בשעה מאוחרת בלילה נסתיים המיטינג. נאֶלסון, רזה, זריז, משל שזור תיל חום, יצא ראשון החוצה. הוא לא הלך – הוא נישא הביתה.
נאלסון סבל על אלפי כורי־הפחם, שהפסידו את השביתה, לאחר עשרים שבועות רעב. נאמר – כי זכו. הם הבעלבתים וויתרו בנקודה אחת, בנקודה אחרת. הוא נאֶלסון, שהוא כבר שלושים שנה כורה־פחם, למעלה ממחצית חייו בילה במכרות, הבחין, כי לאחר שזכו, התנאים גרועים בהרבה, משהיו קודם השביתה.
לא היתה לו לנאֶלסון תרעומת על הפועלים. ידע, מה פירושה של רעיבה, במשך שבועות, עם נשים וטף. הוא האשים את מנהיגי־השביתה, ובעיקר את בנו שלו עצמו, פיט, מזכיר היוּניוֹן. עוד אתמול היתה לו שיחה ממושכת עם בנו, הוכיחוֹ, כי אסור לוותר לבעלבתים, ולהפסיד אין בין כך ובין כך מה. פיט הסכים. ופתאום תהפוכה כזאת.
נאֶלסון הבריח על עצמו כל חשד, שוטט בביקעה הנידחה חידלת־העצים וחדלת־העשב. צריפים אפורים, סוֹמים, היו פזורים על פני כל השטח. לפני המדרגות ישבו נשי־כורי־הפחם בחבורות של שלוש, של ארבע, חיכו לבעליהן והשיחו את קשי לבן.
“באמצע הלילה התנפלו עלי, הכלבים” – דיברה אירלאַנדית גבוהה ברמה – “הפכו את החדר, חיפשו את דזשאַן… דזשאַן נתמזל לו מזלו – אילו דקות קודם בואם חמק וברח… מרוב כעס התחילו משברים כסאות, עקרו את כרעי־השולחן ואותי ושני ילדי, הישנים, הערומים־למחצה, גירשו מן הבית…”
“טוב, שהלילות נעשו חמים יותר” – נאנחה איטלקית, שרחבה מרובה מגובהה.
“בני הכלבים האלה היו מגרשים גם בחורף” – החזיקה פולניה, כולה עור ועצמות, את ידיה הקטנות על כריסה, שהיתה גדולה מכל עצמה.
“בחורף דוקא היו מגרשים!”
“הלילה יקיץ הקץ!”
“באמת שוב אין כוח, הרגלים מתמוטטות, למעלה מעשרים שבועות, ששובתים”.
“סטיפאַן שלך” – אחזה האיטלקית ידה של הפולניה ההרה – “סטיפאַן שלך השתולל אתמול כהוגן, השד ריקד בין עיניו”.
“אינו יכול שאת, שצרורי בין שיני” – הסתירה ההרה את כרסה בשתי ידיה.
“מוסרים לו את התענוג!”
“סתם אמירה היא, שאינו יכול לשאת; הוא מתכתש, מנקה־ארובות שלך!”
“אם לא הפלתי ממכותיו, הריני עשויה ברזל” – רעד קולה הבקוע של הפולניה.
“מה הוא רצה, השיכור?”
“כשאינו יכול לפרנס את ארבעת הילדים שלו, אינו רוצה בחמישי” – נראה היה, שאשתו מצדיקתו.
“איחר להמלך!”
“זוחלים כחזירים, ואחר כך יש להם טענות!”
“כולם כך!”
“הייתי נותנת לו להלום מהלומות!” – פלטה האיטלקית בקצף כל־כך, כאילו היא גופה ספגה את המכות.
“כשהבעל מחבט לפעמים, אין זו פורענות” – הטילה האירלנדית – “הנה מיסטר נאֶלסון”.
“מה נשמע, מיסטר נאֶלסון?” – התיצבה האיטלקית – “כבר אַחַר המיטינג?”
