שבועיים חיכו בעלי העגלות והכרכרות במלאַווה לפישל, שעמד לבוא מניו־יורק. בעיירה היו רגילים לאורחים אמריקנים. באו בניהם של בעלי־בתים יורדים, וכאלה שייחוסם על יהודי־עיר יפים. אולם עתה היתה זו הפעם הראשונה, שהוצרך לבוא בעל־עגלה – איש משלנו, שישב שנים על אותו דוכן עצמו.
“אומרים, כי פישל ככיס הבלום”, סבב שלמה בעל־הכרכרה את מצחיית־כובעו־שעוונית וחייך לתוך זקנו היווני המרובע, שהיה לפנים אדום ועתה עינו כעין העֵשב שנושן.
“הרי אתה המחותן לאמיתו, שלמה”, נענה צוֹער־רכּבים.
“אם לא אני, מי?” הראה שלמה על הדוכן והתימר, “כשפישל נהג חמש שנים תמימות את הקאטארינקה (תיבת זמרה, כאן: כרכרה) שלי!”
“ואתה אל תהיה בהמה, שלמה, ובקש ממנו נדוניה בשביל לאה שלך”, השיאו מי עצה.
“ובאמת אבקש!” קירקש שלמה בשוטו וכובעו־שעוונית המקושה, שמצחייתו על אזנו, פיזז כמרקד.
“כולכם מדגרים לכם אפרוחים בחיק!” קפץ בעל־כרכרה מעל דוכנו, “נאה יהיה, אם פישל לא יהא לפי כבודו להגרר עמנו! עם הכסף, חברה, גדל המילוי, גדל התיאבון לזחול לחלונות הגבוהים!”
“לא פישל!”
“ואפילו כן, יהא גם הוא משוקע באדמה!”
“אין אתה מכיר את פישל!”
“כבר ראינו עזיזים ממנו!”
כך שקלו וטרו חופן־בעלי־הכרכרות בין נסיעה אחת לרכבת, לקבלת נוסעים, ובין חברתה. ישבו על הדוכנים, עמדו עוגות־עוגות, שוֹטיהם בידיהם, שכחו את פרוסתם שלהם, את מרעה סוסיהם, וחלמו על האמריקני, על כך, שיש אי־שם צד עשיר במשפחה.
פישל הגיע עם שחר. חבריו־לשעבר הכינו בשבילו חדר אצל לאה מוזגת־היין, שהיתה מלינה שררות וסוחרי־ווארשה.
“ואצלך, שלמה, שוב אין מקום בשבילי?” ניצב פישל בטענה, גבוה, רחב, פניו חלקים, כשל כומר־העיר.
“הרי כל מדורו חדר אחד”, פלטו אחדים בבת־אחת, ביקשו לצַדק את שלמה.
פישל לא הקשיב לחברֶה, נטל את שלמה תחת זרועו:
“ספסל־השינה שלי עודו עומד אצלך?”
“זכרון שיש לו!” חבק שלמה, מרוב־חדוה, את פישל העשיר, שכח, כי הוא גופו בעל־כרכרה פשוט, ומצחייתו הבוהקת ירדה על ערפו, “ודאי שהיא עומדת! מיטת־הרביצה עומדת!”
“שתדע שלמה”, היתנה פישל, “כי הלילה אני שוכב בספסל־השינה שלי מכבר.”
זקנו הנושן של שלמה שב אליו עינו מקדם, חזר והאדים.
בעלי־עגלות וסתם־ברנשים ליוו את פישל, נשאו אחריו את מטענו, כאילו לא פישל בא, אלא קרוב עשיר. דעתם בדוחה היתה, אמרו לסעוד את לבם, שיוכלו להניע יד ורגל, להרהיט את דם־הטרפה, המקריש בעיירה הנידחת. הקשיבו בפה ואוזן לאמריקני, ולא פסקה תמיהתם:
“שהוא זוכר כל פירור, כל זוטא! האַ־האַ־האַ! הוא שואל על לייבל איפסר! באמת, להיכן התגלגל, הברנשון? היה זה מופקרן!”
“ומה הייתם רוצים, אדרבה,” התרעם פישל, “שאזכור את לייזר הנפוח! מה, עודו גבאי, האשמאי?”
“ההוא כבר אופה כעכים (בר־מינן)!”
“ומה עושה יענקל בּוּר, הגביר דמלאַווה?” לא פסק פישל להקשות, “הריני תוחב את כולם בשרוולי, את האדירים דילכון!”
החברה נמוגו מתענוג, שפישל מרחיק עצמו מן הבעלי־בתים היפים, היהודים הכרסתנים, אינו מרחרח כלפי הרב. אינו מדבר על האלפים שלו, אינו מתיהר בעשירותו.
