סיעה של מודדי־קרקע כסחה שלושה ימים דרך ביער עבות, שנתעה אליו לעתים רחוקות אדם. שלכת העלים, עלי־המחט הירוקים, היתה מוטלת ארבעה רגל בעומק, התמזגה באדמה, שילחה צמחים זחיליים, שהצטנפו בין העצים. קשה היה להחלץ מן הבּרקנים, שהיו מקרעים את המלבושים.
מודדי־הקרקע חתכו את הצמחים, הפילו עצים, סימנו היכן לשטח תל, היכן ליקוֹב מנהרה, ביקשו לחבר שממה וישוב.
בשלושת הימים האלה הפועלים השחירו כל־כך, שקיפחו צלם־האדם. העור על פניהם הכמורים וידיהם – מצולק, המלבושים בלויים, ספוגים זיעה ומלאים קרעי־שסע. ומרחוק ניתן לראות את הסיעה, לרבות הדגלונים על שכמיהם וכלי־המדידה, כשארית חיילים תועים של פלוגה ממוגרת.
מימי־השתייה כלו עוד לאחר היום הראשון; ביקשו איפוא עצי־אורן ובמוֹהלם ריווּ את צמאם, ומשהקלישו עצי־האורל, הטיל הפוֹרמאַן דיבור:
“צריך לחפש מים.”
“אני אלך!”
“אני!”
מודד־קרקע נטל בידו שני דודי־פח והפליג עם היער, שהיה מסועף כל־כך, עד שהיה הכרח לזחול על ארבע.
מודד־הקרקע סבור היה, כי בעובי הזה ודאי מפכפך אי־שם מעין, או יובל־מים נופל מהר, מקלח בין הצמחים, שאילולא־כן והגידולים לא היו עבותים כל־כך.
מודד־הקרקע הלך שעה, שעתיים, הלך בעקבי המולה, שנישאה מעם העלים; ודאי היה לו, כי אי־פה מקרוב זורמים מים. השרב התישוֹ. ישב בצל, השעין גבו היגע אל עץ, וצפה נכחו בתכלת.
עכבישים, כרסיהם ססגוניים, נצנצו כנגד החמה כאבני־חן, התנענעו ברשתות. עכביש מורעב ישב מאחורי עלה, ארב לקורים, שחיברוהו לרשתו. זבוב הסתבך בקורים בזמזום, והתחילו מרטטים. העכביש יצא ממחבואו, החליק על הקוּרים, וממנו ובו ישב על קרבנו, ומרוב חדוה ארג ברגליו.
מודד הקרקע הקשיב – האמנם קול צפור?
מבין העצים המסועפים נישאה זימרה חרישית, פסוקה. הזימרה חדלה, וחזרה ונשמעה, וביער־הפרא העלו הצלילים חשד כל־כך, שמודד־הקרקע עמד נבוך על רגליו. הוא שידל את עצמו, כי ציפור היא המזמרת. פעמים עם ערב ציפור משתפכת, ונשמעת זימרת תינוקות. רגע עמדה דממה. עד מהרהר חזרו ונישאו צלילים מבין העלים, העמיקו את התעלומה, וכמעשה־כישוף ניתנה חיות בכל עלה, בכל בד, וליחשו סיפור מעשה על נערת־יער, שדרכה לפתות.
ענף התכופף, הבליחה אלומת־אור, ועין, עין־אדם, הביטה רגע במודד־הקרקע, ונגוזה בין העלים. באפס־נשימה גחן מודד־הקרקע לשוב על עקבו, ביקש לברוח, ניצב משותק על עמדו – הענף השתרבב וחזרה האפלה.
נפחד התחיל מודד־הקרקע לכפוף את הענפים, חיפש – שוב לא נראה דבר. האָמנם אך דמיונו הוא? ההמולה, שעמדה בחלל־האוויר, וכמותה הד־הצעדים, איששו את דעתו, כי לא רחוקים מגורי אדם. שכח את עייפותו, כפף את הענפים, שקע בעלים, ולא חש בדקור השיחים את בשרו. השיחים נקלשו, ועד מהרה ראה מעל כברת־דשא נישאת מפלצת, אינה מהלכת אלא מקפצת, כמו קוף.
מודד־הקרקע קרא את המפלצת, היא לא הפכה פניה, נעלמה בין האבנים, שזקרו מתוך האדמה.
נשמעה נביחה. הנביחה התהדהדה מכל העברים, וקשה היה לומר, מהיכן היא באה. מודד־הקרקע הלך על פי הנביחה. במורד־הר, עטופה עצים, עמדה ביקתה.
כלב פרכּס על המרפסת, השתער על הזר.
הביקתה היתה מעוּזבה. קצת שמשות סתומות לוחות־עץ. קיר מעוקם, תמוך־כלונסאות, ואילולא הכלב, וניתן להניח, כי חורבה נטושה היא.
כל מה שמודד־הקרקע התקרב והלך אל הביקתה, כן התגברה והלכה הנביחה. הכלב כאילו השתער מתוך עורו שלו.
נפתחה דלת ואדם מגודל־פרע, מכנסיו־עור מהוהים, מעילו־עור שחוק, יצא, אחז אזני הכלב, השקיטו:
“שאַראַפּ, בּוֹירק!”
מתוך הדלת הפתוחה נצנצו כנגד מודד־הקרקע עיני־זרחן. תועה ובוהה קרב אל המדרגה:
“האפשר לקבל מכם לגימת־מים?”
