לוֹפּץ עיכב היום שעה יתירה את מלחיו, עמד בשעת עגינת־האניות, חיכה עד גמר־פריקת־הסחורה, וכשהתפזרו הכל, נשאר רגע על החוף, שזוף, מגודל, הביט בים המקציף, שבו נישאו אניותיו אי־אן.
לופץ ראה בכל זאת את יד־האלהים.
רומא הציפה שטפון, ליסאַבון הרעישה רעש־אדמה. אצלו, במרתפו, יושבים אנוסים, העומדים להשרף בין היום למחר. ואפילו במה שהוא, לופּץ, מלח־לשעבר, עתה אחד מעשירי־הסוחרים במדינה – בכל פלא על פלא.
הוא האמין, כמו אלפי אנוסים אחרים על פני המדינה, כי כל עוד שליחו של האלהים – דיאֶגוֹ פירֶס – מהלך בן־חורין בחצר־הקיסר, ברומא אצל האפיפיור – מן הנמנע, כי יאונה רע.
במדרגות־סתר צרות, לוליניות, שהתעקלו כפאָה מתולתלת, עד שאדם אחד יכול היה בדוחק לנוע בהן, ירד לופץ ירוד והעמק.
דלת כבדה, צדדית, נפתחה, הציפה את המדרגות הלוליניות אור.
בחדר בהיר בלא חלונות, אל שולחן ערוך, ישבו למעלה מעשרים אנוסים, לא הוציאו הגה מפיהם וחיכו לבעל־הבית.
פנים מצומקות, קודרות. עינים ממוצצות, הגדלות לכל איוושה קלה, ואימת־המות להשרף מתלקחת בעינים השחורות.
בעלת־הבית, מקושטת בבגדי־משי לבנות, צוארה מלא פנינים, הציגה גביעי־כסף, בקבוקים יין, כרכה בזהירות שלוש מצות בברוקאַט והניחתם על גבי טס־כסף.
חרש מזגו את הכוסות. חרש־חרש הקשה בנו־יחידו של לופץ את הקושיות. עשרים וכמה הפיות ענו במלמול, חזרו מלה מלה על דברי אנוס שׂב, שקרא את ההגדה בקול.
האמירה נערבה בשקשוק־מים לכתלי־האבן העבים; ואף על פי שהקהל היה וודאי לו, כי איש לא יחשוד בלופץ העשיר, החסוד, שבנה בית־יראה לנוצרים, אף־על־פי־כן ניטל לשונם של האנוסים הנפחדים עם כל המית־ים גוברת.
באמירת שפוך חמתך ניצבו הכל, הביטו על כוסו של אליהו, שעמד מלא בקצה־השולחן. כשהישיש ניענע בידו, כי הקהל יישב, יצא מתחת לשולחן אברך וקרב לכוסו של אליהו. כל הקהל ניסוטו נפתעים לאחוריהם, שאלו זה את זה:
“מי הוא?”
“מי?”
“כמדומה, לא הבחנתי בו כל הערב כולו.”
“אף אני כך!”
“אף אני כך!”
איש לא ידע, מי הוא.
גבוה, שחור, עיניו רכות, עמוקות, מעירות תשוקה להתבונן בהן. פיו קטן, כשל תינוק. כל כולו נראה, כאילו איחר מה בתנומה, והוא נחפז הרבה.
הזר שתה את הכוס עד תומה.
הקהל נזדעזעו. הכל הביטו אל הדלת, חיכו כי כל רגע יתרחש מה.
“אתם יושבים פה ועורכים הגדה,” אמר הזר חרש, “ומחר ישרפו את נשיכם וטפכם.”
האנוסים זזו לצד הזר בידים פשוטות ועינים דוות:
“מה בידנו לעשות?”
“מה בידנו להושיע?”
“בידכם להושיעם,” מנה הזר את המלים, “סעו עוד הלילה למקום, שממנו ברחתם.”
“הלא יתפסו גם אותנו?” – צעקו עשרים גרונות בבת אחת.
“בטחון באלהים! קצת יותר בטחון ולא יתפסוכם!”
