לילה. בחדרו של האמן אפלולית ודומיה. עששית אדומה־כהה מפיצה קווי־אור חרדים. פסלים שונים, פרוטומות ואנדרטות, עומדים מסביב. מימין עומד פסל גדול שעדיין לא נשלם, וממחציתו ולמטה אינו אלא אבן־שיש גלומה. משמאל, על מטת־עץ גסה, ישן האמן. מאחוריו חלון פתוח. הס. פתאום נראה הפסל הגדול כשהוא ניתק מכנו ובצעדים כבדים ומדודים הוא צועד קשות אל עבר האמן.

פסל (אל האמן בקול עמוק, כמעט סלעי):

הִתְעוֹרֵר, קוּם!

(האמן ישן ואינו שומע)

יָשַׁנְתָּ כְּבָר דַּיֶּךָּ.

(הוא מניע אותו ביד גסה)

לַעֲבוֹדָה!

אמן (מתעורר ופוקח את עיניו. מדבר רפות):

אַתָּה! הוֹי הַנַּח, הַנַּח לִי.

עָיַפְתִּי כֹה.

פסל:

לַעֲבוֹדָה!

אמן:

לֹא, לֹא אוּכַל.

אֲבָרַי עָיְפוּ מֵעֲבֹד בְּיַחַד.

עַצְמוֹתַי כּוֹאֲבוֹת וְגַבִּי כָפוּף,

וּשְׁמוּרוֹת עֵינַי הוֹלְכוֹת וּמִדַּבְּקוֹת,

אַךְ שָׁעָה קַלָּה תֵן לִי נוּם.

פסל:

לַעֲבוֹדָה!

אמן:

זֶה יוֹם וָלֵיל אֶת גַּבִּי לֹא יִשַּׁרְתִּי

וְיָדִי אֶת מַפְסַלְתָּהּ לֹא הִפִּילָה.

בֵּין גָּלְמֵי אַבְנֵי שֵׁישִׁי הִתְגַּלְגַּלְתָּ,

וְלֹא קָרָאתָ לִי, לֹא עֲצַרְתַּנִי.

אַךְ פִּתְאוֹם, תְּמוֹל, עָלֶיךָ עֵת פָּסַחְתִּי,

הוֹפִיעָה לִי בְחָזוֹן תְּמוּנַת אוֹר.

עָמַדְתִּי וָאֶשְׁמַע: דְּבַר־מָה דוֹפֵק –

לֹא אֵדַע אִם בְּךָ אוֹ תּוֹךְ לְבָבִי,

אוֹ אִם בִּשְׁנֵינוּ יַחַד דְּבַר־מָה דָפַק –

גָּחַנְתִּי מַהֵר וָאֲקִימְךָ הָכֵן,

וָאָחֵל לַעֲבֹד בְּיָדַיִם קוֹדְחוֹת,

הָרֹס וְקַרְקֵר אֶת שְׁבִי־הַסֶּלַע.

כָּבַשְׁתִּי לֵב, בָּלַמְתִּי אֶת מַפְסַלְתִּי

פֶּן לְךָ יְבֻלַּע עֵת אֵלֶיךָ תַּהֲרֹס,

אַט אַט כָּל צְרוֹר, כָּל אָבָק דַּק הִסַּעְתִּי,

עַד נִגְלוּ לִי עֵינֶיךָ הָעֲצוּמוֹת

וָאֶפְקָחֵן מִשְּׁנָתָן.

פסל (באירוניה):

תּוֹדָה, תּוֹדָה.

אמן:

אַךְ מֵיתָר רַב מִדַּי מָתוּחַ נִתַּק.

וּפִתְאוֹם רָפוּ יָדַי, כָּשַׁל כֹּחִי,

וְלֵאוּת הוּצְקָה קִרְבִּי כָּעוֹפֶרֶת,

וָאֶפֹּל שְׁדוּד הָאוֹנִים עַל מִשְׁכָּבִי

וָאִישָׁן.