“זכינו בשביתה” – אמר נאֶלסון בקול זר וזוויות פיו התקמטו ברוגזה – “מחר בבוקר השכם לעבודה”.
הנשים אחזו זו ידיה של זו, נפלו זו בזרועותיה של זו, נשקו זו את זו.
ההמולה כבר התגלגלה על פני הביקעה השקטה, המגולה, באה מכל העברים; הלכה הלוך ורום, הלוך ועוז. התדפקה על דלת וחלון. אורי־שלהבות הפציעו בשמשות. אמהות, תינוקות לידיהן, פעוטות על ידיהן, התלהגו, התערבו עם אלפי כורי־הפחם, שבאו מעם המיטינג. המנהיגים צצו והאמירו מעל ההמון, יש שנשאר יושב על הכתפיים המסורות, יש שעמד על חבית ריקה – דיברו בכל רמ“ח ושס”ה על השביתה שזכו בה. אי לא האזין.
דאגת היחיד, שהנחיצתו לעשות פשרות, ובלבד שלא ירעב, הדאגה הזאת נמוגה. פירורי־שמחה התכפלו, נשרו לכל פינה ופינה בכפר, נפלו על המון־האלפים, שעמדו ערוכים, כמנענעי פסנתר אדיר – והזימרה בקעה לתוך הלילה.
אירלאנדים, איטלקים, פולנים, סלוֹואקים, שבאו בדוחק לידי הבנה, להגו אחד אחד בלשונו, כולם קלטו קרבם את החדוה, כדרך בני אדם הקולטים קרבם מימי מעיין מתגבר, ואינם מהרהרים, כי שתייתם מקפחת את מישהו, שהרי אין הם נוטלים כל מאומה מאחרים.
נאלסון, שסירב לשמוע על כהוּנה ביוּניוֹן, לא רצה להבדל מאלפי החברים, חינק בקרבו את הטינה, לא הוסיף להרהר בשביתה. ומשהתערב בהמון, התמזג עמו, נעלמו – ביתו, בנו, אפילו הוא, נאֶלסון עצמו. נשארה חדוה נהירה, בת־בלי־שם, שאינה צריכה שם ולא יהיה לה שם, חדוה, שיש לו לנאֶלסון חלק בה – למעלה משלושים שנות עבודת־פרך.
נמוך, ראשו הגדול על כתפיו הרחבות, הגיח דזשאַן מפויח, כגחלת עמומה, מתוך סיעת־פועלים. הוא חסם דרכו של נאֶלסון, אחזו וצידד עמו:
“מה שמחה היא זוֹ, אֶחא נאֶלסון? אין יושר, אני אומר לך, אָין… מאַיק, דזשאַן ופיט שלך… מכרו את השביתה…”
“עובדות בידך?” – דחק נאלסון באיטלקי.
“עובדות למה לי? כמוני כמוך יודעים, כי בוֹסים אינם משלמים כסף חינם!”
“ודאי לא!”
“והם, קורקבני־הכלבים, קיבלו כסף! פיט שלך סתם את פיותיהם של הכל, של כל ה’גאֶנג'!”
“פיט שלי?”
“כן. שאל את סטיפאַן. האֶי סטיפאַן”, ־ קרא האיטלקי את הפולני, שעמד בתוך חבורה של כורי פחם והמרידם – “נאֶלסון אינו מאמין!”
“גם אני לא האמנתי” – ניגש סטיפאַן, דיבר חרש, מדי פעם בפעם הגביה במפתיע את הקול, משל היה חרש – “אתנול בא אלי קאֶלי ואומר, שאין צריך להיות שוטה, והשביתה הפסדנוה ממילא… צריך שיהא מוח בקדקוד, ולא נסורת… מה שלא יעשו ב’חפרפרות', בכורי־הפחם, יהיו מרוצים, ובלבד שיעמדו ויעבדו, ואגב כך צלצל קאֶלי מלוא כיסיו כסף”.
“קאֶלי” – שאלתיו – “הרגת את מאֶקמילאֶר, אדיר־הפחם התפוח?”
“רצונך שאקח דברים עם פיט?” – ליחש לי קאֶלי.