בערב נכנסו לתמחוי של משה רֶכֶש. שתו כהלכה, קינחו בברווז, באווז. הלשון נתברגה, רווחה והולכת.
“ואני, אומר האמת” סברתי, כי תיבוש בנו, הדלפונים", האדים זקנו היווני של שלמה.
“לא אני, לא פישל!” תקע האמריקני את אגודליו לכיסי־החזייה, “מי, סבורים אתם, עובד בשבילי בניו־יורק? כולם חברה מאנשי־שלומנו! אחא משלנו נמצאת אצלי תמיד עבודה בשבילו! יתר על מכוניות־משא, יש לי עשרים וחמישה טאֶכסי, המשוטטים יומם ולילה… הריני מעסיק למעלה מחמישים איש וכמעט כולם אנשי שלומנו, בעלי־עגלות וכרכרות.”
“אם כן, לגימה יפה מצוה”, עמד צוער־רכּבים על רגליו הגמישות, שזקרו מבתי־השוקיים המהודקים.
“ומלוא־הלוֹגֶם!”
“ואוֹקוֹביט ממש!”
“ובכן, לחיים, פישל!”. עירו קצתם את הכוסיות, וקצתם חצאי־רבעים, באה בהם חיות, רוויחוּת.
“לחיים, חֶברה, לחיים!”
וכן יום ירדוף יום.
העיר היתה מתוּרעמת, טענה, כי זנבו־של־חזיר לא תיעשה בו מצנפת־של־שבת. הכיצד, ברנש שכמותך, השם הושיעך, באת להתארח בעיר־מולדתך, אינך עולה אל הרב ומתנה יפה בידך, ואיך ברייה רצופה זהב, מכבידה את כיסה כך! אינו נותן לא לתלמוד־תורה, לא להכנסת כלה… עכוזו־של־כלב כעכוזו־של־כלב!
הרב חיכה עד בוש. סופו נטל בעל־בית, ושניהם באו אל פישל.
“לא הייתם צריכים להטריח עצמכם, רבי”, נרעש פישל מן הביקור.
“כל עוד הדברים היו אמורים בכבודי”, חייכו עיני הרב בפיקחות, תבעו מה ולא כילו, “עתה, שהדברים אמורים בתלמוד־תורה, ביתומים ובילדי־עניים, קיפלתי את כבודי ובאתי בעצמי”.
הוליכו את פישל מתלמוד־תורה למקוה, ממקוה להכנסת־אורחים, הראו לו את בית־הכנסת, את בית־המדרש, עיכבו אותו בבית הרב כל אותו ערב.
בתמחוי של משה רכש התמרדו החברה, איימו בשבירת־עצמות, אם יטלו מהם את פישל.
“כבר תפסו לו, היהודים הברוּדים”, רתח שלמה, “כבר יוציאו היום מתחת ידו שק ממון! ידיים רכות להם לעכוזים הצבועים!”
“אסור להניח להם!”
“כשבא מי משלהם, אנו עומדים מרחוק!”
“חייבים גם הם, שלא לזחול על דרכנו!”
“אמעך צלע, כשם שאתה רואה אותי חי!”
בשעה מאוחרת בלילה חזר פישל מבית־הרב. שלמה היה ברוגז, הבריח בשוֹטוֹ את הצרעות דרך החלון הפתוח.
“מה יש, שלמה?” שמט פישל את מעילו, את מגבעתו והתמתח על ספסל־השינה, “לעת זקנה נעשית צייד צרעות?”
“ובלבד לא צייד־זונות”, כירסם את עצמו שלמה, על שנתקעו לו בגרגרתו הדברים, שלא אמרם לפישל. ומרוב רוגזה התחיל לצבוט מן ה“מזרח” המשוזר את פגרי־הזבובים שהיו תלויים כפיפים מסביב למסגרת הדהויה.
“אה, אתה ממש ברוגז!” חייך פישל.
“מי ברוגז?” הבהיל שלמה ברוב־רציחה בידו צירעה, שזימזמה בסמוך לאָזנו, “אין אני יכול להבריח מעלי את הצרעות, משמחשיך היום הם באים חמרים־חמרים.”
“מה לי צרעות?” משך פישל את שלמה במקטרנו, הושיבו על ידו, “אמור, האדום האדום, מה אתה כנאד הנפוח?”
“חברה חיכו לך כל הערב, בתמחוי.”
“אסור, אם יכולתי לעקור, לא היה נאה”, הגיש פישל לשלמה קופסה פאפירוסים ושניהם הציתו ועישנו.
“ידענו זאת. הם, סמוכי־שולחן המנופחים, אורבים לך כל הזמן, רוצים לספחך, לזכות בך מלוא רצונם…”
“הבלים”, משך פישל את הפאפירוסה פעם פעמיים וזרקה לעביט־השופכין.
