כתום אבל השבעה נעל בֶּר את הנעלים הכבדות, המסוּליָנוֹת, ויצא לחצר.
הבוקר ריטט בגעיית הבהמות, שלא עמדו במנוחה ברפת.
בר התרעם בלבו, על ששרה אינה חולבת עדיין את הפרה, והציץ כלפי מזרח. נץ־החמה, מפגר, היה בסמוך לקרקע, הבריח בחיצים, חיצי־אש דקים, את האפרורית.
הוא נטל מעל הגדר שני דליי־פח, ביקש לחלוב בעצמו את הבהמות, והתרעומת דובבה מתוכו:
“שוב אין על מי לסמוך, אין גוֹלדה…”
לא היתה זו טינה על מישהו, שניטלה מעמו גולדה. אולם הוא כאַב על שום “החצר”, שבה געו הבהמות תפוחות־כחלים. בדרך הציץ לתוך לול־העופות, חטף עוף אחד, אחר, זפקיהם היו ריקים.
החצר על רפתיה ודיריה, שהיו גדושים רוב ברואים, אשתו היא שבנתה אותה, טיפחה אותה. בר חש עצמו חייב על עמלה של גולדה, היה מתנצל על עשרות־שנות־העבודה, היה אומר וחוזר ואומר:
“בידיים זרות טוב לחתות גחלים…”
שרה כבר ישבה ברפת בשילוב־ברכיים, חלבה בכל עשר אצבעותיה. שמלתה הקצרה בין רגליה. ברכיה חשופות, מוצקות, התערבו בלבנונית־החלב, הבהיקו באפלולית, וריח של חלב חי וזבל־בהמות ריכך את בר:
“ואני סברתי, כי עודך ישינה!”
“כשיכולתי לעבוד בשביל גולדה, שניבדל לחיים ארוכים, דין שגם אתה תסמוך עלי!” – הרטיבה הבתולה את אצבעותיה היבשות בחלב הרירי וקרבה לפרה אחרת.
בר לא ענה. את שרה, שארה רחוקה של גולדה, לא אהב. מוחזקת היתה לו בתולה פותה, שאין שכלה משמשה. עתה נראה לו, כי טעות היתה בידו, הבתולה אינה דוברת הבלים. היא התרוממה על ברכיה, כעל אוכף. גב רחב, ברכיים רחבות ממנו, כאילו לא גדלה בין בני־אדם, אלא כאן, ברפת, בין בהמות. אצבעותיה קצרות, אדומות, גלשו על הכחלים המהבילים, הקציפו, ועיניה אפורות, לחות, נוצצו מתוך לסתות שמנות, שלא פסקו מהעלות גירה.
בר יצא מן הרפת. עמדו שלהי־אפריל. אילולא מות אשתו, היו חלקות־האדמה, שהתפשטו ימינה ושמאלה, חרושות מכבר. השנה בר איחר.
הבוקר מקושה, כפוריי, הכחיל מעל השדות, מתוך הרחבות גח פועל וארבעת סוסיו. המחרשה העמיקה לחתוך את הקרקע, הפכה את מעיה כלפי מעלה, ומעל השחרורית המדובללת, משל מים עומדים, התנענע רתם־הסוסים.
בימי אבל השבעה, הקרישו עצמותיו של בר מרוב ישיבה ומנוחה. כוחות צבורים ביקשו משפך לעצמם, ואיש לא היה מאמין, כי בר גבה־הקומה, על ידיו הרחבות מדי, על כרסו הנפולה, כשל בחור בעצם־גידולו, הוא כבר בן ששים. לא נראה כך.
הסוסים כבדים, רחבים, נעצרו ועמדו, חיממו סביבם את האויר בהבל, שטרד ועלה מנחיריהם, מעורם.
בר החליק על צווארו של סוס אחד, חבט מתניו המנצנצות של סוס אחר. איזה סוס הצטהל.
“לך פּוֹל, זרוק את הזבל מתוך הרפתים!” – נטל בר את המחרשה מידי הפועל.
שרק להם לסוסים, שהוא גידלם, ומשננעצו הסכינים בתוך האדמה הדשנה, משל גבינה היא, התרפתה והלכה קרישות רגליו וידיו.
ידיו הרחבות, השעירות, נצמדו לידיות־המחרשה, הרגלים נכנסו בעקבי־הסוסים. שוב לא היה זה בר, שישב שמונה ימים על שרפרף, לא ידע מה יהא עליו בלא גולדה.