“כי מה?”
“שיעמדו מחר לעבודה”.
“כוונתך?”
“אַל תעשה עצמך פגר, סטיף, ואַל תהא ‘דאֶם־פוּל’. אתה יודע כוונתי… פיט הוא ‘גוּד בוֹי’?”
החשד, שלא הרפה כל הלילה מנאלסון, כבר היה עתה נטוע בתוכו. נבהל הביתה.
נאלסון סבב את ביתו הקטן, לא יכול ליכנס לתוכו. כאן מתה אמו של פיט, הניחה את נאלסון ותינוק בן שלוש. כורה־הפחם התפאר בפיט – הנער יתחיל במקום, שבו הוא, נאלסון, הפסיק. הוא, נאלסון, כבר יישאר כורה־פחם. פיט, שירש התמדת־אביו, עקשנותו, יהיה מנהיג, ואמנם נעשה כן.
כורה־הפחם היה ודאי לו, כי נעשה פה מעשה מגונה, אך סירב להאמין, כי פיט שלו ידו באמצע. הרי הנער אינו צריך כל מאומה. אין הוא שותה, אין הוא מעשן, מוסר לאביו את כל שכרו.
בתנופה פתח נאלסון את הדלת. זו לו הפעם הראשונה, שניגש לשולחן־הכתיבה של בנו, שהיה סגור. בכמה חבטות שיבר את המנעול, התחיל מפשפש בניירות. בדק כל פיסה, כל פתק כתוב, נתחוור לו, כי בנו משרת את הבעלבתים למעלה משנה.
חייו של כורה־הפחם הוכו בבת אחת רסיסי־רסיסים. שרירי־הפלדה בגופו המורעב הוּתרו, נתרפו, התמסמסו. מי פילל, כי דוקא בחדר הזה, שבו אבא־בן דיכאו, לאורך־חיים, כל תשוקה שובבה, דוקא פה ייבקע נחש? נחשול חם עלה לגרונו, לא הניח לו לאָב, שישב במנוחה ויצא החוצה.
ההמון סאנו כקודם, הרימו את הנואמים, צווחוּ:
“הוּראַ דזשאן! הוּראַ פיט! הוּ־ראַ!”
“ובלבד שנסתיים!”
“ובלבד סוף!”
“ובלבד סוף!”
“ובכן, מתי, בוֹיס, נלך לעבודה?”
“אומרים, מחר”.
“מחר! מחר!”
הוציאו מתוך צריף גראמופון, העמידוהו בלב־הביקעה ונגינת־מצעד צרודה שמטה מטליות־לילה, הוציאה נשים, טף ממיטותיהם. בקבוקי־יין־שרוף שטוחים נדדו מפה אל פה, הכניפו את הרגלים, הכניפו את האברים המפורכים. כושי התקוֹלל, נלווה לו שני, שלישי. הקולות חרישים, נוּגים. נטפל אליהם אירלאנדי, ניגע איטלקי, פולני. הזימרה היתמרה מעל הביקעה, מעל הצריפים, עקרה את הלילה ממנוחתו.
נאלסון תקע את אצבעותיו העבות בנקבי־אוזניו, נגרר בין הצריפים והפליג לדרך המוליכה למיכרות־הפחם. ביקש לסגף את גופו, שוטט שלושה, ארבעה חמישה, מילין – לא תרעוּמוֹת, לא עוולות, אלא כל חייו, גדולים, כבדים, התמסמסו בו, עשנו, שטפו את מוחו, והוא נישא ביתר תנופה.
תלי פחמים גבובים נוצצו באפלה, נאלסון היהרהר, שאין דבר כלֶה, האור הספוג של מליוני־שנים נישא עתה מעם הפחמים. מה ערך לו, לנאלסון, לגבי השנים, אפילו החיים של אלפי כורי־הפחם, שפיט רימה אותם מירמה מגונה כל־כך.