דברי הזר ריככו את האימה, הסירו את אפס־הישע מעם העיניים. האנוסים נפלו לרגליו, נגעו בשפתותיהם את שולי אדרתו השחורה.
“הוליכנו ונלך!”
“הוֵה לנו מנהיג!”
“אם שלחך האלהים!”
הזר הפך את פניו, הניח ידו שלו על של לופץ, שעמד כל אותה שעה קורן, ראה בכך דבר־האלהים.
“אניה מוכנה?”
“שתי אניות מעוגנות.”
“שַפּיר.”
אחד־אחד התרוממו האנוסים על המדרגות הלוליניות, נכנסו חמושים לאחת האניות, הקשורות לחוף בשלשלות־ברזל.
לופּץ עצמו התיר את השלשלאות, הנחיתן בלא צלצול לאניה. בקצב התרוממו מעל הים המשוטים, חדי־תרי והאניה בלא אור, בלא דגל, התגנבה לא־הרחק מן החוף, התנענעה בין הגלים. הזר עמד בתווך, שלוו כל־כך, בוטח כל־כך, לא הבחין בהתרומם האניה, בגאוֹת המים הלוך וגאה, בעלותם בסוללה מקציפה, בהציפה את הכל בלבנוניות ובהתנפצה פתאום – והאניה יורדת, ודומה הנה הנה תתהפך בין הגלים.
האנוסים התכנסו מסביב לזר, היה ודאי להם, כי אין הוא צריך אלא להשליך את אדרתו על הגלים, כאליהו על הירדן, ויפליגו אחריו.
לא פסקו מאמירת תפילה ועיניהם הקורנות שאלו באלם:
“מי אתה?”
האניה נעצרה. הזר יצא ראשון, וכשכבר נעגנה האניה בסלע, הלכו הוא ועשרה אנוסים מזויינים אל תוך הלילה, הוא הלך בראשם וצלב בשתי ידיו, וכיוון אל בית־האסורים.
עוברים ושבים פרשו, פינו דרך ובעשותם סימן־צלב, היתה ודאות בהם, כי אלה חברי האינקוויזיציה, מחפשים אנוסים המקיימים פסחם של יהודים.
הזר התעכב על יד שער־ברזל. צלצל, הצילצול נתהדהד בדממה ונענה לו צערם של החבושים. האויר היה מלא פסיעות, ולא בא איש. הזר הגביר את הצלצול.
מאחורי השער המוחלד נשמע קול:
“מי זה?”
“משלנו!”
“מי משלנו?”
“אחא, דומיניקאני…”
“אם כן, מה לך נגרר כך בלילה ארור שכזה?”
מיד משנפתח השער, כבלו האנוסים את הדומיניקאני, סתמו את פיהו. העמידו משמר, והשאר הפליגו על פני התאים.
צעקות חנוקות של האַחָאים על המשמר נתקעו בגרונות. עיניים בוהות הביטו, איך הכופרים פותחים תא־תא, מוציאים נשים וטף.
הזר עם צלבו שבראשם שוטט אל תוך הלילה, הלך לניענוע הפעמונים החרישי, הלך אל האניה.
זקנה ניגשה, בטחה, כי מוליכים את הנשים והטף לשריפה, כרעה, הצטלבה:
“צאו, אפוסטולים קדושים, לקראת הנשמות החטאות…”
וכשחזרה האניה והתרוממה מעל הגלים, הסיעה את הנשים והטף אל לוֹפּץ, שוב לא היה הזר ביניהם. הוא נשאר בעיר־בית־הסוהר, אמר, כי יהיו צריכים לו שם מחר.
האנוסים הביטו בים, חשו עצמם קטנים כל־כך, פעוטים כל־כך, ולא פסקו לומר תפילה. הבהוב של אור נישא על פני הגלים, הכל דממו בבת אחת – זו הדממה בטרם לידה. הנץ השחר, הרים האפירו, התבבאו בים־הפלדה, ונוכח העינים הכחילה דמות – אליהו הנביא פורש את אדרתו מעל הגלים.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.