אך עתה, כשהוא והמחרשה, בהמת הבית, ניצנוץ גושי האדמה השסועים נעשו אחד, חש בר, כי העולם־לאמיתו הוא פה, בין השדות. פה נישאים חיים אחרים, שלו, של גולדה. אין צריך אלא לפרוש את הידים ואימת־המות כלא היתה.
בר גחן על המחרשה, שהשליכה משני עבריה פרודות אדמה בהיקה; שוב לא הלך, אלא שט, ושייר אחריו קצף שחור.
לפני עשרות שנים קנה ביקתה ישנה, שחוחה, כמה צמדי־קרקע, והוא וגולדה קבעו פה מדורם. עבוד עבודת־פרך. בידיהם, בגביהם סחבו, האיש והאשה, את האבנים מן השדה, והניחון כדמות גדר. בהמשך הימים בנו בית על אגפיו, על מרפסתו המזוגגת. כמה צמדי־הקרקע התכפלו עם כל תינוק שנולד, התכפלו עם העגלים, עם העופות.
ומשהעשירה גולדה עוד היתה בעצמה חולבת את הפרות, חובצת חמאה. ומשגדלו הילדים, פשטו על פני העולם – מי לשיקאגו, מי לניו־יורק, אבא־אמא נשארו לבדם. גוֹלדה חיתה עם העופות, עם הבהמות, עם הגן, שנמשך מאחורי החלון. בר – עם השדות. כל ניר נר בעצמו, דישנוֹ בזיעתו שלו עצמו. הסכים עמה, עם גולדה, כי לאחר מותם יהיו טמונים על התלולית בין עצי־האַלון.
וכשהתדפק המות, פתח לפניו בר עצמו את הדלת, כדרך שמזמינים אורח. לא יכול היה לראות, איך גולדה גוססת; ידע, כי אסור, ובאצבעותיו שלו עצמו עצם את עיניה. הילדים לא הניחו לקבר את אמם על התלולית, הוליכוה העירה אל בין יהודים, נטלו את האם מעם האב. אף טענו, כי ימכור את החווה ויהיה אצלם, אצל הילדים.
בר לא אהב את העיר. כשנזדמן לפעמים לשיקאגו, לא ידע הוא, בעל מאות צמדי־הקרקע, לפסוע פסיעה. הוא נמשך לסוס, לפרה, הוא נמשך לשדה. ומשעלתה התבואה, לא היתה זוֹ תבואה סתם. השיבלים צמחו כבן־לילה, עמדו כאילנות רכים, ובר לא ידע שמחה גדולה משיוּט בצינת התבואה, כשהוא אינו מהרהר, אלא כולו ספוג ידיעה, כי הכל מסביב הוא עמלוֹ.
בשבועות האחרונים, מאז גולדה שוב לא ירדה ממיטתה, התנודד מעט המשק. פרות, שלא נחלבו, נשארו בחורשה ללילה, בנפה של ביצים נדגרו שנים שלושה אפרוחים, והכל משום שחסרה יד, חסרה בעלת־בית.
משנעצרו בר וסוסיו לפני החצר, עמדה מעל ראשו החמה וחימומה קל, כאילו החום בא מבעד לפרגוד.
שרה הוציאה עביט־תבשיל, גחנה עמוקות על גדרת־עץ, רגליה מגולות, פשוקות מעט, הביטה בחצר וקראה את העגלים לאכילה:
“קאַבּאַש, קאַבּאַש, קאַבאַאש”!
העגלים נישאו וזנבותיהם זקורים, תקעו חרטומיהם החיננים לתוך ידי הבתולה, לתוך קפלי־שמלתה, ניצבו אחד אחד מסביב לעביט, והתחילו מעלעים.
בר בן הששים חייך, כדי רגע לא הרהר, כי הבתולה לחיים אדומות, שמנות לה, כי בארבע אמותיה הכל בוער, כי היא מדיפה ריח־רפת עסיסי. הוא ראה לפניו בעלת־בית, החייבת ליטול את המשק בידיה. לא העלה זאת על דל שפתיו, אפילו לא חשב. נכנס לחצר, תקע אצבעותיו בחרטומי־העגלים, ובקורת־רוח אמר לבתולה:
“תהיה לנו ארוחת צהריים, שרה?”
“אתם כבר יכולים לישב ולסעוד” – התחילה שרה לדפוק את העגלים אל הרפת.
בר, אכל בראשונה לשולחן אחד עם שרה, היה מרוּוח; חש, כי הבתולה נעשית לו קרובה.
(1927)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.