בהרים הקדים החורף. הימים, אפורים, הצטמצמו; הלילות, אפלים, התארכו. רוחות טילטלו גבישי־שלג, הפיצום מעל הר ועמק.
עשרת־צמדי־הקרקע, שהשתרעו בין שני נהרות, ניתקו מישובי־הסביבה, והם והמים הקפואים נעשו אחד, ולעתים רחוקות נתעה הנה אדם.
בביקתה מהוה, שעמדה בין עצי־מחט ישישים, ישב אברהם גרוֹס, יהודי קשיש וזקנו עד מתחת לאבנטו. אשתו זקנה, שלקתה במרה־שחורה, היתה מדברת עם נפשה, לא היתה יכולה לישב רגע בטלה. היתה חובצת חמאה, מגבנת גבינה, סורגת פוּזמקאות, וכששוב לא היה לה מה תעשה, היתה מקרבת אל לפני התנור המוסק פיטס שעועיות והתחילה מונה אותן לתוך דליי־פח.
ומשכילתה הזקנה עשייתה, נגררה אל בעלה. קמטי פניה, השרויים במרה־שחורה, חייכו במבולבל, עיניה הכבויות הביטו בצער, כאילו ענין של סכנת נפשות לפניה.
אברהם הרים את פניו מעל הספר:
“מה יש, מירלה?”
הזקנה מילמלה בשפתיה הכווצות, גלתה סוד:
“אלפים, אלפים, אלפים שעועיות…”
בעלה נטלה בידה:
“נו טוב, מירלה, טוב”.
מרוגעת, חיוכה מוזר, חזרה וישבה אצל התנור, התחילה מונה את השעועיות, זורקתן מן הדליים אל פיטס־העץ.
שנים יושב אברהם בין שני הנהרות, עובד את עשרת־צמדי־הקרקע.
גבוה, גרמיי, גבו רחב כאמתיים, זקנו אובד אי־שם מתחת לשולחן, מתפתל בתוך הגבות העבותות – יושב אברהם מעל מדרש תלפיות ולומד.
הקיץ על דאגותיו אינו מניח אחריו אלא צער; מזכיר, כי לא לעולם ששון, כי אלם־החורף, המחשל הכל בקרח, מביא עמו מַרְגֵעָה כל־כך, שבה רעיונות צחים, שקופים, עולים מרקיע לרקיע – מרגעת־החורף נמוגה עם קיץ.
האדם משתער על הר ועמק, מטמא את הנהרות, והאויר מלא תאוות. אין שהות לעיין בספר, הראש מתנפח מריקנות ומסביב יפקע ויכרסם עינוי.
ראשו מגודל־השערות של אברהם מתנשא אל התיקרה, אלומות הזקן הלבנות מנהירות את אפרורית הבית, והעינים העמוקות מתבהקות, חשות כוחן לעמוד בפני התאוות, החוסמות דרכו. אין צריך אלא לרצות, לרצות בעוֹז, צריך להעמיד את הגב הנרחב מתחת להרים, לעוקרם, מעשה שמשון, על שרשיהם, ויכּוֹן שבת־שבתון.
בדלת הפתוחה־לרווחה תקע סוסו של אברהם את חרטומו, שילח מנחיריו פקעות הבל לבנות. הישישה לא פסקה ממנין־השעועיות. נגמדה, מפחד ניסוטה ואיימה על הסוס באצבע, שלא יוסיף לפסוע. הסוס הרחיב בצווארו את הפתח, התחנן בעיניים אילמות, שיתנו לו ליכנס.
רוח אחזה בדלת, הפעירתה. הלהבה במנורת־הנפט פיזזה וחשכה.
אברהם ניצב:
“מה יש? מה יש, מירלה?”
מן התנור הפתוח טפחה זהורית אדומה ומעל הקיר המסויד נגררה הישישה, עור ועצמות, ומעליה קרקפת־סוס, כמעשה־נחושת.
“אל תפחדי, אל תפחדי, מירלה” – הרגיע אברהם את אשתו, הושיבה חזרה אצל התנור – “שלומה’קה הניח בודאי את האורווה פתוחה”.
הוציא את הסוס, סגר בעדו את הדלת.
מסביב היתה דממה, כדממת־מדבר. אור־לבנה נפל על השלג הגבוב, סימא באור זרחן. בקיע הנהר, שלא נתנו לו שיקפא, תהה מתוך השלג בעומק־אפלה.
הדממה התפקלה מתוך האפלה, הטילה המולה מכושפת, משל ההמולה נישאת מעם המים שמתחת לקרח.
אברהם חבק את סוס, זקף את ראשו מדובלל־הזקָן, ומעיניו העמוקות נשפכה נהרה, סיפרה כי גבר על הכל, כי האדם זלל תאוות עד להקיא והוא “כולו חייב”.
וההרים המושלגים לא ייעפו מסַפר יומם ולילה, כי ביניהם כבר מרחף אורו של משיח, שהאלהים התירו מתחת כסא הכבוד. כתרים מתלקחים באור־הצחצחות, המתפשט מעל השלג, ומגביה והולך, עוטף את כסא־האש, שיושב עליו משיח:
“קדוש, קדוש, קדוש…”
רוח התנשבה בכוכבוני־השלג, טפחתם בפני אברהם, שהתכופף, לא הבחין מיד, היכן הוא, והביט באורווה, שכמעט לא נראתה מתוך תלי־הזבל, שנערמו מסביב לקירות.
שלומה’קה בא לקראתו.
“היכן אתה מתגלגל, שלומה’קה, ומניח את האורווה פתוחה?”
“אתה חושש מפני גנבה?”
“הסוס נתעה אל הבית”.
“ודאי הנחתי את האורווה פתוחה, כשהלכתי אמש להתפלל מעריב”.
מרוקן ניצב אברהם בחצר, ביקש לתפוס, מה אבד לו זה עתה. סביב לבו היה כאב, ששלומה’קה עומד בדרכו, יושב בפינה נידחת כזאת ומתפלל שלוש פעמים ביום, אינו מניח לו לעולם שישקע בעבירות, להיותו “כולו חייב”.
מבעד חרכי־האורווה הסתנן אור־פנס דלוח.
מר־נפש נכנס אברהם לאורווה.
“שלומה’קה, אתה רשאי לבקש לך מקום אחר”.
“מה?”
אברהם ביקש לומר, כי שלמה עומד בדרכו, שאין הם יכולים לדור בכפיפה אחת, אש ומים, ומוטב שייפרדו, והוא נתכעס:
“פועל, השומר על תפילת־מעריב, אינו פועל”.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.