בשבוע הרביעי לאחר מות־אשתו של גילמאן, חוואי בשנות־העמידה, להעלות את בתו בכורתו של אחיו, נערה בשנות העשרים, שישבה בעיירה קטנה בפולין.
למן היום הראשון היתה שרה כנבוכה בחוות־דודה. העיירה הקטנה, שממנה באה, הבית הקטן, הנפול־למחצה, שבו גדלה בחדר אחד עם תשעה ילדים – כל זה חיתל והצר את שרה כל־כך, שלא היתה עשויה בשום פנים להסכין לרחבות ולגדלות, שנפלה לתוכה, והיתה מהלכת המומה, נחנקת מרוֹב־אויר.
בחוות גילמאן היה השפע מרובה, שפע מן האפרים שאין להם סוף, שבהם היו בהמות יומם ולילה בצלצלים מבוֹססות את האזוֹב הלח. ומשהתחיל החלב, מתוך הכחלים הגולשים, מנטף לקרקע, היתה געייה רווית־צער מזעזעה את האַפרים האילמים.
געית־הכיסופים לא הניחה לה לנערה בת־העיירה, שתשב בחדרה. היתה מפליגה באפר, שבו התרומם העשב שלא־נקצר למעלה ראש ולא האמינה, כי היא, שרה, נמצאת אצל הדוד; רושם היה בה, כי עודה שטה על פני הים, ראתה את העשה מתקפלל, רץ ובולע אותה.
במעמד בתו של הדוד נראתה שרה זעירה ובטלה, וניטל לשונה. בתו יחידתו של הדוד היתה עוד נערה צעירה, גבוהה, רעננה, רגליה ארוכות, גמישות, וכשהיתה חובשת סוס, היה הכל בוער תחת ידיה. שרה חשה עצמה אשמה, תמהה, על שום־מה עלסי נוהגת בה טובת־עין – כלום אין היא יודעת, כי היא, שרה, עומדת לכבוש את מקום אמה?
מפני הדוד התיראה. רחב־גרם, ערפו אדום, פניו שלא כפני יהודי. מחריש, אפשר היה לו שיישב שעות בכסא־נוד, מקטוֹרת בפיו, דומה מאזין לזמזום, הבא מעם האפרים, מעם השדות, ודרכו להרהר בקול במלים פסוקות, מנויות, וכטוב רוחו עליו, לא ייעף לחזור בפעם המאה על מעשיות ביהודים מן הבית.
ומשנחה שרה מנסיעתה, רתם גילמאן דופנית, הושיב את עצמו ואת שרה, נסע על פני החווה, הראה לה רכושו, ודיבר בגלוי:
“רואה את, בתי, את האפרים, את שדות־הבר, את הבהמות – כל אלה יהיו שלך! במשק הבית אין אני מתערב. לא התערבי אצל לאה. שניבדל לחיים ארוכים, לא אתערב אף אצלך. הבי, כאן המפתחות ורצוני כי מכאן ואילך תהיי בעלת־הבית. ולענין חתונה, לאמתו של דבר הייתי מיד מתחתן, אולם הבטחתי לה לעלסי, שלא אתחתן לפני תום־השנה. ילדה, אני יודע… האַ, מה את אומרת שרה, נמתין?”
לאחר השיחה התהלכה שרה מבולבלת, לא היה לה בפני מי לשפוך קשי־לבה, ישבה שעות על המרפסת, הביטה בשדות־הבר, שבהם נפגשו סאסאות־השבלים הבשלות, הכבדות, נראו כגדר שאין לה סוף, שמעליה היה תלוי השרב כערפל, ואילו בצד הקרקע שבו היו השבלים קלושים יותר, נישאה צינה.
החיים המחותלים, שהביאתם אל החווה האמריקאית, התרפו, שמטו מעליהם חיתול־חיתול, וגופה ספוג־הצער בכה חרש על ימי הבתולים שחלפו בלא־כלום. רחבות השדה ומרחקם הפחידו. וכששמעה את געיית־הכיסופים של הבהמות, ביקשה לצרף את זעקתה. פעם אחת, כשנשארה שרה לבדה בבית, באו עליה געגועים כל־כך, שיצאה אל החצר והפליגה עם האַפר. נהנתה, שהעשבים זוחלים לאזניה, לערפה, מתגנבים לגרביה, מעוררים כל עורק, וצער, צערם של ילדים שלא נולדו, נישא מכל העברים.
שרה שמעה פתאום קול. נעצרה וצוֹתתה. ממולה הלכה עלסי עם חוואי צעיר, שכנו של גילמאן. שרה רעדה, התכופפה משהו, שלא יבחינו בה, ובעיניים, שהיו עשויות ליקוב קיר, הביטה, איך הזוג פוסעים כמה פסיעות באפר הרווח, נעצרים, משלבים ידיהם ומתנשקים.
הזוג ישבו. שרה כבשה פניה בשתי ידיה ונעמדה. החדווה העמומה, נדודי־לילות, שלפני מסעה לאמריקה, החלום, שנגלה לעיניים העצומות, כשנשארה לבדה בבית, – כל אלה היו לה כחווית־רגע.
האשה שבשרה בכתה. הלכה הביתה, גילמאן בא רוכב, נראה צעיר יותר, ישיבתו כקו הישר, ויציבתו היתה בה קונדסיות־מה, שהשיבה עליה, על שרה, משב־חמימות.
הבחין בה, ירד מעל סוסו, הניחוֹ ליד הדרך, ניגש.
“מה את עושה פה לבדך?”
“טיילתי מעט”.
“לילה נאה”.
שרק לו לסוס וזה התחיל לילך אחריהם. שרה נעצרה פתאום, השעינה ראשה על חזהו של גילמאן והתיפחה. גילמאן התרגש, התחיל מרגיעה, מגפפה, וישב עמה תחת עץ.
שרה התרפקה על הזקן, ראתה מבעד עיניה העצומות, איך עלסי מחבקת את השכן הצעיר, חשה עצמה אפֵסָה בזרועותיו העזות של גילמאן, וכשמיצמצה בעפעפיה, נפגשה במבטו הפיקח של הסוס, שעמד כל אותה שעה והביט בזוג.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.