נֵר-נְשָמָה
לְרִבְבוֹתֹ גִבּוֹריֵנוּ וֹקְדוֹשיֵנוֹ
שֶׁל תֹּ“שׁ – תָּשָׁ”ד
נרי הדל
טְבוֹל בִֹיְגוֹנְךָ עַל חַלֹוֹן הָעוֹלָם

כתבתי שירים אלה מתוך כמיהה עזה, לא ידעתיה עד אז, אליך, קוראי היקר, להתחבר אתך כדרך אחים לאסון ולצרף הֵדך לקולי, אולי נשמע. והעולם נתגלה בכל פגול טמטומו ורקבונו. שליטים טובים עמדו סביב מביטים ומחשים, ובזירה הוכרע עם עתיק וחף לטבח. ועתה דממה אצלנו. התעוררה תקוה. מי העירה, ובשביל מי? ידעתי, לאחר שׂרפה, מרוששים מכל, יוצאים שוב לחפש דרכים, לבנות ולשכוח. אך צלי הנפשות עדיין בנחירינו. והלב צווח: מותי! רב זה, איך יכופר ? במה יכופר ? והריני עומד לפניך, אחי, ובידי מגלת האיד והשבר, פן תדום צווחת הלב, והכל יהיה לשוא, כה לשוא.

לרעיתי מלכה
שספגה בדממה את הפחד והשגב של מצור ירושלים

בקובץ זה מכונסים שירים שכתבתי מאז הופיע ספרי “אנחנו הדור”, ורק אותם שיש בהם משהו מימינו הנוראים עת עבר העולם, כה מיהר לעבור, מצהלת נצחון למבוכה ותהייה, ועמנו עלה מקברות ולבש מלכות כבדה.
היש טמיר בין שני התהליכים הללו? היש כאן רמז־יעוד לישראל? מי בהיר־העינים ויראה, מי אמיץ־כוח ויאמין?

למלכּה שלי
גילוּי עפרוֹת זהב בּמדינת קאליפוֹרניה בשׁנת הארבּעים ותשׁע למאה התּשׁע־עשׂרה שׁלח זעזוּעים חשׁמליים בּרחבי אמריקה כּשׁהיתה מעוּיפת ומיוּגעת ממלחמתּה עם המכּסיקאנים. מכּל עיר ועירה – מרוּצה וּמהוּמה לחוֹף המערבי. אישׁ עזב את אשׁתּו וּבן את אבוֹתיו. משׁפּחוֹת שׁלמוֹת נעלוּ את דלתוֹת בּתּיהן ורצוּ. גם בּני ארצוֹת רחוֹקוֹת בּאירוֹפּה וּבאוֹסטראליה הסתּחפוּ בּזרם הבּהלה. מעטים שׁבוּ עמוּסי שלל ויהיוּ לבוֹני אמריקה החדשׁה. אךְ רבּים שׁבוּ בפחי־נפשׁ ורבּים מתוּ שׁם עניים ומרוּדים.