם, אחרי שתספוג לתוכך את כל המראות הללו.