פסל:

גַּם אֲנִי יָשַׁנְתִּי דוּמָם

וַתִּגְזֹל אֶת תְּנוּמָתִי. קוּם גַּם אָתָּה.

אמן:

חֲמֹל עָלַי.

פסל:

חֲמֹל עָלַי!

אמן:

עָלֶיךָ?

פסל:

בִּי שָׁכְבָה בְּלִימָה עַל מַרְבַדֵּי לֹבֶן,

עֲצוּמַת עַיִן, חַסְרַת רֶגֶשׁ, שְׁקֵטָה,

עַד בָּאתָ, יוֹצְרִי, יֶלֶד מִתְלַהְלֵהַּ,

וּבְמַדְקֵרוֹת מַפְסַלְתְּךָ הַחַדָּה

מַכְאוֹבִים בָּהּ עוֹרַרְתָּ, רַק מַכְאוֹבִים.

אמן:

מַכְאוֹבִים?

פסל:

שׁוּר! עוֹד גֹּלֶם־שַׁיִשׁ אָנִי.

עוֹד רַגְלַי כְּבֵדוֹת, עוֹד עַל לִבִּי אֶבֶן,

וְקוֹלִי נוֹפֵל עוֹד כְּמַפַּל סְלָעִים…

זִעְזַעְתָּ בִּי דְבַר־מָה. הַדּוֹמֵם רִטֵּט,

הַחשֶׁךְ הִרְגִּישׁ נֵר לְבַנְבַּן קִרְבּוֹ…

אֲבָל הַנֵּר לֹא הֻצַּת עוֹד, לֹא הֻצַּת…

הַחֹמֶר חָל, עֲוִית־כְּאֵב תְּקָפַתְנִי,

וְאַנְחַת־אֵלֶם כְּבֵדָה סִתְּמָה גְרוֹנִי.

אמן:

אַךְ זֹאת הִיא כָּל הַתְחָלַת־חַיִּים: מַכְאוֹב,

וְרִאשׁוֹן שִׁירָם הוּא אֲנָחָה אִלְּמָה.

פסל:

לֹא, לֹא. לָעַד לֹא תֵדַע מַכְאוֹב־רֵאשִׁית,

עֵת מַחֲטֵי־חַיִּים דּוֹקְרִים אֶת הַדּוֹמֵם…

אַךְ לָמָּה תְעַנֵּנִי? – קוּם וְסַיֵּם.

קוּם, גֹּל אֶת כָּל הָאֶבֶן מֵעַל גּוּפִי

עַד אֶקְפֹּץ חַי וְחָפְשִׁי תוֹךְ הָעוֹלָם,

וְדָם אֲדַמְדַּם יָרוּץ בִּי בְּעוֹרְקַי,

וְיָרֹן בִּי מִבְּהוֹנוֹת רַגְלַי עַד קָדְקֳדִי,

וְלִבִּי יִדְפֹּק, יִדְפֹּק שְׁכוּר הַחַיִּים.

הוֹי, קוּם וּגְמֹר!

אמן:

עָיַפְתִּי. מָחָר, מָחָר.

פסל:

לֹא, לֹא, כִּי עַתָּה תָקוּם.

אמן:

לָמָּה תִתְאַּכְזֵר לִי?

פסל:

אֶת כֹּחֲךְ וְדָמְךָ,

אֶת כָּל לְשַׁדְּךָ, כָּל חַיֶּיךָ אֶדְרֹשׁ,

אַל שְׁנָת לְךָ וְאַל מַרְגּוֹעַ עָתָּה.

אֲנִי הָרָעֵב, אַתָּה הַשָּׂבֵעַ –

גּוּרָה לְךָ מִפְּנֵי הָרָעֵב.

אֲנִי הַיָּצוּר, אַתָּה הוּא הַיּוֹצֵר –

גּוּרָה לְךָ מִפְּנֵי יְצוּרְךָ.

אֲנִי עוֹד סֶלַע, אַתָּה דָם וּבָשָׂר –

גּוּרָה לְךָ מִסֶּלַע הַמִּתְעוֹרֵר.

