דממה מובהקת זימזמה באזנים, ניענעה נום־נום. מטלית־השמים, שמעל החלון הפתוח, התחלפה והלכה – החל באדוֹם וכלה באפוֹר־כהה.
הדוקטור, בא־בשנים, ישב לבדו בלשכה. ראש גדול, כמעט בלא צוואר, נח על הכתפיים הרחבות.
הקצרת השמיעה את עצמה כל רגע ובדממה עמד שיעול חרב ופגום.
היום כלה, האפלולית הלכה והוסיפה, והדוקטור נשאר יושב בחשכה.
פסי־צבעונין מילאו את החלל – שנים התגוללו, חיים נישאו לפניו. השנים התלכדו חמד־חמד, עשר־עשר, נערכו שורה אחת – בקבוקונים צבעוניים, ממוגפים, על אצטבת רופא זגוגה.
מחה את מצחו הקר, נטל דפקו, מנה באדישות, כאילו בדק חולה זר. ומאחורי החשכה מלים הסמיקו, סיפרו, כי הגוף החלוש מתפרד כחבית מצומקת, שוב אין בכוחו לשאת את קומץ־השנים. הוא דאב על חייו, שסופם בחזקת נע ונד, בחזקת מבקשים גוף אחר.
התרומם בכורסה הרכה, חידד את אזניו, את עיניו העצומות־למחצה, ראה את הוילאות המקופללים ניסוטים לצדדין, צוֹררים את החשכה המעובּה:
“האַ, שוב פעם…”
על הספה ישבה דוניה. שמלתה במרושל, מוּתרת. צוארה צחור, ידיה צחורות ממנו, סרט לבן בוקע ושוק מאחורי המשי השחור, ומתחת לסרט מתגבב בשרה, מפעפע חמימות, נגוז, כפתור מותר מהבהב, משתלפח, ופיה – נשיכה בתפוח אדום.
ממול ישב משמשו של הדוֹקטור – המוּלאַט. אין בו עוז, יושב־לא־יושב, מתרומם בפישוט־ידיים, כעוף, והלחיים השחורות כעין הלבַנה.
“מה אתה יושב בבית, בוּק?”
“לבדי איני מתאווה לילך.”
“אין לך כלל נערות מכרות?”
“כאן, נוֹ מאֵם (לא גברת), כאן אין גָרִים משלנו…”
“ולבנה אינה נראית לך?”
פרץ בצחוק והקירזולים התרוממו על פדחתו.
“ואני, בוּק, נראית לך?”
העיניים מתחלפות, מנצנצות כעין הצדף המוּתך:
“מיס היא עליזה, חומדת לצון…”
מצווארה הצחור, מידיה הצחורות ממנו, מכפתוריה המותרים – נדחק היצר הרע, שֶפע שימשיות, התבבא בגוף־הקטיפה, פיעפע. המולאט הגמיש. אבות־אבותיו, שנגררו בין דקלים, זחלו מסביב לקוֹנגוֹ, הכניעו נחשים, ננערו בו, שטפו מוחו גלים לוהטים, והחלל נתמלא אור.
“האַ, שוב פעם…”
הכיסים מתחת לעיניים הכבידו, עיבו את החשכה. האם נימנם? העצים שליד החלון זזו, עמדו כמחיצה, חבקו את העולם כולו בשתי האַמות. הגוף הקטין, היה מרוצה משתי האמות, ביקש שלא יפריעוהו, שיניחו לו נקודה, שבה יתנענע, יחליץ עצמותיו החולות.
נפתחה דלת צדדית. אור קלוש הבליח, ספג את החשכה, שירטט נהרה סגלגולת.
נערה בשרנית, לבושה במרושל, ניצבה ליד החלון, הסירה סינרה הלבן ושאלה בעצלתיים:
“את נשארת בבית?”
“את רוצה לילך אן־שהוא?”
לא ענתה. ידעה, כי הקצרת מענה אותו זה יומיים, מלאך המות בא לפקוד אותו בגרונו, ונרעדה כולה.
“היית אך רצה, דוניה!”
יצאו ימים ולא ראתה אדם, התפתלה כפקעת, וכל אימת שברחה מן הבית, שבו ארב המות בכל פינה, די היה, שהדוקטור ימשוך בחוטי הפקעת, והיא שבה על עקביה.
מן הרחוב נשמעו קולות: בחורים התלוצצו עם נערות. היא גחנה החוצה, כנסה את בשרה בין ידיה, נברה את פניה בתוך חמימותה שלה עצמה, רעדה, על שהסבך מתאדק וחָזק, על ששיניה מכרסמות את רכרוכיתה שלה עצמה.
“אני יוצאת.”
“לאן?”
“רצוני לטייל מעט.”
“ואותי את עוזבת לנפשי?”
החוטים התחילו מרטטים, כרכו את הגוף קונכיות־אזניים.
הקולות ברחוב נעשו לוצצים יותר, הלמו בחשכה את קצב־החיים, והדוקטור נעשה חדל־ישע, בוש בפני דוניה, בוש בפני חורבתו שלו עצמו, ונתפרפר.
“סגרי את החלון”.
סגרה, חסמה אזניה, חיפשה בעיניה קיר־של־מוכין, שתוּכנס בו, תחנק את הקולות, וכל אבר ואבר שבה נעשה אוֹזן, והכל בה צירף עצמו לזעקה.
צנחה על השרפרף על יד הדוקטור, הניחה את ידו על לחיה.
“מה יהיה?”
ידו הפושרת התחממה, תעתה על גופה. גרבי־המשי היו ארוכים כל־כך, ארוכים כל־כך, האצבעות אבדו בשבילים ובמשעולים הרכים:
“את אוהבת אותי?”
“אתה כבר מתחיל…”
“מה את יושבת ימים תמימים במטבח?”
“אני מבשלת לך אוכל.”
“איך לא נמאס עליך לדבר עם הכושי?”
“מעשה־אהבה הוא”
“מה?”
“אל תענה אותי!”
“ובכן, הגידי את האמת!”
“איזו אמת?”
“כוונתי לכושי.”
היא נזוזה. הוא נשאר שוכב על צידו. פניו מעוקמות. יד פשוטה, שאצבעותיה קצרות, מיששה את האויר, ביקשה לתפוס ולהחזיר, מה שאבד לה זה עתה.
“דוניה!”
“אני שונאת אותך!”
“ידעתי…”
רכסה את השמלה. נשיכות, טבועות־דם, ננעצו בבשרה הצחור כסרטנים. היא קירבתו אליו:
“אתה רואה?”
“מי?”
“הוא!”
“שקר!”
גזה, אפסה. בפינה הסתמן ראש כנהרה סגלגולת. בכיה חרישית מילאה את החלל.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.