צלב־אש נזקר עם ערב מעל העיירה, המוקפת הרים. הצלב הפריח מטליות של אפרורית, שירטט קצות נחושת של הרים והטיל על העיירה אימה.
היהודים נעלו, אחד־אחד, את חנויותיהם, עמדו סיעות־סיעות לפני כל בית, והביטו בתוך הלילה אילמים, אובדים.
הבתים הפרטיים, בתי־העסק, החיים המאוששים – הכל נעלם עם הצצה ראשונה בצלב. ומסביב ללב נכרכה אותה תוגה, הפוקדת יהודי, בכלות יום־החג, שרוקן את הכיסים ואין ענין לענות בו.
השמים האפירו והלכו, ואך בינוֹת ההרים התקפלו מטליות־שמים, כגלי־דם, כהו והלכו, ושיירו מסביב לצלב ורידי־אש.
מאחורי ההרים אתא לילה.
היהודים השׂבעים, המגושמים, שהיו קופצים בעיני־השטן, לא ידעו פירושו של פחד, קיפחו את עוזם לאור צלב־האש. עמדו אובדי־ישע, כזקני זקניהם בימי מסעי הצלב. לא יצאה שעה גדולה, ונגלו פאַרמרים. מתון־מתון עישנו מקטרותיהם, רקקו וקרבו אל היהודים:
“אסור שנתיר זאת!”
“אנו למעלה מחמישים אחוזים קאטוליקים בעיירה, לא ניתן, שהקו־קלאֶניקים…”
“עלינו להתארגן!”
“הפרוטסטאנטים הם נגדנו ונגדכם, יהודים!”
“לא לקנות מעם קו־קלאֶניק!”
“צדק!”
“הוא צדק!”
“מה הם סבורים, ארורי־האלוהים, ענין להם עם כושים?” – רתח פארמר בא־בימים. השוחט, ברייה עדינה, חלושה, שאהב לעיין בספר, חייך, לשמע המלים האחרונות, אל תוך זקנקנו האפור, הקלוש, ואחז דש־בגדו של שלמה הסנדלר:
“שלמה, אתה שומע דיבורים! הם, הערלים, הקאַטוליקים כוונתי, שונאי ישראל לאמיתם, מבקשים לעשות עמנו יד אחת! אנו, שלמה, יש לנו אלהים בשמים, יש לנו!”
ההמולה גברה, ומבין ההרים בקעה האש, הלוך והתרומם, הלוך והתרחב, שירטטה באפלה דמויות, כמסכות מתות.
מחלון פתוח נתלשה זעקה חדה, משונה, פסקה לרגע, חזרה ונתלשה בקול־לא־אנוש, שנטל ידיהם ורגליהם של כל עומדי־ברחוב.
“אשתו של ליווי בכל רע”.
“היא אבודה.”
“באמת?”
“זה השבוע השני שהיא שרויה בחום גבוה!”
“אחרי ככלות־הכל, אחרי ככלות־הכל,” נדחקה יהודיה, פוכרת ידיה, בין הקהל.
השוחט אסף את ידיו ושירבב את ראשו:
“ברוך דיין אמת!”
היהודים התחילו זזים מן הרחוב, צידדו לביתו של ליווי, שבו נישאה שירת־המות מבעד החלונות הפתוחים, החרישה את החיים מסביב.
קמעה־קמעה התפזרו גם הקאַטוליקים, ומעל העיירה, שהיה מוטל בה מת, התנענע צלב־האש. בצעדי שור כבדים נגרר הביתה מירקין, המתחרה של ליווי, שסחר בבשר־טרפה ובדגי־טרפה. שכח כדי רגע, כי ליווי הוא שונא לו וריחם על הברנש, שנשאר עם ששה תינוקות קטנים. נזכר, כי מחר יום ששי, ליווי לא יהיו לו דגים, אם כן מן הנכון לרשת אל הדייגים ולהביא תחת שתי חביות דגים, ארבע חביות.
שטוף־בכי שוטט ליווי על פני חדרו, שהעסק, התינוקות, הוא גופו, הכל יאבד, אם היא לאה, איננה.
חייו באמריקה, עשרים שנים תמימות, נישאו לפני עיניו ככתם, כרהיט, שתהה בו תהיית־אלם.
המות ארג את שירתו, התגנב מאחורי תנוכי־האזנים, ייבש את הדמעות, ובכייה מיותמת, בלא ראשית, בלא תכלית, נפלה אל תוך הלילה, נישאה על פני שדות שוממים, באשר ישכון הלא־טוב, והביאה ריח של ביצות, של אור דועך.
ליווי קירב את פניו אל השימשה, לא ראה את הצלב, שהתלקח עתה ביתר בוהק, הזגוגית התכופפה מתחת מצחו. ניתבי־אור השתלפחו במוחו, ליחשו לו, כי החיים לא ניתנו לו לאדם, כדי “לבלוע את העולם” בלבד. נשמתו הכאובה, הפתוחה, ספגה את אפס־הישע. השלתה את עצמה ביקשה לצוד מה שמחליק בין האצבעות, מה שאין לו אחיזה ניתק, וכל מה שהאדם מושך את החוט, הוא חומק, כמותו כאין.
הביט, איך מירקין מטפל במכוניתו השבורה, מסובב את הבוכנה, מסייעה באנחה. הוא נעלם בהמולה, בהניחו אחריו פקעיות־גאזולין.
ליווי ידע, כי מירקין מסתייע באסונו, יורד אל הדייגים, מזמין היום כפליים דגים מכרגיל. יזמין לו!
הוא שוטט ביתר חפזה, הציץ בחדר הסמוך, שבו היתה מוטלת המתה. מזועזע משברו, שבא עליו, החריש בכיו את ניגון־התהילים, שמלמד זקן אמר תמורת חמישה דולאַר. ששה פיות היו פזורים על המיטה וגנחו משנתם.
הפחד מפני השעה נעלם, ואילו הפחד מפני החיים, מפני עמידת־בדד עם ששה תינוקות קטנים, גדל והלך, השתרג, ומאחורי האימה הגיח המתחרה מירקין, האורב לו שנים, צופה לכשלונו. כעסו של ליווי גבר. הוא גבר, העלה זכר עיוולים, מעשי־מירקין, ומשהתחיל מה לכווץ את לבו, רץ אל הטלפון, תפס את השפופרת וצלצל אל הדייגים:
“שלחו לי שתי חביות דגים!”
התעורר על כך, מה עולל, ניצב באמצע־החדר, ביקש מחילה מאשתו, נשבע כי לא ענין־של־פרנסה הוא, אולם איך אפשר להיות חלאת אדם, ולהסתייע באסונו של אחר, ואדרבה יידע, כי יש אלהים בשמים, ואסור לבלוע את העולם, ויהא אנוס למכור את הדגים מתחת לקרן.
התיפח על יד החלון הפתוח, לא ראה כי מעל העיירה מתנענע צלב־האש, ובין ההרים נגררות דמויות בשחור, כדרך שמציירים את המות על דגלים קדושים.
(1924)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.