בשלהי־אוקטובר פרשו אילנות מופזים את עליהם על פני האדמה. העלים נישאו בהמולה לעמק, שבו היו הפארמארים מבעירים אותם תלי־תלים.
בשער־הממגורה ישב מנדל. תלתלונים כהים היו פזורים סביב פיאותיו, רהטו על לחייו המצומקות, התעבו והתחברו סביב סנטרו כדי זקנקן זקור, שהבהיק משחור; פניו עטו אותו חיוורון חולני, שכל הלוקה בו, שוב אינו נפטר ממנו כל ימי־חייו.
הוא ישב ופניו אל החמה, ששקעה והלכה, ותמה, כי אין איש בא. חוטי־טלגראף חדשים ניצתו והפריעוהו להביט בדרך־האַספאַלט הרחבה, שדהרה בין שבילי־החול, נתקלה פתאום בשמים ונפסקה. הוא נשם עשן־העלים, השפיל להרכין אָזנו וספג קרבו את תוגת השדות הערומים. זה שנים ומנדל יושב פה לבדו, עוסק במדגרה ישנה, מדגיר בדוחק כמחצית הביצים, המוטלות בה. והאפרוחים, הזוכים לראות אורו של עולם – נפגרים מחמת חלאים שונים. אין בו תרעומת לבורא. הוא עושה את שלו. מלקט את הביצים, ממיינם, אינו סר כדי רגע מעם התנור, עומד על מעשה־בראשית ובכל צרת־אפרוחיו לו צר – כי תנור־ביצים אינו מגדל לו למעלה ממנין־עופות.
בין בני אדם הוא מחריש, מזדמן עמהם לעתים רחוקות. כמעט בלשון אלמים הוא קונה מעם הפאַרמרים בסביבה ביצים, ובכל שני־בשבת הוא רותם את עגלתו ומפליג ברכושו לניו־יורק.
הלקוחות, נשים מיודעות, מביטות בו בדרך־ארץ. מנהגו, גורם – נשיקת־מזוזה, תענית־דיבור. מנכּים סאנט – הריהו רוטן בעיניו האפלות, המורעבות, וזקנקנו משחיר ומוסיף. חלה ילד בבית, הרי הוא סוחב מכיסיו ערער מיובש, ולוחש על עין־הרע. ותמיד הוא נחפז, אין לו פּנוּת, מעכּבתו יהודיה מדברת בו נכבדות, הרי הוא מקשיב בעיניים תמות. אינו עונה ונעלם בנשיקת־מזוזה.
לעומת זאת, כשהוא לבדו, הוא מדבר עם סוסו, עם כלבו לקוי־הקצרת, עם העופות, ואפילו עם העכברים, המטיילים על גבי הריצפה.
בשני בשבת האחרון הבחין, כי מחצית האפרוחים נחנקו בקליפותיהם. על שום מה? וכשתרנגולת כבר עוברת הכל, כל החלאים, והיא גדלה והולכת – התכלית היכן? לשם כך חייב הוא, מנדל, לא לישון לילות, לשמור על האפרוחים, להיות חרד עליהם, להחזיקם בנפות מרופדות?
בנפש קנטֵה נסע העירה, וכל מה שעגלתו התקרבה אליה, נסתכסכה מנוחתו, וסבב על דוכנו.
רעָב נכרך בגופו הגרמי, קדח בעיניו. בקושי נגרר עד הבית הראשון, צלצל בדלתות. הנשים יצאו בארנקיהן, ראו, כי מנדל לא כתמול־שלשום:
“מה עליך, ר' מנדל? לא טוב לך?”
עינו־ימין נעשתה פוזלת, חינחנה, היסורים נעשו חביבים. הרים רגלו אחת, צימת שפתיו, עמד רגע קט, כאילו ביקש להלך על גבי חבל.
הנשים הביטו זו בזו, לא העלו חיוך על דל־שפתן, ופערו פה ואוזן.
מנדל נפל. עיניו מגולגלות, מסביב שפתיו קצף וידיו ורגליו נפלגו.
“הוא מתעלף!”
“תזרקו עליו מים!”
“שפשפו צדעיו בחומץ!”
“פתחו את כותנתו!”
“הטלית־הקטן מעכב!”
“נשמה כשרה!”
“לא מים! לא מים!” ניצבה יהודיה קשישה בפישוט ידים מעל מנדל – נכפה הוא."
הנשים הביטו בפחד על מנדל, קרבו אליו זיזה־זיזה, התכנסו מכל ארבע הקומות, לא התירו להרימו.
פניו התכווצו, זקנקנו הקציף, וצער אילם נישא מכל אֵבר.
הדרך־ארץ גבר, כמותו כיראת־הכבוד. חדלות־ישע מרטו את האצבעות, הרכינו את הראשים, כאילו הן אשמות בכל.
מנדל התרומם, לא ידע, מה היה עליו, הביט סביבו, ומבטו זר ועינו־ימין פוזלת.
אספוהו לבית, עמדו מעליו, כמעל קדוש, וקודם שהתאושש כולו, כבר ידע הרחוב, התכנסו מתחת לחלונות, על המדרגות.
הנשים מנו בעצמן את הביצים. מנדל גרר את עצמו החוצה, וקודם שהבחינו בכך, נעלמו הוא וסוסו ועגלתו.
כל היום כולו שוטט על פני השדות הערומים – ביקש להתחקות על תכלית־החיים.
עם ערב ישב בשער הממגורה, וסביבו בערו תלי־עלים, עֻשנו ומתוך עשנם התפשטו ניצוצות אל תוך התכלת הכהה, שבה שקעה והלכה החמה.
אזנו צוֹתתה – לא נשמט ממנה כל צליל וצליל. עמד על רגליו, הטיל על עצמו אדרת מהוהה, ועם הערב־יום הפליג לדרך.
מכונית נעצרה. יצאו נשים, נשאו ילד. מנדל הכיר את לקוחותיו, פתח בהתנצלות, בלא מלים; עיניו בלבד, זקנקנו, כל פנייה שלו דיברו.
“באנו אליך, ר' מנדל… אפרוח משותק… באשר דוקטור, שם היתה האם העלובה עם ילדה… אין מועיל, ר' מנדל…”
“ובכן מה אתן רוצות ממני?”
“אתה קדוש.”
“אני?”
“כן, ר' מנדל הכל יודעים, כי אתה קדוש, מסתתר מפני הבריות…”
“מה קדוש אנוכי?”, הרים מנדל כתפיו הצרות, “אין בידי להושיע לאפרוחי־עופות, ואתם באים עלי באפרוחי־אדם…”
“אל תגרשני, רבי קדוש”, תפסה האם את ילדתה החולה, הביאתה לפני מנדל והרפתה ממנו.
הילדה התנודדה, כמעט שנפלה; מנדל אחזה, הרימה, הביט בפניה הנפחדות:
“מה שמך, ילדה?”
“רחל’ה”.
“את אוהבת אפרוחים? אפרוחים זעירים את אוהבת?”
“אוהבת.”
הנשים צבטו שמלותיהן, הילכו על בהונותיהן, ועיניהן, יראות־שמים, לא פסקו מלומר שבח לבורא.
החמה שקעה כולה מעל השדות, עשן־העלים התעבּה והלך. והלהבות, דקות, נמשכו, הבהיקו את מנדל ואת הילדה, שהלכו אל האפרוחים.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.