קוּם.

אמן:

הַס! מִי שָׁר? רִבְקָה, יִקְרַת נַפְשִׁי!

(מעבר לחלון הפתוח מופיעה רבקה, אהובת האמן, שערה השחור הפרוע נופל ומתפזר על מחשוף צווארה המלבין באפלה. היא מזמרת)

רבקה:

לֵיל בּוֹחֵשׁ אֶת כְּשָׁפָיו

שֶׁל כֶּסֶף וָצֵל.

כֹּה תָצִיק הַבְּדִידוּת

עֵת קוֹסֵם הַלֵּיל.

כֹּה מְתוּקָה הַשָּׁעָה,

מְתִיקוּת שֶׁל כְּאֵב;

בִּמְלוֹא הַהֲוָיָה

לֵב קוֹרֵא לְלֵב.

אמן:

רִבְקָה!

רבקה:

עַל עַרְשִׂי הַלְּבָנָה

אֶתְגַּלְגְּלָה, דּוֹד.

יְצוּרַי יִרְעָבוּ

וְגוּפִי – יְקוֹד.

קוֹל דּוֹפֵק בָּאֶבֶן

לְאָזְנְךָ בָּא;

הַאִם מִקּוֹל גּוּפִי

לֹא תִּשְׁמַע עַד מָה?

אמן:

רִבְקָה, חַכִּי לִי.

רבקה:

הַשֻּׁלְחָן הוּא כֶסֶף,

הַיַּיִן הוּא צֵל;

וְהָאוֹרֵחַ מִשְׁתַּהֶה,

וְקָצָר הַלֵּיל. (נעלמת)

אמן:

חַכִּי, חַכִּי לִי. אָנֹכִי הוֹלֵךְ.

פסל:

לֹא תֵלֵךְ, לֹא.

אמן (נרגש):

אָנֹכִי הוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ.

מַה תַּעֲשֶׂה לִי? אֲנִי, אֲנִי אֲדוֹנְךָ.

רְאֵה מַפְסַלְתִּי! אַךְ אָרִימָה אוֹתָהּ

וּלְגַל שֶׁל עָפָר תִּהְיֶה.

(הוא קם ומרים את מפסלתו מתוך חימה עזה)

פסל:

נַסֵּה, נַסֵּה!

(אגרופו של האמן מתרפה. המפסלת נשמטת ונופלת על גבי הקרקע. האמן חוזר ונופל באין אונים על משכבו)

וְלָמָּה לֹא תְנַסֶּה? כְּלוּם לֹא יֵקַל

לְהָמִית מֵאֲשֶׁר לְעוֹרֵר חַיִּים?

אֲדוֹנִי שׁוֹכֵב? צַר לִי לְהַפְרִיעוֹ.

אָשִׂימָה נָא אֶת אֶצְבְּעוֹתַי אֵלֶּה,

אֲשֶׁר חִדַּדְתָּ בְּאַהֲבָה רַבָּה,

עַל רֹךְ צַוָּארְךָ. לָמָּה זֶה תְגַרְגֵּר?

וְלָמָּה תִלְטֹשׁ אֶת עֵינֶיךָ בִּי?

הַגִּידָה נָא, הַאִם לֹא תַכִּירֵנִי?

וְהַגֵּד מִי הָאָדוֹן?

וּמָה וְלָמָּה יֵשׁ בְּלֵב הַיְצִיר עַל יוֹצְרוֹ?

הַגֵּד!

(המסך יורד ועולה. הפסל עומד על כנו כמו בראשית החזיון. אפלולית ודממה. האמן מתהפך על משכבו כשהוא לופת בידו אחת את צווארו, ואת ידו השנייה הוא שולח למעלה, כאילו היתה נלחמת במישהו. הוא פוקח את עיניו ומביט מתוך תמהון. הוא קם ועובר אל הפסל ומביט אליו קשות.

הוא גוחן אט, מרים את מפסלתו ומוסיף לעבוד מתוך עייפות).