מכונות־גרר היו תלויות בלילה, כקילוני־ענק על בארות, כפופות מעל הקרונות הריקים. ניצנוץ־הפלדה של הפסים ביצבץ מבין הבורות, הקציף בחשכה, משהגיח הירח הפגום מאחורי ענן.
נאלסון דאַב, שהעולם אינו יודע כל מאומה על רבבות־בני־האדם, המכלים את חייהם במעי־האדמה המפוייחים. על כל מאה בתים, שהם מוארים ומוּסקים, נהרג כוֹרה־פחם. ואם האדם כבר המציא את המכונה, שאינה כואבת ואינה שותתת דם, על שום מה הוא חייב להתענות בעבודה מטומטמת ככריית־פחמים.
מעם המהמורות נישאו קולות חנוקים. הלילה נתמלא נפתולים. נאלסון החיש את הליכתו, נתקל בשני שומרים, שהחזיקו בצווארונו כורה־פחם שטוף־דם.
“תצווה לדור עשירי, שלא לגנוב פחמים, עכוז מזוהם שכמוך!” – חבט השומר באגרופו באָזנו של כורה־הפחם, שלא יכול לעמוד על רגליו, התנדנד לצד השומר האחר, שאגרופו היה מוכן לחבוט אָזנו אחרת.
“כשאין נותנים פחמים” – התכעכע דיבורו של הפועל ההמום, ניסה להתנצל ופניו המלוכלכים בדם התעוותו – “ולבשל תבשיל צריך”…
“תעבוד, אל תשבות, יתנו לך פחמים, ‘גיני’ ארור שכמוך!”
אַחד השומרים נטל ידו של הפועל, ביקש לכובלו בשרשרת־פלדה; הפועל התחנן:
“חנני הפעם… לא אוסיף עוד…”
ללא־הועיל, הפועל התחיל מתכתש. ידים הורמו, ירדו, בתהלומת, בתחבוטת, הטילו את כורה־הפחם על גבי הקרקע, כבלוהו בשרשראות־פלדה.
נאלסון ניטלטל בין מכרות הפחם, הצטער, שביזבז שלושים שנות־חייו במיכרות האפלות, ופסע הביתה. פיט כבר ישן. נאלסון נטל את פנס־הכורים המרושת, ומן הצד התבונן בבנו, ששכב במיטה, מכורבל בשמיכה. כתפיו צרות, צווארו צמוק וגרגרתו נעה ונדה, כלב מטוטלת. רגליו הפשוטות נדחסו מתוך השמיכה, נזדקפו כשל בר־מינן. לעיני האב היה קבר קטן – רוחבו אַמה. מה ערך ומה שיעור לחתיכת־חיים פה, על גבי המיטה, הדוחפת ריבואות אל המכרות האפלים?
נאלסון קלף את בנו מתוך עצמו, העמידוֹ על כפו הפתוחה, השחורה, התבונן בו כדרך המתבונן במכה, שדין להפקיעה.
השלהבת פיזזה מבעד רשת־החוטים, פיזרה אלומות־חושך מתחת למיטה, בפינות, סימנה פניו הגרמיות של נאלסון, לרבות דבלול שערותיו השבות, שהיו מוטלות על מצחו הלח. כפוף עמד על בנו, דיבר אל מישהו, משל שלישי בחדר:
“כן, דין להפקיעה”.
עם שחר התדפקו על הדלת. נאלסון פתח. דזשאַן על פניו האפלים כבש מלוֹא־הפתח. אחריו סטיפאן וקבוצת פועלים. דזשאן הגיח:
“באנו לקחת את פיט. דזשאַן ומאיק נמלטו בלילה. קורקבני־הכלבים מכרו את השביתה”.
“הכל יודעים, כי מכרו את השביתה” – זז לפניו סטיפאן – ולעבודה לא יצא בינתיים איש".
“היכן הוא? פיט? עודו ישן?”
“שם הוא שוכב” – הראה נאלסון על המיטה, שעמדה בחדר הסמוך.
בפסיעות כבדות ניצבו כורי־הפחם לפני המיטה הצרה, שבה שכב פיט ורקתוֹ ירויה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.