האיש המגודל־פרע ניענע בידו לזר, שלא יוסיף ללכת, סגר את הדלת בעדו, ונטש את הכלב על המרפסת.
הכלב עמד מוכן להתנפל. אולם לא נבח, עיניו ושתי מלתעותיו המגולות פיעפעו, כרסו הממותחת התרוממה, חרטומו הפעור נשף, הלהיט את האויר.
עד מהרה הופיע האיש המגודל־פרע וכד מים בידו:
“שתה!”
“מים טובים אצלכם!”
“מי־מעין, שב, הזר, תנוח ותספר מהיכן באת.”
“הלכתי לחפש מים ונתעיתי אליך.”
“בשבע השנים האחרונות אתה האדם הראשון, שנתעה לסביבה זאת.”
“ואין אתה רואה אדם?”
“אינני רואה.”
“ומהיכן אתה מתפרנס בפינה נידחת כזאת?”
“אתה יודע מהיכן? האדמה נותנת ירק, הנהר – דגים והאפרים – שפנים.”
מתוך הדלת הפתוחה בהק משהו, וכשמודד־הקרקע התבונן, הבחין שפנים.
“מה לך שם?”
האדם מגודל־פרע סגר את הדלת, חזר וישב והביט, מתוך חשד בזר.
הדממה הביאה את הזימרה הפסוקה. חתולים שעירים ביצבצו אי־משם, הלכו בחבורה. זנבותיהם המפרכסים נצנפו זה בזה. החתולים התמתחו סביב לרגלי בעל־בית ובעיניים־פרא, עצומות־למחצה, הביטו בו בזר.
מודד־הקרקע אחזתו אימת־מה. לא ידע, להיכן נתעה, לא האמין כי אפשר אדם ניתק מן העולם, שאל:
“ידעת, כי היתה מלחמת־עולם?”
“שמעתי משהו” – גיפף האדם המגודל־פרע את גבי־העינבר של החתולים – “האם המלחמה כבר נסתימה?”
“העולם התהפך” – ביקש הזר להפתיע את האדם המגודל־פרע – “אין עוד צאַר רוסי, אין עוד קיסר גרמני…”
פנים מפורעים התרוממו מבין החתולים הצהובים, פקחו זוג עיניים, הביטו בזר ומשהו, שאבד ממנו לפני שנים, התחיל מצטנף, הגיע עד למוח המגודל־פרע.
“חסל רוסיה, אתה אומר?”
מתחת לשערות המדובללות הביטו בו במודד־הקרקע פנים מיודעות. העיניים מלאו תוגה.
“אתה יהודי?” – עלה פתאום על דעתו של מודד־הקרקע.
“ואם אני יהודי, מה?”
“אף אני יהודי.”
הראש חזר וגחן על גבי־העינבר, האצבעות גררו בשערות הצהובות העמוקות, הסמירון. עיני החתולים ירו זרחן. מלים פסוקות הגיחו מתוך הפה, התערבו בריטון־החתולים, ויצאה שעה קטנה, עד שמודד־הקרקע תפס את דברי האדם המגודל־פרע:
“התחננתי אליו – אלוהי, אבי, אבא מתוק, רחם על אפרוחי הצעיר… הייתי מוטל שלוש יממות בארובה־של־חורבה, ראיתי איך מענים את ילדי בן־החמש… לא קיבל את תפילתי – ובכן, מה יסכון?”
“עבר עליך פוגרום?” – שיסעו מודד־הקרקע.
לא ענה, אימץ אליו את החתולים, חרד עליהם, כעל אפרוחים.
“אחיות, אחים, הם, החיות, נשמעות לי, מצייתות לי. ברחתי מן האדם… אני חי בין חיות…”
ירד מעל המדרגות, החתולים והכלב אחריו, הראה בשתי־ידיו על האדמה:
“האדמה מהתלת היתוליה, אי אתה בטוח בה, אולם האדמה יושרה מרובה משל האדם”.
קומץ־המלים האלה התיש את הגוף הגדול, ובפניו של המגודל־פרע שרה צער.
חזר והתכנס במרפסת, נח בין החתולים, גיפפם:
“אחים, אחיות…”
מן השדה באה פרה, גררה בדוחק את הכחל המלא בין רגליה, נעצרה לפני הביקתה בגעיית רחמים:
“חלבני!”
“כבר אני הולך, אחותי, כבר אני הולך לחלוב אותך” – החליק את הפרה, והפך פניו אל מודד הקרקע – “נו, אדם, לך לשלום!”
האדם מגודל־פרע הוציא כלי־חרס, ישב אצל הפרה ונשמע שכשוך של רצועות־חלב.
באויר־הערביים עמד ריח־של־זבל־בהמות, של חלב שנחלב זה עתה.
מודד־הקרקע נכנס לתוך השיחים ובידיו שני דוודים מים, צד את הזימרה הרחוקה, שנישאה בין הענפים, ושוב לא ראה, איך הכמיהה המגובנת יושבת בטירופה ביער־הפרא ובוכה.
האדם המגודל־פרע שוב לא הפחיד. בלב היתה אורה, לא נתנה לו ליום שישקע, וכשהלילה כבר רבץ מעל ההרים, עוד פיכפכה החדוה כפיכפוך־מעין.
(1925)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.