“אתה, פישל, משלנו אתה, והם, הלאַפסרדאקים, אין להם חזקה עליך.”
שלמה דיבר הרבה על לב פישל, סיפר, איך אשתו מתה עליו, איך אמרה לפני מיתתה: “שלמה, כשתשיא, אם־ירצה־השם, את לאה, תתחתן גם אתה, לא תהיה לעת־זיקנה אלמן, חרס הנשבר… וכאן מתענים, הפרנסה בדוחק… משתכרים בקושי לכף־תבשיל ולקב־שיבולת־שועל לסוס. ואין מקום לדבר על לאה… כל אפסוסי רוצה היום נדוניה… אמת, מסתובב לי פה בחור, צוֹעֵר כהלכה… לו יכולתי לקנות לו סוס, ורתֶם, היה נושאה בתשואות־חן… לך, פישל אני פטור מהזכיר, ידעת, כי לאה שוב אינה תינוקת… מכבר הגיעה השעה לכפותה בהינומה…”
“אל תדאג שלמה”, טפח פישל, מנומנם, על גבו של בעליו־לשעבר, “יהיה זוג־סוסים, רתם, אתה רשאי להגביל את החתונה אפילו מחר.”
מרוב שמחה לא ידעה לשונו של שלמה מה היא דוברת. חבק את משרתו־לשעבר, טען, כי פישל הוא יותר מאח־מבטן. הוא אב, אב טוב. ומשהתחילו מתאדקות עפעפיו של פישל, עמד שלמה על רגליו, ומשמחה התחיל לדבר בטוב־לבו של שיכור:
“נו, לך שכב, פישל. רואה אני, כי אֶליה הסומא כבר יושב בעיניך.”
למחרת, עם הנץ, כששלמה התקין עצמו, נינוח, לרכבת הראשונה, עיכבו פישל:
“שמע, שלמה, כשאתם החברה, תחזרו מן הרכבת, תחכו לי.”
“מי משמע? הכל?”
“הכל. כמנין בעלי־הכרכרות כאן.”
“לשם מה?”
“בלא קושיות.”
“נו, טוב”, נזוז שלמה, ביקש לנער את השינה מעל אבריו המפורכים, וזקנו, מדובלל, היה תלוי סביב פניו, כחתיכת מזרן פרום.
בשעת הצהריים ניצבו למעלה מעשרים בעלי־כרכרות, שורה ארוכה, זה מאחורי זה, בקצה־השוק, בעלי־הכרכרות עמדו, שוטיהם בידיהם ביקשו לנחש, מה אפשר ויעלה על דעתו של האמריקני, מה שטות נכנסה במוחו.
פישל בא מקושט. נטל ידו של שלמה, הושיבו בכרכרתו, כיסה את בעליו־לשעבר, כמו פריץ, והוא פישל גופו, עלה מעשה־קונדס על הדוכן. נצטפצף, הצליף שוטו והפליג בכרכרה סחור סחור בשוק. הסוסה, עיניה משוקעות, ביקשה להעקר מריתמתה, דומה שטה מעל השוק הריק, שהאבק היתמר בו, התאבך כאפרכסת, והגלגלים ריצדו בשקשוק, בחירוק, הבהילו את הבריות מרחובות וסימטאות אל השוק. פישל מיתן את המושכות, גחן על הסוס, שהפחיד זוג כלבים מאוהבים, וכל כולו סער ואמר שירה:
“גידי אוּפּ, יאַו! גידי אוּפּ!”
צוערי־הרכבים, שנהנו מן האמריקאי שלהם, קידמו אותו בביטושים, בציפצופים, קראו:
“בראַבוֹ, פישל! וויוואט!”
כך הושיב פישל את עצמו מדוכן לדוכן, הסיע עשרים וכמה חבריו בשוק ושילם לכל אחד ואחד חמישה דולאר.
בעלי־בתים התכנסו עיגולים, סיעות, עמדו כבחתונות־זרים, והתקנאו בבעלי־עגלות, בצוערי הרכבים, שקירקשו בשוטיהם, היו בהולים לבוא לתמחוי של משה רֶכש. ומשהסיע פישל את אחרון הנוסעים, התהדד השוק, היה מלא גויים וחסידים, העמיד עצמו צוֹעֵר מגודל, מרוב שמחה על ראשו, והתחיל מנַקש באחוריו, בבתי־שוקיו המהודקים, ניגון של פוֹלקאַ. צוערים, שקצים התחילו סובבים במעגל, פתחו בזמרה:
Krakowiaczek jeden
Miat konikÓw siedem.
(1935)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.